לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִישָׂא אִשָּׁה בַת טוֹבִים וְיִבְדֹּק בְּאָבִיהָ וּבְאִמָּהּ וּבְאַחֶיהָ. וְעַל זֶה נִכְתָּב בַּתּוֹרָה בַּת פְּלוֹנִי אוֹ אֲחוֹת פְּלוֹנִי, הַכָּתוּב בַּגְּדוֹלִים, לְסַפֵּר שִׁבְחָם. כְּמוֹ: "בַּת־עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן" "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל"; "שֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת־אֲבִישָׁלוֹם"; "וְשֵׁם אִמּוֹ עֲזוּבָה בַּת־שִׁלְחִי". בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁהוּא סִיּוּעַ גָּדוֹל לַבָּנִים שֶׁיֵּצְאוּ הֲגוּנִים.
וְכָךְ אָמְרוּ בְּבָבָא בַּתְרָא, פֶּרֶק יֵשׁ נוֹחֲלִין (קט, ב): אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יִדְבַּק אָדָם בַּטּוֹבִים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה שֶׁנָּשָׂא בַת יִתְרוֹ, יָצָא מִמֶּנּוּ יְהוֹנָתָן; אַהֲרֹן, שֶׁנָּשָׂא בַּת עַמִּינָדָב, יָצָא מִמֶּנּוּ פִּינְחָס, וּפִינְחָס לָאו מֵיִתְרוֹ קָאָתֵי – וְהָא כְתִיב: "וְאֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן לָקַח־לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל" וגו' (שמות ו, כה), מַאי לָאו דְּאָתֵי מִיִּתְרוֹ, שֶׁפִּטֵּם עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה? לָא, דְּקָאָתֵי מִיּוֹסֵף, שֶׁפִּטְפֵּט בְּיִצְרוֹ. וַהֲלֹא שְׁבָטִים מְבַזִּים אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים: רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה, בֶּן שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, יַהֲרֹג נָשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל? אֶלָּא, אִי אֲבוּהָ דְאִמֵּיה מִיּוֹסֵף, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; וְאִי אֲבוּהָ דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ; וְאִי אֲבוּהָ דְאִמֵּיהּ מִיִּתְרוֹ, אִמָּא דְאִמֵּיהּ מִיּוֹסֵף, דֵּיקָא נַמֵּי, דִּכְתִיב "מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל", תַּרְתֵּי שְׁמַע מִינָהּ.
יצא ממנו יהונתן. בן בנו של משה שהיה בבית מיכה: פנחס. בן בנו של אהרן: ופנחס לאו מיתרו קאתי. מבת יתרו אלמא קרוב היה ליתרו יותר מיהונתן בן גרשום ואע"פ כן חסיד היה ואין ללמוד מכאן שידבק אדם בטובים שהרי אלעזר אבי פנחס לקח בת יתרו ויצא ממנו פנחס ואם אהרן דבק בטובים אלעזר בנו לא דבק בטובים: מאי לאו. מבנות יתרו ממש אחת מבנותיו: יוסף. כלומר משבט יוסף שפטפט והתריס ונלחם כנגד יצה"ר והוא לשון דבור שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים: והלא. ופרכינן והלא שבטים מבזין אותו כדאיתא בסנהדרין התחילו שבטים מבזין אותו שפיטם שהיה מאכיל לעגלים ואובסן להיותם שמנים להקריבן לעבודת כוכבים ומזלות שהוא היה כומר כדכתיב כהן און כומר לעבודת כוכבים ומזלות: אלא אי אבוה דאימיה וכו'. אלא לעולם לאו מבת יתרו ממש נולד פנחס שהרי גם מיוסף היה כדלקמן פוטיאל שני פטפוטים משמע מיוסף שפטפט ביצרו והוא ל' דבור כדאמרינן בגמ' חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדם ומיתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים ומזלות והוא ל' אובסין הבהמות להיותן שמנים והלכך אי אפשר שתהא אמו בת יתרו ממש דמה ענין בת יתרו אצל שבט יוסף אלא ה"ק קרא אלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה כלומר שאשתו נולדה מיתרו ומיוסף ומהשתא מצינו למימר שדור רביעי או חמישי היה פנחס לבת יתרו ולא היה קרוב ליתרו כיהונתן בן גרשום ולהכי אהני מה שדבק אהרן בטובים ואותו זקנו של פנחס מצד האם שדבק ביתרו ואעפ"כ יצא ממנו פנחס ליתא לאקשויי מיניה ממאי דבעי למילף ממשה שיצא ממנו יהונתן שהרי פנחס היה רחוק מיתרו יותר מיהונתן: אי אבוה דאימיה מיוסף אימא דאימיה נפקא מיתרו. כגון מבניו של יתרו או מבני בניו וליכא למימר אימא דאימיה מיתרו בת יתרו ממש דא"כ קרוב הוא ליתרו כיהונתן ולא ילפינן משה ואהרן מידי: אבוה דאימיה מיתרו. מבנות יתרו: פוטיאל תרתי משמע. מדלא כתיב פוטאל בלא יו"ד הלכך ב' פוטיים דרשינן שפטפט ושפיטם אי נמי מדכתיב בנות דמשמע משתי בנות של פיטום ופטפוט מדלא כתיב בת פוטיאל:
