אֵלֶּה הַדְּבָרִים "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וְחַי בָּהֶם" בִּזְרִיזוּת וּבְמוּסָר נָאוֹת וְחַי בָּהֶם בִּבְרִיאוּת וְשַׁלְוָה וִיהֵא אָהוּב לַמָּקוֹם יִתְעַלֶּה לָאֵל יִתְבָּרַךְ וְלַבְּרִיּוֹת. בַּבֹּקֶר בַּהֲקִיצוֹ מִשְּׁנָתוֹ יִזְדַּעֲזַע מֵאֵימַת בּוֹרְאוֹ וְיִזְכֹּר חַסְדּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה עִמּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר לוֹ בְּהַחֲזִיר לוֹ נִשְׁמָתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד אֶצְלוֹ. וּבָזֶה יְבָרֵךְ בְּלִבּוֹ אֱלֹהָיו, אֲשֶׁר הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ חֶסֶד וְרַחֲמִים וְשֶׁהִצִּילוֹ מִכָּל הַמִּקְרִים הַמְּזֻמָּנִים לָבוֹא עַל הָאָדָם בְּכָל עֵת, וְקַל וָחֹמֶר בַּלַּיְלָה, שֶׁהִיא יוֹתֵר מוּכֶנֶת לִמְאוֹרָעוֹת וּלְחֳלָאִים וּלְאַסְכָּרוֹת.
ולאסכרות. מיתות משונות ב"מ:
וְיִשְׁמֹר מְאֹד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּיָדוֹ לְאֶבְרֵי הַחוּשִׁים הַפְּתוּחִים לֶחָלָל, שֶׁהֵם עֲלוּלִים יוֹתֵר לְקַבֵּל טוּמְאָה, עַד שֶׁיִּטֹּל יָדָיו בְּמַיִם שָׁלֹשׁ פְּעמִים לְהַעֲבִיר הָרוּחַ רָעָה שֶׁשּׁוֹרָה בָהֶם בַּלַּיְלָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שְׁמֹנָה שְׁרָצִים (קח, ב): שָׁלַח לֵיהּ רַבִּי יַנַּאי לְמַר עוּקְבָא: לִישְׁדַר לִי מַר מֵהַנָּךְ קִילוֹרֵי דְּמַר שְׁמוּאֵל שָׁלַח לֵיהּ: שְׁדוּרֵי מְשַׁדַּרְנָא לָךְ דְּלָא תֵימָא דְּרַע עַיִן אֲנָא, אֶלָּא הָכֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: טוֹבָה טִפַּת צוֹנֵן שַׁחֲרִית וּרְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַרְבִית מִכָּל קִילוּרִין שֶׁבָּעוֹלָם.
לאברי החושים. מלשון ובעבור חושי בי שהוא לשון הבנה והבחנה שיש באותן אברים דבר פעולה להבחין כמו העין לראות והאוזן לשמוע ופה לדבר והחוטם להריח וכן כולם ואותן אברים הם פתוחים כמו הפה והחוטם והעינים ואזנים ובית הרעי הם עלולים לקבל טומאה שהסיבות שהם פתוחים עילה וגרם להם שיקבלו טומאה בקל יותר משאר אברים: קילורין. דבר רפואה לעינים שלח ליה טוב לך לתת טפת צונן בעיניך שחרית מרפואות קילורין דשמואל וכן רחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית נמי מאירה העינים. מין אדמה ששמו קילורין וטוב לעינים:
הוּא הָיָה אוֹמֵר: יָד לָעַיִן תִּקָּצֵץ, יָד לַחֹטֶם תִּקָּצֵץ, יָד לַפֶּה תִּקָּצֵץ, יָד לְחִסּוּדָא תִּקָּצֵץ, יָד לָאַמָּה תִּקָּצֵץ, יָד לְפִי טַבַּעַת תִּקָּצֵץ, יָד לְגִיגִית תִּקָּצֵץ. יָד מְסַמָּא, יָד מְחָרֶשֶׁת, יָד מַעֲלָה פּוֹלִיפוּס. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּת חוֹרִין הִיא זוֹ וּמַקְפֶּדֶת עַד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פּוּךְ מַעֲבִיר בַּת מֶלֶךְ וּמַרְבֶּה שֵׂעָר בָּעַפְעַפַּיִם וּפוֹסֵק אֶת הַדִּמְעָה. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת כַּלָּה: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּנֵר רִאשׁוֹן, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל (סימן כא).
