גָּדוֹלָה תוֹרָה, שֶׁנּוֹתֶנֶת חַיִּים לְלוֹמְדֶיהָ גַּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק רַבִּי מֵאִיר: גְּדוֹלָה תוֹרָה שֶׁהִיא נוֹתֶנֶת חַיִּים לְעוֹשֶׂיהָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל־בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד, ב) וְאוֹמֵר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ" (שם ג, ח).
נותנת חיים. בעולם הזה שאוכל הפירות והקרן קיימת לו לעולם הבא כי חיים הם למוצאיהם בקרן לעוה"ב ובפירות בעוה"ז: ולכל בשרו מרפא. לא כשאר הרפואות מי שיש לו מכות מה שנוח לזה קשה לזה או מה שטוב לראשו קשה ללבו והתורה לכל בשרו מרפא: רפאות תהי לשרך. לטבורך בעולם הזה ושקוי לעצמותיך שתהא משקה עצמותיך בקבר:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נד, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ לְוָיָה יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לִוְיַת חֵן" וגו'. חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵם לְרֹאשֶׁךָ" (שם א, ט). חָשׁ בִּגְרוֹנוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ" (שם). חָשׁ בִּבְנֵי מֵעָיו יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ" חָשׁ בְּכָל גּוּפוֹ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְכָל־ בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (שם ד, כב). אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרַבִּי חִיָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. אָדָם נוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ סַם – יָפֶה לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל – סַם חַיִּים לַכֹּל.
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (יח, א) וּבְמַסֶּכֶת יְבָמוֹת, פֶּרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה (קה, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מִשְׁפָּחָה אַחַת הָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיוּ מֵתִים בְּנֵי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית עֵלִי אַתֶּם, שֶׁנֶּאֱמַר בְּהוּ: "וְכָל־מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" (שמואל־א ב, לג); לְכוּ וְעִסְקּוּ בַתּוֹרָה וִחְיוּ. הָלְכוּ וְעָסְקוּ בַתּוֹרָה וְחָיוּ. וְהָיוּ קוֹרִין לָהֶם מִשְׁפַּחַת יוֹחָנָן עַל שְׁמוֹ.
וכל מרבית. גידולים רביית ביתך ימותו אנשים כשיגיעו לכלל אנשים והוא יותר צער משימותו קטנים:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דַּחֲגִיגָה (ג, ב): "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים" (קהלת יב, יא), לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לְדָרְבָן? לוֹמַר לָךְ: מַה דָּרְבָן זֶה מְכַוֵּן אֶת הַפָּרָה לִתְלָמֶיהָ לְהָבִיא חַיִּים לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה מְכַוְּנִין לֵב לוֹמְדֵיהֶם מִדַּרְכֵי מִיתָה לְדַרְכֵי חַיִּים וכו'.
כדרבונות. ככלי המחרישה ומסמרות כמו מחט עב נעוץ בראש המלמד ונקרא מלמד שמדריך הפרה ומלמדה לחרישה שיהא מחריש השדה מכוון ושוה: להביא חיים לעולם. על ידי תבואה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְשַׂמְתֶּם" (דברים יא, יח) – סַם תָּם. נִמְשְׁלָה תוֹרָה כְּסַם חַיִּים. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהִכָּה אֶת בְּנוֹ מַכָּה גְּדוֹלָה וְהִנִּיחַ לוֹ רְטִיָּה עַל מַכָּתוֹ, וְאָמַר לוֹ: בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁרְטִיָּה זוֹ עַל מַכָּתְךָ אֱכֹל מַה שֶּׁהֲנָאָתְךָ, שְׁתֵּה מַה שֶּׁהֲנָאָתְּךָ וּרְחֹץ בֵּין בְחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן וְאִי אַתָּה מִתְיָרֵא; וְאִם אַתָּה מַעֲבִירָהּ – הֲרֵי הִיא מַעֲלָה נִימָא. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בָּנַי, בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע, בָּרָאתִי לוֹ תוֹרָה תַבְלִין, אִם אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֲלֹא אִם־תֵּיטִיב שְׂאֵת" (בראשית ד, ז), וְאִם אֵין אַתֶּם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (שם); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" (שם) וְאִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה מוֹשֵׁל בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה תִּמְשָׁל־בּוֹ" (שם).
