פְּעָמִים שֶׁמֵּבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִסּוּרִין עַל הַצַּדִּיק לְטוֹבָתוֹ, לְאַשְּׁרוֹ וּלְלַבְּנוֹ וּלְצַדְּקוֹ וּלְחַכְּמוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה, אַף־עַל־פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מְחֻיָּב בָּהֶן כְּפִי מַעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאִיּוֹב, אֲשֶׁר הֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א) וְגַם כְּתִיב: "וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא־מָצְאוּ מַעֲנֶה" וגו' (שם לב, ג). וּדְבַר אִיּוֹב הוּא אֶחָד מִסִּתְרֵי הַתּוֹרָה.
שלא היה מחויב כפי מעשיו. שיבואו עליו יסורין קשים משום שצדיק הוא: על אשר לא מצאו מענה לאיוב. משום שהיה צדיק בעיניהם:
וּמָצִינוּ שֶׁבָּאִין עַל צַדִּיק אֶחָד יִסּוּרִין רַבִּים וְעַל אַחֵר יִסּוּרִין מוּעָטִים וְעַל אַחֵר לֹא כְּלוּם, אֶלָּא כָּל יָמָיו שְׂמֵחִים. וְעַל כָּזֶה אָמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּרִאשׁוֹנָה (כב, ב): אָמַר רַב הוּנָא: כַּמָּה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגִּישׁ גַּבְרָא דְּמָארֵיהּ סַיְּעֵיהּ. וְיֵשׁ צַדִּיק אַחֵר, שֶׁהוּא בְּעִנְיָנוֹ חָשׁוּב כְּמוֹתוֹ וְכָל יָמָיו מַכְאוֹבִים. וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד קָטָן, פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (כח, א): אָמַר רָבָא: בָּנֵי, חַיֵּי וּמְזוֹנֵי לָאו בִּזְכוּתָא תַּלְיָא מִילְתָא אֶלָּא בְּמַזָּלָא תַּלְיָא מִילְתָא, דְּהָא רַבָּה וְרַב חִסְדָּא תַּרְוַיְהוּ רַבָּנָן צַדִּיקֵי הֲווּ, מַר מַצְלֵי וְאָתֵי מִטְרָא, וּמַר מַצְלֵי וְאָתֵי מִטְרָא – רַב חִסְדָּא חָיָה תִּשְׁעִין וְתַרְתִּין שְׁנִין וְרַבָּה חָיָה אַרְבָּעִין שְׁנִין; בֵּי רַב חִסְדָּא שִׁתִּין הִלּוּלֵי וּבֵי רַבָּה שִׁתִּין תִּכְלֵי; בֵּי רַב חִסְדָּא לַחְמָא סְמִידָא לְכַלְבֵיהּ וְלָא מִבָּעֵי, בֵּי רַבָּה לַחְמָא דְּשַׂעֲרֵי מִבָּעֵי וְלָא מִשְׁתַּכַּח. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ עַל מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה וְגַם כָּל הַנִּסְתָּרוֹת אֲשֶׁר לְפָנָיו גָּלוּי כָּל דָּבָר. וְאוּלַי הַיִּסּוּרִין הֵן לְטוֹבָתוֹ לְדַכְּאֹת הַגּוּף וּלְעַדֵּן הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים. אוֹ הֵם בָּאִים מִצַּד אַחֵר, שֶׁהוּא נִסְתָּר לָנוּ. וְכַמָּה טוֹב מַאֲמַר הָרַמְבַּ"ם, שֶׁאָמַר בְּסִפְרוֹ הַנִּכְבָּד, כִּי מַה שֶּׁאָמַר רָבָא הֵם דִּבְרֵי יָחִיד.
כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה. כמה סמוך ומובטח ואין צריך לחלות ולדאוג מכל רעה מי שהקב"ה בסעדו שהרי מצינו שאול נכשל בחטא אחד ועלתה לו לרעה לקנסו מיתה ולבטל מלכותו ודוד נכשל בשתים באוריה והסית למנות ישראל ובא עליהם דבר ולא עלתה לו לרעה: שתין הלולי. ששים חופות היו לו לבניו: שתין תכלי. חולאים: לחמא סמידא לכלביה. לכלבים שלו היה נותן לחם לבן מקמח חטים עד שהיו שבעים ולא מבעי לאכול מהם יותר ובי רבה היו מבקשים בני ביתו לאכול פת מקמח שעורים ולא היה מספיק להם: שהם. הגוף והנפש שני הפכים שהגוף רוצה ליהנות בעולם הזה והנשמה להיפוך בעולם הבא. או הם באים מצד אחר או שיבא לו בעבור היסורין דברים שיהיו לו לטובה ולהנאה לו מטעם אחר שאין ידוע לו ונסתר ממנו: כי מה שאמר רבא. חיי של אדם כמה יחיה וכמה בנים ומזונות שיהיה לאדם תליא במזלא אם נולד במזל טוב או במזל רע אמר הרמב"ם שהוא לבדו אמר זה ואין הדבר כן:
וּפְעָמִים שֶׁבָּאִין עַל הַצַּדִּיק יִסּוּרִין וְנִסְיוֹנוֹת לְטוֹבָתוֹ וּלְנַסּוֹתוֹ אִם יַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ בּוֹחֵן לִבּוֹ וְיוֹדֵעַ בּוֹ אִם יַעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ אִם לָאו, מְנַסֵּהוּ לְגַלּוֹת לִבּוֹ וּמַעֲשָׂיו בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם, שֶׁאֵינָם מַכִּירִים מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּלִבּוֹ וּלְגַדְּלוֹ בְּעֵינֵיהֶם. וְגַם לְהוֹצִיא מַה שֶּׁבְּכֹחַ שִׂכְלוֹ אֶל הַפֹּעַל. וְגַם לְהַיְשִׁיר בְּנֵי אָדָם שֶׁיִּלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּתְנַסָּה בְּעֶשֶׂר נִסְיוֹנוֹת וְעָמַד בְּכֻלָּן, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה הִיא חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, רוֹצֶה לוֹמַר, לְהוֹדִיעַ הַחִבָּה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם.
