אַף־עַל־פִּי שֶׁהָאָדָם מְחֻבָּר בְּגוּף וּנְשָׁמָה, הַגּוּף מֵהָאֲדָמָה וְהַנְּשָׁמָה מִלְּמַעְלָה, כְּשֶׁהוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה הַטֶּבַע מְחַיֵּב שֶׁהַגּוּף מוֹשֵׁל עַל הַנֶּפֶשׁ בָּרֹב, לְפִי שֶׁהַגּוּף בִּתְחִלַּת בְּרִיָּתוֹ מִתְאַוֶּה תַּאֲווֹת גּוּפָנִיּוֹת. וְלָזֶה רָמְזָה תוֹרָה: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז). וְהַנְּשָׁמָה הִיא מוּכֶנֶת בְּכֹחַ לָבוֹא אֶל הַפֹּעַל וְלָזֶה צְרִיכָה הֲכָנוֹת גְּדוֹלוֹת בְּמִדּוֹת מֻשְׂכָּלוֹת. נִמְצָא, שֶׁכְּפִי טֶבַע הַמְּצִיאוּת, הַגּוּף מוֹלֵךְ בִּתְחִלָּה עַל הַנֶּפֶשׁ. וְלָזֶה אָמְרָה תוֹרָה, שֶׁהוּא הַמּוֹנֵעַ לָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְחַי לְעוֹלָם. וְעַל כֵּן הִמְשִׁיל הֶחָכָם, הַגּוּף לְמֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל וְהַשֵּׂכֶל לְיֶלֶד מִסְכֵּן וְחָכָם.
לפתח. לשון תחלה מיד כשנולד טבעו דגופו מתאוה תענוגי גופניות: והנשמה. היא כח באדם שעל ידה ישכיל לתועלת רוחניות לעוה"ב ע"י שיקיים התורה והמצות וצריך לאדם לטרוח ולהכין לזה ע"י שכלו שהיא נגד הטבע של הגוף שמבקש רק הנאת הגוף והטבע הזה היה לגוף בתחלה קודם שבא לו השכל להשכיל במעלות השכליות העליונות: שיאכל וחי לעולם. כלומר שיקיים התורה והמצות שעל ידה יחיה לעוה"ב:
וּבְנֵי אָדָם, בְּעִוְרוֹן לִבָּן, אֵינָם מַשִּׂיגִים אֲמִתַּת הָעוֹלָם וְיוֹשְׁבִים בְּחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת בִּהְיוֹתָם שְׁטוּפִים בַּהֲנָאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: "בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמוּתוּ" (במדבר יד, לה). וְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִטְבָּעִים כָּל כָּךְ בְּזֶה הַחֹשֶׁךְ וּמְצַפִים לְאוֹרָה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, שֶׁהוּא צֵאת הָעוֹלָם הַזֶּה, מַגִּיעִים לִרְאוֹת הָאוֹרָה הָאֲמִתִּית וְעוֹמְדִין בָּהּ בְּהִשָׁאֲרוּת נַפְשָׁם עֲדֵי עַד, כָּל אֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ.
