אַף עַל פִּי שֶׁיֵּצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו, אִם יַתְחִיל לְשָׁבְרוֹ וּלְדַכְּאוֹ בִּתְחִלַּת נַעֲרוּתוֹ יְהֵא קַל בְּעֵינָיו לְנַצְּחוֹ לְכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצֶה, אֲבָל אִם יִפֹּל בְּיַד יִצְרוֹ בַּתְּחִלָּה וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו, יִמְצָאֶנּוּ בְּכָל עֵת יוֹתֵר כָּבֵד עָלָיו וְקָשֶׁה מִלְנַצְחוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל (נב, א): אָמַר רַב אַסֵּי; בַּתְּחִלָּה יֵצֶר הָרַע דּוֹמֶה לְחוּט שֶׁל עַכָּבִישׁ וּלְבַסּוֹף דּוֹמֶה כַּעֲבוֹת הָעֲגָלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה' (ישעיה ה, יח).
ולבסוף. משאדם נמשך אחריו מעט מתגבר והולך לו: מושכי העון בחבלי השוא. בתחלה הם מביאים אותו עליהם ע"י החבלים שאינם של כלום: וכעבות העגלה. חבל עב שקושרין בו הפרה למחרישה:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי פֶּרֶק הָרוֹאֶה (ברכות סא, א): דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב: 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים' (בראשית ב, ז), בִּשְׁנֵי יוּדִין? שְׁתֵּי יְצִירוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת לְטוֹבָה וְאַחַת לְרָעָה. מַתְקִיף לָהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב יִצְחָק: אֶלָּא מֵעַתָּה גַּבֵּי בְהֵמָה דְּלָא כְתִיב בָּהּ 'וַיִּיצֶר', הָכֵי נַמֵּי דְּלָא שָׁלִיט בָּהּ יֵצֶר הָרַע, וְהָא קָא חֲזִינָן דְּמַזְקָא? אֶלָּא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, דַּאֲמַר: אוֹי לִי מִיִּצְרִי אוֹי לִי מִיּוֹצְרִי. לְלַמֵּד, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע גּוֹבֵר עַל הָאָדָם וְאֵין מַנִּיחוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ אִם לֹא יִלָּחֵם עִמּוֹ.
לטובה. יצר הטוב: לרעה. יצר הרע: אוי לי מיוצרי. אם אלך אחר יצר הרע ואם לא אלך אחריו אוי לי מיצרי המיגעני בהרהורים רעים לכך כתיב וייצר בשני יודי"ן לשון ווי:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: צַדִּיקִים, יֵצֶר טוֹב שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי' (תהלים קט, כ): רְשָׁעִים, יֵצֶר הָרַע שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'נְאֻם־ פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי' (שם לו, ב); בֵּינוֹנִיִּים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי־יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ' (שם קט, לא). (אמר המחבר: נראה לי שהצדיקים שגוברין על יצר הרע, נשאר יצר הטוב מלכו ושפטו כרצונו, והרשעים הם הפך זה. בינוניים, פעמים נוטין לכאן ופעמים נוטין לכאן וסמך לזה הכתובים כאן).
ולבי חלל בקרבי. היצה"ר הוא כמת בקרבי שיש בידי לכופו ואין שולט בו אלא היצר הטוב והוא שופטי: חלל. כמו כי ימצא חלל: נאם פשע לרשע. אל תהי פחד אלהים לנגד עיניך אלמא יצה"ר שופטו עד שמרחיקו שאין מתפחד מיוצרו: כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. ש"מ יש לך אדם שיש לו ב' שופטים:
וְאֵלֶּה הַשִּׁבְעָה שֵׁמוֹת שֶׁדָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר הֵם, לְפִי שֶׁהַחוֹשֵׁב שֶׁהַיְּכֹלֶת הוּא בְּמַעֲרֶכֶת הַשִּׁבְעָה כוֹכְבֵי לֶכֶת, הוֹלֵךְ אַחַר יִצְרוֹ הָרַע, שֶׁאֵינוֹ שָׂם בִּטָּחוֹן בַּאֲדוֹן הַכֹּל. כִּי שֵׁמוֹת אַחֵרִים יֵשׁ לוֹ: אֲרִי, אוֹיֵב וְשֵׁמוֹת אַחֵרִים, וְאִם יִתְגַּבֵּר יִצְרוֹ עַל הָאָדָם, פּוֹעֵל בְּכַמָּה עִנְיָנִים, וְעַל זֶה הָיוּ לוֹ שֵׁמוֹת רַבִּים.
כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הֶחָלִיל (סוכה נב, א): דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר: שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרַע; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע' (בראשית ח, כא); מֹשֶׁה קְרָאוֹ עָרֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וּמַלְתֶּם אֶת עָרְלַת לְבַבְכֶם' (דברים י, טז); דָּוִד קְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים' (תהלים נא, יב), מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא; שְׁלֹמֹה קְרָאוֹ שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם וגו' כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל־רֹאשׁוֹ וה' יְשַׁלֶּם־לָךְ' (משלי כה, כא־כב), אַל תִּקְרֵי 'יְשַׁלֶּם לָךְ', אֶלָּא יַשְׁלִימֵהוּ לְךָ; יְשַׁעְיָה קְרָאוֹ מִכְשׁוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי' (ישעיה נז, יד). יְחֶזְקֵאל קְרָאוֹ אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַהֲסִרֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם' (יחזקאל לו, כו). יוֹאֵל קְרָאוֹ צְפוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְאֶת־הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם' (יואל ב, כ), זֶה יֵצֶר הָרַע, שֶׁצָּפוּן וְעוֹמֵד בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, 'וְהִדַּחְתִּיו אֶל־אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה' (שם), לְמָקוֹם שֶׁאֵין בְּנֵי אָדָם מְצוּיִין לְהִתְגָּרוֹת בָּהֶן; 'אֶת־פָּנָיו אֶל־הַיָּם הַקַּדְמֹנִי' (שם), שֶׁנָּתַן עֵינָיו אֶל הַמִּקְדָּשׁ הָרִאשׁוֹן וְהֶחֱרִיבוֹ וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ; 'וְסֹפוֹ אֶל־הַיָּם הָאַחֲרוֹן' (שם), שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי וְהֶחֱרִיבוֹ וְהָרַג תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁבּוֹ; 'וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ', שֶׁמַּנִּיחַ אוּמוֹת הָעוֹלָם וּמִתְגָּרֶה עִם יִשְׂרָאֵל; 'כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת' (שם) אָמַר אַבַּיֵּי: וּבְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יוֹתֵר מִכֻּלָּן.
אם רעב שונאך. אם רעב יצרך ותאב לעבירה האכילהו לחם הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי והשקהו מים של תורה דכתיב הוי כל צמא לכו למים: ישלימהו לך. שיהא שלם יצרך עמך ואהובך ולא ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם: מכשול. שהבריות נכשלים על ידו: הצפוני. שצפון בלבו של אדם: פניו אל הים הקדמוני. מפני ששם פניו אל הים הקדמוני הוא המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצים שם כים שכל הנחלים הולכים אליו: ועלה באשו ותעל צחנתו. מפני שהעלה באשו וסורחנו שהניח העובדי כוכבים ומזלות ונתגרה בישראל:
כְּמַעֲשֵׂה דְּאַבַּיֵּי, דְּשָׁמַע לְהַהוּא גַבְרָא דְּקָא אָמַר לָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא: נַקְדִּים וְנֵיזוֹל לְדוּכְתָּא פְלָן. אָמַר: אֵיזֵיל וְאַפְרְשִׁינְהוּ מֵאִסּוּרָא. אָזַל בַּתְרַיְיהוּ תְּלָתָא פַּרְסֵי בְּאַגְמָא, כִּי פָטְרִי מַהֲדָדֵי שַׁמְעִינְהוּ דְּקָא אָמְרִין: אוֹרְחִין רְחִיקָא וְצַוְתָּא בְּסִימָּא. אָמַר אַבַּיֵּי: אִי מָאן דְּסָאנֵי לִי (פירש הקונטרס: על עצמו היה אומר, אלא שהיה תולה הדבר בשונאו), לָא הֲוָה מָצֵי לְאוּקְמֵיהּ אַנַפְשֵׁיהּ (מלחטוא). אָזַל וְתָלָא נַפְשֵׁיהּ בְּעַבְּרָא דְדַשָּׁא וַהֲוָה קָא מִצְטַעֵר וְאָמַר: אִלּוּ אֲנָא, לָא יְכִילְנָא.
