רַזַ"ל הָיוּ שְׁלֵמִים בְּכָל מַדָּע וּמַשִּׂיגִים בְּכָל חָכְמָה, שֶׁהִיא מַשְׁלֶמֶת הַשֵּׂכֶל וּמְחַזֶּקֶת הַגּוּף בִּבְרִיאוּתוֹ לַעֲבוֹדַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ. וְתַחַת הַכְּלָל הַזֶּה נִכְנֶסֶת מְלֶאכֶת הָרְפוּאָה, אֲשֶׁר הִיא שְׁמִירַת הַבְּרִיאוּת וּרְפוּאַת הַחֹלִי. וְעַל כֵּן כָּתְבוּ הַגָּדוֹת בַּתַּלְמוּד, אֲשֶׁר הֵם רֻבָּם דִּבְרֵי מוּסָרִים, קְצַת דִּבְרֵי הַמַּאֲכָלוֹת שֶׁמְקַיְּמִים הָאָדָם בִּבְרִיאוּתוֹ וְגַם אוֹתָן שֶׁהֵן קָשִׁין לָאָדָם, [כְּדֵי שֶׁיִּתְרַחֵק מֵהֶן וְגַם הָאוֹכְלִין הַמְּסַיְּעִים לָאָדָם] לְרַפְּאוֹתוֹ מֵחָלְיוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (לט, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: תַּבְשִׁיל שֶׁל תְּרָדִין יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִם וְכָל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם. אָמַר אַבַּיֵּי: וְהוּא דְּיָתֵיב אַבֵּי טָפֵי וְעָבֵיד תּוּךְ תּוּךְ.
תרדין. מין ירק כריש"א בל"א: דיתיב. הקדרה שמבשל בה התרדין אבי תפי על מקום שפיתת הקדרה בכירה ועביד תוך תוך כלומר ששולק הרבה ונמחה מאד וקול רתיחתו נשמעת כקול תוך תוך:
וַאֲמְרִינָן הָתָם (מ, א): אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּא: אַחַר כָּל אֲכִילָתְךָ אֱכֹל מֶלַח וְאַחַר כָּל שְׁתִיָּתְךָ שְׁתֵה מַיִם וְאֵין אַתָּה נִזּוֹק. וְתַנְיָא אִידָךְ: אָכַל כָּל מַאֲכָל וְלֹא אָכַל מֶלַח, שָׁתָה כָּל מַשְׁקֶה וְלֹא שָׁתָה מַיִם – בַּיּוֹם יִדְאַג מִפְּנֵי רֵיחַ הַפֶּה וּבַלַּיְלָה יִדְאַג מִפְּנֵי אַסְכְּרָה. תָּנוּ רַבָּנָן: הַמַּקְפֶּה אֶת אֲכִילָתוֹ בְּמַיִם אֵינוֹ בָא לִידֵי חֹלִי מֵעַיִם. וְכַמָּה? אָמַר רַב חִסְדָּא: קִיתוֹן לְפַת.
אסכרה. חולי הגרון: המקפה את אכילתו במים. שותה מים הרבה אחר אכילתו עד שאכילתו צפה במים ויצף הברזל תרגום וקפה פרזלא:
אָמַר רַב מָאֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בַּעֲדָשִׁים פַּעַם אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מוֹנֵעַ אַסְכָּרָה מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ. אֲבָל בְּכָל יוֹמָא – לָא, מִשּׁוּם דְּקָשָׁה לְרֵיחַ הַפֶּה. אָמַר רַבִּי מָארֵי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרָגִיל בְּחַרְדָּל אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם מוֹנֵעַ חֳלָאִים מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ, אֲבָל כָּל יוֹמָא – לָא, מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְחֻלְשָׁא דְּלִבָּא. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַשֵּׁי אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּדָגִים קְטַנִּים אֵינוֹ בָא לִידֵי חֹלִי מֵעַיִם; וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדָּגִים קְטַנִּים מַפְרִין וּמַבְרִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר חָמָא: הָרָגִיל בְּקֶצַח אֵינוֹ בָא לִידֵי כְּאֵב לֵב. מֵתִיבֵי: רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: קֶצַח אֶחָד מִסִּימָנֵי מָוֶת הוּא. וְיָשֵׁן לְמִזְרַח גָּרְנוֹ דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּרֵיחָא הָא בְּטַעְמָא. אִימֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר הֲוָה מְדַבְּקָא לֵיהּ בְּרִיפְתָא וּמְקַלְּפָא לֵיהּ.
מונע אסכרה מתוך ביתו. שהחולי בא מחמת עצור בני מעים והעדשים משלשלים: קצח. מין זרע הוא (ישעיה כ"ח): וישן למזרח גרנו. של קצח שרוח מערבי לחה וקרה ומכנסת הריח בתוך הגוף: הא בריחא הא בטעמא. הריח קשה והטעם טוב: מדבקא ליה ברפתא. עד שקלט הטעם מקצח בלחם ומקלפא ליה בשביל הריח:
וְגָרְסִינָן הָתָם, בְּסוֹף הַפֶּרֶק (מד, ב): אָמַר רַבִּי יַנַּאי: כָּל שֶׁהוּא כְבֵיצָה – בֵּיצָה טוֹבָה הֵימֶנָּה. כִּי אָתָא רַב דִּימֵי אָמַר: טָבָא חָדָא בֵּיעִיתָא מְגֻלְגָּלְתָּא מִשִּׁיתָּא קְסָוֵי סֻלְתָּא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מְגֻלְגָּלְתָּא – מְשִׁיתָּא, מַטְוֵיתָא – מֵאַרְבַּע, שְׁלִיקְתָּא – כָּל שֶׁהוּא כְבֵיצָה, בֵּיצָה טוֹבָה הֵימֶנּוּ.
כל שהוא כביצה. אין לך מין מאכל שיעור כביצה שלא תהא ביצה טובה לגוף ממנו: מגולגלתא. צלויה רכה ולחה ששורפין אותה שאין צולין אותה אלא מעט כשהתחילה להתגלגל אז גומעה טוב מו' מדות סולת קסוי הוא מדה מחזקת לוג: אמר רבי זירא טבא מגולגלתא משיתא. מטויתא מד'. צלויה קשה מארבע. ביצים מבושלים במים עלה א"ר ינאי כל שהוא כביצה ביצה טובה ממנו כדפרשינן לעיל לבד מבשרא שהוא טוב יותר מביצה:
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילוּ לֹא אָכַל אֶלָּא שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. וּמִי אִיכָּא מִידֵי דַהֲוֵי שָׁלֵיק מְזוֹנוֹ? אָמַר רַב אַשֵּׁי: קֶלַח שֶׁל כְּרוּב שָׁנִינוּ.
