אַף עַל פִּי שֶׁקּוֹרִין בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הַתְּמִידִין, קָבְעוּ רַבּוֹתֵינוּ לִשְׁנוֹת מִשְׁנַת "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן", הַשְׁנוּיָה בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים וּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת, מִשּׁוּם הָא דַאֲמַר רַב סַפְרָא בְּפִרְקָא קַמָּא דְקִדּוּשִׁין (ל, א): לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא וּשְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חָיֵי? לָא, צְרִיכָא, לְיוֹמֵי. וּלְפִי שֶׁבַּיָּמִים גַּם כֵּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ, עַל כֵּן תִּקְּנוּ לוֹמַר בְּכָל יוֹם פָּרָשַׁת הַתְּמִידִין וּמִשְׁנַת "אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן" וּבְרַיְתָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.
פרשת התמידין. היינו צו את בני ישראל וגו' דכתיב ביה עולת תמיד להקריב: ליומי. ליום של כל השבוע בכל יום ויום:
וְגַם תִּקְּנוּ בְּהַקְדָּמַת הַתְּהִלּוֹת "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר", שֶׁנֶּאֱמַר בְּנִגּוּן וּבִנְעִימָה, שֶׁהוּא שִׁיר נָאֶה וְנֶחְמָד. וְכָתוּב בְּסֵפֶר הֵיכָלוֹת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁמוֹנִים וְשֶׁבַע תֵּבוֹת. וְהַסִּימָן "רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז" (שיר השירים ה, יא). וְיֵשׁ בּוֹ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה פְּעָמִים בָּרוּךְ, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים וְשִׁבְעָה אֲרָקִים וְהַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אֶחָד וְשַׁלִּיט בַּכֹּל. וְיֵשׁ בּוֹ שִׁבְעָה שְׁבָחִים שֶׁבָּהֶם: נְהוֹדְךָ, נְשַׁבֵּחֲךָ וכו', כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאָמַר דָּוִד: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (תהלים קיט, קסד).
ארקים. ארצות כשם שיש שבעה רקיעים כך יש שבעה ארצות:
כָּתוּב בְּסֵפֶר הַמְלַמֵּד, פָּרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ, שֶׁזֹּאת הַבְּרָכָה הִיא בִּרְכַּת הַזְּמִירוֹת וְדָרְכוּ בָּהּ מִסְפָּר הָעֲשָׂרָה, שֶׁחִבְּרוּ בָהּ עֶשֶׂר בְּרָכוֹת. וְאָמְרָם "בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם" – רוֹצֶה לוֹמַר, הָעוֹלָם הַחָמְרִי – לְהוֹרוֹת, שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נִבְרְאוּ בְּמַאֲמָר וְאֶמְצָעִי הָיָה בִּבְרִיאָתָם, שֶׁאֵלָיו הָיָה הַמַּאֲמָר, וְהוּא שֶׁכָּתוּב: "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי" וגו' (תהלים לג, ט).
העולם. החמדי שחמד הקב"ה לברואת העולם לבריותיו להכיר אלהותו והוא ברא אותו נחמד ונעים כך מצאתי. ול"נ שצ"ל עולם החמרי. הוא עולם השפל שבו האדם והבהמה הארץ ומלואה ונקרא עולם החמרי ע"ש שהוא מחומר הגס הגופני משא"כ שאר העולמות שהם מחומר זך ורוחני כן הוא נוסחת ספרים ישנים: ואמצעי היה. המאמר הקב"ה ומאמרו והעולם כאומן שעושה כלי בכלי אומנתו והם אמצעים בין האומן והכלי וזהו כי הוא אמר ויהי הוא הקב"ה ואמריו ויהי הוא העולם:
וְאָמְרָם "בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית", לְהוֹרוֹת, שֶׁכָּל הַמַּעֲשִׂים הַשִּׂכְלִיִּים עָשָׂה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אוֹתָם בְּרֵאשִׁית נִבְרָאָיו אָמוּר בַּתּוֹרָה אוֹ בַּחָכְמָה אוֹ בְּעוֹלַם הַשְּׂכָלִים הַכֹּל אֶחָד. וּבִלְשׁוֹן רֵאשִׁית לִמְדְךָ, שֶׁקֹּדֶם שֶׁבָּרָא הָעוֹלָם הַחָמְרִי בָּרָא הַמַּלְאָכִים. וּלְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רֵאשִׁית, רוֹצֶה בּוֹ, רֵאשִׁית הַבְּרוּאִים. וְאָמְרָם "בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית" הוּא שֶׁלֹּא תֹאמַר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: "תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא" (בראשית א, יא); "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (שם שם, כ) וְכַיּוֹצֵא בָהֶם וְתֹאמַר שֶׁהֵם הָעוֹשִׂים, לְפִיכָךְ בָּא וְלִמְדְךָ, שֶׁאֵין לְיַחֵס לָהֶם הַמַּעֲשֶׂה, לְפִי שֶׁלָּעוֹשִׂים הָהֵם עוֹשִׂים אֲחֵרִים, וְלָעוֹשִׂים הָאֲחֵרִים עוֹשִׂים, כֵּן עַד רֵאשִׁית – וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הוּא עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית, כְּלוֹמַר, נוֹתֵן הַצּוּרָה בָּהֶם עַל יְדֵי רֵאשִׁית. וְהוּא שֶׁבָּא בְּמַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית: וַיֹּאמַר, וַיַּעַשׂ, עַל כָּל עִנְיָן וְעִנְיָן, לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא צִוָּה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וּמַעֲשֵׂיהֶם נִגְדָּרִים בּוֹ, וְלֹא יֻשְׁלַם אֶחָד מֵהֶם זוּלָתוֹ, וְהוּא הַנִּכְלָל בְּמַאֲמָר "בָּרוּךְ עוֹשֶׂה בְרֵאשִׁית".
