אֵין מַעֲמִידִין דַּיָּנִין בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא רְאוּיִים לָדוּן וּשְׁלֵמִים בְּכָל דָּבָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דְּסַנְהֶדְרִין (יז, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מוֹשִׁיבִין סַנְהֶדְרִין אֶלָּא בַּעֲלֵי חָכְמָה וּבַעֲלֵי קוֹמָה וּבַעֲלֵי מַרְאֶה וּבַעֲלֵי כְשָׁפִים וְיוֹדֵעַ שִׁבְעִים לָשׁוֹן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ סַנְהֶדְרִין שׁוֹמְעִים מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן.
בעלי קומה. ומראה שתהא אימתו מוטלת על הבריות: ובעלי כשפים. להמית המכשפים הבוטחים בכשפיהם להנצל מידי ב"דולגלות על המכשפין המסיתין ומדיחין בכשפיהם: מפי התורגמן. כשבאו עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד ביניהם מליצים דהוה ליה עד מפי עד:
וְגָרְסִינָן בִּמְכִילְתָא: "אַנְשֵׁי־חַיִל" (שמות יח, כא), עֲשִׁירִים. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לַבְּרִיּוֹת לְהַחֲנִיף וּלְהַכִּיר פָּנִים בִּשְׁבִיל מָמוֹן. "יִרְאֵי אֱלֹהִים" (שם), שֶׁיִּהְיוּ יְרֵאִין מִדִּין שָׁמַיִם. שֶׁאִם לֹא יָדוּנוּ דִּין אֱמֶת יָדוּנוּ אוֹתָם מִן הַשָּׁמַיִם.
וּכְבָר רָאִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע לִגְדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ, אַף־עַל־פִּי שֶׁהָיָה מֶלֶךְ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (יט, א): עַבְדָא דְּיַנַּאי מַלְכָּא קָטַל נַפְשָׁא. אָמַר לָהֶם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים: תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: עַבְדָּךְ קָטַל נַפְשָׁא, שָׁדְרֵיהּ לְהוּ. שָׁלְחוּ לֵיהּ: תָּא אַתְּ נַמֵּי לְהָכָא, דִּכְתִיב: "וְהוּעַד בִּבְעָלָיו" (שמות כא, כט), אָמְרָה תוֹרָה: יָבוֹא בַעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמֹד עַל שׁוֹרוֹ. אֲתָא, יָתֵיב. אֲמַר לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: יַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בְּךָ, כִּי לֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד, אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָמְדוּ שְׁנֵי־אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה"' (דברים יט, יז). אָמַר לוֹ: לֹא לִכְשֶׁתֹּאמַר אַתָּה, אֶלָּא כְּשֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ. פָּנָה לִימִינוֹ – כָּבְשׁוּ פְנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, פָּנָה לִשְׂמֹאלוֹ – כָּבְשׁוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע. אָמַר לָהֶם: בַּעֲלֵי מַחֲשָׁבוֹת אַתֶּם, יָבוֹא בַּעַל מַחֲשָׁבוֹת וְיִפָּרַע מִכֶּם. בָּא גַבְרִיאֵל וַחֲבָטָן בַּקַּרְקַע. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: מֶלֶךְ, לֹא דָן וְלֹא דָנִין אוֹתוֹ. וכו'.
תנו עיניכם. לדונו בדין ולא תחניפו לו ולא תשאו פניו: שדריה להו. לאותו העבד שהרג נפש שלח לסנהדרין לדין: ויעידו בך. שעבדך הרג הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו: לא. כשאתה אומר לבדו אשמע מה שיאמר גם חברך: פנה. שמעון לימינו לידע אם יאמרו כמותו: כבוש פניהם. כלומר העצימו עיניהם ופיהם ולא אמרו דבר כי היו יראים ממנו:
וְאִם זֶה בָּא לָהֶם עַל שֶׁהֶחְנִיפוּ לַמֶּלֶךְ, מַה יָּבוֹא לַדַּיָּנִין הַמַּחְנִיפִין לְבַעֲלֵי דִינִין. אֲבָל הַדַּיָּנִין שֶׁדָּנִין דִּין אֱמֶת וְאֵין מַחְנִיפִין לְשׁוּם אָדָם, יַזְהִירוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּבַתְרָא (ח, ב): "וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" (דניאל יב, ג), זֶה דַיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ; "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים" (שם) וכו', כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק שְׁלִישִׁי מֵחֵלֶק ב מֵהַמְלַמֵּד לְבֶן חֲבֵרוֹ תוֹרָה (סימן צ).
