כְּשֵׁם שֶׁגָּזְרוּ צוֹמוֹת אֵלּוּ, עַל הַדְּבָרִים שֶׁאֵרְעוּ לַאֲבוֹתֵינוּ, כָּךְ תִּקְּנוּ כְּשֶׁיִּרְאוּ אֶרֶץ, אוֹ מְדִינָה, אוֹ עִיר, אוֹ יְחִידִים, שְׁרוּיִים בְּצַעַר אוֹ בְצָרָה, אוֹ יִרְאוּ שֶׁהִגִּיעוּ הַזְּמַנִּים הַצְּרִיכִים בָּהֶם גְּשָׁמִים וְלֹא יָרְדוּ, שֶׁיִּתְעַנּוּ וְיִתְפַּלְּלוּ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיָרִיעוּ, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנַע לִבָּם וִיפַשְׁפְּשׁוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְיָשׁוּבוּ בִּתְשׁוּבָה, לְמַעַן יְרַחֵם עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיַצִּילֵם מִכָּל צָרָה שֶׁלֹּא תָבוֹא עֲלֵיהֶם.
וְהֶחֱמִירוּ בְסֵדֶר הַתַּעֲנִיּוֹת, כְּפִי הַשָּׁעָה וּכְפִי הַדֹּחַק, כְּסֵדֶר הַחוּמְרוֹת הַכְּתוּבוֹת בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת. עַד שֶׁצְּרִיכִין לְהוֹצִיא אֶת הַתֵּיבָה בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, כְּדֵי לְשַׁבֵּר לֵב הָעָם וְיַחְזְרוּ בִּתְשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת כֵּיצַד (טו, א): מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָה שֶׁל עִיר וְנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי הַתֵּיבָה וּבְרֹאשׁ הַנָּשִׂיא וּבְרֹאשׁ אַב בֵּית דִּין. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְנוֹתֵן בְּרֹאשׁוֹ. וְהַזָּקֵן שֶׁבָּהֶם אוֹמֵר לָהֶן דִּבְרֵי כִבּוּשִׁין: אַחֵינוּ, לֹא נֶאֱמַר בְּאַנְשֵׁי נִינְוֵה "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת שַׂקָּם וְאֶת תַּעֲנִיתָם", אֶלָּא: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־ מַעֲשֵׂיהֶם כִּי־שָׁבוּ" וגו' (יונה ג, י); וְהוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה: "קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאֶל־בִּגְדֵיכֶם" (יואל ב, יג).
התיבה. ארון הקודש עם הספר תורה: אפר מקלה. אפר שריפה: דברי כבושין. לשון עצר כמו מכבש כלומר לכבוש הלבבות להחזיר למוטב ואלו הן דברי כבושין אחינו וכו':
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא (טו, ב): נָשִׂיא וְאָב בֵּית דִּין נַמֵּי לִישְׁקְלוּ אִינְהוּ וְלֵינְחוּ בְּרֵישַׁיְהוּ, מַאי שְׁנָא דְשָׁקֵיל אִינֵישׁ אַחֲרִינָא וּמַנַּח לְהוּ? אָמַר רַבִּי אַבָּא דְּמִן קֵסָרִי: לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה מִתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמוֹ לְמִתְבַּיֵּשׁ מֵאֲחֵרִים. הֵיכָא מַנַּח לֵיהּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא בִּמְקוֹם תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן [לָתֵת לָהֶם] פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר" (ישעיה סא, ג). לָמָּה יוֹצְאִין לָרְחוֹב? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: לוֹמַר, צָעַקְנוּ בְּצִנְעָה וְלֹא נַעֲנֵינוּ – נְבַזֶּה עַצְמֵנוּ בְּפַרְהֶסְיָא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לוֹמַר, גָּלוּתֵנוּ מְכַפֶּרֶת עָלֵינוּ. מַאי בֵּינֵיהוּ? דְּגָלוּ מִבֵּי כְנִישְׁתָּא לְבֵּי כְנִישְׁתָּא.