אמור בתורה. פשטות התורה ומצות וחכמת חכמה עליונה רזי התורה כמו שהוא נגלה בעולם השכלי עולם המלאכים והם היו ראשית לבריאות העולם: שהם העושים. בכח עצמן ומטבעם ואינו כן שאין להם ליחס כח ופעולה לגדל צמחין רק להקב"ה שברא אותן ומה שמוציאין גדולין וגדולי גדולין כח אחרים פועלין אותן זרע מגדל עשב ועשב מארץ והארץ ברא הקב"ה ונתן לה הכח לגדל במאמרו הצומח ממנה ואין באחד כח לפעול את עצמו ואיך יפעול גדולין אלא הפעולה חוזר חלילה עד הקב"ה שאליו וממנו כח הפעולה חוזר עד ראשית הבריאה: ולא יושלם. כח באחד מן הנבראים לפעול דבר בכח זולת הקב"ה שהוא מתמיד תמיד הכח ופעולה בכל דבר עד לעולם בכל כח ופעולת הנבראים שברא במאמרו:
וְאָמְרָם "בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה", לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא מַתְמִיד הַהֲוָיָה עַל הַדֶּרֶךְ הַנִּזְכָּר – בְּמַאֲמָר וּבְמַעֲשֶׂה; שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם הָאוֹמֵר אֵינוֹ עוֹשֶׂה וְהָעוֹשֶׂה אֵינוֹ אוֹמֵר, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה לְעוֹלָם. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ר מד, כב): מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֶׂה הוּא.
וְאָמְרָם "בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם" לְאַמֵּת שִׁנּוּי הַטֶּבַע וְחִדּוּשׁ הַנִּפְלָאוֹת, כִּי בְהִתְאַמֵּת זֶה תִּתְאַמֵּת הַדָּת. וְגַם גָּזַר הַכֹּל מֵרֹאשׁ, כְּבָר אָמְרוּ ז"ל (ב"ר ה, ה): תְּנָאִים הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וכו', כְּלוֹמַר, שֶׁבִּתְחִלַּת הַבְּרִיאָה הִטְבִּיעַ בִּבְרוּאָיו שֶׁיֵּצְאוּ מִטִּבְעָם לִזְמַנִּים יְדוּעִים. אוֹ נֶאֱמַר, שֶׁהוּא גּוֹזֵר כְּפִי רְצוֹנוֹ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע וּמַכְרִיחוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, וְזֶה נָאוֹת לְדַעַת הַתּוֹרָה. וְהוּא שֶׁכָּתוּב: "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ" (תהלים קלו, ד), לְפִי שֶׁבַּעֲשִׂיַּת הַנִּפְלָאוֹת הַטֶּבַע בָּטֵל וְנִמְצָא שֶׁהוּא הָעוֹשֶׂה לְבַדּוֹ.
גוזר ומקיים. כל מה שברא בדרך הטבע ואם בא לשנות הטבע כבר התנה בבריאתו על כך לשנות אותם לעתים הידועים לו ובאותה ברכה אנו מודים לו שהאמת הוא שמשנה עתים הוא מאתו ובכחו וכן כשעושה דבר חידוש ונפלא בעולם והוא חיזוק האמונה והדת שיודע העתידות שהתנה הכל במעשה בראשית ואין חדש תחת השמש ומגיד מראשית אחרית:
וְאָמְרָם "בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הָאָרֶץ", לְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ בָּעוֹלָם הַשָּׁפֵל בְּדֶרֶךְ רַחֲמִים וְלֹא כְדִבְרֵי הַכּוֹפְרִים הָאוֹמְרִים: עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל־הָאָרֶץ" (זכריה ד, י) וְרַחֲמָיו לְעוֹלָם.
