הָאָדָם בִּימֵי בַחֲרוּתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג הַמֻּשְׂכָּלוֹת הַנֶּעֱלָמוֹת בְּלִבּוֹ כְּמוֹ שֶׁהֵם, וּבְזִקְנוּתָם נִתּוֹסְפָה בָהֶם הַחָכְמָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, א): תַּנְיָא: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין חָכְמָה מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּישִׁישִׁים חָכְמָה" (איוב יב, יב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִיִין טִפְּשׁוּת מִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (שם שם, כ). עַל כֵּן כָּל אָדָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא נָבוֹן בְּעֵינָיו, טוֹב לוֹ שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בְּנַעֲרוּתוֹ בְּעִמְקֵי הַחָכְמוֹת עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְבֶן אַרְבָּעִים, שֶׁמִּתְקָרֵר הַחוֹם הַטִּבְעִי וְהוּא מְיֻשָּׁב וְרָאוּי לְבִינָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְמַסֶּכֶת אָבוֹת: בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה. וְהוּא, לְפִי שֶׁכְּבָר עָבְרוּ חֲצִי יָמָיו, אֲפִלּוּ שֶׁיַּגִּיעַ לִגְבוּרוֹת. כִּי רְתִיחַת הַטֶּבַע וְהֶמְיַת הַנַּעֲרוּת מוֹנְעִים לָאָדָם וּמְעַכְּבִין אוֹתוֹ מִלִּכָּנֵס בַּחָכְמוֹת בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יַפְסִיד אֱמוּנָתוֹ.
וטעם זקנים יקח. וע"כ מדקשו קראי אהדדי חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק: אפילו שיגיע לגבורות. לשמונים הרי חצי ימיו עבר כשהוא בן ארבעים: והמיית. שטות וסכלות נעוריו: בענין שלא יפסיד אמונתו. ששכלו עדיין חלש ודבק בסכלות הנערות ע"כ לא ישיג תכלית החכמה לאמיתתה ומבלבל דעתו ויבא בשיבוש מחשבתו לחטא:
וּלְפִיכָךְ כָּתְבוּ בַתַּלְמוּד שֶׁהַחֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ רוֹצִים לִכָּנֵס בַּחָכְמוֹת, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיוּ בְּקִיאִין בַּקַּבָּלָה וּגְדוֹלִים בַּתַּלְמוּד, עַד שֶׁהָיוּ נִכְנָסִים לִימֵי הַזִּקְנָה, שֶׁהוּא מִבֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה, כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (חגיגה יג, א): אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי אֱלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ מַעֲשֶׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתֵּי לָא קַשָּׁאִי. כִּי קָשׁ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לֵיהּ רַבִּי אַסֵּי לְרַבִּי אֶלְעָזָר: תָּא אַגְמְרָךְ מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אָמַר לֵיהּ: אִי זַכָּאִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבָּךְ הֱוֵי גְּמִירְנָא.
מעשה מרכבה. ברייתא היא אמר ר"א אכתי לא קשאי עדיין איני ראוי ללמוד דברים כאלו כי לא זקנתי:
וְגַם הִזְהִירוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יוֹרֶה אָדָם עַד שֶׁהוּא בֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה, שֶׁהוּא רָאוּי לְבִינָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, ב): וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק הָיָה נוֹטֵל (כב, א) כָּל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה: עַד כַּמָּה? עַד אַרְבָּעִין שָׁנָה וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּסוֹף חֵלֶק רִאשׁוֹן מִכְּלָל (ז) [א] מִנֵּר זֶה (סימן רמה).
וְגַם שֶׁאָמְרוּ "מִנְעוּ בְנֵיכֶם מִן הַהִגָיּוֹן", אוּלַי לָזֶה הָיְתָה כַוָּנָתָם שֶׁאָמְרוּ בְנֵיכֶם, רְצוֹנָם לוֹמַר, כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים, וְעַל כֵּן לֹא אָמְרוּ "עַצְמְכֶם", שֶׁלֹּא הָיוּ מוֹנְעִים רַבּוֹתֵינוּ לְשׁוּם אָדָם מִלֵּידַע בְּכָל הַחָכְמוֹת – בִּהְיוֹתָם בְּעֵינֵיהֶם דָּבָר גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן; דָּבָר גָּדוֹל – מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן – הַוָּיוֹת דַּאֲבַּיֵּי וְרָבָא.