יד לעין. כשנוגע בעיניו בידיו שחרית ולא נטל ידיו תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמאתו וכן כולם: לחסודא. לנקב שהקיז דם בריבדא דכוסילתא. ריבדא שריטת הנקב להוציא הדם בכוסילתא שם הסכין שמקיז בו: יד לאמה. לנקב הגיד: לפי טבעת. לנקב הרעי שעגול כטבעת תקצץ ולא תגע שוב בעין או באוזן ובנקבים קודם נטילה: יד לגיגית. שמטילין בה שכר לא תגע קודם נטילת שחרית וכן יד לעין קודם נטילה מסמא עיניו יד לאוזן מחרשת יד לפה או לחוטם מעלה פוליפוס ריח החוטם והפה ופוליפוס הוא מין מורסא ושחין עולה בו ומסריח ממנה ומה דאמרינן במסכת נדה יד לאמה תקצץ הוא משום שמוציא שכבת זרע אבל כאן אמר במקום נקב לבד דעלול לטומאה וכן לפי הטבעת דמביא לידי תחתוניות היינו דמשמש תדיר אבל כאן אמר בנגיעה לבד גם כן אסור: בת חורין היא. הרוח השורה על הידים לפני נטילה ומקפדת בנטילתו לנוטלו יפה עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו ובת חורין ר"ל שאין מי שיצוה עליו שילך אלא הנטילה: פוך. אם נתנו בעיניו והוא כוחלא צבע ליפות עינים כמו ותשם בפוך עיניה מעביר בת מלך והיא בת חורין ונקראה בת מלך על שאין שר ומושל עליה ואם הזיקה לעיניו הפוך מעביר אותו:
וְגַם יִזָּהֵר אָדָם שֶׁלֹּא יְקַבֵּל חֲלוּקוֹ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְלֹא יְקַבֵּל נְטִילַת יָדַיִם מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (נא, א): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים סָח לִי סוּרִיאֵל שַׂר הַפְּנִים: אַל תִּטּוֹל חֲלוּקְךָ שַׁחֲרִית מִיַּד הַשַּׁמָּשׁ וְתִלְבְּשֶׁנּוּ וְאַל תִּטּוֹל יָדֶיךָ מִמִּי שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו וְאַל תַּחְזִיר כּוֹס אַסְפָּרָגוֹס אֶלָּא לְמִי שֶׁנְּתָנוֹ לְךָ, מִפְּנֵי שֶׁאִסְתַּלְגּוֹנִית שֶׁל מַלְאֲכֵי חַבָּלָה יוֹשֶׁבֶת וּמְצַפָּה לוֹ לָאָדָם אֵימָתַי יָבוֹא לִידֵי דְבָרִים אֵלּוּ וְיִכָּשֵׁל בָּהֶם. וְאָמְרֵי לָהּ – אִסְתַּכְסוּפִית שֶׁל רוּחַ רָעָה יוֹשֶׁבֶת וּמְצַפָּה.
אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש. אלא אתה בעצמך טלהו ממקום שהוא שם ותלבשנו: כוס אספרגוס. ששותין שחרית לרפואה ואותה רפואה נקראת אספרגוס: אסתלגונית. שם חבורת מלאכי חבלה: אסתכסופית. שר חבורת שדים: יושבת ומצפה. שאז יש להם רשות להזיקו כשאדם עושה א' מהדברים אלו מיהו בעת בזאת אין שכיח כל כך שדים וכישוף כיון דבטל הקדושה בטל גם הטומאה כי זה לעומת זה עשה האלהים:
וְיִבְדֹּק עַצְמוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא קֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל לְטַהֵר גּוּפוֹ וְלִשְׁמֹר בְּרִיאוּתוֹ, לְנַקּוֹת גּוּפוֹ מֵרוּחַ רָעָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק הַמּוֹצִיא יַיִן (פב, א): הַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ נִפְנֶה, רַב חִסְדָּא וְרָבִינָא, חַד אֲמַר: רוּחַ רָעָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, וְחַד אֲמַר: רוּחַ זֻהֲמָה שׁוֹלֶטֶת בּוֹ; וְהַנִּצְרָךְ לִפָּנוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפָּנוֹת יַעֲמֹד וְיֵשֵׁב, יַעֲמֹד וְיֵשֵׁב. רַב חָנָן מִנְּהַרְדָּעָא אָמַר: יְסַלֵּק לִצְדָדִין. רַב הוּנָא אָמַר: יְמַשְׁמֵשׁ בִּצְרוֹר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. וְרַבָּנָן אָמְרֵי: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשֵּׁי: כָּל שֶׁכֵּן דְּכִי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ לָא מְפַנֶּה. אֲמַר לֵיהּ: יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִדְּבָרִים אַחֵרִים. אָמַר רַב יִרְמִיָּה מִדִּפְתֵי: לְדִידִי חָזִי לִי הַהוּא טַיְיעָא, דְּקָם וְיָתֵיב וְקָם וְיָתֵיב עַד דְּשָׁפֵיךְ כִּקְדֵרָא.