אלא שלק. של ירק והוא מזונו שסומך עליו למזון: קלח של כרוב. מין ירק שנו שהוא מזון דתניא כרוב למזון קלח שטורנ"ק בל"א כרישין מין ירק תרגום ואת החציר ואת הבצלים וכרתי ובוצלי:
תָּנוּ רַבָּנָן: טְחוֹל יָפֶה לַשִּׁנַּיִם וְקָשֶׁה לִבְנֵי מֵעַיִם, כָּרֵישִׁין קָשֶׁה לַשִּׁנַּיִם וְיָפֶה לִבְנֵי מֵעַיִם. כָּל יֶרֶק מוֹרִיק וְכָל קָטָן מַקְטִין. כָּל נֶפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ, כָּל הַקָּרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ. כְּרוּב לְמָזוֹן, תְּרָדִין לִרְפוּאָה. אוֹי לוֹ לְבַיִת שֶׁהַלֶּפֶת עוֹבֶרֶת בְּתוֹכוֹ. "טְחוֹל יָפֶה לַשִׁנַּיִם" וכו', מַאי תַּקַּנְתֵּהּ? נֵלְעֲסֵיהּ וְנֵשְׁדֵיהּ. "כְּרֵישִׁין קָשֶׁה לַשִּׁנַּיִם" וכו', מַאי תַּקַּנְתֵּהּ? נִשְׁלוֹקִינְהוּ וְנִשְׁתֶּה מֵימָיו. "כָּל יֶרֶק מוֹרִיק", אָמַר רַב חִסְדָּא: בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל הַקַּזָּת דָּם.
כל ירק. האוכל ירק חי מוריק נוטל תואר הפנים ופניו מוריקין. כל קטן שלא גדל כל צרכו ולקמן מפרש כמה כל צרכו: כל נפש. דבר חי הנאכל שלם כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן משיב נפשו של אדם וכל הקרוב לנפש משיב את הנפש האוכל מן הבהמה במקום חיות שלה ולקמן מפרש לה: אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו. אוי לו לכרס האוכל לפת כל מיני שרשים וירקות: טחול יפה לשנים וקשה לבני מעים ומאי תקנתיה. אם צריך לו לרפואה לשנים נלעסיה כוססו בשיניו ומשליכו: נשלקינהו. בקדרה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו: בסעודה ראשונה. אם אכל ירק חי אחר הקזת דם שלא אכל דבר קודם לירק:
וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הָאוֹכֵל יֶרֶק חַי בָּעֶרֶב קֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם רֵיחָא. וַאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לֶאֱכֹל יֶרֶק חַי קֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת. אֲמֵימַר וּמַר זוּטְרָא וְרַב אַשֵּׁי הֲווּ יָתְבֵי, אַייתוּ לְקַמַיהוּ יֶרֶק חַי קֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת, אֲמֵימַר וְרַב אַשֵּׁי אָכְלֵי וּמַר זוּטְרָא לָא אָכַל. אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי דַּעְתָּךְ, דַּאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: "כָּל הָאוֹכֵל יֶרֶק חַי קֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת אָסוּר לְסַפֵּר הֵימֶנּוּ", אִי מִשּׁוּם רֵיחָא, אֲנָן הָא קָא אָכִילְנָן וְקָא מִשְׁתָּעֵת בַּהֲדָן? אֲמַר לְהוּ: כְּאִידָךְ דְּרַבִּי יִצְחָק סְבִירָא לִי, דַּאֲמַר רַבִּי יִצְחָק: אָסוּר לֶאֱכֹל יֶרֶק חַי קֹדֶם אַרְבַּע שָׁעוֹת.
קודם ארבע שעות. שאינו זמן סעודה הריח קשה לבני אדם המספרים עמו קודם אכילה שהגוף ריקם: הא קא אכלינן ואת משתעי בהדן. ולמה לא אכלת אמר אני כאידך דרבי יצחק דאמר סתם אסור ולא סבירא לי אסור לספר:
"כָּל קָטָן מַקְטִין", אָמַר רַב חִסְדָּא: אֲפִילוּ גַּדְיָא בַּר זוּזְיָא. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלֵית בָּהּ רוֹבַע, אֲבָל אִית בָּהּ רוֹבַע לֵית לָן בָּהּ. "כָּל נֶפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ", אָמַר רַב פַּפָּא: אֲפִילוּ גִּלְדְּנֵי דְּבֵי גִילֵי. "כָּל הַקָּרוֹב לַנֶּפֶשׁ מֵשִׁיב אֶת הַנֶּפֶשׁ". אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אוּנְקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מַיְתִית לִי אוּמְצָא דְבִשְׂרָא אַיתֵי לֵי מֵהֵיכָא דְּסָמִיךְ לְבֵי בָרוּךְ.
גדיא בר זוזא. כלומר שמן וטוב ששוה זוז אפילו הכי מקטין מכחיש גוף האדם: דלית ביה רובע. שלא גדל עד רביעית שלו כגון טלה רביעית של איל. גדי כדי רביעית של שעיר גדול וכן כל דבר: אפילו גילדני דבי גילי. דגים הגדילין באשפה שבימים והם דגים קטנים מאד ואין דרכם לגדל יותר אבל דג קטן ממין דג גדול ולא גדול רובע זו היא קטן מקטין: אונקא. צואר מקום בית השחיטה סמוך ללב ולמעים: לבי ברוך. מקום שברכו שם על השחיטה והיינו אונקא:
"כְּרוּב לְמָזוֹן וּתְרִין לִרְפוּאָה", לְמָזוֹן אִין לִרְפוּאָה לָא? וְהָא תַנְיָא: שִׁשָּׁה דְּבָרִים מְרַפְּאִין אֶת הַחוֹלֶה מֵחָלְיוֹ וּרְפוּאָתוֹ רְפוּאָה, וְאֵלּוּ הֵן: כְּרוּב וּתְרָדִין וּמֵי סִיסִין וּדְבָשׁ וְקֵיבָה וַהֲרַת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד? מַאי לְמָזוֹן, אַף לְמָזוֹן.
כרוב ותרדין. מין ירק מי סיסין מין ירק שמבשלין אותו ושותין מימיו לרפואה: והרת. רחם של בהמה שהולד נוצר בו והרתו בו. ויותרת הכבד טרפש"א דכבדא רוי"ט פליי"ש בל"א: אף למזון. ומכל שכן שהוא טוב לרפואה:
"אוֹי לוֹ לְבַיִת שֶׁהַלֶּפֶת עוֹבֵר בְּתוֹכוֹ", אֵינִי, וְהָא אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מַשְׁכֶּחֶת לִי לִפְתָא לָא תֵימָא לִי בְּמַאי כַּרֶכֶת רִפְתָא. אַבַּיֵּי אָמַר: מִבְּלִי בָּשָׂר. וְרָבָא אָמַר: מִבְּלִי יַיִן. אִי תֵימָא: רַב אָמַר מִבְּלִי בָשָׂר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר מִבְּלִי עֵצִים; וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִבְּלִי יַיִן. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב פַּפָּא: סוּדְנָא, אֲנָן תַּבְרִינָן לֵיהּ בְּבִשְׂרָא וְחַמְרָא, אַתּוּן בְּמַאי תַּבְרִיתוּ לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: בְּצִיבֵי. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב פַּפָּא תָּבְרָא לֵיהּ בִּתְמַנְיָא אוֹפֵי פַרְסְיָתָא.
במאי כרכת רפתא. מה נאכל עם הלחם ואמר אביי אם מבשל אותו בלא בשר אז הוא קשה אבל כמבשלה עם בשר שמן מתיש כחה ורבא אמר בלי יין אם לא שתה יין אחריו ושמואל אמר בלי עצים אם לא בשלה הרבה: סודנא. בעל שכר תמרים ורב פפא מוכר שכר תמרים היה: תברינן. משברין כח הירק בבשר ויין אתון דלא נפיש לכו חמרא ששותי שכר אתם במאי תבריתון כח הלפת ואמר בציבי דמבשלין אותו עם הרבה עצים באש: בתמניא אופי פרסייתא. בשמונה בקעיות חתיכות של עצים גדולים היתה שורפת תחת קדרת הלפת:
תָּנוּ רַבָּנָן: דָּג קָטָן מָלִיחַ פְּעָמִים מֵמִית: בְּשִׁבְעָה וּבְשִׁבְעָה עָשָׂר וּבְעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע; וְאָמְרֵי לָהּ: בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא בָּשִׁיל וְלָא בָשִׁיל, אֲבָל בָּשִׁיל שַׁפִּיר לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רַב פַּפָּא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא שָׁתֵי שִׁכְרָא בַּתְרֵיהּ, אֲבָל שָׁתֵי שִׁכְרָא בַּתְרֵיהּ לֵית לָן בָּהּ.
