אַף־עַל־פִּי שֶׁיֵּשׁ חִלּוּק בְּטִבְעֵי בְּנֵי אָדָם, בִּהְיוֹת קְצָתָם מוּכָנִים לְלִמּוּד יוֹתֵר מֵאֲחֵרִים, כִּי כְּשֶׁמִּזְגּוֹ שֶׁל אָדָם הוּא נוֹטֶה אֶל הַיֹּבֶשׁ וְעֶצֶם מוֹחוֹ זַךְ וְהַלַּחוּת בּוֹ מוּעָט, יְהֵא קַל בְּעֵינָיו לִלְמֹד וּלְהָבִין הָעִנְיָנִים וּלְזָכְרָם יוֹתֵר מֵאִישׁ בַּעַל הַלֵּיחָה הַלְּבָנָה, שֶׁהוּא רֹב הַלַּחוּת בַּמֹּחַ. אֲבָל אִם הָאִישׁ הַהוּא הַמּוּכָן יוֹתֵר בְּמִזְגּוֹ לְזֹאת הַמַּעֲלָה לֹא יִלְמֹד כְּלָל וְלֹא יְעוֹרֵר רוּחוֹ זוּלָתִי לָלֶכֶת אַחַר מַעֲדַנֵּי עוֹלָם וְתַחְבּוּלוֹתָיו, יִשָּׁאֵר סָכָל בְּלִי סָפֵק. וְכֵן זֶה רַב הַלֵּיחָה בְּטִבְעוֹ, אִם יַרְבֶּה בְּלִמּוּד מֵאַהֲבָה וְיֶהֱגֶה בוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה – יֵדַע וְיָבִין וְיַשִּׂיג, לוּלֵי שֶׁיְּהֵא יוֹתֵר בֶּעָמָל וָקֹשִׁי.
אבל אם האיש ההוא. שיש בו שכל ללמוד ואינו רוצה ללמוד רק כל מחשבותיו ושכלו למה שהוא הנאת גופו ישאר סכל בלי ספק שלא יעורר רוחו לעשות טוב ולעסוק בתורה ולא יבא לו תועלת שוב משכלו רק רע כל היום: לולי שיהא יותר בעמל ובקושי. רק שצריך ליגיעה הרבה בתורה מאחר ששכלו קשה להבין מ"מ על ידי עמל ויגיעה רבה יבא להבין בתורה ע"כ אל יפרוש ממנה כי ביותר שהוא עמל בה נוחה לו להבינה:
וְהִלְכָךְ אִם יֹאמַר לְךָ אָדָם: יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי, אַל תַּאֲמִין בּוֹ. וְאֵין סָפֵק שֶׁאֵין אָדָם בָּעוֹלָם שֶׁיִּיגַע וְלֹא יִמְצָא, זוּלָתִי אִם הוּא כְּסִיל מֻחְלָט שֶׁלֹּא יִרְצֶה לִלְמֹד. וְטוֹב לָאָדָם לִלְמֹד כָּל הַמֻּשְׂכָּלוֹת אִם יוּכַל לַהֲבִינָם וּלְיוֹדְעָם בְּבַת אַחַת, אֲבָל לְפִי שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִלְמֹד הַחָכְמוֹת בְּלִי הַקְדָּמוֹת גְּדוֹלוֹת וּבִזְמַן רַב וּבְעָמָל גָּדוֹל וּבִפְרִישׁוּת מֵהַהֲנָאוֹת, וְעַל זֶה רֹב הָעוֹלָם מוֹאֲסִין אוֹתוֹ בְּעִוְרוֹן לִבָּם, לְפִי שֶׁאֵינָם יְכוֹלִין לְהַשִּׂיג בַּהַתְחָלָה לְגֹדֶל הַטּוֹבָה הַבָּאָה לָאָדָם בַּסּוֹף, בְּסִבַּת הַחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְסַפְּרָהּ – עַל כֵּן הֶעֱרִימָה תוֹרָה וְנָתְנָה רְשׁוּת לְהַבְטִיחַ, לְמַתְחִיל הָעִיּוּן, בְּשָׂכָר, שֶׁהוּא כְּטִפָּה לַיָּם אֵצֶל הֶעָתִיד לָבוֹא, וְהוּא שָׁקוּל בְּעֵינָיו יוֹתֵר מֵהַשָּׂכָר וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל הַבָּא בַּסּוֹף. וְאַף־עַל־פִּי שֶׁיַּתְחִיל לִלְמֹד עַל מְנָת שָׂכָר מוּעָט, לַסּוֹף, כְּשֶׁיַּשִּׂיג הָאֱמֶת, יֵקַל בְּעֵינָיו הַשָּׂכָר הָרִאשׁוֹן. וּבְמַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה יַעֲלֶה לְהַשִּׂיג הַשָּׂכָר הָאֲמִתִּי, אֲשֶׁר "עַיִן לֹא־ רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ", וְאֵין כֹּחַ לְשׁוּם בַּעַל גּוּף לְהַשִּׂיגוֹ עַל בּוּרְיוֹ, אֶלָּא הַחֲכָמִים בְּדִמְיוֹן וּבְמָשָׁל, כְּמוֹ הַסּוּמָא אֲשֶׁר לֹא רָאָה אוֹר מִיָּמָיו, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַשִּׂיג עִנְיְנֵי הַגְּוָנִים וְהֶבְדְּלָם.
