מַסְפִּידִים לַצַּדִּיקִים וְגַם לַאֲחֵרִים, כְּשֶׁעוֹמְדִים שָׁם הַחֲכָמִים, בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת מִפְּנֵי כְבוֹדָן, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר (כח, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת אֵין נוֹהֲגִין בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ וְאֵין אוֹכְלִין בָּהֶן וְאֵין שׁוֹתִין בָּהֶן וְאֵין נְאוֹתִין בָּהֶן וְאֵין נִכְנָסִים בָּהֶן בַּחַמָּה, מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים, וְאֵין מַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל יָחִיד, אֲבָל קוֹרִין בָּהֶם וְשׁוֹנִין בָּהֶן וּמַסְפִּידִין בָּהֶן הֶסְפֵּד שֶׁל רַבִּים וכו'. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא: מַחְוֵי רַב חִסְדָּא, כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא דְּקָאִים בֵּי רַב שֵׁשֶׁת. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת, כְּגוֹן הֶסְפֵּדָא דְּקָאִים בֵּיהּ רַב חִסְדָּא.
ואין נאותין בהן. אין מתקשטין שם בבגדים ובתכשיטים נאים אפי' לכלה וחתן וכן אין מטיילין בהם משום שיש שם רווחה להתקשט ולטייל בו: הספד של רבים. ת"ח שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובהכ"נ ראוי לכך לפי שהוא בית גדול: דקאים בי רב ששת. אם ימות אחד מבית רב ששת:
רַפְרָם בַּר פַּפָּא סָפְדָהּ לְכַלָתֵיהּ בְּבֵי כְנִישְׁתָּא, אֲמַר: אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידִי אִם מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידָהּ דְּמֵיתָא – אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא לְמִיסְפְּדָהּ. רַבִּי זֵירָא סָפְדֵיהּ לְהַהוּא מֵרַבָּנָן בְּבֵי כְנִישְׁתָא, אֲמַר: אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידִי אִי מִשּׁוּם יְקָרָא דִּידֵיהּ דְּמִית – אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא. רֵישׁ לָקִישׁ סָפְדֵיהּ לְהַהוּא דְּתָנֵי הִלְכְתָא בְּעֶשְׂרִין וְאַרְבַּע שׁוּרְתָא, אֲמַר: וַי דְּחַסְרָא אַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל גַּבְרָא רַבָּה. הַהוּא דַּהֲוָה תָּאנָא הִלְכְתָא, סִפְרָא וְסִפְרֵי וְתוֹסֶפְתָּא – וְשָׂכִיב. אָתוּ אָמְרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן: לֵיסְפְּדֵיהּ מַר. אֲמַר: הֵיכֵי לֵיסְפְּדֵיהּ? אִי צַנָּא דְּמָלֵי סִפְרֵי. תָּא חֲזֵי מַה בֵּין תְּקִיפֵי דְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לַחֲסִידֵי בָּבֶל.
יקרא. דמת הוה ליה הספד של רבים: אתו כולי עלמא. לספוד: דתני הלכתא. היה שונה משניות לתלמידים בעשרים וארבע שורות של תלמידים: היכי ליספדיה. במה אספידנו: האי צנא דמליא ספרי. אינו אלא כסל שמלאוהו ספרים ואינו מבין מה בתוכה אף השונה הלכות ולא שימש ת"ח שיבינהו טעמי משנה ופעמים שדברי משנה סותרין זה את זה וצריך לתרצה כגון הב"ע וכגון הא מני ר' פלוני היא וכגון חסורי מחסרא וזה אינו יודע מה ששנה: תקיפי דארעא דישראל. ריש לקיש דאמרינן במסכת יומא דאפילו בהדי רבב"ח לא משתעי דמאן דמשתעי בהדי ריש לקיש יהבין ליה עסקא בלא סהדי ורב נחמן בר יצחק מחסידי בבל כדאמרינן בשילהי מסכת סוטה דקאמר ליה לא תיתני יראת חטא דאיכא אנא וריש לקיש ספדיה להאי דתני וכו' ורב נחמן היה חסיד ולא רצה לספדו:
וְתַלְמִיד חָכָם הַנִּפְטָר הוּא תַשְׁמִישׁ קְדוּשָׁה כְּמוֹ תִּיק שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה וְגַם סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה גּוֹנְזִין אוֹתוֹ עִמּוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם (מגילה כו, ב): אָמַר רָבָא: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁבָּלָה גּוֹנְזִין אוֹתוֹ אֵצֶל תַּלְמִיד חָכָם וַאֲפִילוּ שׁוֹנֶה הֲלָכוֹת. אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: וּבִכְלֵי חֶרֶס [שֶׁנֶּאֱמַר: "וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ] לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים" (ירמיה לב, יד).