פעמים ממית. ואלו הן ביום שבעה למליחתו או ביום שבעה עשר או ביום שבעה ועשרים:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (ברכות נא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אַסְפָּרָגוֹס יָפֶה לַלֵּב וְטוֹב לָעֵינַיִם, וְכָל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם, וְהָרָגִיל בּוֹ יָפֶה לְכָל גּוּפוֹ וְהַמִּשְׁתַּכֵּר מִמֶּנּוּ קָשֶׁה לְכָל גּוּפוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן לִבְנֵי מֵעַיִם.
אספרגוס. כוס שהיו שותין בכל בוקר אליבא ריקנא לרפואה והוא נעשה מן יין ובשמים:
תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאַסְפָּרָגוֹס: אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ אֶלָּא חַי וּמָלֵא וּמְקַבְּלוֹ בְיָמִין וְשׁוֹתֶה בִּשְׂמֹאל וְאֵין מְשִׂיחִין עָלָיו וְאֵין מַפְסִיקִין בּוֹ וְאֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לוֹ וְאֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּמִינוֹ. וְהָתַנְיָא: אֵין סוֹמְכִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּפַת? לָא קָשְׁיָא, הָא בִּדְחַמְרָא הָא בִּדְשִׁכְרָא.
אלא חי. יין חי שאינו מזוג במים ואין משיחין בדברים כששותין אותו מקודם לכן או לאחריו מיד ואין מפסיקין בו אלא שותה אותו בבת אחת: ואין סומכין אותו. לאכול אחריו מיד אלא פת: הא בדחמרא. סמיכתו בפת בדשכרא סמיכתו במינו אם שכר תאנים סומכו בתאנים ואם של תמרים הוא סומכו בתמרים:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (שם לד, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה. וְאֵלּוּ הֵן: שְׂאוֹר וּמֶלַח וְסַרְבָּנוּת.
וסרבנות. אם מפצירין באדם לדבר כגון להתפלל ליעשות שליח צבור או לאכול בסעודה יסרב מעט ולא הרבה ימנע עצמו מעט לכתחלה אם מפצירין בו יעשה רצונם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּפְסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין (מב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּכוּתָח הַבָּבְלִי: מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב וּמְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם וּמַכְחִישׁ אֶת הַגּוּף. מְטַמְטֵם אֶת הַלֵּב, מִשּׁוּם נַסְיוֹבֵי דְּחֶלְבָּא. וּמְסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם מִשּׁוּם מִלְחָא. וּמַכְחִישׁ אֶת הַגּוּף, מִשּׁוּם קוֹמְנִיתָא דְאוּמָא.
בכותח הבבלי. כותח שעושין בבבל ועושין אותו מן נסיובא דחלבא מאלקי"ן או הא"ס בל"א ומן פת וסוף נתעפש בו ומלח האוכל הרבה ממנו מטמטם לשון סתימה ומסמא את העינים משום מלחא מלח סדומית יש שמסמא את העינים כשנוגע במלח וחוזר ונוגע בעין וקומניתא דאומא היינו פת שמתעפש לאחר זמן בתוך הכותח:
תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַרְבִּין אֶת הַזֶּבֶל וְכוֹפְפִין אֶת הַקּוֹמָה וְנוֹטְלִין אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. וְאֵלּוּ הֵן: פַּת קִבָּר וְשֵׁכָר חָדָשׁ וְיֶרֶק. פַּת קִבָּר, רִיפְתָּא דְקוּפוּסְקָא, שֵׁכָר חָדָשׁ, דְּלָא חָלִיף עֲלֵיהּ אַרְבָּעִים יוֹמֵי. יֶרֶק, בִּשְׁאָר יַרְקֵי, אֲבָל תּוּמֵי וְכַרְתֵּי לֵית לָן בָּהּ. תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מְמַעֲטִין אֶת הַזֶּבֶל וְזוֹקְפִין אֶת הַקּוֹמָה וּמְאִירִין אֶת הָעֵינַיִם. וְאֵלּוּ הֵן: פַּת נְקִיָּה וְיַיִן יָשָׁן וּבָשָׂר שָׁמֵן. פַּת נְקִיָּה, דִּסְמִידָא. בָּשָׂר שָׁמֵן, דִּצְפִירְתָא דְלָא אַפְתַח. יַיִן יָשָׁן, עַתִּיק דְּעַתִּיקֵי. כָּל מִידֵי דִמְעַלֵּי לְהַאי קָשֶׁה לְהַאי, בַּר מִזַּנְגְבִילָא רְטִיבָא וּפִלְפְּלָא אֲרִיכְתָּא וּבָשָׂר שָׁמֵן וּפַת נְקִיָּה וְיַיִן יָשָׁן, דִּמְעַלּוּ לְכֻלֵּיהּ גּוּפָא.
מרבין את הזבל. בבטן אדם שאין מתעכלין וכופפין את קומתו כלומר מתישין כחו עד שילך כפוף: דקופוסקא. לחם של סובין: ירק. חי כגון כרישין ובצלים וחזרת כשאוכל ממנו הרבה תמיד: דסמידא. סולת: דצפירתא דלא אפתח. עז שלא ילדה: יין ישן עתיק דעתיקי. ישן של שלש שנים: כל מידי דמעלי. לחולי זה קשה לזה המועיל ללב קשה לעינים או לאחד מתחלואי שאר האברים חוץ מזנגבילא רטיבא כשהוא לח אינגב"ר בל"א ומרקחין אותו בדבש:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּקַמָּא, פֶּרֶק מְרֻבֶּה (פב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה דְבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּשׁוּם: מַשְׂבִּיעַ וּמַשְׁחִין וּמַצְהִיל פָּנִים וּמַרְבֶּה זֶרַע וְהוֹרֵג כִּנָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם: וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מַכְנִיס אֶת הָאַהֲבָה וּמוֹצִיא אֶת הַקִּנְאָה.
ומשחין. מחמם את הגוף ומרבה הזרע ומביא בספר חסידים והוא שאוכל אותו צלי: והורג כנה. תולעים בבני מעים: מכניס את האהבה. מתוך שמשמח את הלב:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן (פא, א): תַּנְיָא: שְׁמוֹנָה דְבָרִים מְבִיאִין אֶת הָאָדָם לִידֵי תַחְתּוֹנִיּוֹת, וְאֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְפָנִים וּלוּלָבֵי גְפָנִים וּמוֹרִגֵּי בְהֵמָה וְשִׁדְרוֹ שֶׁל דָּג וְדָג מָלִיחַ שֶׁלֹּא בִשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ. וְהַשּׁוֹתֶה שִׁמְרֵי יַיִן וְהַמְּקַנֵּחַ בְּסִיד וּבְחַרְסִית וְהַמְּקַנֵּחַ בִּצְרוֹר שֶׁקִּנַּח בּוֹ חֲבֵרוֹ; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַתּוֹלֶה עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא.