כסיל מוחלט. רשע גמור שלא ביקש כלל ללמוד. מוחלט לצמיתות תרגום לחלוטין כלומר ודאי בלי ספק הוא רשע: מואסין. ללמוד התורה משום שכך דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' וקודם שילמדו התורה אין יודעין ואין יכולין להשיג שכרה הגדול שבא ללומדיה: על כן הערימה תורה. החכימה התורה בדבר זה והתירה ונתן רשות שיאמרו לזה כשיתחיל ללמוד שכר תורה שישיג על ידה בעוה"ז כגון אורך ימים בימינה עושר וכבוד בשמאלה וכל הכבוד שיבא לו ושמגינות עליו מכל רע אע"פ שכל כבוד עוה"ז הוא כטפת הים נגד שכר עוה"ב שיהא לו ע"י התורה מ"מ אותו שכר מועט בעוה"ז ניחא ליה מכל שכר עוה"ב שאין שכלו מגעת למרחוק כמו התינוק שניחא ליה בפרוטה ומעט מגדנות מכל אשר תאמר לו משכר עוה"ב:
וְגַם כֵּן כָּךְ הִיא דַרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם יָכוֹל לִכָּנֵס בַּלִּמּוּד הֶחָמוּר בַּהַתְחָלָה, אֶלָּא מִן הַקַּל אֶל הַכָּבֵד מִמֶּנּוּ, מַעֲלָה אַחַר מַעֲלָה בְּמַעֲלוֹת הַסֻּלָּם. עַל כֵּן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַתְחִיל מִן הַמִּקְרָא וְאַחַר כָּךְ בַּמִּשְׁנָה וּמִן הַמִּשְׁנָה אֶל הַתַּלְמוּד וּמִן הַתַּלְמוּד יוּכַל לִכָּנֵס אַחַר כָּךְ בְּחָכְמוֹת וּבְסִתְרֵי תוֹרָה, שֶׁהֵם דָּבָר גָּדוֹל. וְאַחַר שֶׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג בָּזֶה, אַל יוֹצִיא כָּל יָמָיו בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה, אֶלָּא בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַשִּׂיג.
מדה. היא קצת ואינה מדה שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא נכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורותינו לכתבו:
וְעַל הַדָּא גָּרְסִינָן בִּמְצִיעָא, פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת (לג, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָעוֹסֵק בַּמִּקְרָא – מִדָּה וְאֵינָהּ מִדָּה, בַּמִּשְׁנָה – מִדָּה שֶׁנּוֹתְנִין עָלֶיהָ שָׂכָר, בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה; וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד. הָא גוּפָא קָשְׁיָא, אֲמֶרֶת "בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְדוֹלָה הֵימֶנָּה", וְהָדַר תָּנֵית "הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד"? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ שָׁבְקוּהָ כֻּלֵּי עָלְמָא לְמַתְנִיתָא וַאֲזוּל לְתַלְמוּדָא; הָדַר דָּרַשׁ לְהוּ "הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד". מַאי דָּרוּשׁ? כִּדְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: "הַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם" (ישעיה נח, א), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁאֲפִילוּ שְׁגָגוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּזְדוֹנוֹת "וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם" אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לָהֶם כִּשְׁגָגוֹת. וְהַיְנוּ דִּתְנָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. וְדָרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: מַאי דִּכְתִיב: "שִׁמְעוּ דְּבַר־ה' הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ" (שם סו, ה)? אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: "אֲחֵיכֶם" (שם), אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִקְרָא; "שׂנְאֵיכֶם (שם). אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; "מְנַדֵּיכֶם" (שם), אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמָּא תֹּאמַר אָבַד סִבְרָן וְכָשַׁל כֹּחָן וּבָטַל סִכּוּיָן, תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְנִרְאֶה בְּשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ" (שם), אוּמוֹת הָעוֹלָם יֵבֹשׁוּ וְלֹא יִשְׂרָאֵל, הֵם יֵבֹשׁוּ וְיִשְׂרָאֵל יִשְׂמָחוּ.