מן ההגיון. מן הסודות התורה שאין מדברים אותו בפה מלא אלא בהגה וצפצוף: הויות דאביי ורבא. קושיתם ופלפולם היתה פשוטה אצלו:
וְגַם קָרְאוּ לַחָכְמוֹת הָאֱלֹהִיּוֹת "כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם", כִּדְגָרְסִינָן פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁים (חגיגה יג, א): רַב יוֹסֵף הֲוָה גָמִיר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, סָבֵי דְפוּמְבְּדִיתָא הֲווּ גְּמִירֵי מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. אָמְרוּ לֵיהּ: לִיגְמְרָן מַר מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה. אֲמַר לְהוּ: אַגְמְרוּן אַתּוּן לִי מַעֲשֶׂה בְרֵאשִׁית אֲגְמְרוּהוּ. בָּתַר דְּאַגְמְרוּהָ אָמְרוּ לֵיהּ: לִיגְמְרוֹן מַר מעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, אֲמַר לְהוּ, תַּנֵּינָא: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ", דְּבָרִים הַמְּתוּקִים מִדְּבַשׁ וְחָלָב יִהְיוּ תַחַת לְשׁוֹנֵךְ. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: מֵהָכָא "כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁיךָ", אַל תִּקְרֵי "כְּבָשִׂים" אֶלָּא כְּבוּשִׁים. דְּבָרִים שֶׁהֵם כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יִהְיוּ תַּחַת לְבוּשֶׁיךָ.
כבשונו. שסתומים ונעלמים הם בעולם: מעשה בראשית. פירש ר"ח הוא שם מ"ב אותיות היוצא מבראשית ומפסוק של אחריו וצירוף אותיות שברא הקב"ה בהם העולם: כבושים. כמו רישא בכבשא בהדי כבשי דרחמנא למה לך וכן ממני יצאו כבושין דברים סתרים:
וְלֹא הִזְהִירוּ לַמֵּבִין מִלְהִסְתַּכֵּל בַּחָכְמָה אֶלָּא בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים הַמַּפְסִידִים לְכָל אָדָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ שָׁם (יא, ב): כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָא לָעוֹלָם: מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר. וְכָל זֶה, לְפִי שֶׁאֵין כֹּחַ בַּשֵּׂכֶל לְהַשִּׂיג בָּהֶן וְאוּלַי יָבוֹא לִידֵי הַטְעָאָה. אֲבָל בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיגָם עַל בּוּרְיָם אַחַר שֶׁתְּהֵא חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ הַקַּבָּלָה וְיַגִּיעַ הַזְּמָן שֶׁיּוּכַל לְהִתְיַשֵּׁב בְּלִבּוֹ תְּבוּנָה וָדַעַת, טוֹב לוֹ לְהִכָּנֵס בַּחָכְמוֹת בְּמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה, כְּפִי הָרָאוּי, עַד שֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס.
מלהסתכל בחכמה. של מעשה בראשית ובמעשה מרכבה רק באותן ד' דברים מי שיסתכל בהן יבא לידי הפסד שיצא מדעתו לתרבות רעה כי הוא דבר שאין להשיג: עד שיכנס לפרדס. כינוי לחכמת הקבלה ושתהיה נשמתם צרורה בערבות במקום החיים הנצחיים:
אָמְנָם אִם יַתְחִיל בְּחָכְמָה אֱלֹהִית, לֹא יִתְחַדֵּשׁ לוֹ בִּלְבּוּל בֶּאֱמוּנָה לְבַד, אֲבָל בִּטּוּל לְגַמְרֵי מִכָּל לִמּוּד, לְפִי שֶׁלֹּא יַשִּׂיג בְּהַתְחָלָתוֹ הַתּוֹעֶלֶת הָאֲמִתִּי. וְזֶה דוֹמֶה לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לָזוּן לַנַּעַר הַיּוֹנֵק בְּלֶחֶם וּבָשָׂר וְיַיִן, שֶׁיְּמִיתֵהוּ בְלִי סָפֵק, לֹא לְפִי שֶׁאֵלּוּ הַמְּזוֹנוֹת הֵם רָעִים, אֲבָל יְמִיתֵהוּ לְחֻלְשָׁתוֹ מִלְּעַכְּלָם, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן שֶׁיּוּכַל לְקַבֵּל הַתּוֹעֶלֶת בָּהֶם. כָּךְ אֵלּוּ הַדֵּעוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת, לֹא הִרְחִיקוּם לָאָדָם וְהֶעֱלִימוּם וְדִבְּרוּ בָהֶם בְּחִידוֹת מִפְּנֵי הֱיוֹת בָּהֶם דָּבָר רַע נִסְתָּר, אוֹ לְפִי שֶׁהֵם סוֹתְרִים לִיסוֹדוֹת הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַפְּתָאִים, אֲבָל הֶעֱלִימוּם וְעִכְּבוּם לְקִצּוּר הַשֵּׂכֶל בַּהַתְחָלָה לְקַבְּלָם, עַד שֶׁיְּהֵא שָׁלֵם בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבָה וּבְיִשּׁוּב הַבִּינָה, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַהֲבִינָם עַל אֲמִתָּתָם.