וגם להוציא מה שבכח שכלו. של אדם כדרך האדם קודם שפועל פעולתו הוא מחשב בשכלו איך שיפעל ואחר שחשב בשכלו עליו יפעל פעולתו וע"כ אף על פי שהקב"ה יודע עתידות שיעמוד בנסיונו בא להראות לאדם אחר מעשה הצדיק איך שיפעל אותם ומה לו בידיעת הקב"ה הלא הרשות והבחירה בידו ואין ע"י זה דבר המונע לו או המסייע לו: להיישיר בני אדם ממעשיו. של צדיק ללמוד להם צדקת הצדיק על כן הוא מנסה אותו בדברים כמו שנסה את אברהם:
וּלְמִי מְנַסֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? לְאוֹתוֹ שֶׁמַּכִּיר בּוֹ שֶׁיַּעֲמֹד בְּנִסְיוֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים יא, ה), כִּדְגָרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא (לב, ג): מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לַיּוֹצֵר הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא בּוֹדֵק כִּבְשׁוֹנוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים, שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לְהַקִּישׁ עֲלֵיהֶן פַּעַם אַחַת עַד שֶׁהוּא שׁוֹבְרָן, וּבְמִי הוּא בּוֹדֵק? בְּקַנְקַנִּים יָפִים, שֶׁאֲפִילוּ הִקִּישׁ עֲלֵיהֶם כַּמָּה פְּעָמִים אֵינָן נִשְׁבָּרִין. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמֹד בַּנִּסָּיוֹן; אֶת מִי הוּא מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן".
שאינו מספיק עליהן. כן דרך כלי חרס וזכוכית שמכה עליהם באצבע לראות אם הם שלמים ובאותן שיש בהן שבר או סדק אינו מכה עליהם דאם יכה עליהן ישברו:
וְגָרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָשָׁל לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת, אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה וְאַחַת כֹּחָהּ רָע, עַל אֵי זוֹ מֵהֶן מַטְרִיחַ, לֹא עַל זוֹ שֶׁכֹּחָה יָפֶה; כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה? שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד, דִּכְתִיב: "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ (ישעיה נז, כ), אֶת מִי מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" וגו'.
אָמַר רַבִּי נָתָן: הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה כְּשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ רָעָה אֵינוֹ מַקִּישׁ עָלָיו בְּיוֹתֵר, לָמָּה? שֶׁהִיא פּוֹקַעַת, וּכְשֶׁפִּשְׁתָּנוֹ יָפָה מַקִּישׁ עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, לָמָּה? שֶׁהִיא מְשֻׁבַּחַת; כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְנַסֶּה אֶת הָרְשָׁעִים, לָמָּה? שֶׁאֵין יְכוֹלִין לַעֲמֹד; אֶת מִי מְנַסֶּה? אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' צַדִּיק יִבְחָן" וגו'.
שהיא פוקעת. נשברת ונפרכת:
וְלַיִּסּוּרִין הָאֵלּוּ קָרְאוּ רַבּוֹתֵינוּ "יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה". כְּשֶׁאֵינָן חֲמוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, א): פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: כָּל יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תּוֹרָה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר" וגו' (תהלים צד, יב). וְחַד אָמַר: יִסּוּרִין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בִּטּוּל תְּפִלָּה אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר לֹא־הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי" (שם סו, כ). אָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וָאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֶת אֲשֶׁר־יֵאֱהַב ה' יוֹכִיח" וגו' (משלי ג, יב).