למתבייש מאחרים. איכא עגמת נפש טפי: פאר תחת אפר. שמע מינה במקום תפילין דכתיב בו פארך חבוש עליך ואמרינן אלו תפילין דאמר הקב"ה ליחזקאל כשמתה לו אשתו שיניח תפילין עליו אף על גב דאבל אסור בתפילין ביום ראשון ומקום תפילין הוא במקום שמוחו של תינוק רופס: בצנעה. בבית הכנסת: גלותנו. שיצאנו מבית הכנסת תהא מכפרת עלינו: לבי כנישתא אחריתי. גלות איכא פרהסיא ליכא:
וְלָמָּה מוֹצִיאִין אֶת הַתֵּיבָה לִרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לוֹמַר, כְּלִי צָנוּעַ הָיָה לָנוּ וְנִתְבַּזָּה בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ. וְלָמָּה מִתְכַּסִּין בְּשַׂקִּים? אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: לוֹמַר, הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כִּבְהֵמָה. וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פָּזִי: כְּלוֹמַר, "עִמּוֹ אָנֹכִי בְּצָרָה", רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר". אָמַר רַבִּי זֵירָא: כִּי הֲוָה חֲזֵינָן דְּנוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי סֵפֶר תּוֹרָה הֲוָה מִזְדַּעֲזֵעַ כֻּלֵּי גוּפִי. וְלָמָּה נוֹתְנִין אֵפֶר מִקְלֶה עַל רֹאשׁ כָּל אֶחָד וְאֶחָד? פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: הֲרֵי אָנוּ חֲשׁוּבִים לְפָנֶיךָ כֶּעָפָר; וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁתִּזְכֹּר לָנוּ אֶפְרוֹ שֶׁל יִצְחָק אָבִינוּ וּתְרַחֵם עָלֵינוּ. מַאי בֵּינַיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיהוּ: עָפָר סְתָם.
בעונותינו. וידוי הוא שהיו מתודין שעונותיהם גרמו זאת להם: כבהמה. שהשקין היו עשוין משער בהמה ומנוצה של עזים: עפר סתם. מן הארץ שאינו אפר מקלה מן הכירה למאן דאמר משום אפרו של יצחק ליכא עפר סתם אלא היו לוקחין אפר מן שריפת עצמות זכר לעקידת יצחק ולמאן דאמר משום שחשובין כמתים מהני נמי עפר סתם:
לָמָּה יוֹצְאִין לְבֵית הַקְּבָרוֹת? פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא וְרַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, חַד אָמַר: הֲרֵי אֲנוּ חֲשׁוּבִין לְפָנֶיךָ כְּמֵתִים; וְחַד אָמַר: כְּדֵי שֶׁיְּבַקְּשׁוּ הַמֵּתִים רַחֲמִים עָלֵינוּ. מַאי בֵּינַיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיהוּ: קִבְרֵי גוֹיִים.
קברי גוים. למאן דאמר משום שחשובין כמתים מהני נמי קברי גוים אבל למאן דאמר משום שיבקשו רחמים ליכא שאפילו על עצמם ליכא כל שכן עלינו:
וְכָל זֶה הָיוּ עוֹשִׂין כְּדֵי לְהַכְנִיעַ לִבָּם בִּתְשׁוּבָה וּלְכַוֵּן בִּתְשׁוּבָה וּלְכַוֵּן בִּתְפִלָּה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְּפִלָּתָם, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּסֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ (כד, א): רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה גָּזַר תַּעֲנִיתָא בָּעָא רַחֲמֵי וְלָא אֲתָא מִטְרָא. אָמַר: כַּמָּה מִשְּׁמוּאֵל הָרָמָתִי לִיהוּדָה בֶּן גַּמְלִיאֵל, אוֹי לוֹ לְדוֹר שֶׁנִּתְקַע בְּכָךְ, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁעָלְתָה בְיָמָיו כָּךְ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ וַאֲתָא מִטְרָא.
שמואל הרמתי. שיורדין גשמים בשבילו דכתיב הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ועכשיו באים כל ישראל והטילו על ר' יהודה בן גמליאל דצוח וליכא דמשגח ביה: שנתקע. תקוע כלומר שמטופלין בת"ח כמוני שאין בזכותי שישגיח הקב"ה בתפלתי:
וַאֲמְרִינָן הָתָם: רַב נַחְמָן גָּזָר תַּעֲנִיתָא, בָּעָא רַחֲמֵי וְלָא אֲתָא מִטְרָא. אָמַר שָׁקְלוּהָ לְנַחְמָן וְטָרְיוּהָ מִגֵּירָא לִבְרָא. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ וַאֲתָא מִטְרָא.
וטריוה. זרקוהו מהכותל שעומד עליו לחוץ כלומר הורידוהו מנשיאותו:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (כד, ב): רָבָא אִקְלַע לְהַגְרוֹנְיָא. גָּזַר תַּעֲנִיתָא, בָּעָא רַחֲמֵי וְלָא אֲתָא מִטְרָא. אָמַר: בִּיתוּ כֻלֵּי עָלְמָא בְּתַעֲנִיתֵיכוּ. לְמָחָר אָמַר לְהוּ: מִי אִיכָּא דְּחָזָא מִידֵי בְּחֶלְמֵיהּ? אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵהַגְרוֹנְיָא: לְדִידִי אַקְרְיוּן בְּחֶלְמִי: שְׁלָם טָב לְרַב טָב, דְּמִטוּבֵיהּ מֵטִיב לְעַמֵּיהּ. אָמַר: שְׁמַע מִנָּהּ עֵת רָצוֹן הִיא, בָּעָא רַחֲמֵי וַאֲתָא מִטְרָא.