כמו תיק. שהספר תורה מונח בו כן גוף הצדיק תיק לתורתו שהיתה בו: ובכלי חרש. משימין ס"ת שבלה ונותנין בקבר עם ת"ח ואפי' שלא שנה אלא הלכות ולא שימש ת"ח בתלמוד ובגמ' אלא במשניות ובברייתות:
וְגַם הָיוּ מוֹשִׁיבִין יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹת הַצַּדִּיקִים מִפְּנֵי כְּבוֹדָם, כִּדְאָמְרִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקַמָּא (טז, ב): "וְכָבוֹד עָשׂוּ־לוֹ בְמוֹתוֹ" (דברי הימים־ב לב, לג), רַב אָמַר, שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ. פְּלִיגֵי בָּהּ רַבִּי נָתָן וְרַבָּנָן: חַד אָמַר: שְׁלֹשָׁה; וְחַד אָמַר: שִׁבְעָה; וְחַד אָמַר: שְׁלֹשִׁים.
וכבוד עשו לו. בחזקיה כתיב: ישיבה. תלמידי חכמים לעסוק שם בתורה ל' יום היו מושיבין ישיבה על קברו של חזקיה:
וְעַל כֵּן, בִּפְטִירַת הֶחָכָם מְבַטְּלִין הַיְשִׁיבוֹת מִמְּקוֹמָן, כִּדְאָמְרִינָן בְּפֶרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין (מועד קטן כב, ב): תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמֵּת בֵּית מִדְרָשׁוֹ בָּטֵל, אַב בֵּית דִין שֶׁמֵּת בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירוֹ בְּטֵלִין וּבְנֵי בֵית הַכְּנֶסֶת נִכְנָסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת וּמְשַׁנִּין מְקוֹמָן וכו', נָשִׂיא שֶׁמֵּת וכו'.
וּכְשֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם יוֹצְאִים לִקְרָאתוֹ וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ בְּשָׁלוֹם לְהַעֲלוֹתוֹ בְּשָׁלוֹם לִישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בִּכְתֻבּוֹת, סוֹף פֶּרֶק הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה (קג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי אָמַר: לְבָנַי אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ בָּנָיו אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם. נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שֻׁלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ, מִטָּה תְּהֵא מֻצַּעַת בִּמְקוֹמָהּ. יוֹסֵף חָפְנִי וְשִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיַּי יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי. "הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד אִמְּכֶם", דְּאוֹרַיְתָא הוּא, דִּכְתִיב: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־ אִמֶּךָ" (שמות כ, יב)? אֵשֶׁת אָב הֲוַאי, אֵשֶׁת אָב נַמֵּי דְּאוֹרַיְתָא הִיא, דִּכְתִיב: "כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ", "אֶת־ אָבִיךָ", זוֹ אֵשֶׁת אָבִיךָ; "וְאֶת־אִמֶּךָ", זֶה בַּעַל אִמֶּךָ; וָא"ו יְתֵירָה לְרַבּוֹת אָחִיךָ הַגָּדוֹל? הַנֵי מִילֵי מֵחַיִּים, אֲבָל לְאַחַר מִיתָה לָא. "נֵר יְהֵא דָּלוּק בִּמְקוֹמוֹ, שֻׁלְחָן יְהֵא עָרוּךְ בִּמְקוֹמוֹ", מַאי טַעְמָא? כָּל בֵּי שִׁמְשֵׁי דְּשַׁבַּתָּא הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ. יוֹמָא חַד אֲתַת שִׁבְבָתֵיהּ וְקָא קָרְיָא אַבָּבָא, אָמְרָה לָהּ אַמְתֵיהּ: שְׁתֵיק, דְּרַבִּי יָתִיב. שָׁמְעָה רַבִּי וְתוּ לָא אָתָא, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַצַּדִּיקִים הָרִאשׁוֹנִים. "יוֹסֵף חָפְנִי וְשִׁמְעוֹן אֶפְרָתִי הֵם שִׁמְּשׁוּנִי בְּחַיֵּי יְשַׁמְּשׁוּנִי בְּמוֹתִי", סָבוּר מִינָהּ לְאִיעַסוּקֵי בֵּיהּ בְּהַאי עָלְמָא, כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָדִים עַרְסַייהוּ לְעַרְסֵיהּ, אָמְרֵי: שְׁמַע מִינָהּ לְהַהוּא עָלְמָא הוּא דַּאֲמַר וְהַאי דַּאֲמַר הָכֵי, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לֵימְרוּ, מִילְתָא הֲוָה בְהוּ וְעַד הָאִידְנָא זְכוּתָא דְּרַבִּי הוּא דְּאַהַנְיָא לְהוּ.
