סֵדֶר תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת כֻּלָּם הֵם מְפֹרָשׁוֹת. וְחַיָּב כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל הַמּוֹדֶה בְּחִדּוּשׁ הָעוֹלָם, שֶׁהוּא יְסוֹד אֱמוּנַת הַדָּת, לְהָעִיד עָלָיו בְּכָל כְּנִיסַת שַׁבָּת בֶּאֱמֹר עָלָיו פָּרָשַׁת "וַיְּכֻלּוּ". וְעַל זֶה אוֹמֵר אוֹתוֹ מְעוּמָד, דְּגַרְסִינָן בְּפֶרֶק כָּל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ (שבת קיט, ב): אָמַר רַב וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִלּוּ יָחִיד הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ לוֹמַר "וַיְכֻלּוּ", דַּאֲמַר רַב: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְאוֹמֵר "וַיְכֻלּוּ" מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נַעֲשֶׂה שׁוּתָף לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְכֻלּוּ" (בראשית ב, א), אַל תִּקְרֵי "וַיְכֻלּוּ" אֶלָּא "וַיְכַלּוּ". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן שֶׁדִּבּוּר כְּמַעֲשֶׂה? שֶׁנֶּאֱמַר: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו). אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מַר עוּקְבָא: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל בְּעֶרֶב־שַׁבָּת שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: "וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר" (ישעי' ו, ז).
שדבור כמעשה. כדאמרינן זה שדבר בשבחו נעשה שותף למעשה בראשית:
וּבִתְפִלּוֹת שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים סִלְּקוּ שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה, לְהָסִיר כָּל אֲנָחָה, וְתִקְּנוּ שֶׁבַע. וַאֲמְרִינָן בְּפֶרֶק תְּפִלַּת הַשַּׁחַר (ברכות כט, א): הַנֵּי שֶׁבַע דְּשַׁבַּתָּא כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי חֲלַפְתָּא: כְּנֶגֶד שִׁבְעָה קוֹלוֹת שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם.
סלקו שמונה עשרה. ואין אומרים רק ג' ברכות ראשונות וג' ברכות אחרונות ואחד מעניני דשבת משום דאמצע הברכות מדברים על הסרת יגון ואנחה ובשבת אין לזעוק:
וְעַל חִלּוּק הַתְּפִלּוֹת שֶׁל שַׁבָּת אָמְרוּ בַמִּדְרָשׁ: שְׁלֹשָׁה מְעִידִין זֶה עַל זֶה: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל וְשַׁבָּת. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל מְעִידִין עַל שַׁבָּת, שֶׁהוּא יוֹם מְנוּחָה; יִשְׂרָאֵל וְשַׁבָּת – בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶחָד; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשַׁבָּת – בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם יְחִידִים בָּאֻמּוֹת. וְעַל זֶה תִּקְּנוּ בְּשַׁבָּת שְׁלֹשָׁה עִנְיְנֵי תְפִלּוֹת: "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ", "יִשְׂמַח מֹשֶׁה", "אַתָּה אֶחָד" וּבְיוֹם טוֹב לֹא תִקְּנוּ אֶלָּא אַחַת "אַתָּה בְחַרְתָּנוּ". מִפְּנֵי שֶׁאֵלּוּ שָׁלֹשׁ תְּפִלּוֹת תִּקְנוּם כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ שַׁבָּתוֹת. "אַתָּה קִדַּשְׁתָּ", כְּנֶגֶד שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית, כְּמוֹ שֶׁמּוֹכִיחַ מִתּוֹכוֹ. "יִשְׂמַח מֹשֶׁה", כְּנֶגֶד שַׁבָּת שֶׁל מַתָּן תּוֹרָה, דְּכֻלֵּי עָלְמָא מוֹדוּ דִּבְשַׁבָּת נִתְּנָה תוֹרָה. וְ"אַתָּה אֶחָד", כְּנֶגֶד שַׁבָּת שֶׁל עָתִיד.
וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת אוֹמְרִים הַבְדָּלָה בְּ"חוֹנֵן הַדָּעַת", כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (שם לג, א): מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְשׁוֹאֲלִים אֶת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים וְהַבְדָּלָה בְּחוֹנֵן הַדָּעַת וכו'. וְכָל עִנְיְנֵי הַבְדָּלָה בִּתְפִלָּה וְעַל הַכּוֹס כְּתִיבֵי הָתָם.
מזכירין גבורות גשמים. משיב הרוח שאינו לשון בקשה אלא לשון שבח שהקב"ה עושה כן כי אין לשאול בקשה בג' ראשונות: ושואלים. ותן טל ומטר וזה לשון בקשה: והבדלה בחונן הדעת. במוצאי שבת אתה חוננתנו:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁמַבְדִּיל בִּתְפִלָּה טוֹב לְהַבְדִּיל עַל הַכּוֹס, שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְלַוֶּה לַמֶּלֶךְ וְנִפְטָר מִמֶּנוּ בִּבְרָכָה, כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ בְּהַכְנָסָתוֹ בִּבְרָכָה. וְעַל כֵּן אָמְרוּ עַל הַזָּהִיר בּוֹ, שֶׁהוּא מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיג, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה מִנּוֹחֲלֵי הָעוֹלָם הַבָּא: הַדָּר בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל וְהַמְגַדֵּל בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְהַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת. וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּר מִקִּדּוּשָׁא לְאַבְדַּלְתָּא, כְּלוֹמַר, שֶׁאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד וְאֵין בּוֹ שִׁיעוּר שְׁנֵי כּוֹסוֹת לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָלָה, דִּמְקַדֵּשׁ אַרִיפְתָּא דְּאֶפְשָׁר וְהַיַּיִן דְּאִית לֵיהּ מְשַׁיֵּר לֵיהּ לְהַבְדָּלָה, שֶׁאִי־אֶפְשָׁר בְּפַת.