לידי תחתוניות. חולי בנקב הרעי: עלי קנים. העלים שגדלים בקנים ולולבי גפנים הן הנימין הדקים הפצולין הגדלים בגפן ומוריגי בהמה כל בשר שיש בבהמה העשויה כמורג שהוא פגום וחרוקה כמורג חרוץ חדש כלומר כל מקום שאין הבשר חלוק כגון קליפת הלשון וכגון החיך שיש בו כמין קוצין ופגימות כמו בבית הכוסות: שקנח בו חבירו. אסיד ואחרסית נמי קאי והתולה עצמו שלא ישב על דבר כשעושה צרכו ויש משום כישוף ומשום סכנה שמחתך ויזיק עצמו אם מקנח בדבר חדוד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיב, ב): אָמַר אַבַּיֵּי: עוֹר וְדָג וְכוֹס וְחַמִּין וּבֵיצִים וְכִנִּים כֻּלָּם קָשִׁים לְדָבָר אַחֵר. עוֹר, דְּגָנֵי אַמַּשְׁכָא דְצִילָא. דָּג, שִׁיבּוּטָא בְּיוֹמֵי נִיסָן. כּוֹס, שִׁיוּרֵי כַסָּא דְּהַרְסְנָא. חַמִּין, חַמִּימֵי דְרָאמֵי עַל רֵישֵׁיה. בֵּיצִים, מָאן דְּמִסְּרַךְ אַקְלִיפֵי דְבֵיעֵי. כִּנִים, מָאן דִּמְחַוָּר לְבוּשֵׁיהּ וְלָא נָטֵר לֵיהּ תְּמַנֵי יוֹמֵי וְהָדַר לָבִישׁ, מִשּׁוּם דִּבְרִיאָן הַנְהוּ כִּינֵי וְקָשִׁין לְדָבָר אַחֵר.
לדבר אחר. צרעת: עור. כגון דגני אמשכא דצלא דישן על העור קודם שגמר עבודתו צלי הוא עבדן העורות והוא בורסקי והעור נקרא על שמו צלא. שיבוטא הוא דג כשר וגדול כבהמה גדולה בים בחולין פרק כל הבשר מוחא דשיבוטא טעם חזיר יש בו וכוס שיורא מה שנשאר בו בכוס אחר ששתה אחד מהרסנא והוא נעשה מדגים קטנים ומקמח וחומץ ומבשלין אותן ונקרא הרסנא וחמין חמימי דשדא עלויה אם רגיל לשפוך מים חמין יותר מדאי על בשרו וביצים לאחר שאכלן וזרק הקליפה ומדריך עליהן ומאן דמחוור לבושיה שכבס לבושיו ולביש והוא אחר הכביסה ולא המתין שמונה ימים אותם כנים שהיו בו לא מתו עדיין וכשמלביש אותו הבגד חיין אותן הכנים וכשנושכין אותו קשה לו לצרעת:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, פֶּרֶק כָּל הַיָּד (יז, א): וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה דְבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָם מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ וְדָמוֹ בְרֹאשׁוֹ: הָאוֹכֵל שׁוּם קָלוּף וּבָצָל קָלוּף וּבֵיצָה קְלוּפָה וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין מְזוּגִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן הַלַּיְלָה וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְזָרְקָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַמֵּקִיז דָּם וּמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. "הָאוֹכֵל שׁוּם" וכו', אַף־עַל־גַּב דְּמָנְחֵי בְסִילְתָּא מִצַּיְירֵי וַחֲתִימֵי, רוּחַ רָעָה שׁוֹרָה בָהֶם. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא שִׁיֵּר עִקָּרָן אוֹ קְלִפָּתָן, אֲבָל שִׁיֵּר עִקָּרָן אוֹ קְלִפָּתָן לֵית לָן בָּהּ. "וְהַשּׁוֹתֶה מַשְׁקִין" וכו', אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁלָּנוּ בִכְלֵי מַתֶּכֶת. אָמַר רַב פַּפָּא: וּכְלֵי נֶתֶר כִּכְלֵי מַתֶּכֶת דָּמֵי. "וְהַלָּן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת", כְּדֵי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ טוּמְאָה וְזִמְנִין דִּמְסַכְּנִין לֵיהּ. וְהַנּוֹטֵל צִפָּרְנָיו וְזָרְקָן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מִפְּנֵי שֶׁהָאִשָּׁה מְעֻבֶּרֶת עוֹבֶרֶת עֲלֵיהֶן וּמַפֶּלֶת.
דמו בראשו. נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו וראיה לדבר ודמו בראשנו דמרגלים ברחב חובת דם יהא מוטל בראשנו ומתחייב בנפשו כלומר הוא גרם לעצמו: שעבר עליהן הלילה. אכולה קאי אשום ובצל ומשקין: בסילתא. בסל ומציירי שנקשרים בבגד וחתומין בחותם כלומר שמכוסין יפה: עיקרן. שערות שהם בראש השום ובבצל למעלה: והוא שלנו. המשקין המזוגין בלילה בכלי של מתכות אבל בכלי אחר לית לן בה: נתר. כלים מן אדמה לבנה קריי"ד בל"א: דמסכנין ליה. הרוחות טמאות שמזיקין אותן ועושין כן שתשרה עליהן רוח הטומאה ואז אוחזין עינים ומראין לעיני האדם כאלו עושין דברי פלאים:
וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם רָעִים לְעֻבָּרוֹת וְלִמְנִיקוֹת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַף־עַל־פִּי (ס, ב): וְלֹא תֹאכַל עִמּוֹ דְבָרִים הָרָעִים לְחָלָב. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב כַּהֲנָא: כְּגוֹן כִּשּׁוּת וַחֲזִיז וְדָגִים קְטַנִּים וַאֲדָמָה. אַבַּיֵּי אָמַר: אֲפִילוּ קָרָא וַחֲבוּשָׁא. רַב פַּפָּא אָמַר: אֲפִילוּ קוֹרָא וְכוּפְרָא. רַב אַשֵּׁי אָמַר: אֲפִילוּ כַּמְכָא וְהַרְסְנָא, מִינַיְהוּ פָסְקֵי חַלְבָא וּמִינַיְהוּ עָכְרֵי חַלְבָא. דִּמְשַׁמְשָׁא בֵי רֵחַיָּא הֲווּ לָהּ בְּנֵי נִכְפֵּי. דִּמְשַׁמְשָׁא עַל אַרְעָא הֲווּ לָהּ בְּנֵי שְׁמוּטֵי. דְּדָרְכָא עַל דָּמָא דְּחַמְרָא הֲווּ לָה בְּנֵי גוּרְדָּאנֵי. דְּאָכְלָה חַרְדְּלָא הֲוָה לָהּ בְּנֵי זִילְזְלָנֵי. דְאָכְלָה תָּחְלֵי הֲווּ לָה בְּנֵי דּוּלְפָנֵי וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק קְדוּשַׁת הַחִבּוּר (סימן קפג).
