אַחֲרֵי שֶׁיְּהֵא מֻרְגָּל הָאָדָם בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, בִּהְיוֹת חֲקוּקָה בְּלִבּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם וְאַהֲבָתוֹ וּבְיוֹצְאוֹ מֵרְתִיחַת יְמֵי נַעֲרוּתוֹ, מַגִּיעַ הַזְּמַן לִכָּנֵס בְּפִלְפּוּל הַחָכְמָה, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמַעֲלָה עֶלְיוֹנָה. שֶׁהַתּוֹרָה וְהַחָכְמָה בְּעִנְיָן זֶה הֵם שְׁנֵי דְּבָרִים נִבְדָּלִים: הָאֶחָד, הַמִּצְווֹת וְהַדִּינִים; וְהַשֵּׁנִי, הַחָכְמוֹת הָעִיּוּנִיּוֹת. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַקְדִּים זֶה לָזֶה בַּזְּמָן.
וביצאו מרתיחת ימי נערותו. כשהגיע לימי זקנה אז אין היצר הרע מתגבר עליו כמו בנערותו כי נתקרר בו חמימות תאות היצה"ר שנתמעט ממנו הנאת התאוה ע"כ צריך לשום לבו בעבודת ה':
וְכֵן מָצִינוּ לְרַבּוֹתֵינוּ שֶׁהִבְדִּילוּ זֶה מִזֶּה בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לא, א): כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" וגו' (ישעיה לג, ו)? "אֱמוּנַת", זֶה סֵדֶר זְרָעִים; "עִתֶּיךָ", זֶה סֵדֶר מוֹעֵד; "חֹסֶן", זֶה סֵדֶר נָשִׁים; "יְשׁוּעֹת", זֶה סֵדֶר נְזִיקִין; "חָכְמַת", זֶה סֵדֶר קֳדָשִׁים; "וָדָעַת", זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילוּ הָכֵי – "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ (שם). רָבָא אָמַר: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: כְּלוּם נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צִפִּיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילוּ הָכֵי, אִי אִיכָּא יִרְאַת ה' – אִין, אִי לָא – לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי חִטִּים לַעֲלִיָּה. הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵרַבְתָּ לִי בָהֶן חוּמְטוּן (ארץ מליחה ומשמרת את הפירות מהתליע)? אָמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לֵיהּ: אִם כֵּן מוּטָב הָיָה שֶׁלֹּא הֶעֱלִיתָם.
סדר זרעים. שעל אמונת האדם סומכין להפריש מעשרותיו כראוי עתיך זה סדר מועד שבא לעת הקבועה לו חוסן לשון יורשין וע"י אשה נולדו יורשין סדר נזיקין מושיען ומזהירן לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון חכמת זה סדר קדשים צריך חכמה למי שעוסק ללמוד דיניהם שלא לשנות דעת עדיף מחכמה שצריך דעת לשמור בטהרה: היא אוצרו. הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון: קבעת עתים. לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום בדרך ארץ ושואלין ראשון בדרך ארץ דאי היו שואלין עסקת בתורה היה משיב לא היה לי דעת ללמוד ועתה היה לך דעת לישא וליתן יש לך דעת ללמוד: בפריה ורביה. היינו חוסן: צפית לישועה. לדברי הנביאים הבנת דבר מתוך דבר היינו דעת:
נִמְצָא, שֶׁסִּדֵּר רָבָא יְמֵי הָאָדָם כַּסֵּדֶר הָרְאוּיִים לִהְיוֹת. בָּרִאשׁוֹנָה, מַשָּׁא וּמַתָּן שֶׁל אֱמֶת לְקִיּוּם גּוּפוֹ וּלְהַנְהָגָה מְדִינִית וּלְדַרְכֵי שָׁלוֹם. אַחַר כָּךְ, שֶׁיִּקְבַּע עִתִּים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹצִיא כָּל זְמַנּוֹ בְּקִיּוּם הַגּוּף לְבָד. וְאַחַר זֶה דִּבֵּר בְּזִוּוּגוֹ, כַּסֵּדֶר הָרָאוּי לָאָדָם, לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִשָּׂא אַחַר כָּךְ אִשָּׁה. וְאָמַר אַחַר זֶה, שֶׁיִּקְבַּע בְּלִבּוֹ הָאֱמוּנָה לָשׂוּם מִבְטָחוֹ בַּאֲדוֹן הַכֹּל, לְצַפּוֹת בַּיְּשׁוּעוֹת הַבָּאוֹת בְּכָל עֵת וּבַיְשׁוּעָה הַכְּלָלִית; וְאַל יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ שֶׁהַבּוֹרֵא, סָר הַיְכֹלֶת מִיָּדוֹ וּנְתָנוֹ לִצְבָא הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כִּי בְיָדוֹ הוּא לַעֲשׂוֹת הַכֹּל, כִּי זֶה צָרִיךְ הָאָדָם עַל כָּל פָּנִים לְהַאֲמִין קֹדֶם שֶׁיִּכָּנֵס בַּחָכְמוֹת הָעִיּוּנִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבּוֹ שְׁגִיאָה. וְאַחַר כָּל זֶה יְפַלְפֵּל בַּחָכְמָה וּמִפִּלְפּוּלָהּ יָבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר. וְעִם כָּל זֶה, אִם יֵשׁ בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם – אִין, וְאִי לֹא – לֹא, שֶׁהַיִּרְאָה הִיא מָבוֹא וְקִיּוּם לְכָל לִמּוּד שֶׁבָּעוֹלָם.
