כְּשֶׁאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר מֵת כָּל בְּנֵי הָעִיר יִתְעַצְּבוּ עַל מִיתָתוֹ וְיִדְאֲגוּ מִמֶּנָּה וִיפַחֲדוּ עַל עַצְמָם, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג (קה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁמֵּת יִדְאֲגוּ עָלָיו כָּל הָאַחִין, אֶחָד מִן הַחֲבוּרָה שֶׁמֵּת יִדְאֲגוּ עָלָיו כָּל הַחֲבוּרָה. אֲמְרֵי לָהּ, דְּמִית גָּדוֹל; וַאֲמְרֵי לָהּ, דְּמִית קָטָן.
ידאגו. על המיתה: דמית גדול. יש לדאוג הואיל והתחילה מדת הדין בראש הבית וכשמת קטן שבקלקלה מתחילין מן הקטן:
וְעַל כֵּן תִּקְּנוּ הָאֲבֵלוּת לַקְּרוֹבִים וּסְתִימַת פִּיהֶם, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אָסוּר בִּשְׁאֵלַת שָׁלוֹם, מִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל, מִכָּאן וָאֵילָךְ שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב כְּדַרְכוֹ. וַאֲמְרִינָן עֲלָה (כז, ב): אָמַר רַבִּי לֵוִי: אָבֵל, שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין כְּתֵפָיו וּמִשְּׁלֹשָׁה וְעַד שִׁבְעָה – כְּאִלּוּ עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדּוֹ בְּקֶרֶן זָוִית, מִכָּאן וָאֵילָךְ – כְּאִלּוּ עוֹמֶדֶת כְּנֶגְדוֹ בַּשּׁוּק.
מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. עד י"ב חודש והכי איתא בירושלמי כל שבעה החרב היא שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חודש היא חוזרת לתערה למה הדבר דומה לכפה של אבנים כיון שנזדעזע אחד מהם נזדעזעו כלם:
וּכְשֶׁנִּפְטָר אָדָם כָּשֵׁר יִדְאֲגוּ כָּל הַשּׁוֹמְעִים וְיִבְכּוּ וְיִתְאַבְּלוּ עָלָיו, וְאִם אֵינָם עוֹשִׂים כֵּן – נֶעֱנָשִׁים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם (כה, א) וּבְפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג (שבת קה, ב): תַּנְיָא מִפְּנֵי מַה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים? כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. אָטוּ עֵירוֹבְנָא שָׁקְלֵי מִינֵיהּ? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, שֶׁכָּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר, מוֹחֲלִין לוֹ עַל כָּל עֲווֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה.
ערבונא שקלי מיניה. קודם שחטא נטלו משכונו שימותו בניו כדי שיבכו אחרי כן על אדם חשוב:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאוֹרֵג (שם): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: כָּל הַמּוֹרִיד דְּמָעוֹת עַל אָדָם כָּשֵׁר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹפְרָן וּמַנִּיחָן בְּבֵית גְּנָזָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי" וגו' (תהלים נו, ט). אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם כָּשֵׁר רָאוּי לְקָבְרוֹ בְּחַיָּיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת־סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר־אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר־גָּעַשׁ (יהושע כד, ל). מַאי "לְהַר גָּעַשׁ"? מְלַמֵּד שֶׁגָּעַשׁ עֲלֵיהֶן הָהָר לְקָבְרָם. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמִּתְעַצֵּל בְּהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם כָּשֵׁר אֵינוֹ מַאֲרִיךְ יָמִים, מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: "וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת־ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ" (שופטים ב, ז)? אֲמַר לֵיהּ: יָמִים – הֶאֱרִיכוּ, שָׁנִים – לֹא. אֶלָּא מֵעַתָּה, "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם" (דברים יא, כא), הָכֵי נַמֵּי יָמִים וְלֹא שָׁנִים? בְּרָכָה שָׁאנֵי.