כשות. י"א האפי"ן בל"א וי"א כמו חוטים דקים גדילים בסנה ואוכלים אותם וחזיז עשבים של זרע תבואה. אדמה מין עפר יש שאוכלין אותו לפעמים והוא לבן וכותבין בו והוא נתר קריי"ד בל"א: קרא. רך הגדל בדקל שצומח כל שנה למעלה מן הענפים ונוסף בו וחבושא קוייט"ן בל"א. כופרא תמרים בקטנותן: כמכא. כותח הבבלי תמצית החלב מעורב בלחם ובמלח הרסנא דגים מטוגנין בקמח וציר ושומן שלהן מינייהו פסקא חלבא יש בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ויש בהן שאין פוסקין החלב אלא עוכרין החלב: בי רחייא. מקול הרחיים יהיו בני נכפיים וולדים שמתעברות שם נופלים בהחולי נכפה. בני שמוטי ארוכי צואר והוי מום והדורך בדם של חמור ומשמש אחריו מטתו הוו להו בני גירדאני שלא יהיו לו שערות על ראשו אדם קרח ובעל גרב. דאכלה חרדלא חרדל בני זילזלני רעבתנין אוכלין הרבה. דאכלה תחלי כרישא והוא מין ירק. בני דולפני עיניהם זולפות מים תמיד:
וְגַם יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵם סִימָן יָפֶה לַחוֹלֶה כְּפִי הַטֶּבַע, אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵבִיאוּ סֶמֶךְ מֵהַפָּסוּק, וְאוֹכְלִין הַמְסַיְּעִין אֶת הַחוֹלֶה וּבֶן דַּעַת יִבְחַר בַּחַיִּים, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות נז, ב): שִׁשָּׁה דְבָרִים סִימָן יָפֶה לַחוֹלֶה. וְאֵלּוּ הֵן: עִטּוּשׁ, זֵיעָה, שִׁלְשׁוּל, קֶרִי, שֵׁינָה, חֲלוֹם. עִטּוּשׁ, דִּכְתִיב: "עֲטִישֹׁתָיו תָּהֶל אוֹר" (איוב מא, י); זֵיעָה, דִּכְתִיב: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט); שִׁלְשׁוּל, דִּכְתִיב: "מִהַר צֹעֶה לְהִפָּתֵחַ" (ישעיה נא, יד); קֶרִי, דִּכְתִיב: "יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים" (שם נג, י); שֵׁינָה, דִּכְתִיב: "יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי" (איוב ג, יג); חֲלוֹם, דִּכְתִיב: "וַתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵינִי" (ישעיה לח, טז).
סמך מהפסוק. ששמם נקרא על שם שהם טוב לאוכלם בלא זה אף הטבע נותן לקצת דברים האלו שהם טובים לחולה: עיטוש. היוצא מן החוטם ניסי"ן בל"א: תאכל לחם. תחיה ותאכל לחם: מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת. צועה מי שצריך להריק מעיו וכן הרקת כלי נקראת צעים שנאמר ושלחתי לו צועים וצעוהו וכליו יריקו במואב כתיב: ותחלימני והחייני. בחזקיהו כתיב:
שִׁשָּׁה דְבָרִים מְרַפְּאִים אֶת הַחוֹלֶה מֵחָלְיוֹ וּרְפוּאָתוֹ שְׁלֵמָה וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק זֶה.
עֲשָׂרָה דְבָרִים מַחֲזִירִים אֶת הַחוֹלֶה לְחָלְיוֹ וְחָלְיוֹ קָשֶׁה. וְאֵלּוּ הֵן: הָאוֹכֵל בְּשַׂר שׁוֹר וּבָשָׂר שָׁמֵן וְשַׁחֲלַיִם וּבְשַׂר צְלִי וּבְשַׂר צִפֳּרִים וּבֵיצָה צְלוּיָה וְתִגְלַחַת וּבֵית הַמֶּרְחָץ, כָּבֵד וְחָלָב וּגְבִינָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אֱגוֹזִים; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף קִשּׁוּאִים, דְּתַנְיָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם קִשּׁוּאִים? מִפְּנֵי שֶׁהֵם קָשִׁים לַגּוּף כַּחֲרָבוֹת. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: הָא בְּדְרַבְרְבֵי הָא בְּדְזוּטְרֵי.
שחלים. מיןירק שאוכלים אותו לשלשל: קשואים. קירב"ס בל"א: בדרברבי. קשין וזוטרי יפין:
וְאַחַר הַתַּלְמוּד נוֹלַד הָרַמְבַּ"ם בְּחִיר הַשֵּׁם, שָׁלֵם בְּתוֹרָה וּבְכָל חָכְמָה מְפֹאָרָה; וְכָלַל בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, בְּסֵפֶר הַמַּדָּע, בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת, בְּפֶרֶק ד, דְּבָרִים הַנְּאוֹתִים לְעִנְיָן זֶה לְכָל מִינֵי הַבְּרִיאוּת, כְּפִי חָכְמָתוֹ וּזְמַנּוֹ. וְאָמַר:
דברים הנאותים. דברים שהם טובים בענין הרפואות לפי שצריך הרופא להבין בשכלו לרפואתו ולזמנו לפי עת השנה ולפי חוזק החולה:
הוֹאִיל וֶהֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיָּבִין אוֹ יֵדַע וְהוּא חוֹלֶה, צָרִיךְ הָאָדָם לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מֵהַדְּבָרִים הַמְאַבְּדִין אֶת הַגּוּף, וּלְהַנְהִיג עַצְמוֹ בִּדְבָרִים הַמַּבְרִיאִין וְהַמַּחְלִימִין. וְאֵלּוּ הֵן: לְעוֹלָם לֹא יֹאכַל אָדָם אֶלָּא כְּשֶׁהוּא רָעֵב וְלֹא יִשְׁתֶּה אֶלָּא כְּשֶׁהוּא צָמֵא וְלֹא יַשְׁהֶה אֶת נְקָבָיו אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַשְׁתִּין אוֹ לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו יַעֲמֹד מִיָּד.
מדרכי השם הוא. שהקב"ה ברא גוף האדם שלם ובריא להבין בדרכי הטובים והישרים על כן צריך האדם להבין במה שהוא טוב ולהתרחק מן הרע: והמחלימין. שמבריאין ומרפאין לגוף: להסך את רגליו. יציאת הגדולים:
לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁיִּתְמַּלֵּא כְּרֵיסוֹ, אֶלָּא יִפְחֹת כְּמוֹ רְבִיעַ מִשָּׂבְעָתוֹ. וְלֹא יִשְׁתֶּה מַיִם בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן אֶלָּא מְעַט וּמָזוּג בְּיַיִן. וּכְשֶׁמַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל בְּמֵעָיו שׁוֹתֶה מַה שֶּׁהוּא צָרִיךְ לִשְׁתֹּת. וְלֹא יַרְבֶּה לִשְׁתֹּת מַיִם, אֲפִלוּ כְּשֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן, עַד שֶׁיִּבְדֹּק עַצְמוֹ יָפֶה יָפֶה, שֶׁמָּא יִהְיֶה צָרִיךְ לִנְקָבָיו. לֹא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁיְּהַלֵּךְ קֹדֶם אֲכִילָה עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם, אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, אוֹ יִתְיַגַּע בְּרֶגַע אֶחָד. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר; יְעַנֶּה גוּפוֹ וְיִיגַע בְּכָל יוֹם בַּבֹּקֶר עַד שֶׁיַּתְחִיל גּוּפוֹ לָחֹם, אוֹ יַעֲשֶׂה מְלָאכָה וְיִתְיַגַּע בְּרֶגַע אֶחָד וְיִשְׁקֹט מְעַט, עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ – וְאוֹכֵל. וְאִם רָחַץ בְּחַמִּין אַחַר שֶׁיָּגַע הֲרֵי זֶה טוֹב וְאַחַר כָּךְ שׁוֹתֶה מְעַט וְאוֹכֵל.