בתלמוד. שהיא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא: בימי רבי נשנית משנה זו. הא דקתני גמרא אין לך מדה גדולה מזו לפי שמשרבו תלמידי שמאי והלל שהיו לפניו ג' דורות רבו מחלוקת בתורה ונעשית כשתי תורות מתוך עול שעבוד מלכיות ושמדות שהן גוזרין עליהן ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי שנתן הקב"ה לו חן בעיני אנטונינוס מלך רומי כדאמרינן בעבודת כוכבים ונחו מצרה ושלח וקבץ כל תלמידי א"י ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה ונתן סימנים הלכה פלונית ופלונית שמעתי משם פלוני וכשנתקבצו אמר כל אחד מה ששמע ונתנו לב לברר טעמי המחלוקת דבר מי ראוין לקיים וסדרו המסכתות דברי נזיקין לבדם ודברי מועד לבדם ודברי קדשים לבדם וסתם נמי במשנה דברי יחידים שראה רבי את דבריהם ושנאן סתם כדי לקבוע הלכה כמותם לפיכך אמרו בגמרא אין לך מדה גדולה מזו שיתנו לב לטעמי המשנה: שבקוה כולי עלמא מתניתין. מלחזור על גרסת משנתם ואזלו בתר גמרא לחשוב בסברא: הדר דרש להו הוי רץ למשנה. לפי שירא פן ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ובמקום חייב יאמרו פטור ובמקום אסור יאמרו מותר: מאי דרש. מתחלה כשדרש שגמרא גדול: לעמי פשעם. עמי דהיינו ת"ח את חטאתם אני קורא פשע שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם שיבררו להם על העיקר ולא יורו הלכה מתוך משנה שאינה עיקר ולבית יעקב שאר העם חטאתם אפילו פשע שלהם אני קורא חטאת: הוי זהיר בתלמוד. בגמרא שהיא תירוץ המשניות או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיו ומי שנאה: ששגגת תלמוד. אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך שלא ידעת טעם המשנה ונתת בה טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבאה לידך ולימדתו הימנו שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך: עולה זדון. ענוש אתה עליה כמזיד שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך: אלו תלמידי חכמים. ששימשו חכמים הרבה ללמדם טעמי משנתם זה בזו וזה בזו שאין הכל בקיאין בשוין: שונאיכם. אלו בעלי משנה ששונאין בעלי גמרא לפי שבעלי גמרא אומרין על בעלי משנה שהן מבלי העולם כדאמרינן במסכת סוטה התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתן: מנדיכם. אלו עמי הארץ שתלמידי חכמים שנואין ומתועבין להן כנדה: שמא תאמר אבד סברן. של אלו דהיינו עם הארץ שהרי כתיב למען שמי יכבד ה' דמשמע שהן אומרים כן העמי הארצים אומרים כן לת"ח שהן טובים מת"ח ועל ידם יכובד ה' ואמר הנביא אבל באמת אין הדבר כן אלא בת"ח יכובד ה' וחלקי עמהם כי ת"ח עדיף מנביא ועל שאמר הנביא ונראה לשון רבים ולא אמר ואראה לשון יחיד כך אמר הנביא אני ואחיכם ומנדיכם כולנו נראה בשמחת ת"ח מלבד האומות עובדי כוכבים ומזלות שלא יהיה להם חלק בשמחת ישראל שנאמר והם יבושו אותם שהם עובדי כוכבים ומזלות שאינם ממנו ואין נקראין על שם ישראל הם יבושו וישראל ישמחו: סיכוין. תקותם שהן מקוין לטוב וסבר מחשבתם:
וְעִם כָּל זֶה אַל יַשְׁלִיךְ אַחַר גֵּווֹ הַמִּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה, אֶלָּא יַחֲזֹר בָּהֶם תָּמִיד, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, ב): "עַל־פַּלְגֵי מָיִם" (תהלים א, ג), אָמַר רַבִּי תַנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא, שְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? כִּי קָאָמְרֵי: בְּיוֹמֵי.