נודי ספרתה אתה. לשון לנוד לו נודי ואבלי ספרת להיות למשמרת הזכות: ויקברו אותו. ביהושע כתיב שגעש ההר ליפול על ישראל על שלא הספידו ליהושע כראוי משום שהיו מתעסקים בירושת הארץ: מדה כנגד מדה. הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחוסו מן השמים: ימים האריכו. שבלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרינן בסדר יומא כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך וכי יש שנים וימים שהם של חיים ושנים שאינם של חיים א"ר אלעזר אלו שנותיו של אדם שנתהפכו עליו מרעה לטובה:
וּכְשֶׁבְּנֵי אָדָם מַסְפִּידִין עַל אָדָם כָּשֵׁר – עַל פַּחַד עַצְמָם מַסְפִּידִין, כִּי מֵאַחַר שֶׁתְּחִלַּת הַקַּלְקָלָה עַל אָדָם כָּשֵׁר, מַה יַּעֲשׂוּ הָאֲחֵרִים שֶׁהֵם מְזֻמָּנִים לְמִקְרִים, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כה, ב): אָמַר לֵיהּ רַב אַשֵּׁי לְבַר קִיפּוּק: הַהוּא יוֹמָא מַאי אָמַרְתְּ (כלומר, כי נח נפשיה דרב אשי)? אָמַר: בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת, מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? לִוְיָתָן בְּחַכָּה הָעֳלָה, מַה יַּעֲשׂוּ דְּגֵי הָרְקָק? בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חַכָּה, מַה יַּעֲשׂוּ גֵּבִים קְטַנִּים? אָמַר לֵיהּ בַּר אָבִין: חַס וְשָׁלוֹם, דְּחַכָּה וְשַׁלְהֶבֶת אֲמֵינָא בְּצַדִּיקֵי. אֶלָּא מַאי אֲמֶרֶתְּ? בְּכוּ לָאוֹבְדִים וְלֹא לַאֲבֵדָה, שֶׁהִיא לִמְנוּחָה וַאֲנָן לַאֲנָחָה. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ עֲלַייהוּ וְאִתְהַפּוּךְ כְּרָעֵיהוּ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַב אַשֵּׁי: לָא בַּר אָבִין חָלִיץ וְלָא בַּר קִיפּוּק חָלִיץ.
לבר קיפוק. ספדן הוה וכן בר אבין: ההוא יומא. שנח נפשיה דרב אשי מאי אמרת רב אשי גופיה אמר כך לספדן בשעת פטירתי מה תאמר עלי אמר לו הספדן כך אני מספיד עליך אם בארזים תלמידי חכמים. אזובי קיר אזוב הקטן הגדל בקיר ועם הארץ השפלים השוה להם: בחכה. מצודה רעה שצדין בה הדגים: בנחל שוטף. נחלים וימים גדולים מושכין הדגים בחכה מה יעשו גבים נחלים קטנים וכן רקק אגם הגדול בנחלים קטנים: בכו. בעבור החיים על שנאבד מהם הת"ח ולא על המת שהוא האבידה שאין לו להצטער: חלש דעתיה. דרב אשי דהאי מדמי ליה לשלהבת והאי לאבידה: ואתהפיך כרעייהו. דבר קיפוק ובר אבין והיו דורכים אגב הרגל ולא היו יכולין להספיד עוד כי לא היו יכולין לילך: לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוק חליץ. משום דאיתהפכו כרעייהו ותנינא האי מאן דמסגי אלוחתא דריגלא לא חליץ והתורה אמרה וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מתחת לרגלו:
עַל כֵּן כָּל בֶּן דַּעַת יֵאָנַח עַל כָּל אָדָם הַבָּא עָלָיו שׁוּם מִקְרֶה וְכָל שֶׁכֵּן עַל הַפְּטִירָה, שֶׁהִיא רֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל כָּל אָדָם. וְהַהַתְחָלָה מְקַלְקֶלֶת הַשּׁוּרָה וִיפַחֵד עַל עַצְמוֹ וְיָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה.
והתחלה מקלקלת את השורה. ע"כ ידאג גם הוא על זה וישנה ג"כ את השורה לטובה אם הוא מתחיל להתעסק במתים ובהספדם אע"פ שלא היה מנהגו כן ואם נהג בחשיבות ובגיאות ישנה את טבעו ומדתו שוב לטובה ולשוב בתשובה וישפיל את עצמו כי יזכור גם אחריתו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5