וּכְמוֹ שֶׁבַּחֹשֶׁךְ מוֹשְׁלִים חַיּוֹת הַיַּעַר, שֶׁהוֹלְכִים לִדְרֹס וּלְבַקֵּשׁ טַרְפָּם, בִּהְיוֹת בְּנֵי אָדָם יוֹשְׁבִים וּשְׁקֵטִים, כֵּן הָרְשָׁעִים דּוֹמִין לְחַיּוֹת הַיַּעַר וּמוֹשְׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה, מֵאַחַר שֶׁנּוֹטִין אַחַר גּוּפָן, שֶׁנִּבְרָא מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם וְשָׁם יָשׁוּב; עוֹסְקִין כָּל יְמֵיהֶם בְּאָכוֹל וְשָׁתֹה וּבְעִדּוּנֵי הַגּוּף, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (בבא מציעא פג, ב): דָּרַשׁ רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵימָא תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: מַאי דִּכְתִיב "תָּשֵׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לַיְלָה" וגו' (תהלים קד, כ)? זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה: "בּוֹ־תִּרְמֹשׂ כָּל־ חַיְתוֹ־יָעַר" וגו (שם) אֵלּוּ רְשָׁעִים שֶׁבּוֹ, שֶׁדּוֹמִין לְחַיּוֹת הַיַּעַר. "תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן" (שם שם, כב), תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ לַצַּדִּיקִים וְיֵאָסְפוּ רְשָׁעִים לַגֵּיהִנֹּם; "וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן" (שם), אֵין לְךָ כָּל צַדִיק וְצַדִּיק שֶׁאֵין לוֹ מָדוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ" (שם שם, כג), יֵצְאוּ צַדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָן; "וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב" (שם), לְמִי שֶׁהִשְׁלִים עֲבוֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב.
למי שהשלים. שעמד בצדקתו עד יום מותו:
לְפִיכָךְ, הַצַּדִּיקִים שֶׁמַנִּיחִין עִדּוּנֵי הַגּוּף וְעוֹסְקִין בְּעִדּוּנֵי הַנֶּפֶשׁ, אֵין מֶמְשַׁלְתָּם רְאוּיָה לִהְיוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּפִי הַטֶּבַע, עַד שֶׁתִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ הָאֲמִתִּי לַצַּדִּיקִים, בִּלְתִּי אִם יָבוֹא לָהֶם בְּמַעֲשֶׂה נֵס שֶׁעוֹשֶׂה בְּרַחֲמָיו רִבּוֹן הָעוֹלָם עִם אוֹתָם הַשְּׁלֵמִים שֶׁחָפֵץ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע בַּעֲדָם וּלְהַטְעִימָם בָּעוֹלָם הַזֶּה מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (טז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה הִטְעִימָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא. אֵלּוּ הֵם: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: "בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל". כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא חָסֵר מֵהֶם שׁוּם דָּבָר טוֹב. וּרְאוּיִים הָיוּ לְכָךְ, שֶׁלֹּא הָיָה יֵצֶר הָרַע שׁוֹלֵט בָּהֶם, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרַע. אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: "בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל". וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהלים קט, כב). וְאִידָךְ, צַעֲרֵיהּ הוּא דְּקָא מִדְכַּר.
מעין עולם הבא. מדוגמת עוה"ב ולא הדוגמא ממש: בכל מכל כל. באברהם כתיב וה' ברך את אברהם בכל ביצחק כתיב ואוכל מכל ביעקב כתיב וכי יש לי כל כלומר לא חסרו שום טובה: חלל בקרבי. יצה"ר חלל ומת בקרבי שלא יחטיאני: ואידך. למה לא חשב גם דוד צעריה קמידכר על לבו ממש קא מתרעם ואומר שמת לבו בקרבו מרוב צרות:
וְגַם לֹא הָיְתָה פְטִירָתָם כְּמִיתַת הָאֲחֵרִים, אֶלָּא בִּנְשִׁיקַת שִׂכְלָם עִם שֵׁכֶל הַפּוֹעֵל. כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת. אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: "בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל", מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דִּכְתִיב בְּהוּ: "עַל־פִי ה"'. וְהָא מִרְיָם דְּלָא כְתִיב בָּהּ "עַל פִּי ה"'? אָמַר רַבִּי אֱלְעָזָר: אַף מִרְיָם נַמֵּי בִּנְשִׁיקָה מֵתָה, דְּאָתְיָא "שָׁם" "שָׁם" מִמֹּשֶׁה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָּהּ "עַל פִּי ה"'? שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לוֹמַר.