אמנם אם יתחיל. בתחילת למודו שעדיין לא יבין הפנימיות שכל הדברים רק ברמז ובדמיון נאמרו וסבור שהם כפשוטו ולא יודע לאן נוטה באופן שישיג הפנימיות ויהיה זר בעיניו ועל כן יהרהר תוהו בלבו ויבלבל מחשבתו ושכלו באמונה ולא באמונה לבד אלא שלא יבקש ללמוד שום דבר יותר ונשאר כן בשיבוש שתקוע בו על כן יגיע ויעמול עד שיבין הדבר על בוריו וביותר כשילמדו מהמקובל: או לפי שהם סותרים. שיש בהם דברים כנגד התורה:
וְעַל זֶה הִתְנוּ וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (שם): וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. רְצוֹנָם לוֹמַר, כִּי בִשְׁנֵי הַתְּנָאִים הָאֵלּוּ, בִּהְיוֹתוֹ חָכָם שֶׁכְּבָר נִכְנַס בַּחָכְמוֹת אֲשֶׁר הֵם הַקְדָּמוֹת לָעִיּוּן, וְהַשֵּׁנִי, בִּהְיוֹתוֹ רָאוּי לַבִּינָה וּמְיֻשָּׁב בָּהּ, שֶׁהוּא זַךְ הַטֶּבַע וְנִכְנַס בַּיָּמִים שֶׁיָּבִין הָעִנְיָן בִּמְעַט רֶמֶז – אָז אָמְרוּ, שֶׁמּוֹסְרִין לוֹ רָאשֵׁי פְרָקִים וְהוּא יוֹסִיף מִדַּעְתּוֹ. וְגַם כֵּן אָמְרוּ שָׁם (יג, א): אֵין מוֹסְרִין רָאשֵׁי פְרָקִים אֶלָּא לְאַב בֵּית דִּין וְהוּא שֶׁלִּבּוֹ דוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ. רְצוֹנָם לוֹמַר, אַב בֵּית דִין, שֶׁקָּדַם בַּתַּלְמוּד; וְלִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שִׁפְלוּת וְיִרְאַת חֵטְא. וּמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּנָאִים אֵלּוּ הֻרְשָׁה לִכָּנֵס בָּהּ. וְעִם כָּל זֶה הִזְהִירוּ וְאָמְרוּ: בְּמֻפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרֹשׁ וּבַמְכֻסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקֹר, בַּמֶּה שֶׁהֻרְשֵׁיתָ הִתְבּוֹנֵן וְאֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִּסְתָּרוֹת. רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁלֹּא יִשְׁלַח שִׂכְלוֹ בְּמַה שֶּׁלֹּא יוּכַל לְהַשִּׂיג, כְּפִי הָאָמוּר לְמַעְלָה.
ולא במרכבה ביחיד. לתלמיד יחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו שלא יצטרך לשאול לרב כשיסתפק לו דלאו אורח ארעא לפרושי בהדיא: ראשי פרקים. ראשי פרשיות שבה: במופלא ממך. במובדל ומופרש ממך שלא רצה הקב"ה לגלות לך:
וְאֶל זֶה רָמַז הֶחָכָם בְּאָמְרוֹ: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ" וגו' (משלי כה, טז), רוֹצֶה לוֹמַר, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַדְּבַשׁ, אַף־עַל־ פִּי שֶׁהוּא מָתוֹק, מַפְסִיד לְמִי שֶׁהוּא חַם בְּטִבְעוֹ, אוֹ לְמִי שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ רַב, כָּךְ הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה, עִם כָּל מְתִיקוּתָהּ, מַזֶּקֶת לְכָל מִי שֶׁאֵין בּוֹ כֹחַ לַהֲבִינָהּ. וְגַם לָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "אַל־תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם" (קהלת ז, טז), רוֹצֶה לוֹמַר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁדַּעְתּוֹ יוּכַל לְהַשִּׂיגוֹ. וְאֶל זֶה רָמַז דָּוִד בְּאָמְרוֹ: "וְלֹא־הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהלים קלא, א), רוֹצֶה לוֹמַר, בְּמַה שֶּׁהָיָה מֻפְלָא וּמְכֻסֶּה מִמֶּנִּי.
וְיֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִירָא תָמִיד מִמַּה שֶּׁאֵרַע לִגְאוֹנֵי עוֹלָם, בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא, שֶׁאָמְרוּ עַל בֶּן עַזַּאי, שֶׁהֵצִיץ וָמֵת; וְאָמְרוּ עַל בֶּן זוֹמָא, שֶׁהֵצִיץ וְנִפְגַע. וּלְפִיכָךְ אַל יִכָּנֵס אָדָם אֶלָּא בְּמַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג, וּבַעֲשׂוֹתוֹ כֵן יִכָּנֵס בְּשָׁלוֹם וְיֵצֵא בְשָׁלוֹם וְיָבוֹא בְּשָׁלוֹם לִמְנוּחָה עֶלְיוֹנָה.
שהציץ. לצד השכינה ונפגע נטרפה דעתו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5