הַמְנַחֲמִין יֵשְׁבוּ עִם הָאָבֵל בַּקַּרְקַע, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כח, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: מִפְּנֵי מָה אֵין מְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לֵישֵׁב אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע, דִּכְתִיב: "וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ" (איוב ב, יג). וַאֲמַר רַב יְהוּדָה: אֵין הַמְנַחֲמִין רַשָּׁאִין לִפְתֹּחַ וּלְדַבֵּר דָּבָר עַד שֶׁיִּפְתַּח הָאָבֵל תְּחִלָּה, דִּכְתִיב: "וְאֵין־דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר" (שם), וּכְתִיב: "אַחֲרֵי־כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת־פִּיהוּ" (שם ג, א) וַהֲדַר: "וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר" (שם ד, א).
אלא על גבי קרקע. היינו שהיה מנהגם שישבו על גבי קרקע כמו שהוא בארץ ישמעאל אבל במדינות אלו אין נוהגין כן אלא הבאין לנחם יושבין על כסאות וספסלים והאבלים לבד יושבים על הארץ כל שבעה: דכתיב וישבו אתו. באיוב כתיב: עד שיפתח האבל. להצדיק הדין ואח"כ מנחמין אותו:
וְגַם מְכַבְּדִין אוֹתוֹ לֵישֵׁב בָּרֹאשׁ, דַּאֲמְרִינָן הָתָם וּבְסוֹף פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (כתובות סט, ב): אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִנַּיִן לָאָבֵל שֶׁיּוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶבְחַר דַּרְכָּם וְאֵשֵׁב רֹאשׁ" וגו' (איוב כט, כה). "יְנַחֵם" (שם), לַאֲחֵרִים מַשְׁמָע? אָמַר רַב נַחְמָן: "יְנֻחָם" כְּתִיב. מַר זֻטְרָא אָמַר: מֵהָכָא, "וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים" (עמוס ו, ז), מַרְזַח נַעֲשֶׂה שַׂר לַסְּרוּחִים. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בִּכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (סט, א): שָׁלַח רַב עָנָן לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין שְׁלָם וכו' וּמָאן יָתִיב בֵּי מִרְזָחָא בְּרֵישָׁא, כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק א מִכְּלָל ז מִנֵּר ב (סימן סא).
ואשב ראש וגו'. כאשר אבלים ינחם והיינו האבל הוא יושב בראש המנחמין. ומקשינן: לאחרים משמע. שמנחמין יושבין בראש ולא האבל: ינוחם כתיב. משמע שאותו המנחם ישב בראש דאין לך לומר פתח בשום אות אא"כ אל"ף או ה' סמוכין לו או ע"פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתיב ינאחם וכיון שלא כתיב כאן אל"ף על כרחך על פי מסורת הכתב אתה קורא ינוחם וזהו המנוחם עצמו כלומר האבל המתנחם: וסר מרזח סרוחים. ויבטלון משתאות גסי הרוח מרזח לשון משתאות ודרש כאן וסר לשון שר אבל שהוא מר וזח משמחה יהיה ראש לסרוחים לגדולי' שאין להם אבלות ודעתן רחבה עליהם לא כמו האבל והיינו המנחמין: בי מרזחא. היינו אבל וסרוחים לשון חשיבות וגדולה על שם שדרכם במשתאות:
וְהַבָּא לְנַחֵם הָאֲבֵלִים, אִם יַשִּׂיג לְדַבֵּר בְּכָל מַה שֶּׁצָּרִיךְ בָּעִנְיָן, יֹאמַר דִּבְרֵי נֶחָמוֹת כְּנֶגֶד הָאֲבֵלִים וְדִבְרֵי שֶׁבַח כְּנֶגֶד הַמְנַחֲמִין וּלְכָל יִשְׂרָאֵל, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת (ח, ב): רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא מִקְרֵי בְּנֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה וַאֲמְרֵי לָהּ: מַתְנֵי בְּרֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה. שָׁכִיב יְנוּקָא. יוֹמָא קַמָּא לָא אָזִיל, לְמָחָר דַּבְרֵיהּ לִיהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתַרְגְּמָנֵיהּ וַאֲזַל לְגַבֵּיהּ וַאֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָא לְקָבֵיל יְנוּקָא. פָּתַח וְאָמַר: "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב, יט), דּוֹר שֶׁהָאָבוֹת מְנַאֲצִין בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס עַל בְּנֵיהֶם וְעַל בְּנוֹתֵיהֶם וּמֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי: בָּחוּר הֲוָה וְהָכֵי קָאָמַר: "עַל־כֵּן עַל־בַּחוּרָיו לֹא־יִשְׂמַח ה' וְאֶת יְתֹמיו וְאֶת־ אַלְמְנֹתָיו לֹא יְרַחֵם וגו' וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ישעיה ט, טז). מַאי "וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה"? אָמַר רַב חָנָן: הַכֹּל יוֹדְעִים לָמָּה נִכְנְסָה כַּלָּה לַחֻפָּה, אֶלָּא, דְּכָל הַמְנַבֵּל אֶת פִּיו וּמוֹצִיא דְּבַר נְבָלָה מִפִּיו אֲפִילוּ נֶחְתָּם לוֹ גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה לְטוֹבָה נֶהְפַּךְ עָלָיו לְרָעָה. אָתוּ לִנְחוּמֵיהּ, צְעוּרֵי קָא מְצַעֲרֵי לֵיהּ? הָכֵי קַאֲמַר לֵיהּ: אַתְּ חֲשִׁיבָת לְאִיתְפּוּשֵׁי אַדָּרָא.