בנשיקת שכלם עם השכל הפועל. בדביקות נשמתם עם הקב"ה שהוא בראם ויבואו לזה ע"י פעולתם הטובה שפעלו ע"י שכלם שהוציאו מכח אל הפועל: לא שלט בהם מלאך המות. אלא מתו בנשיקה ע"פ שכינה על פי אמירת הקב"ה שאמר להם שיצאו והיינו ע"פ ה' ואמירתו שמגעת לנשמתו והיינו ע"י נשיקה: בכל מכל כל. לא חסרו שום כבוד ומצינו כבוד זה במשה ואהרן שנאמר בהן על פי ה' ואם אלו מתו ע"י מלאך נמצא שחסרו כבוד: שם שם ממשה. דכתיב ותמת שם מרים וכתיב וימת שם משה עבד ה':
וְעַל כֵּן נֶאֱמַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא שָׁלַט בָּהֶם רִמָּה וְתוֹלֵעָה, לְפִי שֶׁהָיָה גוּפָם תַּשְׁמִישֵׁי קְדוּשָׁה, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה לֹא שָׁלַט בָּהֶם רִמָּה וְתוֹלֵעָה. אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מִרְיָם וּבִנְיָמִין. אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, דִּכְתִיב בְּהוּ: "בַּכֹּל, מִכֹּל, כֹּל"; מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, דִּכְתִיב בְּהוּ: "עַל־פִּי ה"', בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: "יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (דברים לג, יב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: "אַף־בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (תהלים טז, ט). וְאִידָךְ, הַהוּא רַחֲמֵי הוּא דְקָא בְּעֵי.
רמה. שמתו ע"פ שכינה ואין ראוים רמה לשלוט בהן במי שנשוק משכינה שהרי אין הרמה באה אלא מטפה מרה המטפטפת מסכינו של מלאך המות דאמר מר ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות: ישכון לבטח. עליו הכי דריש ישכון לבטח בנימין על סמיכות ידידות השכינה:
לָמַדְנוּ שֶׁהַחֲסִידִים הָאֵלּוּ שֶׁהָיָה לָהֶם יִתְרוֹן אֲפִילּוּ בְּגוּפָם, בְּחַיֵּיהֶם וּלְאַחַר פְּטִירָתָן. וְגַם כֵּן אֵרַע לְצַדִּיקִים יְדוּעִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַעֲלָתוֹ, אַף־ עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק הַנִּזָּקִין (גיטין נט, א): מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָה בְּמָקוֹם אֶחָד, וְעַל זֶה רָמְזוּ בְּאָמְרָם: אֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִשְׁתֵּי שֻׁלְחָנוֹת, רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁהֵם מְעַטִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים. כְּלוֹמַר: הַמְעֻלִּים בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, לְפִי שֶׁזֶּה הֵפֶךְ זֶה. וּבָרוּךְ הַיּוֹדֵעַ, לָמָּה זָכוּ אֵלּוּ לִשְׁנֵי עוֹלָמוֹת וַאֲחֵרִים לֹא זָכוּ. אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ שְׁלֵמִים, שֶׁכָּךְ עָלָה בַּמַּחֲשָׁבָה כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: [עַל דְּבַר מִיתַת רַבִּי עֲקִיבָא], שֶׁהֶרְאָהוּ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְאָמַר: זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָה. וְהָיְתָה תְשׁוּבָתוֹ: שְׁתוֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה, כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּנֵר ב, כְּלָל א, חֵלֶק ב, פֶּרֶק [א] (סימן לג).
תורה וגדולה. תורה ועושר באיש אחד כמו שהיה לרבי עושר וכבוד ותורה: המעולים בשני עולמות. שיזכו לטובת עוה"ז ולעוה"ב כמו רבי לפי שברוב מי שיש לו כל טובות עוה"ז הוא רשע שהקב"ה נותן לו כל שכרו בעוה"ז כדי להאבידו מעוה"ב ולצדיקים בהפך:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק אֶחָד דִּינֵי מָמוֹנוֹת (לח, ב) וּבְפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ה, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א)? וְכִי סֵפֶר הָיָה לוֹ לָאָדָם? אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא שָׂמַח בְּתוֹרָתוֹ וְנִתְעַצֵּב בְּמִיתָתוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, "וְלִי מַה־יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל".