רוח זוהמה. כל גופו מסריח בזיעה מסרחת שהריח נבלע בבשרו ובאבריו והוה בו לזיעה מזוהמת וחד אמר רוח רעה ר"ל ריח פה שהזבל מרקיב במעים ויוצא ריח דרך פיו: ואינו יכול לפנות. שאין הנקב נפתח: יסלק לצדדין. כשבדק עצמו בזוית זו יסתלק לזוית אחרת ויבדוק אם יוכל לעשות שם צרכיו כי דבר זה טוב לו לפתיחת הנקב: ימשמש בצרור. יקח חתיכת עפר ויפתח נקב הרעי: יסיח דעתו מדברים אחרים. יהיה דעתו והשגחתו על צואתו: ההוא טייעא. סוחר ישמעאל דקם מבית הכסא מעט ויתיב עד דנשפך ממנו צואתו כדבר ששופכין במהירות מן הקדרה:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה: מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחֵת קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דִּמְחַדְדָן שְׁמַעְתְּתֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי אוֹזִיל לְגַבֵּיהּ? דְּכִי אֲזִילְנָא מוֹתִיב לִי בְמִילֵי דְעָלְמָא וּמַאי מִילֵי דְעָלְמָא? אֲמַר לֵיהּ: הַאי מָאן דְּעַייֵל לְבֵית הַכִּסֵא לָא לֵיתִיב לְהֶדְיָא וְלָא לִטְרַח טְפֵי, דְּהַאי כַּרְכַּשְׁתָא אַתְּלַת שִׁינֵי יְתִיבָא וְדִלְמָא דְּמִשְׁתַּמְטֵי שִׁינֵי דְכַרְכַּשְׁתָּא וְאָתִי לִידֵי סַכָּנָה. אֲמַר לֵיהּ: הוּא עָסִיק בְּחַיֵי דִּבְרִיָּתָא וְאַתְּ אֲמֶרֶת בְּמִילֵי דְעָלְמָא? כָּל שֶׁכֵּן זִיל לְוָתֵיהּ.
מותיב לי במילי דעלמא. מושיבני לפניו בדברי חכמה שאינן תורה: לא ליתיב להדיא. במהרה ובחוזק לפי שנפתח הנקב בחזקה וניתקין שיני כרכשתא ויוצאות: אתלת שיני. ג' סדרים בשר עב יש למטה במקום הנקב ואם הוא טורח בחזקה להוציא רעי נשמטת ויוצאת ויבא לידי סכנה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות סב, א): אָמַר רַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יַנְהִיג אָדָם עַצְמוֹ שַׁחֲרִית וְעַרְבִית לָצֵאת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק. וְתַנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הַשְׁכֵּם וְצֵא, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִתְרַחֵק. מַשְׁמֵשׁ וְשֵׁב, אַל תֵּשֵׁב וּתְמַשְׁמֵשׁ, שֶׁכָּל הַיּוֹשֵׁב וְאַחַר כָּךְ מְמַשְׁמֵשׁ אֲפִילוּ עוֹשִׂים לוֹ כְשָׁפִים בְּאַסְפַּמַיָּא – בָּאִין עָלָיו. מַאי תַקַּנְתֵּיהּ? לֵימָא הָכִי: לָא חוֹם וְלָא תַחְתּוֹם לָא לִי וְלָא לִי, לָא אַהֲנוּ וְלָא מְהַנּוּ, לָא חָרָשֵׁי דַחֲרָשֵׁי וְלָא חָרָשֵׁי דַחֲרָשִׁיאָתָא. תַּנְיָא, בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: עַל כָּל מִשְׁכָּב שְׁכַב, חוּץ מִן הַקַּרְקַע; וְעַל כָּל מוֹשָׁב שֵׁב, חוּץ מִן הַקּוֹרָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: שֵׁנָה דַּעֲמוּד הַשַּׁחַר כְּאִצְטְמָא לְפַרְזְלָא.