אשר לא הסיר. אף על פי ששלח עליו יסורין היה בו כח להתפלל תפלתו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נְגָעִים וּבָנִים אֵינָן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה. וּנְגָעִים לָא הֲווּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, וְהָא אָמַר מַר: כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאַרְבַּע מַרְאוֹת הַלָּלוּ אֵינָן אֶלָּא מִזְבַּח כַּפָּרָה? מִזְבַּח כַּפָּרָה הֲווּ, יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה לָא הֲווּ. וְאִי בָּעִית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא, הָא לָן וְהָא לְהוּ. וְאִם הֵם קַלִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטְּלוּהוּ מִתּוֹרָה וּמִתְּפִלָּה הֵן יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה וּבָאִין לָאָדָם לְהַשְׁלִימוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ בְּמִי שֶׁעוֹמֵד בָּהֶן.
נגעים. מי שבא עליו צרעת ובנים שמתו לו בניו: ארבע מראות. שאת ותולדתה בהרת ותולדתה בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה: מזבח כפרה. שהיסורין מכפרין עליו כאלו הקריב קרבן על גבי המזבח אבל יסורין של אהבה שאין ראוי לעונש זה אלא שבא לו להרבות חלקו לעולם הבא יותר ויותר אם יעמוד בנסיון של היסורין לא הוי נגעים: הא לן והא להו. בארץ ישראל שערי חומה מקודש ומצורע טעון שילוח חוצה להן אינן יסורים של אהבה אבל בבל שאינן טעונין שילוח הוא מזבח כפרה ויסורין של אהבה הן: ואם הם קלים. היסורים, שלא יבטלו על ידם מתורה ותפלה:
וְאֵצֶל הַצַּדִּיקִים, כָּל דָּבָר שֶׁלֹּא בָא לָהֶם כַּסֵּדֶר הָרָאוּי נִקְרָאִין יִסּוּרִין, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֶרְכִּין, פֶּרֶק יֵשׁ נֶעֱרָכִין (טז, ב): עַד הֵיכָן תַּכְלִית יִסּוּרִין? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל שֶׁאָרְגוּ לוֹ בֶּגֶד לִלְבֹּשׁ וְאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. מַתְּקִיף לֵיהּ רַבִּי זְעֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: אֲפִילוּ נִתְכַּוְּנוּ לוֹ לִמְזֹג בְּחַמִּין וּמָזְגוּ לוֹ בְּצוֹנֵן, בְּצוֹנֵן וּמָזְגוּ לוֹ בְּחַמִּין – וְאַתְּ אֲמַרְתְּ כֻּלֵּי הַאי? מַר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא אָמַר: אֲפִילוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ. רָבָא אָמַר וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק וְאָמְרֵי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֲפִילוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לִטּוֹל שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּיס וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁנַיִם. וְדַוְקָא שְׁלֹשָׁה וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁנַיִם, אֲבָל שְׁנַיִם וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁלֹשָׁה – לָא, דְּלָא אִית לֵיהּ טִירְחָא לְמִשְׁדְיֵיהּ. וְכָל כָּךְ לָמָּה? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין קִבֵּל עוֹלָמוֹ. בְּמַעֲרָבָא אָמְרֵי: פֻּרְעָנוּת מְזֻמֶּנֶת לוֹ.
עד היכן תכלית יסורין. סוף מדת יסורין כלומר יסורין שאין פחותין מהם: ואינו מתקבל. עליו שאינו למדתו כהוגן וצער הוא לו: למזוג. לו כוס של יין במים חמים: נהפך לו חלוקו. שלא לבשה כסדר וצריך לפושטה ולהפכה וללבשה: ליטול שלשה. ועלה בידו שתים איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישי: וכל כך למה. כלומר למאי הלכתא הוו יסורין: קיבל עולמו. כל מנוחתו לעתיד ואי עבר עליה חד מהנך הרי הוא יסורין: פורענות מזומנת לו. למי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין:
לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁבָּא לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא כַסֵּדֶר נִקְרָא יִסּוּרִין. וּבָא לוֹ בְּכַוָּנַת הַמַּשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל, כְּדֵי לְנַכּוֹת מֵרָעוֹתָיו וּמֵחַטֹּאתָיו. וּלְמִי שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן לוֹ הֵפֶךְ וּבָאִין לוֹ כָּל דְּבָרָיו כַּסֵּדֶר הוּא מַמְתִּין לְמַלְאֹת סְאָתוֹ, בִּלְתִּי לְצַדִּיק גָּמוּר לְבַדּוֹ אֲשֶׁר הוּא שָׁלֵם וְזוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת. וְהַצַּדִּיק שֶׁבָּאִין לוֹ יִסּוּרִין וְקִבְּלָן מֵאַהֲבָה – יִרְאֶה זֶרַע, יַאֲרִיךְ יָמִים וּבַסּוֹף יְקַבֵּל שְׂכָרוֹ הַגָּדוֹל.
הוא ממתין. הקב"ה ממתין לו עד שסאתו מלא מעונותיו ואז יביא לו פורענות שאין יכול לעמוד בו ואין לו כלום לעולם הבא אבל לצדיק גמור אף על פי שיש לו כל טובות בעולם הזה יהיה לו חלקו הטוב לעולם הבא כי הפירות הוא אוכל בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5