ולי מה יקרו רעיך אל. בתר גלמי ראו עיניך כתיב באותו מזמור וביצירת האדם מדבר וכיון שראה אדם ר' עקיבא ותורתו אמר ולי מה יקרו בעיני רעיך ת"ח כאלו שיצאו ממני יקר וחשוב הוא בעיני והלואי שכל יוצאי יהיו כך:
לְפִיכָךְ, רַבִּים אוֹ יְחִידִים אֲשֶׁר יַשִּׂיגוּ שׁוּם דָּבָר בַּאֲמִתַּת הָעוֹלָם אַל יָקוּצוּ בְּשִׁפְלוּתָם וְאַל יַחְטְאוּ בְלִבָּם בִּרְאוֹתָם צָרוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה הַדּוֹמֶה לְלַיְלָה, שֶׁהוּא רָאוּי לִדְרֹס בּוֹ חַיּוֹת הַיַּעַר, שֶׁהֵם הָרְשָׁעִים; כִּי טוֹבַת הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָהּ טוֹבָה בְּעֵרֶךְ הָאֱמֶת, אֶלָּא בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב. וְאִם הַתּוֹרָה הִבְטִיחָה לִקְהַל יִשְׂרָאֵל, בְּאִם יִשְׁמְרוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת, בְּטוֹבַת הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא הַטּוֹבָה הָאֲמִתִּית, אֶלָּא לְפִי שֶׁהִיא גוֹרֶמֶת וּמְסַיַּעַת לִפָּנוֹת, לָבוֹא אֶל הַמֻּשְׂכָּלוֹת לְמִי שֶׁהוּא חָפֵץ בָּהֶם. וְגַם מַטְרֶדֶת לָרָשָׁע, שֶׁהוּא שָׁטוּף בְּתַאֲווֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב, טו). עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן אֲשֶׁר יָבוֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא הָאוֹרָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר נִבְרָא הָעוֹלָם בַּעֲבוּרָהּ וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה, כִּי אָז יִהְיֶה לַצַּדִּיקִים טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין (נ, א): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל־כָּל־הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד" וגו' (זכריה יד, ט), אָטוּ הָאִידְנָא לָאו אֶחָד הוּא? אָמַר רַבִּי אַחָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה, עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר "בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" (וגו') וְעַל שְׁמוּעוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: "בָּרוּךְ דַּיָּן הָאֱמֶת": אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, עַל כָּל אַחַת וְאַחַת אוֹמֵר "הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב" וכו'.