ינהיג אדם. ירגיל עצמו לעשות צרכיו בשחרית קודם היום ובערבית משחשיכה כדי שלא יהא צריך להתרחק מפני בני אדם משום שנפנין היוצאין חוץ לעיר וצריך לישב במקום צנוע: משמש ושב. קח צרור או קיסם לפתוח נקבים ל"א משמש המושב שלא יהא מלוכלך: מאי תקנתיה. אם לא עשה ובא לידי סכנה יאמר לא לי לא תוכלו לי לעשות רע לא חוס ולא תחתית הם שמות הכשפים העשוים על ידי תחתוניות לא אהנו ולא מהנו לא כולן ולא מקצתן לא חרשי דחרשי ולא חרשי דחרשיאתא לא מכשפות מכשף זכר ולא מכשפות מכשפה נקבה ד"א לא הני ולא מהני לא יצלח ולא יועיל עוד מכשפות: חוץ מן הקורה. שמא תפול ממנה וכן מכל דבר שיש לו לבא לידי סכנה על ידו: שינה דעמוד השחר. טוב לאדם והוא קודם השחרית דבשחרית צריך לעמוד ולהתפלל: כאצטמא לפרזלא. והוא ברזל חזק וצהוב שעושין אותו בברזל לפיות בסכינים וקרדומות שטא"ל בל"א וכן מועיל לגוף השינה והיציאה להפנות:
בַּר קַפָּרָא הֲוָה מְזַבֵּין מִילֵי בְדִינָרֵי, וַאֲמַר: אַדְכָפְנֵת אֵכוֹל וְאַדְּצָחֵית שְׁתֵּי, אַדְּרָתְחָא קְדֵירָךְ שְׁפֹךְ. קַרְנָא קָרֵי בְרוֹמִי: מָאן מְזַבֵּית תְּאֵנֵי? תְּאֵנֵי דְאָבוּךְ זַבֵּין. אֲמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: כִּי עַיְילִיתוּ בִּשְׁבִילָא דִמְיוּסָד לְמֵיסַק בְּדַבְרָא לָא תֶחֱזוּ לְהַאי גִיסָא וְלָא לְהַאי גִיסָא, דִּילְמָא יָתְבָן נָשֵׁי וְלָא אוֹרַח אַרְעָא לְאִיסְתַּכּוּלֵי בְהוּ.
מזבין מילי בדינרי. מכר דברים בזול בדינר כלומר שאמר ולמד דברים טובים לגוף האדם שיוכל לקיימם בקל בלא הוצאת ממון ד"א שהם טובים כדינרי זהב: אדכפנת אכול. שאם תשהה תעבור ממך תאות המאכל ואין המאכל מועיל אי נמי אל יאכל אדם אלא אם כן כי כפין שכבר נתעכל המאכל בבטנו ויהיה רעב ותאב לאכול: אדרתחא קדירך שפוך. קודם שתצטנן משל הוא זה כשאתה צריך לנקביך שפוך ואל תשהה אותם: קרנא קרי ברומי. אם תשמע קול קרן ברומי הוא סימן למבקש תאנים לקנות ולהוליך למקום אחר תאני דאבוך זבין אם אין אביך בבית הזהר אתה בנו למכור תאניו בעוד שיש תובעים: בשבילא. שביל קטן שפונים בו לשדות: יתבן נשי. לעשות צרכיהן:
רַב סַפְרָא עָאל לְבֵית הַכִּסֵא. אֲתָא רַבִּי אַבָּא נָחַר לֵיהּ אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיעוֹל מַר. בָּתַר דְּנָפַק, אֲמַר לֵיהּ: עַד כָּאן לָא עַיְלֵית לְשֵׂעִיר וְגָמְרֵת מִילֵי דְשֵׂעִיר, מִי לָא תְנַן: מְצָאוֹ נָעוּל בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ שָׁם אָדָם, מְצָאוֹ פָתוּחַ בְּיָדוּעַ שֶׁאֵין שָׁם אָדָם? וְאִיהוּ סָבַר, מִסְתַּכֵּן הוּא, דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: עַמּוּד הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי הִדְרוֹקָן, סִילוֹן הַחוֹזֵר מֵבִיא אֶת הָאָדָם לִידֵי יֵרָקוֹן.