ושמתם. את דברי אלה סם תם שלם שאינו חסר שום הצלה: מה שהנאתך. כל מה שדעתך נוחה הימנו ואפילו דבש וכל מינים מתוקים שקשים למכה: מעלה נימא. צמחים מין יבלת ופושה ואוכל הבשר: תורה תבלין. התורה טוב להסיר היצ"ה כמו תבלין מיני ירקות ובשמים טוב למאכל: אם תיטיב. לקח טוב שאם תתנשא על יצרך: משאו ומתנו. של יצה"ר באדם להחטיאו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת בְּרָאוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סא, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרָה מַלְכוּת הָרִשְׁעָה שְׁמָד עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַתּוֹרָה. מֶה עָשָׂה רַבִּי עֲקִיבָא? הָלַךְ וְהִקְהִיל קְהִלּוֹת בָּרַבִּים, יָשַׁב וְדָרַשׁ. מְצָאוֹ פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: אִי אַתָּה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי אוּמָה זוֹ? אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ חָכָם אַתָּה – אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ. אֶמְשֹׁל לְךָ מָשָׁל; לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְשׁוּעָל, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל שְׂפַת הַנָּהָר וְרָאָה דָּגִים שֶׁרָצִים לְכָאן וּלְכָאן, אָמַר לָהֶם: מִפְּנֵי מָה אַתֶּם רָצִים לְכָאן וּלְכָאן? אָמְרוּ לוֹ: מִפְּנֵי הָרְשָׁתוֹת וְהַמִּכְמוֹרוֹת הַבָּאוֹת עָלֵינוּ, אָמַר לָהֶם: רְצוֹנְכֶם שֶׁתַּעֲלוּ לַיַּבָּשָׁה וְנָדוּר אֲנִי וְאַתֶּם, כְּמוֹ שֶׁדָּרוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹתֵיכֶם? אָמְרוּ לוֹ: אַתָּה הוּא, שֶׁאוֹמְרִים עָלֶיךָ פִּקֵּחַ שֶׁבַּחַיּוֹת – אִי אַתָּה אֶלָּא טִפֵּשׁ; וּמַה בִּמְקוֹם חַיּוּתֵנוּ אָנוּ מִתְיָרְאִים, בִּמְקוֹם מִיתָתֵנוּ לֹא כָל שֶׁכֵּן. וְאַף אָנוּ כָּךְ: בִּזְמַן שֶׁאָנוּ עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב בָּהּ: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ" (דברים ל, כ) – אָנוּ מִתְיָרְאִים, כְּשֶׁאָנוּ פוֹסְקִין מִן הַתּוֹרָה – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁתָּפְשׂוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבָשׁוּהוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, וּתְפָשׂוּהוּ לְפַפּוֹס בֶּן יְהוּדָה וַחֲבָשׁוּהוּ אֶצְלוֹ. אָמַר לוֹ: אָשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁנִּתְפַּסְתָּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, אוֹי לִי, שֶׁנִּתְפַּשְׂתִּי עַל דְּבָרִים בְּטֵלִים. אָמְרוּ: כְּשֶׁהוֹצִיאוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה – זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה, וְהָיוּ סוֹרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: רַבֵּינוּ, עַד כָּאן? אָמַר לְהוּ: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה, "בְּכָל־נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה), אֲפִילוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ – וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּאָה לְיָדִי אֲקַיְּמֶנָּה. יָצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ"אֶחָד". אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? "מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים" וגו', אָמַר לָהֶם: "חֶלְקָם בַּחַיִּים". יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַשְׁרֶיךָ, רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁיָּצָאת נִשְׁמָתְךָ בְּ"אֶחָד" וְאַתָּה מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
והיה מתכוין לקבל עול מלכות שמים. בכוונת קריאת שמע שהיה קורא: עד כאן. אין צריך אתה לכוין כי נמסרת למיתה ועדיין אתה מכוין בו והולך: אקיימנה. בשמחה ובכוונה ואמסור נשמתי לו: ממתים ידך. היה לו למות ולא מידי בשר ודם:
וְגָרְסִינָן בַּמְּכִילְתָּא: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: "כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו)? אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם – רְפוּאָה הִיא לָכֶם, חַיִּים הִיא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" (משלי ד, כב).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: "אִם־שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע" (שמות טו, כו), יָכוֹל לִרְשׁוּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם), אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּעֲשָׂרָה קוֹלוֹת; "וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה" (שם), אֵלּוּ הַגָּדוֹת; "וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו" (שם), אֵלּוּ הַמִּצְווֹת; "וְשָׁמַרְתָּ כָּל־חֻקָּיו" (שם), אֵלּוּ הָעֲרָיוֹת; "כָּל־הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר־שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם" (וגו') (שם), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: תּוֹרָה שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם הִיא מְרַפְּאָה אֶתְכֶם שֶׁנֶּאֱמַר: "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ" (משלי ג, ח).