ואל יחטאו בלבם. להרהר אחר מדותיו: ואם התורה הבטיחה. שכל הבטחת התורה הוא בפירוש בשכר עוה"ז לא שטובות עוה"ז הם עיקר הטובה האמיתית טובה באמת אך הקב"ה נתן השכר הזה שכתוב בפירוש בתורה כדי שיקיימו בתחילה התורה והמצות להשכיל בהם וכשישכיל בתורה ובמצות יוסיף להשכיל יותר באהבת הקב"ה עד שיקנה לו שכר עוה"ב שהוא רק ברמז בתורה שאין לפרטה מרוב גדולתה ומעלתה: וגם מטרדת. הנאות ותענוגות עוה"ז שמבקש הרשע רק לתענוגות גופו הוא מטרידו מעוה"ב: אומר הטוב והמטיב. שלא יהיה אז רעה רק כולו טוב:
"לָעוֹלָם הַבָּא" שֶׁכָּתוּב כָּאן, רוֹצֶה לוֹמַר, בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים: עוֹלָם הַבָּא שֶׁל נְפָשׁוֹת וְגַם עוֹלָם הַבָּא שֶׁל גּוּפוֹת בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ, שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם טוֹבָה גְמוּרָה לַצַּדִּיקִים. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה, הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ וְגַם הַצַּדִּיקִים וְהָרְשָׁעִים, אֵינָם אֶלָּא זֶה כְּנֶגֶד זֶה, אֶחָד לְמַעְלָה וְאֶחָד לְמַטָּה, כְּמוֹ בֵּין צִיּוֹן לֶאֱדוֹם, שֶׁכְּשֶׁמָּלְאָה זוֹ חָרְבָה זוֹ, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ עַל "אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה" (יחזקאל כו, ב) בְּפִרְקָא קַמָּא דִּמְגִלָּה (ו, א). וְגַם נֶאֱמַר: "תַּם־עֲוֹנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֹנֵךְ בַּת־אֱדוֹם" (איכה ד, כב). וְכָל זֶה לְפִי שֶׁהֵם שְׁנֵי הֲפָכִים. כָּךְ בַּזְּמַן הַזֶּה הֵם הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, וְגַם הָרְשָׁעִים הַנּוֹטִים לַגּוּף וְהַצַּדִּיקִים הַנּוֹטִים לַנֶּפֶשׁ, זֶה גִבּוֹר וְזֶה חַלָּשׁ, זֶה נוֹצֵחַ וְזֶה מְנֻצָּח.
עולם הבא של נפשות. הוא נאמר על הנשמות כשהם נפרדים מן הגוף וגם נאמר עוה"ב על עולם של משיח ותחית המתים שיהיה בגוף ונשמה: הגוף והנפש. אינם יחד בטובה כשהגוף חי ויש לו הנאות עוה"ז אין לנשמה הנאה ממנה כמו לגוף וכן אם מת והנשמה תחזור למעלה לתענוגיה אין לגוף הנאה כמו לנשמה וגם הצדיקים אינם בטובת שניהם והרשעים אינם בעונש שניהם שאין לצדיקים טובה לגוף בעוה"ז ולרשעים יש להם הטובה ולעוה"ב כשבא טוב לצדיקים יבוא הרעה לרשעים: אמלאה. ירושלים תבנה. החרבה בת אדום כשתמלא זו נחרבה זו: זה גבור. כדאמרינן כשיגבר זה יחלש זה כזה נוצח יהיה זה מנוצח:
וְעַל כֵּן, הַיְקָרִים וּמוֹשְׁלִים שֶׁלֹּא כַדִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה הֵם שְׁפָלִים לָעוֹלָם הַבָּא בְּעוֹלָם הַנְּשָׁמוֹת וְגַם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ בְּעוֹלָם הַגּוּפוֹת, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, פֶּרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין (פסחים נ, א): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא־יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן" (זכריה יד, ו), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה אוֹר, שֶׁהוּא יָקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, יְהֵא קָפוּי לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ נְגָעִים וְאָהֳלוֹת, שֶׁכָּל הָעוֹסֵק בָּהֶן – קְפוּאִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, יְקָרִים הֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם יְקָרִים בָּעוֹלָם הַזֶּה – קְפוּאִין הֵם לָעוֹלָם הַבָּא.
אור שהוא יקר בעוה"ז. כשהחמה מאירה בגבורתה ואורה גדול אותו אור חשוב ויקר שלה יהא קפוי וקל לעוה"ב כל דבר קל קרוי קפוי צף על המים ויצף הברזל תרגום וקפא פרזלא: קפואים. שאינן לומדין ואינן מבינים אלא כפשוטה ולעוה"ב יבינו טעמיה וסודותיה: בני אדם שהם יקרים. עשירים וחשובים ואינם טובים למקום:
כִּי הָא דְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חָלַשׁ וְאִיתְנְגִיד. אָמַר לֵיהּ אֲבוּהָ: מַאי חֲזֵית? אָמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אָמַר לֵיהּ: עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. וַאֲנָן הֵיכֵי חֲזֵיתִינָן? אָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכֵי דַחֲשְׁבֵינָן הָכָא חֲשְׁבֵינָן הָתָם; וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְיָדוֹ; וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּמְחִיצָתָן. מַאי נִינְהוּ הֲרוּגֵי מַלְכוּת? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, פְּשִׁיטָא, בְּלָאו הָכֵי נַמֵּי? אֶלָּא: הֲרוּגֵי לוֹד.