יוסף חפני. דמן חופאי: את אביך. כל אתין רבוין הן: ואת אמך. וא"ו יתירה דואת אמך לרבות אחיך הגדול: הני מילי. דחייב באשת חורגו בחיי אביו אבל לאחר מיתת אביו אין מחויב לכבדה: בי שמשי. ערב שבת לפי שבין השמשות שלו שגור בפי כל והכל חרדים עליו לגמור מלאכתם עד שלא תחשך קרי ליה בי שמשי: שלא להוציא לעז. לומר לא היו צדיקים שלא היה להן רשות לבא לביתם כמו רבי: סבור מינה. בהדין עלמא שהיה מצוה שיתעסקו בקבורתו: דקדים ערסייהו. הם מתים ונקברים קודם רבי ש"מ לעוה"ב קאמר כדי שישמשנו כדי שלא יאמרו הבריות כשימותו מלתא דאיסורא הוה בהו שלא זכו להתעסק בו ואיגלאי מלתא דהאי דלא שכיבא בשני דר' זכותא דר' אגנא עלייהו:
אָמַר לָהֶם: לְחַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם: אַל תַּסְפִּדּוּנִי בָּעֲיָרוֹת וְהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. שִׁמְעוֹן בְּנִי – חָכָם, גַּמְלִיאֵל בְּנִי – נָשִׂיא, חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ. "אַל תַּסְפִּדּוּנִי בָּעֲיָרוֹת", סָבוּר מִינָהּ מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא דְּקַאֲמַר, כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא סָפְדֵי בַּכְּרַכִּים וְקָא אָתוּ כֻּלֵּי עָלְמָא אָמְרֵי: שְׁמַע מִינָהּ מִשּׁוּם יְקָרָא הוּא דְאָמַר. "הוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם", דְלָא עֲדִיפְנָא מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם" (דברים לד, ח). עַל תְּלָתִין יוֹמִין בִּימָמָא וּבְלֵילְיָא, מִכָּאן וָאֵילָךְ סָפְדֵי בִּימָמָא וְגָרְסֵי בְּלֵילְיָא, סָפְדֵי בְּלֵילְיָא וְגָרְסֵי בִּימָמָא, עַד דְסָפְדוּ לֵיהּ תְּרֵיסָר יַרְחֵי שַׁתָּא.