יכול לרשות. כל דבר שאינו מצוה נקרא רשות:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: "כִּי־חַיִּים הֵם לְמוֹצְאֵיהֶם" וגו', כָּל מִי שֶׁמּוֹצֵא דִבְרֵי תוֹרָה – חַיִּים הוּא מוֹצֵא, מָצָא אָדָם רַב לִלְמֹד מִמֶּנּוּ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה אוֹ פֶּרֶק אֶחָד – חַיִּים הוּא מוֹצֵא, לְכָךְ נֶאֱמַר: "כִּי־חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם".
אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם אָדָם נוֹתֵן סַם לַחֲבֵרוֹ – יָפֶה לְזֶה וְקָשֶׁה לְזֶה; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְהִיא סַם חַיִּים לְכָל גּוּפָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְכָל־בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (משלי ד, כב).
גַּם בַּמְּכִילְתָא: "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ" (שמות טו, כה), רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: עֵץ הַרְדּוֹפְנִיָּא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עִקָּר תְּאֵנָה וְעִקָּר רִמּוֹן. דּוֹרְשֵׁי רְשׁוּמוֹת אָמְרוּ: הֶרְאָהוּ דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנִּמְשְׁלוּ לְעֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ חַיִּים הִיא" (משלי ג, יח). וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ תְּהִלִּים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל־פַּלְגֵי מָיִם" (תהלים א, ג), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: לָמָּה נִקְרֵאת הַתּוֹרָה "עֵץ חַיִּים"? שֶׁחֲבִיבָה עַל כָּל חַיִּים. אָמַר רַבִּי יוּדָן: לָמָּה נִמְשְׁלָה בְעֵץ חַיִּים? מָה עֵץ חַיִּים פָּרוּשׂ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם בְּגַן עֵדֶן, אַף הַתּוֹרָה פְּרוּשָׂה לְכָל הַחַיִּים וּמְבִיאָן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם: "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים" (תהלים טז, י), רַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים". אָמַר לוֹ: חַיִּים אַתְּ בָּעֵי – צַפֵּה לַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ".
עץ הרדופניא. אילן שעצו מר ופרחיו מר והקב"ה מרפא דבר שקשה לו כמו בדבלת יחזקיהו וי"א עיקר של עץ תאנה ורמון שגם הם מרים: דברי תורה. שהיא מרפא לכל דבר אם מלמדה: פרוש לכל באי עולם. למי שרוצה לזכות ולשכון תחתיו במעשיו הטובים על ידם יזכה: תודיעני. למדני מה אעשה ואזכה לחיי עוה"ב:
דָּבָר אַחֵר: "תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים", אֹרַח חַיִּים זוֹ תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ־חַיִּים הִיא" וגו'; "שֹׂבַע שְׂמָחוֹת" (תהלים, שם), שַׂמְּחֵנוּ שְׂמָחוֹת הַרְבֵּה: מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְהַגָּדוֹת וְדִקְדוּקֵי] סוֹפְרִים.