על פלגי מים. כלומר לחלק ולפלג תורתו: ביומו. ב' ימים מקרא וב' ימים משנה וב' ימים גמרא וכן כל שבוע ושבוע:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (ל, א): אָמַר רַב סַפְרָא: מַאי דִּכְתִיב: "וְשִׁנַּנְתָּם" (דברים ו, ז)? אַל תִּקְרֵי "וְשִׁנַּנְתָּם", אֶלָּא וְשִׁלַּשְׁתָּם; לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו: שְׁלִישׁ בַּמִּקְרָא וּשְׁלִישׁ בַּמִּשְׁנָה וּשְׁלִישׁ בַּתַּלְמוּד. וּמִי יָדַע כַּמָּה חַיֵּי? לֹא צְרִיכֵי לְיוֹמֵי. [לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ רִאשׁוֹנִים "סוֹפְרִים", שֶׁהָיוּ סוֹפְרִים כָּל אוֹתִיּוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָיוּ אוֹמְרִים: וָאו דְּ"גָּחוֹן" (ויקרא יא, מב) חֲצִי אוֹתִיּוֹת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה.
אלא ושלשתם. מדלא כתיב ושניתם חד זימנא מאי ושננתם בשני נוני"ן ש"מ שישמיע אותו ב' פעמים מלבד פעם הראשון שלומד עמו והיינו ושלשתם שישלשם ועוד הנו"ן מתחלף בלמ"ד באותיות דטלנ"ת:
וְיַעֲשֶׂה תוֹרָתוֹ קְבַע וּמְלַאכְתּוֹ עֲרַאי, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין (ברכות לה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח) וכו'].
וּלְעוֹלָם יִלְמֹד בְּדָבָר שֶׁהוּא יוֹתֵר חָפֵץ בּוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (יט, א): "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ" (תהלים א, ב) תַּנְיָא: אֵין אָדָם לוֹמֵד תּוֹרָה אֶלָּא מִמָּקוֹם שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". וְאָמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם בְּדָבָר שֶׁהוּא חָפֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ". וַאֲמַר רָבָא: בִּתְחִלָּה נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְבַסּוֹף נִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה" וגו'. וַאֲמַר רָבָא: לְעוֹלָם יִלְמֹד אָדָם וְאַחַר כָּךְ יֶהְגֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אִם־בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ", וְהָדַר: "וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶה". וַאֲמַר רָבָא: לִגְרֵיס אִינֵישׁ וְהָדַר לִיסְבַּר וְאַף־עַל־גַּב דְּמִשְׁתַּכַּח וְאַף־עַל־גַּב דְּלָא יָדַע מַאי קָאָמַר, שֶׁנֶּאֱמַר: "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל־מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל־עֵת" (שם קיט, כ). וּכְשֶׁיַּרְגִּיל בָּזֶה יַצְלִיחַ בְּלִמּוּדוֹ.
ממקום שלבו חפץ. לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש ממנו שאם ישנו לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו וחפצו היינו באותו שאדם חפץ מדלא כתיב חפץ: נקראת על שמו. של תלמיד שטרח בה דכתיב ובתורתו דמשמע של כל אדם: לעולם ילמד אדם. מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו: ואחר כך יהגה. יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא ולהקשות ולתרץ ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל והרב לא ימצא לו כל שעה ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה: דלא ידע מאי קאמר. שאין רבו יודע לפרש לו כלו: גרסה. לשון גרש וכרמל שלא היה טוחן הדק אלא כרחיים של גרוסות המחלקין חטה לשנים או לארבע למאכל: גרסה נפשי לתאבה. מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת אף על פי שאינה טוחנת הדק ליכנס בעומק:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5