בעיירות. הן גדולות מהכפרים וכרכין הם גדולים מהעיירות: והושיבו ישיבה. לעסוק בתורה לאחר ל' יום אחר פטירתו מיד ולא תהיו עסוקים יותר בהספד יום ולילה: סבור מינה משום טירחא. בני כפרים דסמיכי לעיירות ואתו למספדיה: כיון דחזו דקא ספדי בכרכים. וקא אתו כולי עלמא מעיירות ומכפרים: משום יקרא הוא דקאמר. שלא ביקש שיספדו אלא בכרכים שהוא לו יותר לכבוד ממה שיספדוהו בכפרים ובעיירות דבכרכים יש עם רב והוי יקרא טפי:
הַהוּא יוֹמָא דַּאֲשְׁכַּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְפַק בַּת קָלָא וְאָמְרָה: כָּל מָאן דַּהֲוָה בְּאַשְׁכַּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הַהוּא כּוֹבֵס, כָּל יוֹמָא הֲוָה אָתֵי הַהוּא יוֹמָא לָא אֲתָא, כֵּיוָן דְּשָׁמַע הָכֵי, סָלִיק לְאִיגְרָא, נָפַל וּמִית. יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַף כּוֹבֵס זֶה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
יומא דאשכבתיה. יום פטירתו: כל יומא הוה אתי. ההוא כובס אצל רבי וביום שמת לא אתי להתם:
"שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם", מַאי קַאֲמַר? הָכֵי קַאֲמַר: אַף־ עַל־פִּי שֶׁשִּׁמְעוֹן בְּנֵי חָכָם – גַּמלִיאֵל בְּנִי נָשִׂיא. אֲמַר לֵוִי: צְרִיכָא לְמֵימָר? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלַעְתָךְ (לוי חיגר היה); וּמַאי קָשְׁיָא לָךְ? הַאי קְרָא, דִּכְתִיב "וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי־הוּא הַבְּכוֹר" (דברי הימים־ב כא, ג) – הָתָם מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה. וְרַבִּי מַאי טַעְמָא עָבִיד הָכֵי? נְהִי דְּאֵינוֹ מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחָכְמָה, מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּיִרְאַת חֵטְא הֲוָה.
צריכא למימר. דר"ג הבכור הוה נשיאה: לך ולמטלעתך. כלומר אין אנו צריכין לדבריך וצריכין לדברי רבי שר"ג יהיה נשיא ומקשי מאי קשיא ליה ללוי דאמר צריכא רבי למימר כן ה"ק אמאי צריכא הא קרא כתיב: ממלא מקום אבותיו הוה. כלומר אין באחיו חשוב ממנו אבל כאן הרי אחיו חכם ממנו:
"חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ", אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא מָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהָיָה רַבִּי אָפֵס גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. יָתִיב רַבִּי אָפֵס בְּרֵישָׁא וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא אֲבַרָאֵי וַאֲתָא לֵוִי וְיָתִיב גַבֵּיה. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָפֵס וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא. וְלָא הֲוָה לֵיה אִינַשׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, קָם וַאֲזַל לְבָבֶל. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי לֵיהּ לְרַב: גַּבְרָא רַבָּא אֲרִיכָא אָתָא, אִיקְלַע לִנְהַרְדָעָא וְדָרַשׁ: כְּלִילָא שָׁרֵי. אֲמַר: שְׁמַע מִינָהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָפֵס וְיָתִיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא וְלָא הֲוָה לֵיהּ אִינַשׁ לְלֵוִי לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ וְגָם אָתָא. וְדִילְמָא רַבִּי חֲנִינָא הוּא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ וְרַבִּי אָפֵס הוּא דְיָתִיב בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינַשׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ וְקָם וַאֲתָא? אִבָּעֵית אֵימָא: לֵוִי לְרַבִּי אָפֵס מִיכַּף הֲוָה כַיִּיף לֵיהּ: וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כֵּיוָן דַּאֲמַר רַבִּי "חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ", לָא סַגְיָא דְּלָא הֲוָה מָלִיךְ, דִּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקֵי: "וְתִגְזַר־אֹמֶר וְיָקָם לָךְ" (איוב כב, כח).
