הַמְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶם בְּצִנְעָה וּבוֹחֲרִים הָעִתִּים הָרְאוּיִים לַדָּבָר, יוֹצְאִין מֵהֶן בָּנִים הֲגוּנִים וּנְעִימִים וְנֶחְמָדִים לְכָל דָּבָר, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק קַמָּא דְּכַלָּה וּבְסוֹף אֵלּוּ מֻתָּרִין (נדרים כ, א): שָׁאֲלוּ אֶת אִמָּא שָׁלוֹם, אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מִפְּנֵי מַה בָּנַיִךְ יְפֵיפִין בְּיוֹתֵר? אָמְרָה לָהֶם: אֵינוֹ מְסַפֵּר עִמִּי לֹא בְמִשְׁמָרָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא בְמִשְׁמָרָה אַחֲרוֹנָה, אֶלָּא בַּמִּשְׁמָרָה הָאֶמְצָעִית. וּמְגַלֶּה טֶפַח וּמְכַסֶּה טֶפַח וְדוֹמֶה כְּמִי שֶׁכְּפָאוֹ שֵׁד. אָמַרְתִּי לוֹ: רַבִּי, כָּל כָּךְ לָמָּה? אָמַר לִי: כְּדֵי שֶׁלֹּא תַעֲלֶה עַל דַעְתִּי אִשָּׁה אַחֶרֶת וְנִמְצְאוּ בָנַי בָּאִין לִידֵי מַמְזֵרוּת.
אינו מספר. אינו משמש עמי אלא באשמורה האמצעית שהלילה נחלק לשלש משמרות: במשמרה האמצעית. אין בני אדם שכיחים ברחובות ולא ישמע שום קול אדם שיהרהר בו: מגלה טפח. מאשתו מבגדיה ומכסה בבגדיו כדי שלא תהא מגולה ממנה אלא טפח התשמיש: ודומה כמו שכפאו שד. לדבר תשמיש לא מרצונו לתאותו או שהיה מתכסה משום צניעות כדאמרינן כמו מי שמתכסה שמפחד מהשד: כל כך למה. למה עושה כך כדי וכו': ונמצא בני באים לידי ממזרות. שאחשב באשה אחרת בשעת תשמיש קרובים הבנים לצד ממזרות. ויש אומרים שהיה מכסה טפח שלא ליהנות מקירוב בשר רק טפח הצריך לו לתשמיש והיה ממהר בתשמיש כאדם הנטרד מחמת השד כדי שלא יבא להרהור:
וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְרִיצוּת, הַהֶפְסֵד נִכָּר בַּזֶּרַע הַנַּעֲשָׂה מֵאוֹתָהּ בִּיאָה, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם בְּפִרְקָא קַמָּא דְּכַלָּה: הַמִּסְתַּכֵּל אֲפִילוּ בַּעֲקֵבָהּ שֶׁל אִשָּׁה הַוְיָין לוֹ בָנִים בַּעֲלֵי מוּמִין מִמְּעֵי אִמָּן. חִגְּרִין, סוּמִין, חֵרְשִׁים, אִלְּמִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁתּוֹבְעָהּ לְתַשְׁמִישׁ וְאֵינָהּ נִתְבַּעַת לוֹ. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ: אֲנוּסָה אֲנִי. וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִין בְּשִׂנְאַת חִנָּם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: וְהַנֵּי מִילֵי כְּדִמְעַבְּרָא בְּהַהִיא בִּיאָה.