ביתו. לינו בצום ולא תאכלו עד למחר: לרב טב. רמז לרבא שבזכותו יבא טוב לעולם:
וְכָזֶה אֵרַע לָרִאשׁוֹנִים, אֶלָּא שֶׁקְּצָתָם הָיוּ נִשְׁמָעִין מִיָּד, כְּמוֹ חוֹנִי הַמְעַגֵּל וַאֲחֵרִים, וּקְצָתָם עַד שֶׁהָיוּ מִתְאוֹנְנִים הַרְבֵּה, כְּמוֹ רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא וְלֵוִי דְּאִיטְלַע בֵּיהּ וַאֲחֵרִים.
דאיטלע ביה. על ידי שהיה מתפלל על גשמים ולא באו מיד היה מדבר נגד הקב"ה שאין רוצה להשגיח בנו ונענש שרגליו נתהפכו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם (כה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁגָּזַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה תַעֲנִיּוֹת עַל הַצִּבּוּר וְלֹא נַעֲנָה וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. בָּאַחֲרוֹנָה הִתְחִילוּ לָצֵאת, אָמַר לָהֶם: קְבָרִים תִּקַּנְתֶּם לְעַצְמְכֶם? גָּעוּ בִבְכִיָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים.
התחילו. הצבור לצאת מבית הכנסת אמר קברים תקנתם בתמיה אין לכם אלא קברו עצמכם מפני הרעב וגעו וצעקו בבכי כמו אם יגעה שור על בלילו הצועק על מספוא:
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שֶׁיָּרַד לִפְנֵי הַתֵּיבָה וְאָמַר: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּרָכוֹת וְלֹא נָעֲנָה וְיָרַד אַחֲרָיו רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר: אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חָטָאנוּ לְפָנֶיךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ רַחֵם עָלֵינוּ – וְנַעֲנָה. כִּסְבוּרִין הָעָם שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה: לֹא מִפְּנֵי שֶׁזֶּה גָּדוֹל מִזֶּה, אֶלָּא שֶׁזֶּה מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו וְזֶה אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו.
וּבִזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר, הַיָּחִיד הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶם – שְׁנֵי מַלְאַכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם מַנִּיחִים יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְאוֹמְרִין: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּרַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת פֶּרֶק קַמָּא (יא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵרַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וכו'. תַּנְיָא אִידָךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל וְאֶשְׁתֶּה – וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי; וְאִם עָשָׂה כֵן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן" וגו' (ישעיה כב, יג) – מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: "וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה' צְבָאוֹת אִם־יְכֻפָר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד־תְּמֻתוּן" (שם שם, יד). זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. מִדַּת רְשָׁעִים מַהוּ? "אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָּזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד" (שם נו, יב). וּמַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: "הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב" (שם נז, א). וְכָל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ־אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַּחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ" (שמות יז, יב) וְכִי לֹא הָיָה לְמֹשֶׁה כַּר וָכֶסֶת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. שֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־אֶבֶן מְקִּיר תִּזְעָק" (חבקוק ב, יא), רַבִּי זֵירָא אוֹמֵר: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָךְ" וגו' (תהלים צא, יא). רַבִּי חִדְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידָה בוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי־פִיךָ" (מיכה ז, ה). וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתֶּם עֵדַי נְאֻם־ה' וַאֲנִי־אֵל" (ישעיה מג, יב).
שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם אחד מימינו ואחד משמאלו. דכתיב כי מלאכיו יצוה לך וגו': זו מדה בינונית. שיראין מן המיתה דכתיב בהו כי מחר נמות: אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה וגו'. בואו וקחו יין ונשתה היום ומחר יותר: הצדיק אבד ואין איש שם על לב. מפני מה הוא מת מפני שלא יצטער הוא ברעה שיבא בגזירת הקב"ה בשביל הרשעים ל"א מפני רעה של אלו הוא נאסף שאין הקב"ה רוצה שיבקש רחמים עליהם:
וּמוּסַף עַל זֶה, הַחֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה טוֹב לָהֶם לְהִתְפַּלֵּל וּלְהִתְעַנּוֹת בְּעַד קְהַל יִשְׂרָאֵל, בְּעִנְיַן שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִלִּמּוּדָם בְּסִבַּת הַתַּעֲנִית, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים אַנְשֵׁי הַמַּעֲמָדוֹת בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת, בְּפֶרֶק בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים (כז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קָרְבַּן אַחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן. אַנְשֵׁי מַעֲמָד נִכְנָסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְגוֹזְרִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בְּשַׁבָּת: בְּשֵׁנִי, עַל יוֹרְדֵי יַמִּים; בִּשְׁלִישִׁי, עַל הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת; בִּרְבִיעִי עַל אַסְכָּרָה שֶׁלֹּא תַפִּיל בַּתִּינוֹקוֹת; בַּחֲמִשִּׁי, עַל עֻבָּרוֹת וּמְנִיקוֹת, עֻבָּרוֹת שֶׁלֹּא יַפִּילוּ וּמְנִיקוֹת שֶׁיְּגַדְּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם. בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּים מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּשַׁבָּת עַצְמָהּ. בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא מִפְּנֵי הַנּוֹצְרִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי לִיצִירָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי נְשָׁמָה יְתֵירָה, דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נְתוּנָה בּוֹ בָּאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטְּלָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ (שמות לא, יז), כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת, וַי אָבְדָה נֶפֶשׁ.