ויתיב רבי חנינא אבראי. חוץ לבית המדרש היה למד שלא היה נכפף לרבי אפס ואתא לוי ויתיב גבי ר"ח וכשמת רבי אפס ור' חנינא נעשה ראש לא היה אדם חשוב שישב אצל לוי כמו ר' חנינא וקודם לכן היה לו ר' חנינא שישב אצלו: כלילא שרי. לצאת בה האשה בשבת משום מאן דרכה לצאת בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפה ומחוי בפ' במה אשה יוצאה: כייף ליה. לוי לרבי אפס ר"ל אם היה ר"ח מת לוי כייף ליה בישיבה של רבי אפס ולא היה גולה ממקומו אבל כשהיו שניהם בחיים רבי אפס ור' חנינא משום כבודו של ר' חנינא דיתיב אבראי לא הוי לוי כייף לילך לרבי אפס ויתיב גבי ר"ח:
וְהָא הֲוָה רַבִּי חִיָּא? נָח נַפְשֵׁיהּ. וְהָא אֲמַר רַבִּי חִיָּיא: אֲנִי רָאִיתִי קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי וְהוֹרַדְתִּי עָלָיו דְּמָעוֹת? אֵיפוֹךְ. וְהָתַנְיָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי הָלַךְ רַבִּי חִיָּיא אֶצְלוֹ וּמְצָאוֹ בוֹכֶה. וַאֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בוֹכֶה? וְהָתַנְיָא: מֵת מִתּוֹךְ הַשְּׂחוֹק סִימָן יָפֶה הוּא לוֹ, מִתּוֹךְ הַבֶּכִי סִימָן רַע לוֹ; פָּנָיו לְמַעְלָה סִימָן יָפֶה לוֹ, פָּנָיו לְמַטָּה סִימָן רַע לוֹ; פָּנָיו כְּלַפֵּי הַכֹּתֶל סִימָן רַע לוֹ, פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם סִימָן יָפֶה לוֹ; פָּנָיו צְהֻבִּין סִימָן יָפֶה לוֹ, פָּנָיו יְרֻקִּין סִימָן רַע לוֹ; מֵת בְּעֶרֶב שַׁבָּת סִימָן יָפֶה לוֹ, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת סִימָן רַע לוֹ; בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים סִימָן רַע לוֹ, בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִין סִימָן טוֹב לוֹ; בְּחֹלִי מֵעַיִם סִימָן יָפֶה לוֹ, שֶׁרֻבָּן שֶׁל צַדִּיקִים מֵתִים מֵחֹלִי מֵעַיִם. אֲמַר לֵיהּ: אַתּוֹרָה וְאַמִּצְוֹת קָא בָּכִינָא. אִי בָּעֵית אֵימָא: אֵיפוֹךְ; וְאִי בָּעֵית אֵימָא:
והא הוה רבי חייא. ונמנייה רבי ראש ישיבה: קברו של רבי. ארונו של רבי: איפוך. רבי אמר כן לקבריה דר' חייא: בערב שבת סימן יפה לו. שיכנס למנוחה מיד: במוצאי יום הכיפורין. כבר נמחלו עונות וסימן יפה לו שמת נקי:
רַבִּי חִיָּא עוֹסֵק בְּמִצְוֹת הֲוָה וְסָבַר לָא אֲפַגְרֵיהּ (לא אבטל אותו). וְהַיְנוּ דְכִי קָא מִנְצוּ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּיא: בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִנְצֵאת? דְּאִם, חַס וְשָׁלוֹם, נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל מְהַדַרְנָא לָה מִפִּלְפּוּלָאֵי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: אֲנָא עֲבִידְנָא דְּלָא תִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, זָרַעְנָא כִּיתְנָא וַעֲבִידְנָא נִישְׁבֵּי (פירוש: מצודות) וְצַיְּדְנָא טָבֵיֵיא וַאֲרִיגְנָא (ואריכנא) מְגִלְתָּא וְכַתִיבְנָא חֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי תוֹרָה לַחֲמִשָּׁה יְנוּקֵי וְאַתְנָאִי שִׁיתָא סִידְרֵי לְשִׁיתָא יְנוּקֵי, לְכָל חַד וְחַד אָמְרֵי לֵיהּ: אַתְנֵייהּ סִדְרֵיךְ לְחַבְרֵיךְ. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: אֲפִילוּ מִנָּךְ? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא תְּהֵא כָזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.
לא אפגריה. לא אבטלו ממצות והיינו דר' חייא היה חי ורבי משום דלא אבטליה לא מני ראש: וציידנא טביא. צביים היה צייד עם מכמורת שעשה מפשתן הבשר היה נותן לנערים לאכול ומהעורות עשה קלפים לכתוב עליו: אפילו מינך. גדולים מעשי דר"ח: אפילו מאבא. ר' יוסי: אמר ליה חס ושלום לא תהא כזאת בישראל. כלומר שלא אומר כדבר זה שהוא גדול מרבי יוסי לעולם:
אָמַר לָהֶן: לִבְנִי הַקָּטָן אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס שִׁמְעוֹן אֶצְלוֹ וּמָסַר לוֹ סִדְרֵי חָכְמָה. אָמַר לָהֶן: לִבְנִי גָּדוֹל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ וּמָסַר לוֹ סִדְרֵי נְשִׂיאוּת, אָמַר לֵיהּ: נְהוֹג נְשִׂיאוּתְךָ בָּרָמִים וּזְרֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים. אֵינִי, וְהָא כְּתִיב: "וְאֶת־יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד" (תהלים טו, ד), זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁכְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: רַבִּי רַבִּי, מָרֵי מָרֵי? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּצִנְעָא הָא בְּפַרְהֶסְיָא.