מפני שתובעה. אישה לתשמיש והיא אינה רוצה כדי להכעיסו: אנוסה. שנאנסתי מאיש אחר ואסורה לך והוא יודע שדברה לו כך רק כדי להכעיסו:
וַאֲמְרִינָן הָתָם בַּמִּשְׁנָה: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי: אַרְבָּעָה דְבָרִים שָׂחוּ לִי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. וְאֵלּוּ הֵן: חִגְּרִין, אִלְּמִין, חֵרְשִׁין, סוּמִין. חִגְּרִין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁהוֹפְכִין אֶת שׁוּלְחָנָן. סוּמִין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמִּסְתַּכְּלִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. חֵרְשִׁין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן? מִפְּנֵי שֶׁמְּסַפְּרִין בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ. אִלְּמִין מִפְּנֵי מַה הַוְיָן. מִפְּנֵי שֶׁנּוֹשְׁקִין בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַגְּמָרָא: אָמַר רָבָא, מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה. הוּא הָפַךְ שֻׁלְחָנוֹ, לְפִיכָךְ יֵהָפֵךְ רַגְלֵי זַרְעוֹ; הוּא הִסְתַּכֵּל בְּדָבָר הַנִּסְתָּר מִכֹּל, לְפִיכָךְ הַכֹּל נִסְתָּר מִזַּרְעוֹ; הוּא עָזַב פֶּה הַמְדַבֵּר שֶׁבּוֹ נִתְּנָה הַנְּשִׁיקָה וְנָשַׁק הַסָּתוּם, לְפִיכָךְ נִסְתָּם פִּי זַרְעוֹ; הוּא מְסַפֵּר בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה לוֹ לַחֲרִישׁ, לְפִיכָךְ נֶחֱרָשׁ אֹזֶן זַרְעוֹ.
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים עֲלָה: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי, הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁמֻתַּר, הַצְּנִיעוּת הִיא קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה. וּמִתַּשְׁמִישׁ שֶׁל צְנִיעוּת וּקְדֻשָּׁה יָצְאוּ אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשִׁים. וּבָזֶה מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְּחוּ רַבּוֹתֵינוּ לְאַבְרָהָם אָבִינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהוֹצִיאוּ מִמִּדְרָשׁ: "הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת־מַרְאֶה אָתְּ" (בראשית יב, יא). וְגַם שִׁבְּחוּ צְנִיעוּת אָדָם, שֶׁנָּשָׂא גִדֶּמֶת וְלֹא הִכִּיר בָּהּ עַד יוֹם מוֹתָהּ. כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה (נג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה גִדֶּמֶת וְלֹא הִכִּיר בָּה עַד יוֹם מוֹתָהּ. אָמַר רַבִּי: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה צְנוּעָה אִשָּׁה זוֹ, שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ בַּעֲלָהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: זוֹ דַרְכָּהּ בְּכָךְ, אֶלָּא, כַּמָּה צָנוּעַ אִישׁ זֶה, שֶׁלֹּא הִכִּיר בְּאִשְׁתּוֹ.
יצאו אבותינו. נולדו אבותינו: הנה נא ידעתי. מכח הצניעות שהיה ביניהם לא הכיר בה מקודם: גידמת. ידה קטועה: דרכה בכך. לכסות האשה בשרה מכל שכן זו שהיתה צריכה לכך שלא יראה ידה קטועה:
וְגַם מָצִינוּ עַל אָדָם שֶׁשִּׁמֵּשׁ עִם אִשְׁתּוֹ בִּפְרִיצוּת וְהִלְקוּהוּ, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין (סנהדרין מו, א): תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּפֶרֶק ה מֵחִבּוּר זֶה (סימן ו) וְגַם אָמְרוּ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא לַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְרִיצוּת, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נִדָּה, פֶּרֶק כָּל הַיָּד (טז, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אַרְבָּעָה דְבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן וכו': הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עָרוֹם וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּפְנֵי כָּל חַי וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה בְּפֶרֶק ג מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל (סימן כא).
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי עֲלָהּ (שם יז, א): אָמַר רַב חִסְדָּא: אָסוּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאָהַבְתָ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר אַבַּיֵּי: שֶׁמָּא יִרְאֶה בָהּ דָבָר מְגֻנֶּה וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו. וַאֲמַר רַב הוּנָא: יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְאֵין מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶם בַּיּוֹם. אָמַר רָבָא: וְאִם הָיָה בַּיִת אָפֵל – מֻתָּר. וַאֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב פַּפָּא: תַּלְמִיד חָכָם מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ וּמְשַׁמֵּשׁ. זֶהוּ לְדָבָר מֻכְרָח לְקִיּוּם עוֹנָתָהּ, אוֹ בְּיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וּכְשֶׁלֹּא נִשְׁאָר בָּעִיר עַד הַלַּיְלָה; וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַמָּקוֹם אָפֵל אוֹ יַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי" (מיכה ז, ח). וּמַה שֶּׁאָמְרוּ לְתַלְמִיד חָכָם "מַאֲפִיל בְּטַלִּיתוֹ", מִפְּנֵי שְׁנֵי טְעָמִים: הָרִאשׁוֹן, כִּי מִפְּנֵי רֹב צְנִיעוּתוֹ מַאֲפִיל כָּל צָרְכּוֹ, מַה שֶּׁלֹּא יַעֲשֶׂה אָדָם אַחֵר; וְהַשֵּׁנִי, כְּשֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי בִּזְמַן אַחֵר מִפְּנֵי שְׁקִידַת לִמּוּדוֹ. וְגַם אָמְרוּ, שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּכַלָּה: כָּל הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ לְאוֹר הַנֵּר הַוְיָין לוֹ בָנִים נִכְפִּין.
מפני שקידת למודו. שהוא שוקד וממהר לילך לבית מדרשו:
גַּם כֵּן הִזְהִירוּ, שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בְּמִטָּה שֶׁהַתִּינוֹק יָשֵׁן עָלֶיהָ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (פסחים קיב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַל מִטָּה שֶׁהַתִּינוֹק יָשֵׁן בָּהּ, אוֹתוֹ תִינוֹק נִכְפָּה. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא הֲוֵי בַּר שַׁתָּא, אֲבָל הֲוֵי בַּר שַׁתָּא לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּנָאִים, אֲבָל תָּיֵר לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּנָאִים גַּבֵּי כָּרְעֵיהּ, אֲבָל גַּבֵּי רֵישֵׁיהּ לֵית לָן בָּהּ. וְלָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא מָנַח יָדֵיהּ עִלַוֵיהּ, אֲבָל מָנַח יָדֵיהּ עִלַּוֵיהּ לֵית לָן בָּהּ.
אלא דנאים. שישן התינוק: אבל תייר. בניעור לית לן בה:
וְגַם הִזְהִירוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים הַמַּפְסִידִין לָאָדָם וְלַזֶּרַע, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּכַלָּה; הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא וְשִׁמֵּשׁ הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים נִכְפִּין, מִפְּנֵי שֶׁשַּׂר בֵּית הַכִּסֵּא מְלַוֵּהוּ. עַד כַּמָה יִשְׁהֶה אָדָם וִישַׁמֵּשׁ? עַד שִׁעוּר חֲצִי מִיל. הִקִּיז דָּם וְשִׁמֵּשׁ הַוְיָן לוֹ בָנִים וִתָּקִין. הִקִּיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁמְּשׁוּ הַוְיָין לוֹ בָנִים בַּעֲלֵי רְאָתָן. אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם כְּלוּם. הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ שִׁכּוֹר סוֹפוֹ נֶעֱקָר, שְׁנֵיהֶם שִׁכּוֹרִים שְׁנֵיהֶם נֶעֱקָרִים: הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָד אוֹחַזְתּוֹ אֲחִילוּ. גַּם דְּבָרִים אֵלּוּ וְדוֹמֵיהֶם כְּתוּבִים בְּפֶרֶק כָּל הַיָּד (נדה יז, א) וּבְמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק (אף על פי) וּבְמַסֶּכֶת גִּטִין, פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ (ע, א).
נכפין. הנופלים מחמת חולי: ותיקין. חלשים בעלי חולי הריאה וחולי זה בא מאבות לבנים ושם חולי זה ותיקין: בעלי ראתן. חלש יותר מדאי שיש להם שרץ במוחו: שלא טעמו טעם כלום. בין הקזה לתשמיש ונתעברה מאותו תשמיש: שניהם נעקרים. בקירוב ימים אחר בעילה זו: אחילו. רעדה:
גַּם אָמְרוּ, שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת, כְּדֵי שֶׁיִּנְהַג צַעַר בְּעַצְמוֹ, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִית (יא, א): אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְיוֹסֵף יֻלָּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם" וגו' (בראשית מא, נ). תָּאנָא: חֲשׂוּכֵי בָנִים מְשַׁמְּשִׁים מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. לָמַדְנוּ מִכָּאן, שֶׁאָסוּר לֵיהָנוֹת בְּעִדּוּן בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר. וּכְשֶׁהַחִבּוּר יְהֵא לְשֵׁם שָׁמַיִם יִזְכּוּ לְשָׁלוֹם וּלְבָנִים.
חשוכי בנים. מחוסר בנים שאין לו בנים:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5