הַנָּשִׁים לְפִי שֶׁהֵן מְצוּיוֹת בַּבַּיִת רְגִילוֹת יוֹתֵר לְחַלֵּק צְדָקָה לָעֲנִיִּיִם, כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן קצט), בִּדְבִיתְהוּ דְּמַר עוּקְבָא. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תענית כג, א): אַבָּא חִלְקִיָּה בַר בְּרֵיהּ דְּחוֹנִי הַמְעַגֵּל הֲוָה. זִמְנָא חָדָא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִטְרָא, שָׁדְרוּ רַבָּנָן זוּגָא דְּרַבָּנָן לְגַבֵּיהּ לְמִיבָּעֵי רַחֲמֵי וּלֵיתֵי מִטְרָא. אָזְלוּ לְבֵיתֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחוּהוּ. אָזְלוּ לְגַבֵּיהּ לְדַבְּרָא (לשדה), אַשְׁכְּחוּהוּ דַּהֲוָה רָפִיק בְּדַבְּרָא. יָהֲבוּ לֵיהּ שְׁלָמָא וְלָא אַסְבַּר לְהוּ אַפֵּי. בְּפַנְיָא הֲוָה מְלַקֵּט צִיבֵי. כִּי אֲתָא, דָּרָא צִיבֵי אַחַד כַּתְפֵיהּ וּגְלִימָא אַחַד כַּתְפֵיהּ. כֻּלֵּי אוֹרְחָא הֲוָה שָׁלִיף דָלִינְהוּ לְמָנֵיה, כִּי מָטָא לְמָתָא נָפְקָא דְּבֵיתְהוּ לְאַפֵיהּ כִּי מְקַשְׁטָא, כִּי מַטָּא לְבֵיתֵיהּ עַיְילָה דְּבֵיתְהוּ בְּרֵישָׁא וְהָדַר עַיִיל אִיהוּ אַבַתְרָהּ. אֵיתִיב, כָּרִיךְ רִיפְתָא וְלָא אֲמַר לְהוּ לְרַבָּנָן "אֲתוּ כַּרְכֵי בְּהַדִּי". פָּלִיג רִיפְתָא לִינוּקֵיהּ, יָהַב לֵיהּ לִקְשִׁישָׁא חֲדָא וּלְזוּטְרָא תַּרְתֵי. בָּתַר הָכֵי אֲמַר לָהּ לִדְבֵיתְהוּ: יְדַעְנָא דְּרַבָּנָן אֲמָטוּל (בשביל) מִטְרָא אָתוּ, קוּמִי נִסְלֵיק לְאִיגְרָא וְנִבָּעֵי רַחֲמֵי, אֶפְשָׁר דְּמִרַצֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָתֵי מִטְרָא קָאֵי אִיהוּ בְהַאי זָוִיתָא וּדְבֵיתְהוּ בְּהַאי זָוִיתָא קָדִים וְסָלֵיק עַנָּנָא מִזָוִיתָא דִדְבֵיתְהוּ. נָחֵית וְאָתֵי. אֲמַר לְהוּ: אֲמַאי אָתוּ רַבָּנָן? אָמְרוּ לֵיהּ: שְׁדַרוּנָן רַבָּנָן לְגַבֵּי דְּמַר לְמִבָּעֵי רַחֲמֵי לְמֵיתֵי מִטְרָא. אָמַר לָהֶם: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁלֹּא הִצְרִיךְ אֶתְכֶם לְאַבָּא חִלְקִיָּה.
רפיק בדברא. עודר בשדה: ולא אסבר להו אפיה. לא החזיר להם פניו: בפניא. לפנות ערב כשהלך לביתו נקיט ציבי עצים ונשאן על חד כתפיה וגלימא שהיה לו על השני: כל אורחא. כל הדרך לא היו מנעלים ברגליו וכשבא למים שהלכו בתוכו שם המנעלים ברגליו: אתו כריכו בהדאי. בואו ואכלו עמי: קומי נסליק. אמר לאשתו קומי ונלכה לעליה להתפלל בטרם שידברו רבנן אלי שאתפלל וכדי שלא יחזיק טובה לעצמו שעל ידי תפלתו בא הגשם: מזויתא דדביתהו. מאותו רוח זוית שהיתה אשתו עומדת ומתפללת באו העבים תחלה שנענית תחלה: שלא הצריך אתכם. לתפלתי שכבר באו העבים והגשם:
אָמְרוּ לֵיהּ: יַדְעֵינָן דְּמִטְרָא מֵחְמָתֵיהּ דְּמַר הוּא דְּאָתָא, אֶלָּא אֵימָא לָן כָּל הַנֵּי דִּתְמִיהָא לָן. מַאי טַעְמָא כִּי יַהֲבֵינָן לֵיהּ שְׁלָמָא לָא אִסְבַּר לָן מַר אַפֵּיהּ? אֲמַר לְהוּ: אֲגִיר יוֹמָא הֲוָאִי, אַמִּינָא: לָא אִיפְגַר (פירוש: לא אבטל). אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי טַעְמָא דָּרָא מַר צִיבֵי אַחַר כַּתְפֵיהּ וּגְלִימֵיהּ אַחַד כַּתְפֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: טַלִּית שְׁאוּלָה הָיְתָה, לְהָכֵי שָׁאַלְתִּיהָ וּלְהָכֵי לָא שָׁאַלְתִּיהָ. אָמְרֵי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא כֻּלֵּי אוֹרְחָא לָא סִיֵּם מַר מְסַאנֵיהּ וְכִי מָטָא לְמַיָּא סִיֵּים מְסַאנֵיהּ? אֲמַר לְהוּ: כֻּלֵּי אוֹרְחָא קָא חַזִינָא, בְּמַיָּא לָא חֲזִינָא מַאי טַעְמָא כִּי מָטָא מַר לְהִיזְמֵי וְהִיגֵי דָלִינְהוּ לְמָנֵיהּ? אָמַר לְהוּ: זֶה מַעֲלֶה אֲרוּכָה וְזֶה אֵינָה מַעֲלֶה אֲרוּכָה. מַאי טַעְמָא נָפְקָא דְבִיתְהוּ כִּי מְקַשְׁטָא? שֶׁלֹּא אֶתֵּן עֵינַי בְּאִשָּׁה אַחֶרֶת. מַאי טַעְמָא עַיְילָה הִיא בְרֵישָׁא וּמַר אַבַּתְרָהּ? אֲמַר לְהוּ: דְּלָא בָּדְקִיתוּ לִי. מַאי טַעְמָא לָא אֲמַר לָן מַר "כְּרִיכוּ רִיפְתָא בְּהַדִי"? אֲמַר לְהוּ: לָא הֲוָה נְפִישָׁא לָן רִיפְתָא וַאֲמֵינָא: לָא אַחֲזִיק בְּהוּ בְּרַבָּנָן טוֹבַת חִנָּם. מַאי טַעְמָא יְהַב מַר לִקְשִׁישָׁא חֲדָא וּלְזוּטְרָא תַּרְתֵּי? הַאי קָאֵי בְּבֵיתָא וְהַאי קָאֵי בְּבֵי כְנִישְׁתָא. מַאי טַעְמָא קָדְמָא סָלְקָא הַהִיא עַנָּנָא מֵהַהִיא זָוִיתָא דַהֲוָה קַיימָא דְּבֵיתְהוּ דְּמַר? אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם דְּאִיתְתָא שְׁכִיחָא בְּבֵיתָא וּמְקַרְבֵי הַנְיָתָהּ.
מחמתיה דמר. בשבילך שהתפללת: הני. מילי דברים שראינו ממך: אגיר יומא. שכיר יום הייתי אמינא לא איפגר לא אתבטל ממלאכתי כמו כי אפגירו רבנן: מאי טעמא דרא מר. נשא מר העץ ולא נתת הגלימא תחתיו שאז טוב לישא המשא עליו: להכי שאילתיה. להתעטף בו ולא לישא עליו ציבי ולקרוע: במיא לא חזינא. על מה אני דורס שמא אדרוס על קוץ או ישכני דג או נחש ע"כ עשיתי המנעלים ברגלי: מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי. במקום שיש קוצים ודרדרים הגבהת לבגדיך אדרבה טוב שיתחבו בבגדך ויקרעו ולא בבשרך: זה מעלה ארוכה. אם קורעין בבשרי עתיד לרפאות ואין נחסר כלום אבל בבגד אי אפשר להיות שלם אם נקרע כבראשונה. ארוכה רפואה: כי מקשטא. בבגדים נאים ותכשיטי אשה: דלא בדקיתו לי. אין אני מכיר אתכם אם כשרים או פרוצים ואמר מר לעולם יהיו בעיניך כל אדם כלסטים: טובת חנם. דאינהו לא הוו אכלי דחזו דלית לי ריפתא וקא מחזיקנא בהו טובת חנם: לקשישא. לנער הגדול חד חתיכה לחם ולקטן שתי חתיכות אמר להם זוטרא קאי בי כנישתא קמי רביה ולא אתי כל היום לבית ואינו יכול לאכול כל פעם שירצה והגדול הוא בבית ויכול לאכול כל פעם שירצה: דאיתתא שכיחא בביתא. כל שעתא וכי מצריך עניא מידי אזלא ויהבית ומקרבא הנייתא שהיא נותנת מזונות לאכול מיד ואני מעות:
וּלְפִי שֶׁבְּעֶרֶב שַׁבָּת יְהֵא מוּכָן הַפַּת בַּבַּיִת, שֶׁתִּתֵּן הָאִשָּׁה לֶעָנִי, הָיְתָה אַחַת מֵעֶשֶׂר תַּקָּנוֹת שֶׁתִּקֵּן עֶזְרָא, שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבֶּה (פב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: עֶשֶׂר תַּקָּנוֹת תִּקֵּן עֶזְרָא וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק ב מֵחִבּוּר כִּבּוּד סֵפֶר תּוֹרָה (סימן קל). וְהַתַּקָּנָה בְּדָבָר זֶה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא פַּת חַמָּה מְצוּיָה לָעֲנִיִּים בַּבֹּקֶר וְכַאֲשֶׁר תִּפְרֹס לָרָעֵב לַחְמָהּ תִּתֵּן לוֹ לֶחֶם חֲמוּדוֹת וּתְנַחֲמֶנּוּ בִּדְבָרֶיהָ בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת וּבְדֶרֶךְ חֶסֶד וְרַחֲמִים.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5