נקדים וניזול. נשכים בהשכמה קודם היום השכמה קרוי קדמותא בתלמוד: כי פטרי מהדדי. שהיו משתי עיירות וכשהגיעו לפרשת דרכים פירש זה לכאן וזו לכאן: אורחין רחיקא. דרך רחוקה הוא בין שני מקומותינו ואי אפשר עוד לילך בדרך יחד: וצוותא בסימא. אלו היינו יכולין לילך בדרך אחד היה נעים צוותא שלנו: אי מאן דסאני לי. אי הוה שונאי מתייחד עם אשה לא הוה מצי לאוקמי אנפשיה מלחטוא ועל עצמו אמר כן: ותלא נפשיה. נטען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצער:
תָּנָא לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְאֵינוֹ מֵנִיחַ לָאָדָם עַד שֶׁמְּבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רַק רַע כָּל־הַיּוֹם' (בראשית ו, ה). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יִצְרוֹ שֶׁל אָדָם מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּכָל יוֹם וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ' (תהלים לז, לב). וְאִלְמָלֵא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'ה' לֹא־יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ' וגו' (שם שם, לג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמֵּעִיד עָלָיו בָּעוֹלָם הַבָּא, כִּדְאָמְרִינָן עֲלָהּ (נב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יֵצֶר הָרַע מְסִיתוֹ לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמֵעִיד עָלָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'מְפַנֵּק מִנֹּעַר עַבְדּוֹ וְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה מָנוֹן' (משלי כט, כא), שֶׁכֵּן בְּאַטְבַ"ח קוֹרִין לְמָנוֹן: סַהֲדָא. דְּבֵי רַבִּי אַחָא בַּר רַבִּי חֲנִינָא אָמְרֵי, שֶׁכֵּן בְּעַרְבִיָּא קוֹרִין לְמָנוֹן: סַהֲדָא.
ה' לא יעזבנו בידו. בתריה כתיב: מפנק. ל' תענוג: מנוער. מנערותו: עבדו. יצר הרע וה"פ כל שיצרו היינו עבדו מפונק ומסיתו לילך אחר תענוגי עוה"ז סופו לעוה"ב יהא לו מנון סהדה כלומר היצר יעיד על מעשי הרשע: בא"ט ב"ח. היינו אלפא ביתא אטב"ח ע"ז הסדר א"ט ב"ח ג"ז ד"ו והרי כ"א עשרה וזהו עשיריות י"צ כ"ף ל"ע מ"ס הרי מאה בכל אחד ק"ץ ר"ף ש"ן ת"ם הוא אלפים כי אותיות מנצפ"ך הכפולין נתוספו על כ"ב אותיות ג"כ לצורך מספר כאותיות הפשוטים עד אלף כי הכ"ף פשוטה ה' מאות ומ"ם סתומה ו' מאות ן' סתומה ז' מאות פ' פשוטה ח' מאות צ' פשוטה ט' מאות שאם תזווגם הק' עם הץ' פשוטה הרי אלף וכן כולם אבל אותיות הנ"ך שהוא ה' מיחידות ונ' כפופה מעשיריות וך' פשוטה ממאות לית להו זיווג והם בעצמם זיווגים להיות מתחלפין כי הכא נ' ממנון במקום ה'. סהדה ס' מן מ"ס במקום מ'. ה' מן ה"ן במקום נו"ן. ד' מן ד"ו במקום וי"ו ועוד ה' במקום נ'. וקצת קשה דהא נו"ן אחרונה דמנון נ' פשוטה היא ולא יבא במקומה ה' אלא שי"ן הוא זוגה ולא הוה סהדה בה"א אחרונה וצריך עיון. מהרש"א:
אָמַר רָבָא: בִּתְחִלָּה קְרָאוֹ הֵלֶךְ וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ אוֹרֵחַ וּלְבַסּוֹף קְרָאוֹ אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ, וַיִּקַּח אֶת־כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו' (שמואל־ב יב, ד).
בתחלה קראו. ליצה"ר הלך עובר דרך עליו ואינו מתאכסן עמו דרך אכסנאי: אורח. אכסנאי: איש. בעה"ב: ויבא. בדוד ובת שבע כתיב דקא אמר ליה נביא לדוד על יצה"ר שבא אליו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה טז, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ וכו'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם וכו', כִּדְאִיתָא בַהַקְדָּמָה (סימן א).
וּרְפוּאָתוֹ שֶׁל אָדָם מֵחֹלִי תַּאֲוַת הַיֵּצֶר הָרַע הִיא בְּדִבְרֵי תוֹרָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הֶחָלִיל (סוכה נב, ב) וּבְפֶרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, ב): תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּנִי, אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה מָשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אִם אֶבֶן הוּא נִימוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם' (איוב יד, יט). וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמָּיִם' (ישעיה נה, א). וְאִם בַּרְזֶל הוּא מִתְפּוֹצֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה" וגו' (ירמיה כג, כט).
מנוול. זה יצה"ר: לכו למים. נמשלה תורה למים וכתיב אבנים שחקו מים: כאש. האש מפעפע את הברזל והיינו מתפוצץ שהניצוצות ניתזות ממנו:
וְגַם כֵּן צָרִיךְ לָאָדָם לָכֹף אֶת יִצְרוֹ וְיִזְבְּחֶנּוּ וּבָזֶה מְכַבֵּד לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמַקְרִיב קָרְבָּן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק נִגְמַר הַדִּין (מג, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ וּמִתְוַדֶּה עָלָיו, כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת, הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֶשַׁע אֱלֹהִים' (תהלים נ, כג). וַאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה גְּדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה, שְׂכַר עוֹלָה בְּיָדוֹ; מִנְחָה, שְׂכַר מִנְחָה בְּיָדוֹ, אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפֵלָה עָלָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה' (שם נא, יט). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִמְאֶסֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה' (שם).