וְאָמְרָם "בָּרוּךְ מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת", לְהוֹרוֹת, שֶׁהַשְׁגָּחָתוֹ גַּם כֵּן בָּאִישִׁים, שֶׁלֹּא תֹאמַר, הַמִּינִים שֶׁהֵם עוֹמְדִים, הַשְׁגָּחָתוֹ בָהֶם, אֲבָל הָאִישִׁים הַנִּפְסָדִים אֵין בָּהֶם הַשְׁגָּחָה, לְפִיכָךְ בָּא וְלִמֶּדְךָ, מְרַחֵם עַל הַבְּרִיּוֹת, כְּלוֹמַר, עַל כָּל בְּרִיָּה וּבְרִיָּה, כְּדִכְתִיב: "וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, ט). וְאִם רָאִיתָ רָשָׁע וְטוֹב לוֹ, הוּא דֶּרֶךְ רַחֲמָנוּת, כְּדִכְתִיב: "וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן" וגו' (שמות לג, יט).
המינים. דברים שאין טועמין טעם מיתה ועומדים לעולם כגון מלאכים שמים וארץ אבל לא האדם וכל שמתים אין השגחת הקב"ה בהם. או ר"ל המין בכלל יש לו השגחה ולא על הפרט:
וְאָמְרָם "בָּרוּךְ מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו", שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וּמַשְׁגִּיחַ עַל הַבְּרִיּוֹת, מִפְּנֵי מַה צַּדִּיק וְרַע לוֹ? לְכָךְ בָּא וְלִמְדְךָ, שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לִירֵאָיו וְשֶׁאֵין טוֹב הָעוֹלָם הַזֶּה תַּכְלִית הַטּוֹב וְלֹא הָרַע תַּכְלִית הָרַע, אֶלָּא הַטּוֹב הָאֲמִתִּי הוּא בְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
אלא הטוב האמיתי. עיקר שכר הטוב והעונש הרע נאמר על עולם הבא אבל בעולם הזה לא יקבל עיקר ואמת ותכלית שכר הטוב:
וְאָמְרָם "בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ", לְהוֹרוֹת, שֶׁהַיּוֹדֵעַ שְׁמוֹ הַמְּיֻחָד יֵדַע שֶׁהוּא הוּא, וְהוּא רְצוֹנוֹ, וּרְצוֹנוֹ הוּא, וְהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד. וּכְשֵׁם שֶׁלֹּא נֵדַע מַהוּתוֹ כָּךְ לֹא נֵדַע רְצוֹנוֹ וְהַשָּׂגַת שְׁמוֹ – הוּא הַשָּׂגָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "לְיִרְאָה אֶת־הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה" (דברים כח, נח).
ידע שהוא הוא. ששמו יורה היה והוה ויהיה ויש כח בידו לעשות כרצונו ובלתי רצונו אין מי שיעשה דבר ומה שאומרים רצונו נעשית אין להחשב שנפרד ממנו ח"ו רק שהוא רצונו ורצונו הוא כמו ששמו מורה עליו שבכל הכנויים ודמיונות הוא יחיד ומיוחד מעצמותו רק כל זה הוא מכח מעשיו מצאנו לכנות ולדמות ולומד עליו אלה הכנויים כגון על שברא העולם נופל עליו לומר בורא ועל שממשלתו בכל נקרא מלך ומושל וכן בכל השמות וכן כשמתפללים לו נותנין לו שם רחום וחנון וכן כולם ע"י רחמניותיו ומעשיו הטובי' וזה שאמר לא שהוא בבחינת עצמו בכל השמות אין לנו להשיג דבר מעצמותו שיפול עליו שום שם או דבר רק כל השמות שאנו נותנים לו משיגים לומר רק על ידי מעשיו ואף שאנו משיגים לקרוא לו שם על ידי מעשיו מעשיו עצמו שהם רצונו גם זה אין משיגין וע"כ כל מה שאנו עובדין לו ואוהבים אותו ויראין ממנו השגנו רק על ידי השמות שהם על ידי מעשיו ואומרים השם יתברך:
וְאַחַר כָּךְ תֵּאֲרוּהוּ בִּשְׁלֹשָׁה תְּאָרִים כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עוֹלָמוֹת. "הַמֶּלֶךְ", כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַשָּׁפֵל, שֶׁמּוֹלֵךְ בּוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה; "הַגָּדוֹל" כְּנֶגֶד הָעוֹלָם הַגָּדוֹל, שֶׁבּוֹ יֵרָאֶה גָדְלוֹ וְעֻזּוֹ, שֶׁזֶּהוּ עוֹלָם הַגַּלְגַּלִּים; "וְהַקָּדוֹשׁ", כְּנֶגֶד עוֹלָם הַמַּלְאָכִים הַקְּדוֹשִׁים.