נחר ליה אבבא. אפתח דבית הכסא לסימן לידע אם יש שם אדם נחר שנארחי"ן בל"א: אמר. רב ספרא לר' אבא שייעול אצלו לבית הכסא ולא רצה ליעול בתר דנפיק רב ספרא מבית הכסא א"ר אבא לרב ספרא עד כאן לא עיילת לשעיר עדיין לא הלכת לשעיר שהן אינן צנועין בבית הכסא וגמרת לך מילין דשעיר שגם אתה לא ידעת שצריך להיות צנוע בבית הכסא שאמרת לי ליעול ושעיר ר"ל לאומה של שעיר שאינם צנועין לאו הכי תנן במסכת תמיד מדורה היתה שם בעזרה היסק גדול של אור להתחמם שם הכהנים המסיכים רגליהם בבית הכסא שצריכין טבילה כדתנן במסכת יומא כל המסיך רגליו טעון טבילה ובית הכסא של כבוד היה שם מצאו נעול וכו' אלמא אין מספרים בבית הכסא ואת אמרת לי ליעול מר: ואיהו סבר. רב ספרא שמהר לומר ליעול סבר מסוכן הוא בעמוד החוזר אם ישוב לאחוריו ויחזור העמוד: עמוד החוזר. רעי שחוזר בבטנו שמתאפק לעשות צרכיו: הדרוקן. כריסו צבה: סילון החוזר. השתנה: ירקון. צבע פניו משתנה לירקון:
וְגַם יִבְדֹּק עַצְמוֹ קֹדֶם סְעוּדָה, דְּגָרְסִינָן הָתָם, וּבְפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (כג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַנִּכְנָס לִסְעוּדַת קֶבַע יְהַלֵּךְ עֶשֶׂר פְּעָמִים שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע פְּסִיעוֹת. וַאֲמְרֵי לָהּ: אַרְבַּע פְּעָמִים שֶׁל עֶשֶׂר פְּסִיעוֹת וְנִפְנֶה וְנִכְנָס וְיֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ.
הנכנס לסעודת קבע. וגנאי הוא שיצטרך לנקביו בתוך הסעודה ילך בראשון לבית הכסא עשר פעמים וכו' ובכל פעם ופעם בודק את עצמו ויושב אולי יוכל להפנות שההילוך מוריד הגדולים לנקב:
וּלְהַנְהָגַת הַבְּרִיאוּת קָבְעוּ זְמַן לִסְעוּדוֹת רֹב הָאָדָם בְּשָׁעָה רְבִיעִית, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שָׁעָה רִאשׁוֹנָה מַאֲכַל לוּדִים, שְׁנִיָּה מַאֲכַל לִסְטִים, שְׁלִישִׁית מַאֲכַל יוֹרְשִׁים, רְבִיעִית מַאֲכַל פּוֹעֲלִים, חֲמִשִּׁית מַאֲכָל כָּל אָדָם. אֵינִי, וְהָאָמַר רַב פַּפָא: רְבִיעִית זְמַן סְעוּדָה לַכֹּל הִיא? אֶלָּא אֵיפוֹךְ: רְבִיעִית מַאֲכַל כָל אָדָם, חֲמִישִּׁית מַאֲכָל פּוֹעֲלִים. שִׁשִּׁית מַאֲכַל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, מִכָּאן וָאֵילָךְ כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְחֵמֶת. וְאָמַר אַבַּיֵּי: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְּלָא טָעֵים מִידֵי בְצַפְרָא, אֲבָל טָעֵים מִידֵי בְצַפְרָא לֵית לָן בָּהּ.