אָמַר רָבָא: הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה צָרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק בְּאַחֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח אַהֲרֹן" וגו' (שם שם, כג), מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר "בַּת עַמִּינָדָב", אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהִיא אֲחוֹת נַחְשׁוֹן? מַה תַלְמוּד לוֹמַר "אֲחוֹת נַחְשׁוֹן"? מִכָּאן לְנוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּבְדֹּק בְּאַחֶיהָ. תָּנָא: רֹב הַבָּנִים דּוֹמִים לְאַחֵי הָאֵם.
מכאן. נלמד שבדק באחיה לפי שהיתה אחות נחשון שהוא נשיא למטה יהודה ומתוך חשיבותו לכך לקחה:
וְאִם הִיא צְנוּעָה וְצַדֶּקֶת יִהְיוּ בָנֶיהָ זְכָרִים וּכְשֵׁרִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת נִדָּה (ע, ב), בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁשָּׁאֲלוּ אַנְשֵׁי אֲלַכְסַנְדְּרִיָא אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, הָאַחֲרוֹנָה הִיא: מַה יַּעֲשֶׂה אָדָם וְיִהְיוּ לוֹ בָנִים זְכָרִים? אָמַר לָהֶם: יִשָּׂא אִשָּׁה הַהוֹגֶנֶת לוֹ וִיקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. אָמְרוּ לוֹ: הַרְבֵּה עָשׂוּ כֵן וְלֹא הוֹעִילוּ. אָמַר לָהֶם: יְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מִמִּי שֶׁהַבָּנִים שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים" וגו' (תהלים קכז, ג). מַהוּ "שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן" (שם)? אָמַר רַבִּי חָמָא: בִּשְׂכַר שֶׁמַּשְׁהִין עַצְמָן עַל הַבֶּטֶן בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עַד שֶׁיַּזְרִיעוּ נְשׁוֹתֵיהֶן תְּחִלָּה נוֹתֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר פְּרִי הַבֶּטֶן זְכָרִים. מַאי קָמַשְׁמָע לָן: דְּהָא בְלָא הָא לָא סָגְיָא.
האחרונה היא. שאלה האחרונה: ויקדש עצמו. לשמש בצניעות: שמשהין. להוציא את הזרע כדי שתזריע אשתו תחלה: מאי קמשמע לן. למה ליה למימר שיקדש עצמו וכו' הואיל וברחמים תלוי הדבר: דהא. שיקדשו עצמם בלא רחמים לא סגי דשניהם צריכין לו:
וְהָאִשָּׁה מְשֻׁבַּחַת בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת וּבְיִרְאַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּזוֹ יִבְחַר הָאָדָם, שֶׁהִיא נָאָה בְמַעֲשֶׂיהָ וְאַל יִשְׁתַּדֵּל אָדָם עַל הַיֹּפִי שֶׁבְּעוֹרָהּ, כְּדִכְתִיב: "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" וגו' (משלי לא, ל). וְגַרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת (לא, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת הָיוּ בִירוּשָׁלַיִם, יְפֵפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּיֹפִי, שֶׁאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְיֹפִי; מְיֻחָסוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶן בַּמִּשְׁפָּחָה, שֶׁאֵין אִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים; עֲשִׁירוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בְּמָמוֹן; בֵּינוֹנִיּוֹת שֶׁבָּהֶן אוֹמְרוֹת: קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּכְסָפִים וּבִזְהָבִים.