איתנגיד. גוע ופרחה רוחו: עליונים למטה. אותן שהיו כאן חשובים ראיתי קלים: ואנן. ת"ח היכי איתינן התם: הרוגי מלכות ותו לא. וכי לא היתה בהן מעלה אחרת שיחשבו עליה אלא זו בלבד: הרוגי לוד. שני אחים היו שמסרו עצמן על ישראל שהודו על עצמן הריגת בת מלך שהיו מטילין אותן על כל ישראל:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (י, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה: אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לָהֶם: אוֹתָן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד" (ישעיה כד, כג). כִּי הָא דְרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה.
ונגד זקניו כבוד. אותן שחלקו להם כבוד בעוה"ז מחמת חכמת זקנתם וכן הם בעולם הבא כמעשה דרב יוסף דאיתנגיד כדלעיל:
וְאוֹתָן שֶׁמָּסְרוּ עַצְמָן לְמִיתָה כְּדֵי לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בִּזְמַן הַשְּׁמָד – עוֹלִין לַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ח, ב) וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (יג, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לָטוֹב, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכְּחוּ דִינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. נִשְׁתַּכְּחוּ – נְגִירְסִינְהוּ? אֶלָּא אֵימָא בָּטְלוּ דִינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁגָּזְרוּ מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג וְכָל הַנִּסְמָךְ יֵהָרֵג וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּחָרֵב וּתְחוּם שֶׁסּוֹמְכִין בּוֹ יֵעָקֵר. מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, בֵּין שְׁתֵּי עַיָּרוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין שְׁנֵי תְחוּמֵי שַׁבָּת, בֵּן אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם, וְסָמַךְ שָׁם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים; רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ. וְרַב אִוְיָא מוֹסִיף: אַף רַבִּי נְחֶמְיָה. כֵּיוָן שֶׁהִכִּירוּ בָהֶן אוֹיְבִים, בָּאוּ לְהָרְגָן. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, רוּצוּ, אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, וְאַתָּה מַה תְּהֵא עָלֶיךָ? אָמַר: הֲרֵינִי מוּטָל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים. אָמְרוּ: לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לֻנְבִּיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וַעֲשָׂאוּהוּ כִכְבָרָה.
בטלו דיני קנסות. כיון דליכא רבנים סמוכין בטלו דאין לדון בדין קנסות אלא למי שיש לו סמיכות: בין שתי עיירות גדולות. ולא בתוך העיר שאם יודע שלא יחריבו את העיר:
וְגַם כֵּן מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן, עַל שֶׁהָיָה מַקְהִיל קְהִילּוֹת בָּרַבִּים וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בִּזְמַן הַשְּׁמָד וּמָסַר עַצְמוֹ לְמִיתָה, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם, בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יח, א): וְכָתוּב לְמַעְלָה, בַּחֲתִימַת נֵר רִאשׁוֹן (סימן כט). וְגַם מַה שֶּׁאֵרַע לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵרָיו, כִּדְאִיתָא לְמַטָּה, בְּפֶרֶק א מֵחֵלֶק הָאַהֲבָה (סימן רנג); וּבְנֵר הַתְּשׁוּבָה בִּכְלַל הַיִּסּוּרִין (סימן שא). וְגַם כָּל זֶה קִבְּלוּ עַל עַצְמָן הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, בִּהְיוֹת בְּעֵינֵיהֶם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב וְכֻלּוֹ אָרוֹךְ.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5