פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רט] – ספר מנורת המאור עם פירוש

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש פֶּרֶק רִאשׁוֹן [רט] – ספר מנורת המאור עם פירוש
תוכן עניינים הצג

לְוָיָה לַמֵּת וּקְבוּרָתוֹ הִיא גְמִילוּת חֲסָדִים עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים, וּלְקַיֵּם מִצְוָה זֹאת מִתְבַּטְּלִין בְּנֵי אָדָם מִכָּל דָּבָר אַחֵר וַאֲפִילוּ מִתַּלְמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא מִצְוָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, כִּדְגָרְסִינָן בִּמְגִילָה, פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר (כט, א) וּבִכְתֻבּוֹת, פֶּרֶק הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה (יז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה לַחֻפָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי, שֶׁהָיָה מְבַטֵּל תַּלְמוּד תוֹרָה לְהוֹצָאַת הַמֵּת וּלְהַכְנָסַת כַּלָּה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁאֵין שָׁם כָּל צָרְכּוֹ, אֲבָל יֵשׁ שָׁם כָּל צָרְכּוֹ אֵין מְבַטְּלִין. וְכַמָּה כָּל צָרְכּוֹ? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִוְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: תְּרֵיסָר אַלְפֵי גַבְרֵי וְשִׁיתָא אַלְפֵי שִׁפּוּרֵי; וְאָמְרֵי לָהּ: תְּרֵיסָר אַלְפֵי גַבְרֵי וּמִינֵיהוּ שִׁיתָא אַלְפֵי שִׁפּוּרֵי. אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת וְאִיתֵימָא רַבִּי אַמִּי וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: כִּנְתִינָתָהּ כָּךְ נְטִילָתָהּ, מַה נְּתִינָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא אַף נְטִילָתָהּ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא. וְהַנֵּי מִילֵי, לְמָאן דְקָרֵי, אֲבָל לְמָאן דְּמַתְנֵי לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא.

שיפורי. תוקעין בשופרות כדי שיבאו לכבדו: כנתינתה. של תורה וכשתלמיד חכם מת תלמודו בטל: למאן דקרי. מקרא ותני ושנה משנה אבל עדיין לא שנה לתלמידים אבל למאן דמתני לתלמידים לית ליה שיעור וממילא שמעינן למאן דלא קרי ושנה אין מבטלין אם יש לו עוסקין כדי קבורה:

וְהַמִּתְעַסְּקִים בְּמֵת פְּטוּרִין גַּם מִן הַמִּצְווֹת, דְּגָרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (יח, א): תַּנְיָא: הַמְשַׁמֵּר אֶת הַמֵּת, אַף־עַל־פִּי שֶׁאֵינוֹ מֵתוֹ, פָּטוּר מִן קְרִיאַת שְׁמַע וּמִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין וּמִכָּל מִצְווֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה.

המשמר. אדם אחר שאינו קרובו של מת אלא משמרו פטור וכו' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה:

וְחַיָּב כָּל אָדָם לְלַוּוֹת לְפִי כְּבוֹדוֹ אֲפִילוּ כְּשֶׁהוּא עֲצָמוֹת, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: תָּנוּ רַבָּנָן: הַמּוֹלִיךְ עֲצָמוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, הֲרֵי זֶה לֹא יִתְנֵם בְּדִיסְקְיָא וְלֹא יִתְּנֵם עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עֲלֵיהֶם, מִפְּנֵי שֶׁנּוֹהֵג בָּהֶם מִנְהָג בִּזָּיוֹן, וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא מִפְּנֵי הַגּוֹיִים אוֹ מִפְּנֵי לִסְטִים – מֻתָּר. וּכְדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בַּעֲצָמוֹת כָּךְ אָמְרוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה.

לא יתנם על גבי החמור. וישב עליהם אבל אם אין יושב עליהם שפיר דמי: ואם היה מתירא מפני הגוים. וצריך לרוץ ולרכוב: כך אמרו בספר תורה. אם הוא מוליכה ממקום למקום:

וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָרוֹאֶה הַמֵּת וְאֵינוֹ מְלַוֵּהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ" (משלי יז, ה). וְאִם לִוָּהוּ מַה שְּׂכָרוֹ? עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: "מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל" וגו' (שם יט, יז). וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם: תַּנְיָא: לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא בּוֹ וְאִם עָשָׂה כֵן עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹעֵג לָרָשׁ".