על קרבן אחיהם. שמקריבין בכל יום ויום ואנשי משמר הם שהיו מתחלקים למשמרות בעריהם להתפלל שהקרבנות יהיו לרצון לפני ה' ואנשי מעמד גם הם משמרות המתחלקים לעמוד אצל המזבח בעת הקרבה: בשני על יורדי הים. דכתיב ביה ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויקוו המים שלא יזיקו ליורדי הים. בג' להולכי מדברות דכתיב ביה ותראה היבשה כלומר שימצא הדרכים נקיים. בד' על אסכרה והוא שם חולי דכתיב ביה יהי מארת וכתיב מארת חסר משמע לשון קללה והיו מתפללין שלא תפול המארה בתינוקות אי נמי כיון דאסכרה בא על לשון הרע ולה"ר אתעביד ביום ד' כשנבראו מאורות ואמרה הלבנה לפני הקב"ה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב"ה לכי ומעטי את עצמך והיינו לשון הרע שאמרה הלבנה והלכך איכא למיחש לאסכרה והיו מתפללין שלא תבא. בה' על עוברות דכתיב ביה וישרצו המים שרץ נפש חיה: מפני הנוצרים. שעושים אותו יום אידם וכי חזו דמתענות ביום אידם אתו לידי סכנה: שלישי ליצירה. שבערב שבת נברא אדם וכל יום ג' חליש טפי שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים: נשמה יתירה. דעת רחבה ותאב לאכול ולשתות וכדי ליישב דעתו שניטלת ממנו אותו תאבון מברכין על ההדס במוצאי שבת ע"כ הוא ביום א' חלש ועצב: ששבת. שנח ושמר את השבת וי אבדה נפש דורש בנוטריקון וינפש וי נפש:
וְהַצּוֹמוֹת שֶׁחָפֵץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּהֶם הֵם בְּהַכְנָעָה וּתְשׁוּבָה וּצְדָקָה לָאֶבְיוֹנִים וְלֹא בְעִנּוּי הַגּוּף וּכְפִיפָתוֹ וּלְבוּשׁ שַׂק וְגַאֲוָה בַלֵּב וְהַחֵטְא עִמּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ (נח, ה): "הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ" וגו'. וּבְצוֹמוֹת שֶׁל רַבִּים צָרִיךְ לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ בְּדִבְרֵי הָרַבִּים עִם הַתְּפִלָּה לְהַחְזִירָם לְמוּטָב, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם, בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (יב, ב): אָמַר אַבַּיֵי: מִצַּפְרָא וְעַד פַּלְגָא דְיוֹמָא לֵיעַיְינוּן בְּמִילֵי דְּמָתָא; מִפַּלְגָא דְּיוֹמָא לְפַנְיָא, רִיבְעָא דְּיוֹמָא קָרֵינָן וּמַפְטְרֵינָן וְרִבְעָא דְּיוֹמָא מַצְלֵינָן וּבְעֵינָן רַחֲמֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים וּרְבִעִית הַיּוֹם מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹהֵיהֶם" (נחמיה ט, ג). וּכְשֶׁיִּתְעַנּוּ וְיָשׁוּבוּ כָּרָאוּי מֻבְטָח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּשְׁמַע תְּפִלָּתָם.
הלכוף כאגמון ראשו. אגמון הוא כמחט כפוף וצדין בו את הדגים כן עושה עצמו לפרוש ומשתחוה בכפוף ראש ומלביש עצמו בשק ואפר על ראשו ושבע תועבות בלבו להונות את הבריות: לעייינון במילי דמתא. דרישה וחקירה לבדוק במעשיהם בעסק בני העיר אם גזל וחמס ביניהם ומפייסין אותן לחזור: ריבעא דיומא. מחצות ואילך עושין ב' חלקים דהיינו מחצי יום עד הערב ג' שעות קרינן ויחל משה ומפטירים דרשו ה' בהמצאו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5