רביע. שישאיר חלק אחד מד' חלקים שיכול לאכול כדי שיהיה מקום פנוי בגופו שאם יכעוס יהא מקום לכעסו: ולא ישתה מים. לעולם אלא בתוך הסעודה מזוג עם היין: או יתיגע. שיהא מעט עיף בין ממלאכה בין מהליכה כדי שיתפרדו אבריו מעט וינענעו בו בני מעיו והכרס שהוא טוב לו להתעכל אכילתו ולבריאת גופו ולמראית פניו כי כשהאדם יושב תמיד ואינו עוסק במלאכה גופו חלש ואכילתו קשה להתעכל ופניו מוריקות:
לְעוֹלָם כְּשֶׁיֹּאכַל אָדָם יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ אוֹ יִטֶּה עַל שְׂמֹאלוֹ. וְלֹא יְהַלֵּךְ וְלֹא יִרְכַּב וְלֹא יְזַעֲזַע עַצְמוֹ וְלֹא יְטַיֵּל עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו. וְכָל הַמְּטַיֵּל אַחַר אֲכִילָתוֹ אוֹ שֶׁיָּגֵע, הֲרֵי זֶה מֵבִיא עַל עַצְמוֹ חֳלָאִים רָעִים וְקָשִׁים.
הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת, דַּי לוֹ לָאָדָם לִישֹׁן שְׁלִישׁ, שֶׁהוּא שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת, וְיִהְיוּ בְּסוֹף הַלַּיְלָה, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מִתְּחִלַּת שְׁנָתוֹ עַד שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת וְנִמְצָא עוֹמֵד מִמִּטָּתוֹ קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ.
שהוא שמונה שעות. וזה ישנתי אז כמנין אז. אז תשכיל כמנין אז ותלמוד. אז תצליח במשא ומתן שהם שלשה אז כמנין שעות יום ולילה:
לֹא יִישַׁן אָדָם עַל פָּנָיו וְלֹא עַל עָרְפּוֹ, אֶלָּא עַל צִדּוֹ. בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה עַל צַד שְׂמֹאלוֹ וּבְסוֹף הַלַּיְלָה עַל צַד יָמִין, וְלֹא יִישַׁן סָמוּךְ לַאֲכִילָה אֶלָּא יַמְתִּין אַחַר אֲכִילָה כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת. וְלֹא יִישַׁן בַּיּוֹם.
דְּבָרִים הַמְשַׁלְשְׁלִין בְּנֵי מֵעַיִם, כְּגוֹן: עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְתוּתִים וַאֲגָסִים וַאֲבַטִּיחִים וּמִינֵי הַקִּשּׁוּאִים וּמִינֵי הַמְלָפְפוֹנוֹת, אוֹכֵל אָדָם אוֹתָם בִּתְחִלָּה קֹדֶם אֲכִילָה. וְלֹא יְעָרְבָם עִם הַמָּזוֹן, אֶלָּא שׁוֹהֶה מְעַט עַד שֶׁיֵּצְאוּ מִבֶּטֶן הָעֶלְיוֹן וְאוֹכֵל מְזוֹנוֹ. וּדְבָרִים שֶׁהֵם מְאַמְּצִים בְּנֵי מֵעַיִם, כְּגוֹן: רִמּוֹנִים וּפְרִישִׁים וְתַפּוּחִים וּקְרוּסְטוּמְלִין, אוֹכֵל אָדָם תֵּכֶף לִמְזוֹנוֹ וְלֹא יַרְבֶּה מֵהֶן.
ותותים. הגדילים בסנה ברוי"ן בע"ר ומלנו"ס ל"א אגסים פירות האילן בירע"ן בל"א אבטיחים פלוצ"ר ומיני הקשואים כגון קירב"ש קומקומר"ס בל"א ומיני הלפפונות ריב"ן מערי"ן בל"א והם כל שרשי האדמה שאוכלים אותם: ואוכל מזונו. ואחר כך יאכל סעודתו: פרישים. פרי כמין תפוח אצל עוקצו חד והולך ומתעבה למעלה ונמצא בארץ ישמעאל וקרוסטומלין פרי ונקרא בארץ ישמעאל ברקוק כמו תפוח קטן:
כְּשֶׁיִּרְצֶה לֶאֱכֹל בְּשַׂר עוֹף וּבְשַׂר בְּהֵמָה כְּאֶחָד, אוֹכֵל תְּחִלָּה בְּשַׂר הָעוֹף. וְכֵן בֵּיצִים וּבְשַׂר הָעוֹף, אוֹכֵל בִּתְחִלָּה בֵּיצִים. בְּשַׂר בְּהֵמָה דַקָּה וּבְשַׂר בְּהֵמָה גַסָּה, אוֹכֵל בִּתְחִלָּה בְּשַׂר בְּהֵמָה דַקָּה. לְעוֹלָם יַקְדִּים אָדָם דָּבָר הַקַּל וְאַחַר כָּךְ הַכָּבֵד.
בִּימוֹת הַחַמָּה אָדָם אוֹכֵל מַאֲכָלִים הַקָּרִים וְלֹא יַרְבֶּה בְתַבְלִין וְאוֹכֵל אֶת הַחֹמֶץ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים אוֹכֵל אָדָם מַאֲכָלִים הַחַמִּים וּמַרְבֶּה בְּתַבְלִין וְאוֹכֵל מְעַט מִן הַחַרְדָּל וּמִן הַחִלְתִּית. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה בִּמְקוֹמוֹת הַקָּרִים וּבִמְקוֹמוֹת הַחַמִּין, בְּכָל מָקוֹם וּמָקוֹם כָּרָאוּי לוֹ.
חלתית. עלים ששורין בחמין ושותין לרפואה:
יֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים בְּיוֹתֵר עַד מְאֹד וְרָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לְאָכְלָן לְעוֹלָם, כְּגוֹן: הַדָּגִים הַגְּדוֹלִים, הַמְּלוּחִים הַיְשָׁנִים, וְהַגְּבִינָה הַמְּלוּחָה הַיְשָׁנָה, וְהַכְּמֵהִין וְהַפִּטְרִיּוֹת, וְהַבָּשָׂר הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן, וְיַיִן מִגִּתּוֹ, וְתַבְשִׁיל שֶׁשָּׁהָה עַד שֶׁנָּדַף רֵיחוֹ. וְכֵן כָּל מַאֲכָל שֶׁרֵיחוֹ רַע אוֹ מַר בְּיוֹתֵר, הֲרֵי אֵלּוּ לַגּוּף כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת.