וְתֵאֲרוּהוּ עוֹד "אָב הָרַחֲמָן", כְּפִי הַדֶּרֶךְ שֶׁהִזְכַּרְנוּ, שֶׁהוּא מַשְׁגִּיחַ וּמְרַחֵם עָלֵינוּ כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים. וְהִתְקִינוּ בּוֹ "מְהֻלָּל בְּפִי עַמּוֹ מְשֻׁבָּח וּמְפֹאָר בִּלְשׁוֹן חֲסִידָיו". לְהוֹדִיעַ, שֶׁהַמְהַלְּלִים לַשֵּׁם הֵם כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם וְלֹא שֶׁהֵם בִּבְחִינַת עַצְמוֹ אֶצְלוֹ שֶׁבַח, אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה אוֹתָם, כְּדֵי לְאַמֵּת מְצִיאוּתוֹ לָעָם, וְזֶה אִי אֶפְשָׁר בְּלִי הֶתֵּר הַתְּאָרִים וְהַמְהַלְּלִים כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה אָמְרוּ ז"ל (ברכות לג:) אִי לָאו דַּאֲתָא מֹשֶׁה וַאֲמְרִינְהוּ וְאָתוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְנִינְהוּ וכו'.
ולא שהם בבחינת עצמו אצלו שבח. כל הברכות והשבח שאנו נותנין לו אין שייך ממנו כלום לעצמותו מאחר שאין להשיגו מה שם תתן לו אף ע"י מעשיו אין להספיק שבחו רק עלינו לעשות כפי יכולת האדם האנושי הן מה שרואים בכבוד מלך בשר ודם או בהשגת מנהגנו ושכלנו שהוא לפי טבע האנושי שיש בזה שבח והודאה וכל זה אי אפשר לנו לעשות אלא על ידי דמיון עצמנו אף שאין כל אלה נמצא לנו שיש בזה בעצמותו אף ע"י מעשיו מ"מ בלתי זה אין לנו לפתוח פה איך נאמר ראה ה' או שמע ה' ובמה נבוא לו להתפלל אלא א"כ בדמיון האנושי ובחושיו כי מה נאמר על הדבר שאין להשיגו ונעלם מעין כל חי כדכתיב ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש כך משמעות של הפרק הזה במקצת: וזה אי אפשר בלי היתר התארים. אם לא שיתואר הקב"ה בחושים כמו שנאמר ומבשרי אחזה אלוה כדי לשבר האוזן מה שיכול לשמוע כמו שאמרנו ולכן מותר לנו לומר ראה ושמע אף שאין בו אברים כמו שאומרים לאדם שיש בו: ואמרינהו. האל הגדול הגבור והנורא ואיך נופל דברים כאלו על אין סוף ב"ה אם לא בדמיון האנושי ומזה יש לנו פתח לשבחו אף שאין השבח לפי גודל מעלתו וערכו לכלום ולשבחו במה שיש שייכות לאדם אף שיודעים שאין בו גשמיות כלל רק להשלים רצון אדם בזה לעבוד אותו באימה וביראה:
מָצָאתִי כָּתוּב, כִּי לָכֵן נִקְרְאוּ הַשִּׁירִים מִזְמוֹרִים, מִלְשׁוֹן "לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה, ד). וּלְפִי זֶה, זְמִירוֹת, רוֹצֶה לוֹמַר, זְמוֹרוֹת, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁהַמְזַמֵּר בַּגְּפָנִים יָקוֹץ כָּל הַזְּמוֹרוֹת וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁרָאוּי לְרַטֵּב, כָּךְ הַזְּמִירוֹת שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים קֹדֶם הַתְּפִלָּה יָסִירוּ וְיָקוֹצוּ כָּל הַמִּכְשׁוֹלוֹת וְהָעֲוֹנוֹת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם. וּכְשֶׁתָּבוֹא תְפִלָּתֵנוּ, שֶׁתִּהְיֶה נִשְׁמַעַת וּרְצוּיָה לִפְנֵי הַשֵּׁם.
ויניח מה שראוי לרטב. היינו השורש ומה שהוא רך שיוכל לצמוח ומה שיבש בו יקוץ ממנה:
וְסָמְכוּ מֵעֵין פְּתִיחָה לַחֲתִימָה בְּאָמְרָם "חֵי הָעוֹלָמִים", לִרְמֹז בּוֹ כָּל הָעוֹלָמוֹת.
מעין פתיחה. של ברוך שאמר והיה העולם אומרים סמוך לחתימתו חי עולמים וי"א דקאי על ברכת ישתבח שהיא סוף ברכת ברוך שאמר והיא מסיימת חי העולמים: מעין פתיחה. מסיימין:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5