תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כְּשֶׁיִּהְיוּ בְיַחַד מוּכְרָחִים לְדַבֵּר בְּדִבְרֵי תוֹרָה וּלְהַנִּיחַ כָּל שִׂיחָה אַחֶרֶת, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי חֲנִינָא בֶּן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה וכו'. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה וכו'. וַאֲמְרִינָן הָתָם: רַבִּי חֲלַפְתָּא אִישׁ כְּפָר חֲנַנְיָה אוֹמֵר: עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וכו', כִּדְאִיתָא הָתָם, עַד "בְּכָל־מָקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת־שְׁמִי" וגו' (שמות כ, כא).
שנים וכו'. הרי זה מושב לצים כך דרכן של לצים שאינם מדברים בדברי תורה דאלמלי היו מדברין בד"ת לא היה השטן מתגרה לדברי לצנות: שלשה שאכלו וכו'. ובברכת המזון יוצא בו ואם אינו מברך ולא דברו ד"ת כאילו אכלו מזבחי מתים תקרובת עובדי כוכבים ומזלות דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים: עשרה וכו'. שנאמר אלהים נצב בעדת אל ואין עדה פחותה מי' שנאמר עד מתי לעדה הרעה והם היו עשרה. ואמרו אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר בכל המקום וגו' אבוא אליך לשון יחיד:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בַּסוֹטָה (מט, א): וּבְתַעֲנִית פֶּרֶק קַמָּא (י, ב): וַאֲמַר רַבִּי אֶלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַהוֹלְכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה – רֵאוּיִין לִשָּׂרֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב־אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ" וגו' (מלכים־ב ב, יא), טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּיבוּר, הָא לֵיכָּא דִּבּוּר רְאוּיִין לִשָׂרֵף.
המה הולכים הלוך ודבר. בדברי תורה באליהו ובאלישע כתיב: ראוין לישרף. שעל מנת כן באו רכב אש עליהם:
וְאִם עוֹסְקִין בַּתּוֹרָה כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד – מְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה וּמַרְבִּין בְּתַלְמוּד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, א): אָמַר רַבִי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד" וגו' (משלי כז, יז)? לוֹמַר לְךָ: מַה בַרְזֶל זֶה אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים מְחַדְּדִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה לְאֵשׁ, דִּכְתִיב: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ וגו' (ירמיה כג, כט)? לוֹמַר לְךָ: מַה אֵשׁ אֵינָהּ דּוֹלֶקֶת בִּיחִידִי, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין בִּיחִידִי. וְהַיְנוּ דַּאמַר רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב "חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" (שם נ, לו)? חֶרֶב עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹאָלוּ"; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִין, כְּתִיב הָכָא "וְנֹאָלוּ", וּכְתִיב הָתָם: "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ" (במדבר יב, יא); וְאִי בָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: "נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן" (ישעיה יט, יג). אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה בְּעֵץ, דִּכְתִיב: "עֵץ חַיִּים הִיא" וגו' (משלי ג, יח)? מָה עֵץ זֶה, קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קְטַנִּים מַדְלִיקִין אֶת הַגְּדוֹלִים וּמְחַדְּדִין אוֹתָם. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין ע"ג חברתה: אינה דולקת יחידי. עץ אחד אינה דולקת אלא ב' או ג' ביחד: ביחידי. בלא חבר שיחדדנו בתורה: שמטפשין. שמוסיפין טפשות נואלנו תרגום דאיטפשנו: נואלנו. כתיב גבי חטאנו: נואלו שרי צוען. התעו את מצרים ותועה היינו חוטא: תורה בעץ. דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה כשמדליק עץ מצית את העצים דקים תחלה כך קטנים מחדדין ששואלין כל שעה:
וְאִם הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים נוֹחִים זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה – מַרְבִּין בְּתוֹרָתָן, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (סג, א): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק קַמָּא מִכְּלָל ז, נֵר ב (סימן סא).