לועג לרש. והיינו המת שהוא רש ועני ממצות במתים חפשי מן המצות: מלוה ה' חונן דל. קרי ביה מלוה את ה' לשון לויה ואין לך דל מן המת והמלוה אותו כאלו מלוה את המקום: ותפילין בראשו. והמתים אין מקיימין המצות והוא כאילו מלעיג להן:

וְיִזָּהֵר אָדָם בִּכְבוֹד הַמֵּתִים, שֶׁהֵן יוֹדְעִין בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה לִפְנֵי קְבוּרָה וְגַם אַחַר כָּךְ וּמִי מְכַבְּדָן. וְזֶה לָמַדְנוּ מִמַּאי דַּאֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילָת: אֲחֵים לִי בְּהֶסְפְּדָאִי דְּהָתָם קָאִימְנָא, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל (שבת קנג, א). וְגַם מְהַנֵי עוּבְדֵי דִּבְנֵי רַבִּי חִיָּא נָפְקוּ לְקִרְיָתָא, דִּכְתִיבֵי בְּפֶרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (ברכות יח, ב) וְאִיתְנְהוּ לְקַמָּן, בְּנֵר תַּלְמוּד תּוֹרָה, בְּסוֹף חֵלֶק שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא. (סימן רנט).

אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. צוה לתלמידיו שיתחממו לספוד הרבה בעת מיתתו ויכמרו רחמי כל העומדים שם ויבכו שגם אני התם קאימנא בשעת הספדכם ואשמע איך תתחמם:

וְגַם לָמַדְנוּ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַמָּשׁוּת, מִמַּעֲשֶׂה דְּאִיתֵיהּ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק שׁוֹאֵל אָדָם (קנב, ב): הַנְּהוּ קַפּוּלָאֵי (פירוש: חופרים) דַּהֲווּ קָא קָפְלֵי בְּאַרְעָתָא דְּרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק. נְהִים בְּהוּ (כלומר, גער בהו) רַבִּי אַחָא בַּר יֹאשִׁיָּה (שהיה נקבר שם). אָתוּ אָמְרֵי לֵיהּ: נָהִים בֶּן גַּבְרָא, אָתָא, אֲמַר לֵיהּ: מָאן אִיהוּ מַר? אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אַחָאי בַּר יֹאשִׁיָּה. אֲמַר לֵיהּ: וְלָא אֲמַר רַב מָארֵי עֲתִידִים צַדִּיקֵי דַּהֲווּ עַפְרָא? אֲמַר לֵיהּ: מָארֵי? דְּלָא יְדַעְנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קְרָא כְּתִיב: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה" (קהלת יב, ז). אֲמַר לֵיהּ: דְאַקְרְיָךְ קֹהֶלֶת לָא אַקְרְיָךְ מִשְׁלֵי, דִּכְתִיב: "חַיֵּי בְשָׂרִים לֵב מַרְפֵּא וּקְרַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל), כָּל שֶׁיֵּשׁ קִנְאָה בְלִבּוֹ עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין וְכָל שֶׁאֵין קִנְאָה בְלִבּוֹ אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִין. גָּשְׁשֵׁיהּ (פירוש:היה ממשמש בו), חָזְיֵהּ דַּהֲוָה בֵיהּ מְשָׁשָׁא, אֲמַר לֵיהּ: לֵיקוּם מַר לְגוֹ בֵיתָא. אֲמַר לֵיהּ: גָּלִית אֲדַעְתָךְ דַּאֲפִילוּ נְבִיאֵי נַמֵּי לָא קָרוּ לָךְ, דִּכְתִיב: "וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת־קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי וגו"' (יחזקאל לז, יג) אֲמַר לֵיהּ וְהָא כְתִיב: "כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג, יט)? אֲמַר לֵיהּ: הַהוּא שָׁעָה אַחַת קֹדֶם תְּחִיַּת הַמֵּתִים.