לודים. אומה שאוכלין אדם והן רעבתנין: יורשים. שיורשים הון רב שלא טרחו בו ואין עסוקין ודואגין לשוט אחרי מזונות ולעסוק במלאכה: כזורק אבן לחמת. לנוד כן לא קשה ולא יפה לו באכילתו שזורק בגופו:
וְאִם הוּא רָגִיל לֶאֱכֹל מְעַט אַחַר תְּפִלָּתוֹ וְתַלְמוּדוֹ יוֹתֵר טוֹב הוּא לוֹ לְחַזֵּק גּוּפוֹ וּבְרִיאוּתוֹ. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַמְקַבֵּל (קז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים נֶאֱמְרוּ בְּפַת שַׁחֲרִית: מַצֶּלֶת מִן הַחַמָּה וּמִן הַצִּנָּה וּמִן הַזִּיקִין וּמַחְכִּימַת פֶּתִי וְזוֹכֶה בַדִּין וְזוֹכֶה לִלְמֹד וּלְלַמֵּד וּדְבָרָיו נִשְׁמָעִין וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ וְאֵין בְּשָׂרוֹ מַעֲלֶה הֶבֶל וְנִזְקָק לְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לְאִשָּׁה אַחֶרֶת וְהוֹרֶגֶת אֶת הַכִּנָּה שֶׁבִּבְנֵי מֵעַיִם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף מַכְנֶסֶת אֶת הָאַהֲבָה וּמוֹצִיאָה אֶת הַקִּנְאָה.
ומן הזיקין. מן הרוח נשיבת הרוח על האדם והכל לפי השעה ויש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ושעה פלוני: ומחכימת פתי. שדעתו מיושבת עליו לפי שאינו מצטער בעינוי. וזוכה בדין אם יש לו דין עם חבירו דעתו מיושבת לישב דבריו בבית דין להטעים אותם: ללמוד וללמד. מחמת ישוב הדעת ודבריו נשמעין לבריות שיש לו לב להטעימן: הבל. זיעה וזוהמא ונזקק לאשתו אם בעל הרהורים הוא ומתוך שלבו טוב בבוקר שאכל קצת תובע לאשתו ובצאתו לשוק ורואה נשים אינו מתאוה להן: הכינה. תולעים שבבני מעיים: ומוציאה את הקנאה. את התגר שכשאין לבו טוב עליו הוא נוח לכעוס:
וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם וּבְפֶרֶק הַחוֹבֵל, בְּמַסֶּכֶת קַמָּא (צב, ב): אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרָבָא בַּר מָארִי: מִנָּא הָא מִילְתָא דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: שִׁיתִין רְהוּטֵי רָהֲטוּ וְלָא מָטוּ לְגַבְרָא דְּמִצַּפְרָא כָּרַךְ, וְאָמְרוּ רַבָּנָן: הַשְׁכֵּם וֶאֱכֹל בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה? אֲמַר לֵיהּ: דִּכְתִיב: "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ וְלֹא־יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ" (ישעיה מט, י), כֵּיוָן דְּלֹא יִרְעֲבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ מִמֵּילָא לֹא יַכֵּם שָׁרָב וְשֶׁמֶשׁ. אֲמַר לֵיהּ: אַתְּ אֲמֶרֶת לִי מֵהָתָם וַאֲנָא אַמִּינָא לָךְ מֵהָכָא: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות כג, כה), זוֹ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה; "וּבֵרַךְ אֶת־לַחְמְךָ וְאֶת־מֵימֶיךָ" (שם), זוֹ פַּת בְּמֶלַח וְקִיתוֹן שֶׁל מַיִם בְּשַׁחֲרִית; מִכָּאן וָאֵילָךְ "וַהֲסִירֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (שם).
שיתין רהטי רהוט. ששים איש רצים ולא מגיעים לאוכל שחרית דהוא חזק לרוץ יותר: שרב ושמש. חום השמש:
וְאַל יָטִיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, לְפִי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ בְּיִרְאָתוֹ לִידֵי עֲבֵרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּגִטִּין (ו, ב): אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם אַל יַטִּיל אָדָם אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה הִטִּיל עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ אֵימָה יְתֵירָה וְהִפִּילָה כַּמָּה רְבָבוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמַּפִּיל אֵימָה יְתֵירָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ סוֹף בָּא לִידֵי שָׁלֹשׁ עֲבֵרוֹת: גִּלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָמִים וְחִלּוּל שַׁבָּת.