ולהנהגה מדינית. כל שהוא לתיקון וצורך המדינה שיהא אדם דר באסיפת בני אדם בעיר ובבית ולא במדברות ובשדות כחיות ובהמות הארץ: ובישועה הכללית. ישועת הגאולה שהיא הכלל מכל הישועות: בחכמת העיוני. שהגיע לחכמה להשכיל דברים בעיון שכלו למצוא אמיתת הדברים במה שלמד שזה תלוי בעיון שכלו:
וְעַל דָא אֲמְרִינָן עֲלָהּ: וַאֲמַר רָבָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תוֹרָה וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתְּחוֹת פְּנִימִיּוֹת וּמַפְתְּחוֹת הַחִיצוֹנִיּוֹת לֹא מָסְרוּ לוֹ, בַּמֶּה יֵעוֹל. אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" (קהלת ג, יד). רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הֲווּ יָתְבֵי, קָא חָלִיף וְאָזֵיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא. אֲמַר לֵיהּ: נֵיקוֹם מְקַמֵּיה, דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין הוּא. אֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: נֵיקוֹם מְקַמֵּיהּ, דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָאן הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אֲמֵינָא לָךְ "דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין", וְאַתְּ אֲמֶרֶת "דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָאן הוּא"! תִּסְתַּיֵּם דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא דַאֲמַר "דִּגְבַר דָּחִיל חַטָּאִין הוּא", דַּאֲמַר רַבִי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח), שֶׁכֵּן בְּלָשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְחָדָא הֵן.
יראת שמים דומה. לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו: במה יעול. באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימיים: אמינא לך. כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'. יחידה היא היראה בעולם וכן מצינו בשלמה שאמר אמרתי אחכמה במה ששאל חכמה אבל יראת ה' ראשית דבר שטוב היה לו אם היה לו ראשית לחכמה יראת חטא אז היתה חכמתו מתקיימת כי מה לו בחכמתו וכתיב ויעש שלמה הרע בעיני ה':
נִמְצָא, שֶׁיִּרְאַת ה' צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְכָל חָכְמָה. וְעַל כֵּן אָמַר הַמְשׁוֹרֵר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה"' וגו' (תהלים קיא, י), רוֹצֶה לוֹמַר, מַה שֶּׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת קוֹדֵם לַחָכְמָה הוּא יִרְאַת הַשֵּׁם. וְאָמַר הֶחָכָם: "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה" (משלי טו, לג). וְעַל דָּא גָּרְסִינָן בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ וכו'. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ וכו'. וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל (עב, ב): אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: "לָמָּה־זֶּה מְחִיר בְּיַד־כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֵב אָיִן" (משלי יז, טז)? אוֹי לָהֶם לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וְאֵין בָּהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, מַכְרִיז רַבִּי אֲלַכְסַנְדְרַאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ בֵּיתָא וְתַרְעָא לְבֵיתֵיהּ עָבִיד. אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בִּמְטוּתָא מִנֵּיכוּ, דְּלָא תֵירְתוּ תַּרְתֵּי גֵּיהִנֹּם.
כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו. שחושב בלבו אלמד בשביל שאהיה ירא חטא ובשאר עסקיו הדרך הוא שחושב תחלה איך יפעול ויעשה זה על היותר טוב ואם יחכם שבדרך זה טוב לעשות ובאמת טוב הוא לו אם יעשה כן צריך להבין תחלה שאין בדבר זה מה שהוא חטא אז הקב"ה יקיים חכמתו ר"ל מה שהחכים בשכלו לפעול אבל אם ימצא שיש בו צד חטא בדבר יבטל אותו ולא יעשה שהרי מ"מ אין הקב"ה מקיים המעשה בידו ונשאר לו רק החטא ואם אין חכמה ר"ל תורה לא יצויר בו יראת חטא שלא יודע עונשה וחומרתה ואם למד ואף על פי כן אין בו יראת חטא אין תורה מתקיימת בידו: לקנות חכמה ולב אין. דמי שיש לו לב טוב הכל בו: ותרעא. שער שהתורה אינה אלא שער ליכנס בה ליראת שמים לכך צריך שתקדם לו יראת שמים כלומר אם אין לו יראה שהיא הבית מה לו שער שהיא התורה והבית חרוב יחרב: תרתי גיהנם. להיות יגעים בתורה ועמלים בה בעוה"ז ולא תתקיים ותירשו גיהנם במותכם ובחייכם לא נהניתם בעולמכם:
עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִקְבֹּעַ בְּלִבּוֹ הַיִּרְאָה וְשֶׁיִּכָּנֵס אַחַר כָּךְ לְכָל חָכְמָה וְלֹא יִשְׁגֶּה בָהּ, אֲבָל תּוֹעִיל לוֹ לַעֲלוֹת בָּהּ לְהַשָּׂגָה עֶלְיוֹנָה.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5