זובח. והורגו ושב בתשובה ומתודה עליו: יכבדנני. בשתי נוני"ן דרש לשני כבודים: זבחי אלהים. לשון רבים משמע: אלהים לא תבזה. אין דרכך לבזותו:
וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁבְרוֹ, יִגְלֶה מִמְּקוֹמוֹ וְאַל יָבוֹא לִידֵי חִלּוּל הַשֵּׁם כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה טז, א) וּבְסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (מ, א): תַּנְיָא, רַבִּי אִלְעָאִי הַזָּקֵן אוֹמֵר: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְּכַּסֶה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא.
ואם אינו יכול לשברו. ליצה"ר: שיצרו מתגבר עליו. שמבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילתו לדבר עבירה ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה חפצו באכילה ושתיה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בהן דין שמים ואפילו חייבי לאוין או עשה ח"ו לא התירן רבי אלעאי ואף דברים אלו לא התירן רבי אלעאי אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבטיח יצרו להשלים תאותו וכשיראה עצמו לבוש שחורים משתבר יצרו וימנע ולא יעשה:
וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה יֵצֶר הָרַע לַצַּדִּיקִים כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, לְפִי שֶׁמַּרְגִיזִין אוֹתוֹ וּמְשַׁבְּרִין אוֹתוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה, א): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: 'רִגְזוּ וְאַל־תֶּחֱטָאוּ' וגו' (תהלים ד, ה); לָרְשָׁעִים נִדְמָה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ, לְפִי שֶׁאֵינָן רוֹצִים לְנַצְּחוֹ עַד שֶׁמִּתְגַּבֵּר עֲלֵיהֶם וְעַל כֵּן אֵינָן יְכוֹלִין עִמּוֹ.
ירגיז אדם יצר טוב. שיעשה מלחמה עם יצר הרע:
אֲבָל לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁיְּהֵא נִשְׁבַּר הַיֵּצֶר מֵאֵלָיו, לְפִי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָסִיר לֵב הָאֶבֶן וִיחַדֵּשׁ לֵב בָּשָׂר, יִדְמֶה לָהֶם בְּהֶפֶךְ. לְפִי שֶׁהַצַּדִּיקִים יַשִּׂיגוּ הָאֱמֶת וּכְפִי הַמִּלְחָמָה שֶׁעָשׂוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵיהֶם עַד שֶׁכְּבָשׁוּהוּ וְכָל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ יִצְרוֹ גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, יֵרָאֶה לָהֶם שֶׁהָיָה הַר גָּבוֹהַּ, בִּרְאוֹתָם שֶׁאֵינָם צְרִיכִין הַמִּלְחָמָה כְּפִי שֶׁהָיוּ עוֹשִׂים בָּרִאשׁוֹנָה. וְהָרְשָׁעִים לְפִי שֶׁלֹּא נִתְנַסּוּ בֶּעָמָל לְהַכְנִיעוֹ וְהָיוּ שְׁלֵמִים אִתּוֹ, עַכְשָׁו שֶׁנִּכְנַס מֵאֵלָיו בְּלִי עָמָל, דִּכְתִיב: 'וַהֲסִירֹתִי אֶת־לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם' (יחזקאל לו, כו), יֵרָאֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק הֶחָלִיל (סוכה נב, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אִלְעָאִי: לֶעָתִיד לָבוֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיֵצֶר הָרַע וְשׁוֹחֲטוֹ בִּפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּבִפְנֵי הָרְשָׁעִים, צַדִּיקִים נִדְמֶה לָהֶם כְּהַר גָּבוֹהַּ וּרְשָׁעִים נִדְמֶה לָהֶם כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה; הַלָּלוּ בּוֹכִים וְהַלָּלוּ בּוֹכִים, צַדִּיקִים בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת הָהָר הַגָּבֹהַּ הַזֶּה וּרְשָׁעִים בּוֹכִים וְאוֹמְרִים: הֵיאַךְ לֹא יָכֹלְנוּ לִכְבֹּשׁ אֶת חוּט הַשַּׂעֲרָה הַזֶּה. וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תָמֵהַּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי יִפָּלֵא בְּעֵינֵי שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה בַּיָּמִים הָהֵם גַּם־בְּעֵינַי יִפָּלֵא נְאֻם ה' צְבָאוֹת' (זכריה ח, ו).
צדיקים בוכים. שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש את היצר הזה בחייהם:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5