וְגָרְסִינָן בְּמִדְרַשׁ הַשְׁכֵּם: חַיָּבִין יִשְׂרָאֵל לְמַנּוֹת דַּיָּנִין שֶׁיְּהֵא בָהֶם יִרְאַת שָׁמַיִם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא בָהֶם מַשּׂוֹא פָנִים וְלֹא מִקַּח שֹׁחַד, לְפִי שֶׁכְּשֶׁשּׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמַנְהִיגֵי הַדּוֹר וּגְדוֹלֵיהֶם הוֹלְכִין בְּיַשְׁרוּת וּבִתְמִימוּת וּמִתְרַחֲקִים מִן הַכִּעוּר וּמִן הַחֵטְא, כָּךְ הֵם כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהַגּוּף הוֹלֵךְ אַחַר הָרֹאשׁ. וְכֵן מָצִינוּ בְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ פּוֹשֵׁעַ הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל בְּפוּרְעָנֻיּוֹת, וּכְשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ יְרֵא חֵטְא הָיוּ כָל יִשְׂרָאֵל מְדַקְדְּקִין עַל נַפְשׁוֹתֵיהֶם וְהָיוּ בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה וְהָיוּ מִתְגַּבְּרִין עַל שׂוֹנְאֵיהֶם.
וְגָרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה: אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: סֵדֶר הַדִּין כָּךְ הוּא: הַתּוֹבֵעַ תּוֹבֵעַ וְהַנִּתְבַּע מֵשִׁיב וְהַדַּיָּן מַכְרִיעַ. אָמַר רַבִּי סִימוֹן: צָרִיךְ הַדַּיָּן לִשְׁנּוֹת אֶת טַעֲנוֹתָם מִפִּיו. וּמִמִּי אַתָּה לָמֵד? מִשְּׁלֹמֹה, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ זֹאת אֹמֶרֶת זֶה- בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי" (מלכים־א ג, כג). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: שָׁמַעְתִּי, שֶׁאִם רָצָה הַדַּיָּן לְהוֹשִׁיב אֶת הָאַנְטִדִּיקוֹן, שֶׁמוֹשִׁיב. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא הָאֶחָד יוֹשֵׁב וְהָאֶחָד עוֹמֵד, דַּאֲמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָיוּ שְׁנֵי בְנֵי אָדָם בָּאִין אֵצֶל הַדַּיָּן לַדִּין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, אוֹמֵר לֶעָשִׁיר: אוֹ לְבֹשׁ כְּמוֹ שֶׁהוּא לָבוּשׁ, אוֹ הַלְבִּישֵׁהוּ כְּמוֹתְךָ. כָּל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂא פָנִים לֶעָשִׁיר וְיַטֶּה מִשְׁפַּט הֶעָנִי.
להושיב. שאומר הדיין לאנטריקין לבעלי דינין שישבו שניהם רשות בידו:
כְּלַל הַדְּבָרִים לָמַדְנוּ, שֶׁצָּרִיךְ לַדַּיָּן שֶׁיַּשְׁוֶה לִבּוֹ לִשְׁנֵי הַכִּתּוֹת כְּאֶחָד וְלֹא יְהַדֵּר פְּנֵי גָדוֹל, וְיִהְיוּ בְעֵינָיו הַבַּעֲלֵי דִּינִין שָׁוִין לְכָל דָּבָר וְלֹא יֹאמַר לְאֶחָד מֵהֶם קַצֵּר דְּבָרֶיךָ כְּדֵי שֶׁיִּסָּתְמוּ טַעֲנוֹתָיו. וְאִם אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיְּהוּ בְּלִבּוֹ וְעֵינָיו שְׁקוּלִים בְּכַף מֹאזְנַיִם בְּשֹׁוִי – יָדוֹן בֵּינֵיהֶם, וְאִם לָאו – יְסַלֵּק מִלְּדוֹנָם. וְיִבְרַח מִמֶּנּוּ כִּבְרֹחַ מִן הַדְּלֵקָה וְאוֹמֵר: פָּסִילְנָא לְכוּ לְדִינָא, כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אוֹמְרִין אָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים, כִּדְאִיתָא לְעֵיל (סימן יד).
שקולים בכף מאזנים שוים. כלומר שאין לדיין לאחד מבעלי דינין בעיניו יותר געגועים עליו משני אז ידין ביניהם אבל אם דעתו נוטה לאחד יותר בקצת אהבה וקורבות משני אל יהא דיין להם פן יטה הדין אע"פ ששניהם רחוקים לו ולא נהנה מהם כלום:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5