הנוחין זה לזה. ונושאין ונותנין בה בנחת רוח מתעסקין כדי שילמוד זה מזה הקב"ה מקשיב לתורתם:
וְאִם אֵינָן נוֹחִין – נֶעֱנָשִׁים, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה (מט, א): וְאָמַר רַבִּי אֶלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִים בְּעִיר אַחַת וְאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה – אֶחָד מֵת וְאֶחָד גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת־רֵעֵהוּ בִּבְלִי־דַעַת" (דברים ד, מב), וְאֵין דַּעַת אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ" (הושע ד, ו).
אחד מת. על ידי חבירו שהורגו בשוגג וא' גולה לערי מקלט וזה מבלי דעת על שלא היה להם דעת להיות מלמדים זה את זה ולמדים זה מזה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ח, א): אָמַר רָבָא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת וְאֵינָן נוֹחִין זֶה לָזֶה בַהֲלָכָה – מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקְנֶה אַף עַל־עוֹלֶה" (איוב לו, לג). עַל כֵּן הַנָּאֶה לַחֲבֵרִים שֶׁיְּהוּ נוֹחִין בְּיַחַד וְיִלְמֹד הַקָּטָן מִן הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ.
מקנה אף. בשביל שצריך להגיד זה לזה ולהיות נוחין בהלכה ואינן עושין מקנה מתקנאין מתגרין באף ומעלין אותו ומביאין עליהם האף על ידי שהיה קנאה ביניהם:
וְאִם יוּכְלוּ לִקְנוֹת רַב – יְבַקְּשׁוּהוּ, וּכְשֶׁיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו לִלְמֹד יִהְיוּ בְמָקוֹם שֶׁיִּרְאוּ אֶת פָּנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּהוֹרָיוֹת, פֶּרֶק כֹּהֵן מָשִׁיחַ (יב, א): אָמַר לְהוּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לִבְנֵיהּ: כִּי בְעֵיתוּ מֵיעַל וּמִגְמַר גַּבֵּי דְרַבַּייכוּ, גְרִיסוּ מַתְנִיתִין וְעוּלוּ קַמֵּיהּ; וְכִי יַתְבִיתוּ קַמֵיהּ, חֲזוּ לְפוּמֵיהּ, דִּכְתִיב: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת־מוֹרֶיךָ" (ישעיה ל, כ). כִּדְאִיתָא הָתָם.
גרסו מתניתין. מעיקרא כי היכי דתהוי מרגלא בפומייכו ותהוון ידעין למשאל ליה:
וְגַם יֵשׁ לִזָּהֵר מֵהַדְּבָרִים הַמְשַׁכְּחִין אֶת הַלִּמּוּד וְלִהְיוֹת רְגִילִים בַּדְּבָרִים הַמְסַיְּעִין אֶת הַלִּמּוּד. וְגָרְסִינָן נַמֵּי עֲלָהּ (הוריות יג, ב): תָּנוּ רַבָּנָן חֲמִשָּׁה דְבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַלִּמּוּד; הָאוֹכֵל מִמַּה שֶׁאָכַל עַכְבָּר וּמִמַּה שֶׁאָכַל חָתוּל וְהָאוֹכֵל לֵב בְּהֵמָה וְהָרָגִיל בְּזֵיתִים וְהַשׁוֹתֶה שְׁיָרֵי רְחִיצָה וְהָרוֹחֵץ שְׁתֵּי רַגְלָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמַּנִּיחַ כֵּלָיו תַּחַת מֵרָאשׁוֹתָיו. חֲמִשָּׁה דְבָרִים מְשִׁיבִין אֶת הַתַּלְמוּד: הָאוֹכֵל פַּת חִטִּים וְכָל שֶׁכֵּן חִטִּים עַצְמָן, וְהָאוֹכֵל בֵּיצָה מְגֻלְגֶּלֶת בְּלֹא מֶלַח וְהָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת וְהָרָגִיל בְּיַיִל וּבְשָׂמִים וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שְׁיוּרֵי עִיסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְמֶלַח וְאוֹכֵל. "הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת", מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דַּאֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ אֶת הַתַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מַחֲזִיר הַתַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה. "הָרָגִיל בְּיַיִן וּבְשָׂמִים", מְסַיֵיעַ לֵיהּ לְרָבָא, דַּאֲמַר: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחִין. "הַטּוֹבֵל אֶצְבָּעוֹ בְּמֶלַח", אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: וּבְאַחַת, כְּתַנָּאֵי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם; רַבִּי [יוֹסֵי] אוֹמֵר: שְׁתַּיִם וְלֹא שָׁלֹשׁ. וְסִימָנֵיךָ: קְמִיצָה. עֲשָׂרָה דְּבָרִים קָשִׁין לְתַּלְמוּד: הָעוֹבֵר תַּחַת אַפְסַר גָּמָל וְכָל שֶׁכֵּן תַּחַת גָּמָל עַצְמוֹ, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁנֵי גְמַלִּים, וְהָעוֹבֵר בֵּין שְׁתֵּי נָשִׁים וְאִשָּׁה עוֹבֶרֶת בֵּין שְׁנֵי אֲנָשִׁים, [וְהָעוֹבֵר תַּחַת רֵיחַ שֶׁל נְבֵילָה] וְהָעוֹבֵר תַּחַת גֶּשֶׁר שֶׁלֹּא עָבְרוּ תַּחְתָּיו מַיִם אַרְבָּעִים יוֹם, וְהָאוֹכֵל פַּת שֶׁלֹּא בִּשֵּׁל כָּל צָרְכּוֹ, וְהָאוֹכֵל בָּשָׂר מְזוֹהַמָּא לִסְטְרוֹן, וְהַשּׁוֹתֶה מֵאַמַּת הַמַּיִם הָעוֹבֶרֶת בֵּין הַקְּבָרוֹת, וְהַמִּסְתַּכֵּל בִּפְנֵי הַמֵּת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַקּוֹרֵא כְתָב מֵעַל גַּבֵּי הַקֶּבֶר. וּכְשֶׁיִּהיוּ נִזְהָרִין בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים – יִגְדַּל תּוֹרָתָן וְיַאְדִּיר.
המניח כליו. מלבושיו: משיבין. מחזירין את הלימוד ששכח: ביצה מגולגלת. שצלו מעט כשמתחמם באש רק עד שיוכל לגלגל ובודקין אותו כדי שיהא צלי רך כשמתגלגל אז הוא צלי מעט ורכה: של שיורי עיסה. שנשתייר מלישה: משכח את התלמוד של שבעים שנה. שהיתה סדורה בפיו כל שבעים שנה: מחזיר התלמוד. שהיה משתכח ממנו שבעים שנה: ובאחת. כלומר שיאכל מלח מעט ובצמצום: וסימנך. לגרסא שלא תטעה שאם לא ידע אם אחד אומר א' ולא שלש ואחד אומר שלש ולא ארבע יהא סימן קמיצה כלומר כפוף הקמיצה ונשתיירו מאותן האצבעות של יד העומדין לבד שתי אצבעות זקופין כסדרן מכאן דהיינו אצבע ואמה מכאן וזרת מכאן דהיינו שתי אצבעות מכאן ואצבע אחד מכאן ובכך תהא זכור שאחד אומר אחת ולא שתים ואחד אומר שתים ולא שלש וגודל לא קחשיב הכא עם שאר אצבעות משום דלא קאי כסדר אצבעות ובוהן הוא נקרא גודל והסמוך לו אצבע והאמצעי אמה והשני לו קמיצה והקטן נקרא זרת שם כולל לכל אצבעות: קשין לתלמוד. שהעושה אותן יהא קשה לשמוע: זוהמא לסטרון. אותו כף שבוחשין את הקדרה קרי ליה זוהמא לסטרון על שם שמעברת הזוהמא לצדדין על שני צדיו תרגום על תרין סטרוהי וי"א שהיו עושין עיסה מן קמח כמצה ונותנין ע"פ הקדרה ושואב הזוהמא:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5