הכמהין והפטריות. מינים גדלים סמוך לארץ שוואמי"ן בל"א:
וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים בְּיוֹתֵר, אֲבָל אֵינָם כְּמוֹ הָרִאשׁוֹנִים לָרֹעַ. לְפִיכָךְ רָאוּי לָאָדָם שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מֵהֶם אֶלָּא מְעַט וְאַחַר יָמִים רַבִּים, וְלֹא יַרְגִּיל עַצְמוֹ לִהְיוֹת מְזוֹנוֹ מֵהֶן תָּמִיד, אוֹ לְאָכְלָן תָּמִיד עִם מְזוֹנוֹ, כְּגוֹן: דָּגִים גְּדוֹלִים וּגְבִינָה, וְחָלָב שֶׁשָּׁהָה אַחַר שֶׁנֶּחְלַב עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת וּבְשַׂר שְׁוָרִים גְּדוֹלִים וּתְיָשִׁים גְּדוֹלִים וְהַפּוֹל וְהָעֲדָשִׁים וְהַסַּפִּיר וְלֶחֶם שְׂעוֹרִים וְלֶחֶם מַצּוֹת וְהַכְּרוּב וְהֶחָצִיר וְהַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִים וְהַחַרְדָּל וְהַצְּנוֹן – כָּל אֵלּוּ מַאֲכָלוֹת רָעִים הֵן. אֵין רָאוּי לָאָדָם לֶאֱכֹל מֵאֵלּוּ אֶלָּא מְעַט עַד מְאֹד וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֲבָל בִּימוֹת הַחַמָּה לֹא יֹאכַל מֵהֶם כְּלָל. וְהַפּוֹל וְהַעֲדָשִׁים בִּלְבַד לֹא בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְהַדְּלוּעִים אוֹכֵל מֵהֶם בִּימוֹת הַחַמָּה.
והפול. באני"ן ערבי"ז בל"א והעדשים והספיר הם מיני קטניות קטנים והספיר נמצא בארץ ישמעאל והם שחורים ולחם מצות שהם כמצות בלא שאור והכרוב שטרונ"ק בל"א והם הגזע מין הירק והחציר מין ירק כמו ואת החציר ואת הבצלים אשלי"ך בל"א: ודלועים. פלוצ"ר בל"א והוא מין קישות:
וְיֵשׁ מַאֲכָלוֹת שֶׁהֵם רָעִים וְאֵינָם כְּמוֹ אֵלּוּ, וְהֵם: עוֹף הַמַּיִם וּבְנֵי יוֹנָה הַקְּטַנִּים וְהַתְּמָרִים וְלֶחֶם הַקָּלוּי בְּשֶׁמֶן, אוֹ לֶחֶם שֶׁנִּלּוֹשׁ בְּשֶׁמֶן וְהַסֹּלֶת שֶׁנִּפּוּ אוֹתָהּ כָּל צָרְכָּהּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר בָּהּ רֵיחַ מוּרְסָן, וְהַצִּיר וְהַמּוּרְיָס – אֵין רָאוּי לְהַרְבּוֹת מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ. וְאָדָם שֶׁהוּא חָכָם וְכוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְלֹא יִמָּשֵׁךְ אַחַר תַאֲוָתוֹ וְלֹא יֹאכַל מִכָּל הַנִּזְכָּרִים כְּלוּם, אֶלָּא אִם נִצְרָךְ לָהֶם לִרְפוּאָה, הֲרֵי זֶה גִּבּוֹר.
והם עוף המים. שגידולן באגמים: ולחם הקלוי בשמן. מטוגן בשמן שאינו של זית: והציר. הוא נעשה מן דגים שכובשין ודוחקין אותן ואותו לחלוחית היוצא מהן נקרא ציר ומטבילין בו הפת ומורייס גם כן ציר הוא ששופכין חומץ ויין על דגים כבושים:
לְעוֹלָם יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִפֵּרוֹת וְלֹא יַרְבֶּה מֵהֶם וַאֲפִילוּ יְבֵשִׁין, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר רְטֻבִּין, אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתְבַּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן הֲרֵי הֵם רָעִים לַגּוּף. הַחֲרוּבִין רָעִים לְעוֹלָם. וְכָל הַפֵּרוֹת הַחֲמוּצִים רָעִים וְאֵין אוֹכְלִין מֵהֶם אֶלָּא מְעַט בִּימוֹת הַחַמָּה וּבִמְקוֹמוֹת הַחַמִּין. וְהַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים וְהַשְּׁקֵדִים טוֹבִים בֵּין רְטֻבִּין בֵּין יְבֵשִׁים וְאוֹכֵל מֵהֶן אָדָם כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל לֹא יַתְמִיד אָדָם אֲכִילָתוֹ מֵהֶם, אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם טוֹבִים מִכָּל פֵּרוֹת הָאִילָן.
וחרובין. בוק"ש האר"ן בל"א: החמוצים. שכובשין אותן בחומץ ומלח: שקדים. מנדל"ן בל"א הם טובים: בין רטובין. שאוכלין אותן עם קליפתן מטוגן בדבש:
וְהַדְּבָשׁ וְהַיַּיִן רַע לַקְּטַנִּים וְיָפֶה לַזְּקֵנִים, וְכָל שֶׁכֵּן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵל אָדָם שֶׁיִּהְיוּ מֵעָיו רָפִים כָּל יָמָיו וְיִהְיֶה קָרוֹב לְשִׁלְשׁוּל מְעַט. זֶה כְּלָל גָּדוֹל מְאֹד בִּרְפוּאָה, כָּל זְמַן שֶׁהַרְעִי הוּא נִמְנָע, אוֹ יֵצֵא בְקֹשִׁי – חֳלָאִים רַבִּים בָּאִים עָלָיו. וּבַמֶּה יַרְפֶּה אָדָם מֵעָיו אִם נִתְאַמְּצוּ מְעַט? אִם הָיָה בָּחוּר יֹאכַל בַּבֹּקֶר מְלוּחִים שְׁלוּקִים מְתֻבָּלִים בְּשֶׁמֶן זַיִת וּבְמוֹרְיָס וּבְמֶלַח; וְאִם הָיָה זָקֵן יִשְׁתֶּה דְּבַשׁ מָזוּג בְּמַיִם חַמִּים בַּבֹּקֶר וְיִשְׁהֶה כְּמוֹ אַרְבַּע שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל סְעוּדָתוֹ. וְיַעֲשֶׂה כֵן יוֹם אַחַר יוֹם, שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, אִם צָרִיךְ לְכָךְ, עַד שֶׁיִּרְפּוּ מֵעָיו.
שהרעי הוא נמנע. שאין יכול לעשות צרכו כשאר בני אדם בכל יום אלא יומים או יותר או שיוצא בקושי מתוך שהיא עבה ונשרף בו:
וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ בִּבְרִיאוּת הַגּוּף: כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מִתְעַמֵּל וְיָגֵעַ הַרְבֵּה וְאֵינוֹ שָׂבֵעַ וּמֵעָיו רָפִים, אֵין חֹלִי בָא עָלָיו וְכֹחוֹ מִתְחַזֵּק, וַאֲפִילוּ אָכַל מַאֲכָלוֹת רָעִים.
ואינו שבע. שאינו אוכל עד שמלאה כריסו ואפילו שאכל לפעמים מאכל שהוא רע מאחר שאינו אוכל הרבה כמנהגו וגם מעיו הם בקו הבריאה יש לו כח לעמוד כנגדו ואינו מזיק לו:
וְכָל מִי שֶׁהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח וְאֵינוֹ מִתְעַמֵּל, אוֹ מַשְׁהֶה נְקָבָיו, אוֹ שֶׁמֵּעָיו קָשִׁים, אֲפִילוּ אוֹכֵל מַאֲכָלוֹת טוֹבִים וְשָׁמַר עַצְמוֹ עַל פִּי הָרְפוּאָה – כָּל יָמָיו יִהְיוּ מַכְאוֹבִים וְכֹחוֹ תָּשֵׁשׁ.