אימה יתירה. שיהא קפדן מאד ומתיראין מלפניו: גילוי עריות. כשמגיע זמן טבילתה בעת צינה והיא יראה לומר לא טבלתי ומשמשתו נדה. שפיכות דמים כי הכא שנהרגת פילגשו או פעמים שבורחת מפניו ונופלת באחת מן הפחתים וחילול שבתות פעמים שמדלקת נר או מבשלת משחשיכה מפני אימתו והוא אינו יודע:
וְגַם יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מִתּוֹךְ חוּלְשָׁה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת גִטִּין, פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוֹרְדַּיקוּס (ע, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הֵקִיז דָּם וְשִׁמֵּשׁ הַוְיָן לוֹ בָּנִים וִיתְקִין. הֵקִיזוּ שְׁנֵיהֶם וְשִׁמְשׁוּ הֲוְיָן לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי רָאֲתָן. אָמַר רַב פַּפָּא: לָא אֲמָרָן אֶלָּא דְלָא טָעֵים מִידֵי, אֲבָל טָעֵים לֵית לָן בָּהּ. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: בָּא מִן הַדֶּרֶךְ בַּצָהֳרַיִם וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ הֲוְיָן לוֹ בָּנִים וִיתְקִין. תָּנוּ רַבָּנָן: הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכִּסֵּא אַל יְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עַד שֶׁיִּשְּׁהֶה שִׁעוּר מִיל, מִפְּנֵי שֶׁשַּׂר שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא עוֹלֶה עִמּוֹ. וְאִם שִׁמֵּשׁ הֲוְיָן לוֹ בָּנִים נִכְפִּין. תָּנוּ רַבָּנָן: הַמְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָד אוֹחַזְתּוֹ עֲוִית, מְיֻשָּׁב אוֹחֲזוֹ אַלְרֵיָיא. הִיא מִלְמַעְלָה וְהוּא מִלְּמַטָּה אוֹחֲזוֹ דְלַיְירָא. מַאי דְלַיְירָא: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: סַם דַּלְדַיָא דַרְדַרָא. מַאי דַרְדַרָא? אָמַר אַבַּיֵּי: מוֹרִיקָא דְחוֹחֵי. רַב פַּפֵּי אָלִיס לֵיהּ וּבָלַע לֵיהּ. רַב פַּפָּא אָלִיס לֵיהּ וְשָׁדֵי לֵיהּ. אָמַר אַבַּיֵּי: מִי שֶׁאֵינוֹ בָקִי בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ לֵיתֵי תְּלָתָא קְפִיזֵי קוֹרְטוּמֵי דְחוֹחֵי וְנִידוֹקִינְהוּ וְנִישְׁלוֹקִינְהוּ בְחַמְרָא וְנִשְׁתֶּה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֵם הֶחֱזִירוּנִי לְנַעֲרוּתִי.
הויין לו. אם נתעברה באותו תשמיש בנים ויתקין חלשים בעלי ראתן שרץ במוח: דלא טעים מידי. שלא אכל כלום אחר הקזה ושימש מטתו: נכפין. חולי הנופל שנפלין כשבא להם החולי: עוית. שגידיו מושכין אותו וכווצין קרמפ"א בל"א: אלר"א. כאב שאבריו כואבין עליו: דליירא. חולי שלשול: מאי דליירא. למה נקרא החולי הזה דליירא על שם רפואתה שנקרא כן והוא: מוריקא דחוחי. הגדל בגדר של חוחים והוא מין כרכום שפל: אליס. לועס אותו לרפואה בשיניו ואכלה: מי שאינו בקי בדרך ארץ ליתי תלתא קפיזי. כלי מחזיק ג' רביעיות מדה קורטומי גרעיני כרכום הגדלים בקרקע מזובל בזבל הצאן ונידוקינהו ויכתשם הדק ויבשלם ביין וישתם והוא קרו"ג שנקרא פעל"ד זאפרן בל"א: לנערותי. לכח נערותי תשמיש:
שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַכְחִישִׁין כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם: פַּחַד, דֶּרֶךְ וְעָוֹן. פַּחַד, דִּכְתִיב: "לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי" (תהלים לח, יא); דֶּרֶךְ, דִּכְתִיב: "עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי" (שם קב, כד); עָוֹן, דִּכְתִיב: "כָּשַׁל בַּעֲוֹנִי כֹחִי" (שם לא, יא). שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַתִּיזִין כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם. וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל מְעוּמָד וְשָׁתָה מְעוּמַד וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מְעוּמָד. חֲמִשָּׁה קְרוֹבִין לְמִיתָה יוֹתֵר מִן הַחַיִּים. וְאֵלּוּ הֵן: אָכַל וְעָמַד וְשָׁתָה וְעָמַד, יָשַׁן וְעָמַד, שִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ וְעָמַד, הֵקִיז דָּם וְעָמַד. שִׁשָּׁה דְבָרִים הָעוֹשֶׂה אוֹתָם מִיָּד מֵת. וְאֵלּוּ הֵן: הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְנִתְיַגַּע וְהֵקִיז דָּם וְנִכְנָס לְבֵית הַמֶּרְחָץ וְשָׁתָה וְנִשְׁתַּכֵּר וְיָשַׁן עַל קַרְקַע וְשִׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁעֲשָׂאָן כְּסִדְרָן. אָמַר אַבַּיֵּי: כְּסִדְרָן מֵת, שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן חָלֵישׁ. אֵינִי וְהָא מָעוּרַת עָבְדָה לֵיהּ לְעַבְדָהּ תְּלַת מִינַיהוּ וּמִית? הַהוּא כָּחוּשׁ הֲוָה. שְׁמוֹנָה דְבָרִים רֻבָּן קָשֶׁה וּמִעוּטָן יָפֶה. וְאֵלּוּ הֵן: דֶרֶךְ אֶרֶץ וְדֶרֶךְ וְעֹשֶׁר וּמְלָאכָה, יַיִן וְשֵׁינָה, חַמִּין וְהַקָּזַת דָּם. שְׁמוֹנָה דְבָרִים מְמַעֲטִין אֶת הַזֶּרַע. וְאֵלּוּ הֵן: הַמֶּלַח וְהָרָעָב וְהַנֶּתֶק וּבִכְיָה וְשֵׁינָהעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְגֻדְגְּדָנִיּוֹת וְכִישׁוּת שֶׁלֹּא בִזְמַנָּה וְהַקָּזַת דָּם לְמַטָּה כִפְלַיִם. תָּאנָא: כְּשֵׁם שֶׁקָּשָׁה לְמַטָּה כִפְלַיִם, כָּךְ יָפֶה לְמַעְלָה כִפְלַיִם. אָמַר רַב פַּפָּא: לְמַטָּה – לְמַטָּה מִן הַבֵּצִים, לְמַעְלָה – לְמַעְלָה מִן הַבֵּצִים.
פחד. דאגה שדואג על דבר העתיד כגון טירוד מזונות או פחד אויב: סחרחר. סבבוני הדאגות והקיפוני. דרך. כל הדרכים בחזקת סכנה. עון. דאגת עונש העון: מתיזין. מפרק אבריו כאלו הן נשברין והוא דלא ישב מיד אחריו: אכל ועמד. מיד קודם ששהה מעט ואין המאכל עדיין מתפשט בו וכשעומד מיד הוא מכריע לצד אחר: העושה אותם. כולם כאחד: כסדרן. זה אחר זה דוקא כמו שאמר קודם: מעורת. שם אשה עבדא רק ג' מדברים האלה לעבדה ומית ואיך אמרת כולי האי: דרך ארץ. תשמיש ודרך להלוך בדרכים ועושר מיעוטו יפה ורובו קשה שמבטל מתלמוד תורה ומגביה לבבו. חמין לרחוץ ולשתות: והנתק. צרעת ושחין גדגדניות זרע גד גליינדי"ר בל"א וכישות שלא בזמנה קודם בישולה והוא מין ירק דק וארוך ומסבב על הקוצים הנקרא ברקון כמו שאמרו בברכות ועדיין מתירא מן הקוצים ומן הברקנים וכדמתרגם על כשושנה בין החוחים: כפלים. היא רעה וממעטת יותר הכח מהשאר דברים שמחלישין הכח: למטה מן הביצים. כמו ברגליו ובשוקיו למעלה בכתפים ובקליבוסת ובצואר:
וּשְׁאָר כָּל הַהַרְחָקוֹת מֵהַמִּשְׁגָל שֶׁהֵם טוֹבוֹת לָאָדָם, לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ, כְּתוּבוֹת לְמַעְלָה, בְּנֵר רִאשׁוֹן, חֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל (סימן יט), וּבְנֵר שְׁלִישִׁי, חֵלֶק דֶּרֶךְ הַחִבּוּר (סימן קעז). וְהַנִּזְהָר בְּדִבְרֵיהֶם וְחַי בָּהֶם.
ההרחקות מהמשגל. שיתרחק האדם מן תאות הנשים במה שאסור לו ומן המותרות שלא יחליש כחו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5