נהוג נשיאותך ברמים. שתהא יושב בין הגדולים: הא בצנעא. מכבד אותם ומחבב כל אחד ואחד אבל בפרהסיא מטיל עליהם אימה להודיעם נשיאותו:
רַבִּי מוּטָל בְּצִפּוֹרִי וּמָקוֹם מוּכָן לוֹ בְּבֵית שְׁעָרִים. וְהָתַנְיָא: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז, כ), הָלַךְ אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים? אֶלָּא, כֵּיוָן דְּחָלִישׁ אַמְטְיוּהוּ לְצִפּוֹרִי, דְּמִידְלְיָא וּבָסֵים אֲוִירָא.
רבי מוטל בצפורי. בחליו ומקום קברו היה מוכן לו בבית שערים: דמידלי. וכן אמרינן ולמה נקרא שמה ציפורי שיושבת בראש ההר כצפור:
הַהוּא יוֹמָא דְּנָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי גָּזְרוּ רַבָּנָן תַּעֲנִיתָא וּבָעוּ רַחֲמֵי. אָמְרֵי: כָּל מָאן דַּאֲמַר "נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי" – יִדָּקֵר בַּחֶרֶב סְלִיקָא אַמְתֵיהּ לְאִיגְרָא וְאָמְרָה: עֶלְיוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי וְתַחְתּוֹנִים מְבַקְּשִׁים אֶת רַבִּי – יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ תַּחְתּוֹנִים אֶת עֶלְיוֹנִים. כֵּיוָן דְּחָזְיָא כַּמָּה זִמְנֵי דְּעַיִּל לְבֵית הַכִּסֵּא וְחָלַץ תְּפִלִּין וּמָנַח לְהוּ וְקָא מִצְטַעֵר, אָמְרָה: יְהִי רָצוֹן שֶׁיָּכוֹפוּ עֶלְיוֹנִים אֶת הַתַּחְתּוֹנִים. לָא שָׁבְקֵי רַבָּנָן מִלִּבָּעֵי רַחֲמֵי, שָׁקְלָא מָנָא וְשָׁדְיָא מֵאִיגְרָא לְאַרְעָא – אִשְׁתּוּקוּ וְנָח נַפְשֵׁיה. אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן לְבַר קַפָּרָא: זִיל עֵייל. אַשְׁכְּחֵיהּ דְּנָח נַפְשֵׁיהּ. קָרְעֵיהּ לִלְבוּשֵׁיהּ וְאַהַדְרֵיהּ לִקְרָעֵיהּ לְאַחוֹרֵיהּ וְקַאֲמַר: אֶרְאֶלִּים וּמְצוּקִים אָחֲזוּ בַּאֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ, נִצְחוּ אֶרְאֶלִּים אֶת הַמְּצוּקִים וְנִגְנַז אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ. אָמְרוּ לֵיהּ: נָח נַפְשֵׁיהּ? אָמַר לָהֶם: אַתּוּן קָאֲמְרִיתוּ, אֲנָא לָא קָאֲמִינָא.
וקא מצטער. לחלוץ תפילין דחולה מעיים היה וצריך לילך כל עת לבית הכסא: קרעיה ללבושיה. מלפניו במקום שמחויב לקרוע: ואהדריה. הקריעה בבגד לאחוריו כדי שלא יראו ויבהלו: אתון קאמריתו. משום דאמרו כל האומר מת רבי ידקר בחרב אמר כן וע"י לשונו הרגישו שמת:
בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵי מַעְלָה וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִילוּ מֵאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁלִּי. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי. יָצְאָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם". "עַל מִשְׁכְּבוֹתָם", "עַל מִשְׁכָּבְךָ" מִבָּעֵי לֵיהּ? מְסַיֵיעַ לֵיהּ לְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַמְדָא, דַּאֲמַר רַבִּי חִיָּא בַּר גַּמְדָא אֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם, אוֹמְרִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, צַדִּיק פְּלוֹנִי בָּא. אוֹמֵר לָהֶם: יָבוֹא בְּשָׁלוֹם. וְצַדִּיקִים יוֹצְאִים לִקְרָאתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־ מִשְׁכְּבוֹתָם" (ישעיה נז, ב).