ואינו מתעמל. לעשות שום דבר מלאכה:
וַאֲכִילָה גַסָּה לְגוּף כָּל אָדָם כְּמוֹ סַם הַמָּוֶת וְהִיא רֹאשׁ הַתַּחֲלוּאִים. רֹב הַחֳלָאִים הַבָּאִים עַל אָדָם אֵינוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי מַאֲכָלִים רָעִים, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמַלֵּא בִטְנוֹ וְאוֹכֵל אֲכִילָה גַסָּה אֲפִילוּ מִמַּאֲכָלִים טוֹבִים. הוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ" וגו' (משלי כא, כג), כְּלוֹמַר, שׁוֹמֵר פִּיו מִלֶּאֱכֹל מַאֲכָל רָע אוֹ מִלִּשְׂבֹּעַ, וּלְשׁוֹנוֹ מִלְּדַבֵּר אֶלָּא מִצְּרָכָיו.
או מלשבוע. שיפסיק מלאכול קודם שישבע וזה צדיק אוכל לשובע נפשו שאכילתו טוב לו ומשביע נפשו שאוכל ואינו מתענה ורשע אוכל ומתענה שאינו פוסק עד שבטנו מלא ואז הוא רע לו וזה שאמר ובטן רשעים תחסר ומאכל יש לו רק שרוצה עוד בטן ומרמז בו גם לבטן ממש לזנות שאינו מספיק באשתו:
דֶרֶךְ הָרְחִיצָה, שֶׁיִּכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ מִשִּׁבְעָה יָמִים לְשִׁבְעָה יָמִים. לֹא יִכָּנֵס סָמוּךְ לַאֲכִילָה וְלֹא כְּשֶׁהוּארָעֵב, אֶלָּא כְּשֶׁיַּתְחִיל הַמָּזוֹן לְהִתְעַכֵּל בְּמֵעָיו. וְרוֹחֵץ כָּל גּוּפוֹ בְּחַמִּין שֶׁאֵין גּוּפוֹ נִכְוֶה בָהֶם, וְרֹאשׁוֹ בִּלְבַד בְּחַמִּין שֶׁגּוּפוֹ נִכְוֶה בָהֶם וְאַחַר כָּךְ יִרְחַץ גּוּפוֹ בְּפוֹשְׁרִין וְאַחַר כָּךְ יִרְחַץ בְּפוֹשְׁרִין מִן הַפּוֹשְׁרִין, עַד שֶׁיִּרְחַץ בְּצוֹנֵן. וְלֹא יַעֲבִיר עַל רֹאשׁוֹ כְּלָל, לֹא פּוֹשְׁרִין וְלֹא צוֹנֵן, וְלֹא יִרְחַץ בְּצוֹנֵן בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וְלֹא יִרְחַץ עַד שֶׁיַּזִּיעַ וִיפָרֵךְ כָּל גּוּפוֹ. וְלֹא יַאֲרִיךְ בַּמֶּרְחָץ, אֶלָּא כְּשֶׁיַּזִּיעַ וִיפָרֵךְ כָּל גּוּפוֹ יִשְׁתַּטֵּף וְיֵצֵא. וּבוֹדֵק עַצְמוֹ תָּמִיד קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס לַמֶּרְחָץ וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא, שֶׁמָּא יִהְיֶה צָרִיךְ לִנְקָבָיו. וְכֵן בּוֹדֵק עַצְמוֹ תָּמִיד קֹדֶם אֲכִילָה וְקֹדֶם בְּעִילָה וְאַחַר בְּעִילָה וְקֹדֶם שֶׁיִּיגַע וְיִתְעַמֵּל וְאַחַר שֶׁיִּיגַּע וְיִתְעַמֵּל וְקֹדֶם שֶׁיִּישַׁן סַךְ הַכֹּל עֲשָׂרָה.
שגופו נכוה. כלומר שיהיה חם כמו שאפשר לו לרחוץ בו אבל לגופו אין צריך כל כך להיות חם: ויפרך כל גופו. שיהיו מגרדין אותו במרחץ כדרך שעושין במרחץ שהבלן רוחץ ומגרד הנרחצים וי"מ ויפרך כל גופו שיפשוט ידיו ואבריו בחוזק רענל"ן בל"א: סך הכל. כמה פעמים שצריך לבדוק את עצמו אם צריך לנקביו הם עשרה פעמים זה אחר זה:
וּכְשֶׁיֵּצֵא אָדָם מִן הַמֶּרְחָץ יִלְבַּשׁ בְּגָדָיו וִיכַסֶּה רֹאשׁוֹ בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בּוֹ הַרוּחַ הַקָּרָה. וַאֲפִילוּ בִּימוֹת הַחַמָּה צָרִיךְ לִזָּהֵר. וְיִשְׁהֶה אַחַר שֶׁיֵּצֵא וְאַחַר שֶׁיִּיגַע וְיִתְעַמֵּל עַד שֶׁתִּתְיַשֵּׁב נַפְשׁוֹ וְיָנוּחַ גּוּפוֹ וְיָסִיר הַחֲמִימוּת וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. אִם יִישַׁן מְעַט כְּשֶׁיֵּצֵא מִן הַמֶּרְחָץ קֹדֶם אֲכִילָה, הֲרֵי זֶה יָפֶה מְאֹד. לֹא יִשְׁתֶּה מַיִם קָרִים כְּשֶׁיֵּצֵא מִן הַמֶּרְחָץ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה בַּמֶּרְחָץ. וְאִם צָמֵא כְּשֶׁיָּצָא וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנֹע עַצְמוֹ, יְעָרֵב הַמַּיִם בְּיַיִן אוֹ בִּדְבָשׁ וְיִשְׁתֶּה. וְאִם סָךְ בְּשֶׁמֶן בַּמֶּרְחָץ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אַחַר שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף, הֲרֵי זֶה טוֹב.
וְלֹא יַרְגִּיל אָדָם עַצְמוֹ לְהַקִּיז דָּם תָּמִיד, וְלֹא יַקִּיז דָּם אֶלָּא אִם יִהְיֶה צָרִיךְ לוֹ בְּיוֹתֵר. וְלֹא יַקִּיז לֹא בִימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֶלָּא בִּימֵי נִיסָן וּבִימֵי תִשְׁרֵי מְעַט. וּמֵאַחַר חֲמִשִּׁים שָׁנָה לֹא יַקִּיז כְּלָל. וְלֹא יַקִּיז אָדָם דָּם וְיִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ בּוֹ בַיּוֹם. וְלֹא יַקִּיז וְיֵצֵא לַדֶּרֶךְ, וְלֹא בְּיוֹם שֶׁיָּבוֹא מִן הַדֶּרֶךְ. וְיֹאכַל וְיִשְׁתֶּה בְּיוֹם הַהַקַּזָּה פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהוּא רָגִיל וְיָנוּחַ בְּיוֹם הַהַקָּזָה וְלֹא יְטַיֵּל.
וְגַם דִּבֵּר בְּמִעוּט הַמִּשְׁגָּל וּבְסֵדֶר עֲשִׂיָּתוֹ לְשֵׁם מִצְוָה. וּמִי שֶׁהוּא זָרִיז בַּדָּבָר יְהֵא בָרִיא כָל יָמָיו בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם.
ובסדר עשיתו לשם מצוה. אפילו היה אותו פעם שהקיז דם עונתו שלו והוא עונת מצוה מכל מקום יפרוש עצמו באותו פעם מלשמש מטתו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5