שאין אשה אלא לבנים. הנושא אשה שאינה הוגנת לו פוסל את זרעו ואם בניך יהיו מיוחסין הכל קופצין עליו בין זכרים בין נקבות: שתעטורנו בכספים. לאחר נשואין תתנו לנו תכשיטין ומלתא בעלמא הוא דאמרן כלומר ובלבד שתתנו לנו מלבושים נאים:
וְהַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם וּמַדְרִיכָהּ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (יב, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם שָׁמַיִם וכו'.
וְהַיּוֹפִי הַמְשֻׁבָּח שֶׁבָּאִשָּׁה, שֶׁתְּהֵא צְנוּעָה וּבַעֲלַת מִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (יח, ב): "וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת־הַצֵּלָע" וגו' (בראשית ב, כב), רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר "וַיִּבֶן" כְּתִיב, הִתְבּוֹנֵן מֵהֵיכָן נִבְרָאתָה. אָמַר: לֹא אֶבְרָא אוֹתָהּ מִן הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא תְהֵא מַזְקֶפֶת אֶת רֹאשָׁהּ; וְלֹא מִן הָעַיִן, שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית; וְלֹא מִן הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְתָנִית; וְלֹא מִן הַפֶּה, שֶׁלֹּא תְהֵא דַבְּרָנִית; וְלֹא מִן הַלֵּב, שֶׁלֹּא תְהֵא קַנָּאִית; וְלֹא מִן הַיָּד, שֶׁלֹּא תְהֵא מְמַשְׁמְשָׁנִית; וְלֹא מִן הָרֶגֶל, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית – אֶלָּא מִּמָּקוֹם צָנוּעַ שֶׁבָּאָדָם, שֶׁאֲפִילוּ כְּשֶׁהוּא עָרֹם, אוֹתוֹ מָקוֹם מְכֻסֶּה. וְעַל כָּל אֵבָר וְאֵבָר שֶׁהָיָה בוֹרֵא בָהּ, הָיָה אוֹמֵר: אִשָּׁה צְנוּעָה, אִשָּׁה צְנוּעָה.
ויבן כתיב. ולא כתיב ויבנה שהיה ל' בנין ע"כ פירש לשון הבנה: מזקפת את ראשה. בגאוה וגיאות: סקרנית. מבטת ומבקשת לראות הכל: צייתנית. שומעת ומבקשת לשמוע כל דבר: קנאית. ל' קנאה ושנאה: משמשנית. לנגוע ולמשמש כל דבר: אותו מקום מכוסה. בבשר והיינו צלעות למאן דאמר עילעא ואפי' למ"ד זנב היה במקום צנוע הירך מכוסה בכרס:
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן – "וַתִּפְרְעוּ כָל־עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם" (משלי א, כה). לֹא בְרָאתִיהָ מִן הָרֹאשׁ, שֶׁלֹּא תְּהֵא זַקְפָנִית – וַהֲרֵי הִיא מַזְקֶפֶת אֶת רֹאשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן" (ישעיה ג, טז). וְלֹא מִן הָעַיִן, שֶׁלֹּא תְהֵא סַקְרָנִית – וַהֲרֵי הִיא סַקְרָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם" (שם). וְלֹא מִן הָאֹזֶן, שֶׁלֹּא תְהֵא צַיְתָנִית – וַהֲרֵי הִיא צַיְתָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׂרָה שֹׁמַעַת" (בראשית יח, י). וְלֹא מִן הַלֵּב, שֶׁלֹּא תְהֵא קַנָּאִית – וַהֲרֵי הִיא קַנָּאִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתְּקַנֵא רָחֵל בַּאֲחוֹתָהּ" (שם ל, א). וְלֹא מִן הַיָּד, שֶׁלֹּא תְהֵא מְמַשְׁמְשָׁנִית – וַהֲרֵי הִיא מְמַשְׁמְשָׁנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת־הַתְּרָפִים" (שם לא, יט). וְלֹא מִן הַרֶגֶל, שֶׁלֹּא תְהֵא יַצְאָנִית – וַהֲרֵי הִיא יַצְאָנִית, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־ לֵאָה" (שם לד, א).