ולא נהניתי. בעוה"ז אפי' לפי טורח שיגעתי באצבע קטנה שלי: יבא שלום ינוחו. יבאו צדיקים ויצאו לקראתו ויבא בשלום ואח"כ ינוחו כלם על משכבותם:
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיק נִפְטָר מִן הָעוֹלָם שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ, אַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: "יָבֹא בְּשָׁלוֹם", וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: "הֹלֵךְ נְכֹחוֹ" (שם), וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: "יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל־ מִשְׁכְּבוֹתָם". וּבְשָׁעָה שֶׁהָרָשָׁע נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹצְאוֹת לִקְרָאתוֹ, אַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים" (שם מח, כב), וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: "לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן" (שם נ,יא), וְאַחַת אוֹמֶרֶת לוֹ: "רְדָה וְהָשְׁכְּבָה אֶת־עֲרֵלִים" (יחזקאל לב, יט).
ואחת אומרת לו הולך נכוחו. בדרך ישרה או לשון נוכח שאמר לצדיקים שהנשמות ילכו נוכח צדיק זה לקבל נשמתו ולהוליכה לגן עדן אצלם:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז), תְּנָה לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לָךְ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחִלֵּק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו. פִּקְחִים שֶׁבָּהֶם קִפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקֻפְסָא, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָהֶן מְלָאכָה. וּכְשֶׁבִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו, פִקְּחִין שֶׁבָּהֶם הֶחְזִירוּם כְּשֶׁהֵם מְגֹהֲצִים, טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶם הֶחְזִירוּם כְּשֶׁהֵם מְלֻכְלָכִים. שָׂמַח הַמֶּלֶךְ לִקְרָאת הַפִּקְחִים וְכָעַס לִקְרָאת הַטִּפְּשִׁים. עַל הַפִּקְחִים אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ כֵּלַי לָאוֹצָר וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם; וְעַל הַטִּפְּשִׁים הוּא אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ כֵּלַי לִכְבִיסָה וְהֵם יֵחָבְשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים הוּא אוֹמֵר: "יָבוֹא שָׁלוֹם־יָנוּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם"; וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (שמואל־א כה, כט). וְעַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא
תנה לו. קרא יתירה אשר נתנה דורש הוי זהיר שתשיב אליו כמו שנתנה לך נקיה בלא עון: ינתנו כלי לאוצר. להצניע אף זה נשמתו אתן תחת כסא הכבוד: לכביסה. לבשלה וללבנה אף זה לגיהנם לבית האסורים לחושך ולא אור:
אוֹמֵר: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים"; וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר: "וְאֶת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע" (שם).
כף הקלע. רוחב הרצועה למטה וקצר מלמעלה ונותן אבן על הרחב העשויה כמין כף וקולע למרחוק:
עַל כֵּן, הָרוֹצֶה לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בְּשָׁלוֹם וְלִכָּנֵס בָּעוֹלָם הַבָּא בְּשָׁלוֹם, יְקַיֵּם מִצְוֹת אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם וְיַרְגִּיל עַצְמוֹ בֶּאֱמֶת וְשָׁלוֹם וְיִפְטֹר לַנִּפְטָרִים בְּשָׁלוֹם וְיָנוּחַ עַל מִשְׁכָּבוֹ בְּשָׁלוֹם.
ויפטור. ע"י שיעזור למתים במצות גמילות חסד ואמת ומבקרם מה שצריך לעשות להם כל אחד לפי כבודו וצרכו כדי שיבאו בכבוד לקבורה יזכה לכבוד מהקב"ה שנאמר כי מכבדי אכבד:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5