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כְּתִיב: "כִי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי" (ישעיה סה, כב) וְאֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֵץ־חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ". וְכִי מִי נִבְרָא בִּשְׁבִיל מִי, הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אוֹ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה? הֱוֵי אוֹמֵר: תּוֹרָה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אֱמֹר מֵעַתָּה: תּוֹרָה שֶׁנִּבְרֵאת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הִיא קַיֶּמֶת לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּבְרְאוּ בִזְכוּתָן – לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
תורה בשביל ישראל. דאם אין ישראל לומדים ומקיימים מצותיה מה לה לתורה:
וְגַם כֵּן בְּסִפְרֵי: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" (דברים לב, ב), אֵין לֶקַח אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" וגו' (משלי ד, ב). וְאוֹמֵר: "קְחוּ־מוּסָרִי וְאַל־כָּסֶף" (שם ח, י) וְאֵין מוּסָר אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ" וגו' (שם א, ח) "שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ" (שם ח, לג) "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל־תֶּרֶף" (שם ד, יג) "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע יד, ג), אֵין דְּבָרִים אֶלָּא דִּבְרֵי תוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה"' וגו' (דברים ה, יט). "כַּמָּטָר", מַה מָּטָר חַיִּים הֵם לָעוֹלָם, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה חַיִּים הֵם לָעוֹלָם; אִי מַה מָּטָר זֶה מִקְצָת עוֹלָם שְׂמֵחִין בּוֹ וּמִקְצָת עוֹלָם עֲצֵבִים בּוֹ, מִי שֶׁבּוֹרוֹ מָלֵא יַיִן וְגִתּוֹ וְגָרְנוֹ לְפָנָיו מֵצֵר בּוֹ, יָכוֹל אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב), מַה טַּל כָּל הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בּוֹ, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה כָּל הָעוֹלָם שְׂמֵחִים בָּהֶם.
מי שבורו מלא יין. מתירא שלא ירד הגשם לבורו או לגרנו וגם לעוברי דרכים הוא רע כשהגשם ירד עליהם:
"כִּשְׂעִירִים עֲלֵי דֶשֶׁא" (שם), מַה שְׂעִירִים הַלָּלוּ יוֹרְדִין עַל עֲשָׂבִין וּמְגַדְּלִין אוֹתָן וּמַעֲלִין אוֹתָן, כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה מְגַדְּלִין וּמַעֲלִין אֶת הָאָדָם, וְכֵן הַכָּתוּב אוֹמֵר: "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ" (משלי ד, ח). "וְכִרְבִיבִים עֲלֵי־עֵשֶׂב" (דברים, שם), מָה רְבִיבִים הַלָּלוּ יוֹרְדִין עַל עֲשָׂבִים וּמְעַדְּנִין אוֹתָן וּמְפַנְּקִים אוֹתָן, כָּךְ הֵם דִּבְרֵי תוֹרָה – מְעַדְּנִין וּמְפַנְּקִין אֶת הַגּוּף וּמְחַיִּין אֶת הַנֶּפֶשׁ.
שעירים. רוח סערה ומחזיקין העשבין ומגדלין אותן: סלסלה. כמו מסלסל בשערו כלומר חוזר וחוזר עליה ומחפש אחריה לבקשה ללמדה אז תרוממך:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה מַצֶּלֶת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת, פֶּרֶק אֵלֹוּ הֵן הַגּוֹלִין (י, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרַב שֶׁגָּלָה מַגְלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. אֵינִי, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵן קוֹלְטִין? שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶת־בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר" (דברים ד, מג) וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "וְזֹאת הַתּוֹרָה" (שם שם, מד)? לָא קָשְׁיָא, הָא בְּעִידְנָא דְּעָסִיק בָּהּ, הָא בְּעִידְנָא דְּלָא עָסִיק בָּהּ.
שהן קולטין. שת"ח שהרג בשוגג אין צריך לנוס לערי מקלט ואין גואל הדם יכול לעשות לו שום דבר כי במקום שהוא לומד הוא בעיר מקלטו וע"כ נסמך בתורה את בצר במדבר וסמיך ליה וזאת התורה: בעידנא דלא עסיק בה. אם ימצא אותו גואל הדם והרגו אינו נהרג עליו:
וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּקוֹלֶטֶת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס בְּבֵי רַב וְלָא הֲוָה קָא יָכֵיל מַלְאַךְ הַמָּוֶת לְמִקְרַב בַּהֲדֵיהּ, דְּלָא שָׁתִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא. סָלִיק וְיָתִיב אֲאַרְזָא דְּבֵי רַב, פָּקַע אַרְזָא, שָׁתִיק – וְיָכֵיל לֵיהּ. וְגוּפָא דְּהַהִיא עוּבְדָא הִיא בְמַסֶכֶת מוֹעֵד (כח, א). וְגָרְסִינָן נַמֵּי הָתָם בְּמַסֶּכֶת מוֹעֵד: רַבִּי חִיָּא לָא מָצֵי לְמִקְרַב לֵיהּ. יוֹמָא חָד אִידְמֵי לֵיהּ כְּעַנְיָא וכו' וְעוּבְדֵי אַחֲרִינֵי.