מיקרי. דרדקי שהיה למד מקרא עם בניו דר"ל: ואמרי לה מתני. משניות היה למד עמהם: ואמר ליה. למתורגמן: קום אימא מילתא לקביל ינוקא. לנגד המאורע דברים נחומים על מיתת הילד: וירא ה'. מה שעשו אבותיו וינאץ מכעס שהכעיסוהו וגרמו לו לפקוד על בניהם ובנותיהם ואית דאמרי לא ילד היה זה שמת אלא בחור היה והך קרא אמר על בחוריו וגו': של שבעים שנה. ועוד דרש כמו ועד עולמו של אדם נטויה נהפכת מטוב לרע: אתו לנחומי צעורי קא מצערי ליה. בתמיה מזכיר לפניו שבשביל עונו מת בנו: הכי קאמר ליה חשיב את לאתפוסי אדרא. חשוב אתה למעלה לתפוס את בניך בעון הדור דקיי"ל בזמן שצדיקים בדור צדיקים נתפסין על הדור שנאמר וממקדשי תחלו:
אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָא כְּנֶגֶד שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם. פָּתַח וְאָמַר: הָאֵל הַגָּדוֹל בְּרֹב גָּדְלוֹ, אַדִּיר וְחָזָק בְּרֹב נוֹרָאוֹת וּמְחַיֶּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ, עוֹשֶׂה גְּדוֹלוֹת עַד אֵין חֵקֶר וְנִפְלָאוֹת עַד אֵין מִסְפָּר. בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים.
האל הגדול ברוב גדלו. בברוך פתח בה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם האל וגו' אחינו המנוגעים וכו' ברכה הסמוכה לחברתה היא והן סדורות על הסדר:
אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָא כְּנֶגֶד אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר אֲחֵינוּ הַמְנֻגָּעִים וְהַמְדֻכָּאִים בָּאֵבֶל הַזֶּה, תְּנוּ לְבַבְכֶם לַחְקֹר אֶת זֹאת; זֹאת הִיא עוֹמֶדֶת לָעַד, נָתִיב הוּא מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית. רַבִּים שָׁתוּ וְרַבִּים יִשְׁתּוּ, כְּמִשְׁתֶּה הָרִאשׁוֹנִים כָּךְ מִשְׁתֶּה אַחֲרוֹנִים. אֲחֵינוּ, בַּעַל נֶחָמוֹת יְנַחֵם אֶתְכֶם. בָּרוּךְ מְנַחֵם אֲבֵלִים. אָמַר אֲבַּיֵּי: "רַבִּים שָׁתוּ" לֵימָא, "וְרַבִּים יִשְׁתּוּ" לָא לֵימָא: "מִשְׁתֶּה הָרִאשֹׁנִים" לֵימָא, "מִשְׁתֶּה אַחֲרוֹנִים" לָא לֵימָא, דַּאֲמָר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְכֵן תָּאנָא מִשְּׁמֵיהּ דְרַבִּי יוֹסִי: לְעוֹלָם אַל יִפְתַּח אָדָם פִּיו לַשָּׂטָן. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קְרָאָה? "לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעַט כִּסְדוֹם הָיִינוּ" וְגו' (ישׁעיה א, ט), מַאי אַהֲדָר לְהוּ? "שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדוֹם" וגו' (שם שם, י).
באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת. שזאת עומדת לעד שהכל מתים ולא תבכו למת יותר מדאי: משתה הראשונים לימא. משתה ראשונים היא שכבר מתו:
אָמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָּא כְּנֶגֶד מְנַחֲמֵי אֲבֵלִים. פָּתַח וְאָמַר: אַחֵינוּ גוֹמְלֵי חֲסָדִים בְּנֵי גוֹמְלֵי חֲסָדִים, הַמַּחֲזִיקִים בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן" וגו' (בראשית יח, יט), אַחֵינוּ, בַּעַל הַגְּמוּל יְשַׁלֵּם לָכֶם גְּמוּלְכֶם. בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם הַגְּמוּל.
בבריתו של אברהם אבינו. שגמל חסדים דכתיב ויטע אש"ל אכילה שתיה לויה:
אֲמַר לֵיהּ: קוּם אֵימָא מִילְתָא כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל. פָּתַח וְאָמַר: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, פְּדֵה וְהַצֵּל, מַלֵּט וְהוֹשַׁע עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל מִן הַדֶּבֶר וּמִן הַחֶרֶב וּמִן הָרָעָב וּמִן הַשְּׁבִי וּמִן הַשִּׁדָּפוֹן וּמִן הַיֵּרָקוֹן וּמִכָּל מִינֵי מַשְׁחִית וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנִיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת לָבוֹא לָעוֹלָם, טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה. בָּרוּךְ עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5