נִמְצָא שֶׁהָאִשָּׁה הַצְּנוּעָה הַמֻזְהֶרֶת מִמִּדּוֹת הַלָּלוּ מַשְׁלֶמֶת כַּוָּנַת יְצִירָתָהּ וְהִיא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ בּוֹרְאָהּ הִיא הֲגוּנָה לִירֵאֵי אֱלֹהִים. וּמִשְּׁנֵיהֶם יֵצֵא זֶרַע כָּשֵׁר וְהָגוּן, כִּדְגַרְסִינָן בְּבַמִּדְבָּר סִינַי רַבָּה: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא" וגו' (תהלים סח, ז), הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה הֲגוּנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אוֹתָם בָּתִּים. וְאֵין יָחִיד אֶלָּא לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם" (בראשית כו, י) וְאוֹמֵר: "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד" (שמואל־ב ז, כג). וְהוּא מוֹצִיא מֵהֶם בָּנִים בָּעֲלֵי תוֹרָה, אוֹסְרִים וּמַכְשִׁירִים, הֱוֵי אוֹמֵר: "אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח, ז).
משלמת. אז היא משלמת בריאתה בטוב כמו שבראה הקב"ה: ואין יחיד. היינו מושיב יחידים: אסירים בכושרות. ל' איסור והיתר:
אֲבָל מִי שֶׁנּוֹשֵׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הֲגוּנָה לוֹ, יוֹצְאִים מֵהֶן בָּנִים עַמֵּי הָאָרֶץ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "שָׁכְנוּ צְחִיחָה" (שם). וְאֵין לְשׁוֹן "צְחִיחָה" אֶלָּא צָמָא, כְּדִכְתִיב: "צִחֵה צָמָא" (ישעיה ה, יג), שֶׁהֵן צְמֵאִין לְדִבְרֵי תוֹרָה, כְּמוֹ דְאַתְּ אָמַר: "לֹא־רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא־צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם־לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה"' (עמוס ח, יא).
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב" וגו', קָשֶׁה הַזִּוּוּג לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, דִּכְתִיב: "מוֹצִיא אֲסִירִים", זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם וּקְרִיעַת יַם סוּף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב" וגו', יוֹשֵׁב וְדָן אוֹתָם וּמֵבִיא זֶה מִמְּקוֹמוֹ וְזֶה מִמְּקוֹמוֹ וּמוֹשִׁיבָן בְּבַיִת אֶחָד. "מוֹצִיא אֲסִירִים" וגו', שֶׁהוּא מוֹצִיאָן מִבָּתֵּיהֶן אֲסוּרִין בְּעַל כָּרְחָן וּמְזַוְּגָן. "בַּכּוֹשָׁרוֹת", אִם אֵינָן זוֹכִין בּוֹכִים וְאִם זוֹכִין מְשַׁבְּחִין.
אסורין. שקשרן וכופאן כלומר בעל כרחן מזווגן וזה מוציא אסירים: בכושרות. נוטריקון בכי ושירות זכי באשה טובה שיר לא זכי בכי:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק קַמָּא דְּסוֹטָה (ב, א): אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קָשֶׁה לְזַוְּגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֱלֹהִים" וגו', אַל תִּקְרֵי "מוֹצִיא", אֶלָא כְּמוֹצִיא.
אלא כמוציא. קשה לזווגם כיציאת מצרים:
וְאִם קְרוֹבָתוֹ שֶׁל אָדָם הֲגוּנָה הִיא – קוֹדֶמֶת, לְפִי שֶׁהִיא בַת זוּגוֹ יוֹתֵר מֵהָרְחוֹקוֹת, דִּבְאֵלּוּ בָּחֲרוּ אֲבוֹתֵינוּ הַצַּדִּיקִים. וְלָזֶה רָמַז הַמְּשׁוֹרֵר: "הִנֵּה מַה־טּוֹב וּמַה־נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גָּם־יָחַד" (תהלים קלג, א). וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הַנִּשְׂרָפִין (עו, ב) וּבְפֶרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאוֹהֵב אֶת שְׁכֵנָיו וְהַמְקָרֵב אֶת קְרוֹבָיו וְהַנּוֹשֵׂא אֶת בַּת אֲחוֹתוֹ וְהַמַּלְוֶה סֶלַע לְעָנִי בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה" וגו' (ישעיה נח, ט). וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה וּמַשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וְיָדַעְתָּ כִּי־שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ" וגו' (איוב ה, כד).
והנושא את בת אחותו. געגועי אדם רבים על אחותו יותר מאחיו ומתוך כך נמצא מחבב את אשתו: אז תקרא. לעיל כתיב כי תראה ערום וכסיתו היינו דוחק העני ומבשרך אל תתעלם היינו שכניו שהן כקרוביו שנאמר טוב שכן קרוב מאח רחוק ובת אחותו בכלל מקרב את קרוביו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5