ואף על פי שמבדיל בתפלה. אתה חוננתנו יבדיל בביתו על הכוס ונראה כמי שעושה לויה למלך ומכבדו בהפרדו ממנו ל"א כמי שלוה למלך ועשה רצונו וכשנפטר ממנו מראה לו פנים שוחקות שלא עצב על שהלוה לו ובטוח הוא שישלם לו שכרו משלם ומה שהלוה לו כך כשם שקבל השבת בשמחה וכבדו בהוצאת הבית צריך להראות ולכבדו ביציאתו ולסמוך על מי שאמר לוו עלי ואני פורע:
וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת מַתְחִילִין בַּהַבְדָּלָה לוֹמַר "אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא", לְפִי שֶׁהוּא עָתִיד לְבַשֵּׂר אֶת יִשְׂרָאֵל בִּגְאֻלָּה, דְּגַרְסִינָן בְּעֵרוּבִין, פֶּרֶק מִי שֶׁהוֹצִיאוּהוּ (מג, ב): מֻבְטָח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָּא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִפְּנֵי הַטֹּרַח. וְעַל כֵּן כְּשֶׁעָבַר הַשַּׁבָּת, שֶׁאֶפְשָׁר לָבוֹא, אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתוֹ בִּשְׁאֵלָה מֵאלֹהֵינוּ, שֶׁיִּשְׁלְחֵהוּ לְבַשֵּׂר הַגְּאֻלָּה.
מפני הטורח. שמניחין צרכי השבת והולכין להקביל פניו וכשיצא שבת מזכירין אותו שיבא:
וְגַרְסִינָן בִּפְסָחִים יְרוּשַׁלְמִי, פֶּרֶק מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ: אָמַר רַבִּי לֵוִי: בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת זִמֵּן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם הָרִאשׁוֹן שְׁנֵי רְעָפִין וְהִקִּישָׁן זֶה בָזֶה וְיָצָא מֵהֶן אוּר וּבֵרֵךְ עָלָיו "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ". אָמַר שְׁמוּאֵל: לְפִיכָךְ מְבָרְכִים עָלָיו בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת.
שני רעפין. אבנים שאש יוצא מהן כשמכין זה בזה:
וּכָתוּב בְּפִרְקֵי רַבִּי אֶלִיעֶזֶר, פֶּרֶק (כא) [כ]: בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל שַׁבָּת הָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא הַנָּחָשׁ שֶׁהִטְעַנִי, יָבֹא אֵלַי בָּעֶרֶב וִישׁוּפֵנִי עָקֵב. וְנִשְׁתַּלַּח לוֹ עַמּוּד שֶׁל אֵשׁ לְהָאִיר לוֹ וּלְשָׁמְרוֹ מִכָּל רָע. וְאָדָם רָאָה אֶת עַמּוּד הָאֵשׁ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ וּפָשַׁט יָדָיו לְאוֹר הָאֵשׁ וְאָמַר: "בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ". וּכְשֶׁהִרְחִיק אֶת יָדָיו מֵאוֹר הָאֵשׁ, אָמַר: יוֹדֵעַ אֲנִי עַכְשָׁו שֶׁנִּבְדָּל יוֹם הַקֹּדֶשׁ מִיּוֹם הַחוֹל, לָמָּה שֶׁאֵין לְהַבְעִיר אֵשׁ בְּשַׁבָּת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר: "הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל".
וְנוֹהֲגִין לְאָמְרָהּ שְׁלִיחַ צִבּוּר בִּתְפִלָּה, "קִדּוּשׁ" בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְהַבְדָּלָה בְּמוֹצָאֵי־שַׁבָּת, כְּדֵי לְהוֹצִיא צִבּוּר יְדֵי חוֹבָתָן לְאוֹתָן שֶׁהֵם דְּחוּקִים וְאֵין לָהֶם כּוֹס לְקִדּוּשׁ אוֹ לְהַבְדָּלָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (תענית כד, א): רַבִּי גָּזַר תַּעֲנִיתָא, נָחֵית קַמֵּיהּ אִילְפָא. אָמַר: "מַשִּׁיב הָרוּחַ", נָשָׂב זִיקָא; אָמַר: "מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם", אֲתָא מִטְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי עוּבְדֵיךְ? אֲמַר לֵיהּ: דַּיָּרְנָא בְקוֹסָא דְּחִיקָא (פרוש: כפר שדרים בו דחוקים, שהם עניים), טְרַחְנָא וּמֵיתָנָא קִדּוּשָׁא, וְאַבְדַּלְתָּא וּמַפֵיקְנָא צִבּוּרָא יְדֵי חוֹבְתֵייהוּ.
נשב זיקא. הרוח: טרחנא ומייתינא. להם יין לקידוש ולהבדלה:
וּבְמוֹצָאֵי־שַׁבָּת לְיוֹם טוֹב, בִּתְפִלָּה – "וַתּוֹדִיעֵנוּ" וְעַל הַכּוֹס – יַקְנְהָ"ז.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5