דקולטת. התורה דנסמך לאת בצר במדבר ממלאך המות הוא אבל אם הרג בשוגג צריך לנוס אל ערי מקלט: ויתיב. על עמוד של ארז שסמוך למדרשו של ר"ח אשתיק רב חסדא מגרסא מקול הארז שבקע: כעניא. והוציא לו לחם ואמר כשם שאתה מרחם על העני רחם עלי שאני מלאך המות ומסר את עצמו בידו שפסק מללמוד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת ל, ב) עַל הַהוּא מַעֲשֶׂה דְדָוִד הַמֶּלֶךְ בְּיוֹם פְּטִירָתוֹ, דְּכָל יוֹמָא דְּשַׁבַּתָּא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס כֻּלֵּי יוֹמָא, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִשְׁלָט בֵּיהּ מַלְאַךְ הַמָּוֶת. הַהוּא יוֹמָא דְּמְטָא זִמְנֵיהּ, אֲתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת יָתֵיב לְקַמֵּיהּ וְלָא יָכֵיל, דְּלָא פָסֵיק מִגִּירְסֵיהּ. הֲוָה לֵיהּ חַד בֻּסְתָּנָא אֲחוֹרֵי בֵיתֵיהּ, אֲזַל מַלְאָךְ הַמָּוֶת סָלֵיק בְּחֵישׁ בֵּינֵי אִילָנִי. אֲמַר דָּוִד: אֶסְלֵיק וְאֶחְזֵי מַאי הַאי קָא סָלֵיק בְּדַרְגָא וְגָרֵיס, אִישְׁתְּמֵיט כַּרְעֵיהּ, אִפְחֵית דַּרְגָּא מִתּוּתֵיהּ, אִשְׁתֵּיק וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
כל יומא דשבתא. של כל שבתות השנה הוה יתיב וגריס שלא יקרב מלאך המות אליו שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה: סליק בחיש ביני אילני. מנענע המלאך באילנות להשמיע קול המיה ועל ידי בחישו החטיא לדוד שנדמה אליו כצפור שהוא בחש וטרף בכנפיו בחלון כדי שיסתכל לבת שבע ועל ידי בחישו המיתו. בוסתנא גן של אילנות: אישתמיט כרעיה. דדוד שנחלק ואפחית ונשמט הדרגא שהיה עומד עליו מתחתיו ואשתק ופסק מגירסא ויכיל ליה מלאך המות ומת:
וְגַם מָצִינוּ כָּזֶה בְּמַעֲשֶׂה דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי, הַכָּתוּב בְּפֶרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (בבא מציעא פו, א), דְּנָח נַפְשֵׁיהּ עַל יְדֵי שְׁמָדָא וּכְתִיב עֲלֵיהּ דְּלָא קָא מָצֵי מַלְאָךְ הַמָּוֶת לְמִקְרַב לֵיה, מִדְּלָא הֲוָה שָׁתֵיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסֵיהּ וכו'.
על ידי שמדא. גזירת המלך ברח וישב ביער על אילן ולמד תורה והשמיעו מלאך המות קול כאלו פרשים באים אחריו לתפשו ופסק מגירסא ומת:
וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהַתּוֹרָה נִקְרֵאת "חַיֵּי עוֹלָם", כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (י, א); רָבָא חָזְיֵיהּ לְרַב הַמְנוּנָא דַּהֲוָה קָא מַאֲרִיךְ בִּצְלוֹתֵיהּ, אָמַר: מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה. בָּא לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאַף־עַל־פִּי שֶׁהַתְּפִלָּה נִקְרֵאת "עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב", כֵּיוָן שֶׁהִיא בָאָה לְבַקֵּשׁ חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, נִקְרֵאת "חַיֵּי שָׁעָה" וְהַתּוֹרָה נִקְרֵאת "חַיֵּי עוֹלָם". עַל כֵּן אָמְרוּ רַזַ"ל: תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
חיי עולם. תורה כי תפלה צורך שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5