דהוו עפרא. ואתה שוכב כאן בקבר בגוף שלם: דלא ידענא ליה. כלומר לא שפיר אמר ואיני חש לדבריו: כל שיש קנאה. בחייו על חבירו עצמותיו מרקיבין ועליו נאמר וישוב העפר על הארץ כשהיה: דהוה ביה מששא. שגופו היה כמו גוף החי: אמר לו. קום מקברך מאחר שאתה חי ומדבר עמי בוא לביתי: כי אני ה' בפתחי. בתחיית המתים ואין לנו רשות עד אותו זמן: שעה אחת קודם תחיית המתים. ואז יהיה דוגמת יצירת אדם הראשון וזה לתועלת הגוף מיהו כמו שנקבר יעמוד ואם היה בעל מום בקבורתו ירפא אותו אח"כ ויהיה האדם אז בטבעו כמו שהיה אדם הראשון בגן עדן קודם שחטא בלי יצר הרע וכל א' יברא הקב"ה מעפרו ואין לומר שזה נאמר על הרשעים לבד שהרי כל קללות של אדם הראשון כל דורותיו שוים בו:

וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק חֶזְקַת הַבָּתִים (בבא בתרא נח, א): הַהוּא אַמְגוּשָׁא דַּהֲוָה קָא מְחַטֵּט שִׁכְבֵי, כִּי מָטָא לִמְעַרְתֵיהּ דְּרַב טוּבֵי בַּר מַתְנָא תָּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ. אֲתָא אַבַּיֵּי בָעָא בְּמִטּוּתָא מִינֵיהּ – וּשָׁבְקֵיה. לְשָׁנָה הָדַר אֲתָא, תָּפְשֵׂיהּ בְּדִיקְנֵיהּ. אֲתָא אַבַּיֵּי בָּעָא בְּמִטּוּתָא מִינֵיהּ – וְלָא שָׁבְקֵיהּ, עַד דַּאֲתָא מְסַפַּרְתָא וְגָזְיֵהּ לְדִיקְנֵיהּ.

אמגושא. מכשף אחד היה: מחטט שכבי. חופר המתים להפשיטם בגדיהם: אתא אביי. וראה איך המת תפשו בזקנו וביקש שיניחנו בשביל שהיה אוהבו של המכשף: עד דאייתי. זוג של מספרים וחתך זקנו של המכשף ונשאר הזקן ביד המת והוא הלך לו בחרפה ובושה:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק שׁוֹאֵל (שבת קנב, א): אֲמַר רַב יְהוּדָה: מֵת שֶׁאֵין לוֹ מְנַחֲמִין הוֹלְכִין עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ וכו'. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כָּל שֶׁאוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת יוֹדֵעַ עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל. פְּלִיגֵי בָהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי. חַד אָמַר: עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל; וְחַד אָמַר: עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל הַבָּשָׂר. מָאן דַּאֲמַר "עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל כָּל הַבָּשָׂר", דִּכְתִיב: "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב" וגו' (איוב יד, כב); וּמָאן דַּאֲמַר "עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלָל", דִּכְתִיב: "וְיָשֹׂב הֶעָפָר עַל־הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה".

שאין לו מנחמים. אין לו אבלים שצריכין לנחמן הולכין ויושבין במקומו במקום שמת שם ומתפללין שם ואומרין שם קדיש בשביל המת והוא לתועלת המת: עד שיסתום הגולל. שיכסה הארון בכיסוי שלו דף שמכסין בו הארון נקרא גולל אבל נשמה של אדם לעולם היא שומעת ויודעת: אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. כל זמן שיש עליו בשר הנפש יש בו צד חיות להבין ויודע הכל ושומע:

הָא לָמַדְנוּ כַּמָּה מַרְגִּישִׁים בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, מִלְּבַד מַה שֶּׁמַשִּׂיגִים בִּכְלָלֵי עוֹלָם הָעֶלְיוֹן אוֹתָם שֶׁזָּכוּ לְשׁוּם עֵסֶק בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אותם. בני אדם שזכו בעולם הזה ועוסקים במצות ובמעשים טובים ששכרם הוא לעוה"ב:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן