הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלִים אוֹחֵז מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּסוֹטָה (יד, א): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: "אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה)? וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם לְהַלֵּךְ אַחַר שְׁכִינָה – וַהֲלֹא כְּתִיב: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא" (שם ד, כד)? אֶלָּא, הַלֵּךְ אַחַר מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַלְבִּישׁ עֲרוּמִים, דִּכְתִיב: "וַיַּעֲשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם" (בראשית ג, כא), אַף אַתָּה הַלְבֵּשׁ עֲרוּמִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּר חוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא" וגו' (שם יח, א), אַף אַתָּה בַּקֵּר חוֹלִים; הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַחֵם אֲבֵלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ" (שם כה, יא), אַף אַתָּה נַחֵם אֲבֵלִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָבַר מֵתִים, דִּכְתִיב: "וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי" (דברים לד, ו). אַף אַתָּה קְבֹר מֵתִים. "כָּתְנוֹת עוֹר", רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: דָּבָר הַבָּא מִן הָעוֹר; וְחַד אָמַר: דָּבָר שֶׁהָעוֹר נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ.
ויברך אלהים את יצחק בנו. נחמו על אביו וברכו ברכת אבלים: דבר הבא מן העור. של צמר היה: שהעור נהנה ממנו. של פשתן שאדם לובש סמוך לעורו:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת נְדָרִים, פֶּרֶק אֵין בֵּין הַמּוּדָר (לט, ב): אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מִנַּיִן לְבִקּוּר חוֹלִים מִן הַתּוֹרָה? דִּכְתִיב: "אִם־כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם וגו' וּפְקֻדַּת כָּל־ הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם" (במדבר טז, כט). מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: "אִם כְּמוֹת כָּל־הָאָדָם", שֶׁהֵם חוֹלִים וּמוּטָלִים עַל מִטּוֹתֵיהֶם וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִין אוֹתָם. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: תָּאנָא: בִּקּוּר חוֹלִים אֵין לוֹ שִׁיעוּר. מָה אֵין לוֹ שִׁעוּר? סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימָר: אֵין שִׁעוּר לְמַתַּן שְׂכָרוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: וְכָל הַמִּצְווֹת יֵשׁ שִׁעוּר לְמַתַּן שְׂכָרָן – וְהָא תְּנָן: הֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כִּבְמִצְוָה חֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְווֹת? אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי: אֲפִילוּ גָּדוֹל אֵצֶל קָטָן. רָבָא אָמַר: אֲפִילוּ מֵאָה פְּעָמִים בְּיוֹם.
ופקודת כל האדם. ששוכב על מטתו ובני אדם מבקרין אותו לא ה' שלחני לזה ולפי שהיו עדת קרח מלעיגין עליו ואומרים שהיה משה אומר מדעתו בלא צווי של מקום: אפילו גדול אצל קטן. שלא יאמר לא אבקר אלא גדול כמוני דמצוה בקטן כמו בגדול:
אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמְּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֵחָלְיוֹ. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי: אִם כֵּן לְעֵילוּהָ שִׁתִּין גַבְרֵי וְלוֹקְמֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: כְּעִישׂוּרַייתָא דְּבֵי רַבִּי אֲמָרִי וּבְבֶן גִּילוֹ, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּת הַנִּזּוֹנֶת מִנִּכְסֵי אַחִים נוֹטֶלֶת עִשׂוּר נְכָסִין. אָמְרוּ לֵיהּ לְרַבִּי: לִדְבָרֶיךָ, מִי שֶׁהִנִּיחַ עֶשֶׂר בָּנוֹת וּבֶן אֶחָד, אֵין לַבֵּן בִּמְקוֹם בָּנוֹת כְּלוּם! אָמַר לָהֶם: כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר: רִאשׁוֹנָה נוֹטֶלֶת עִשּׂוּר נְכָסִים, שְׁנִיָּה בַּמֶּה שֶׁהִנִּיחָה חֲבֶרְתָּהּ, שְׁלִישִׁית בַּמֶּה שֶׁשִּׁיְּרָה חֲבֶרְתָּהּ – וְחוֹזְרוֹת וְחוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.
לעילוה שיתין גברי ולוקמיה. יכנסו ששים בני אדם כאחד לבקרו ויטול כל אחד ואחד מששים בצערו ומיד יתרפא: כעישורייתא דבי רבי. דאמר מי שיש לו עשר בנות ובן אחד הראשונה נוטלת עישור נכסים והשנייה במה ששיירה הראשונה וכן כולם וגביחולה נמי מבקר הראשון נוטל אחד מששים בחליו והשני אחד מששים במה ששייר: ובבן גילו. שנולד במזלו או בחור כמותו או זקן לזקן: בת הניזונית מן האחים. בתנאי כתובה שכן כתב לה בנן נוקבן די יהוון לך מינאי עישור נכסים לפרנסת נישואים:
רַבִּי חֶלְבּוֹ חָלַשׁ, נָפַק אַכְרֵיז רַב כַּהֲנָא: רַבִּי חֶלְבּוֹ בָּאֵישׁ (פירוש: חלה), לָא אִיכָּא דְּקָאָתֵי. אֲמַר לְהוּ: לֹא כָּךְ הָיָה מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד מִתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁחָלָה וְלֹא נִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבַקְּרוֹ, וְנִכְנַס רַבִּי עֲקִיבָא לְבַקְּרוֹ, וּבִשְׁבִיל שֶׁכִּבֵּד וְרִבֵּץ לְפָנָיו חָיָה; אָמַר לוֹ: רַבִּי, הֶחֱיִיתָנִי. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא וְדָרַשׁ: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר חוֹלִים כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
כיבד וריבץ. כשרוצין לכבד הבית רובצין תחלה במים לרבץ האבק. כיצד מטאטא בגרופיא עפר הבית ור"ע צוה לעשות לו כן: כאילו שופך דמים. מפני שבני אדם שנכנסין לבקרו עושין לחולה כל צרכיו ושמא יודע לו רפואה או שיכול להשיג לחולה דבר שיתאוה לו שעל ידו משיב נפשו:
כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר: כָּל הַמְּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה גּוֹרֵם לוֹ שֶׁיָּמוּת. מַאי גְּרָמָא? אִילֵימָא כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיָּמוּת – שֶׁיָּמוּת סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: כָּל הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה אֵינוֹ מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים לֹא שֶׁיָּמוּת וְלֹא שֶׁיִּחְיֶה.
לא שימות. שלפעמים צריכין לבקש שיקצר ה' את יסוריו כגון שהוא גוסס ומצטער ביציאת נפשו וזה שלא מבקרו אינו יודע בענינו של חולה:
רָבָא בְּיוֹמָא קַדְמָאָה דְּחָלַשׁ אֲמַר לְהוּ: לָא תְגַלּוּ מִילְתָא לְאִינֵישׁ, דְּלָא לִיתְרַע מַזְלֵיהּ; מִכָּאן וָאֵילָךְ אֲמַר לְה: פּוּקוּ אַכְרִיזוּ עָלַי בְּשׁוּקָא: רָבָא חָלַשׁ, רָבָא חָלַשׁ; דְּסָאנֵי לִי חָדִי לִי וּכְתִיב: "בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמָח וגו' וְהֵשִׁיב" וגו' (משלי כד, יז); דְּרָחֵים לִי לִבָּעֵי עָלַי רַחֲמֵי.
דלא ליתרע מזלי. דדילמא מתצלנא לאלתר ויאמרו שלח רפואה לחולי רבא א"נ דלא לישתעו מיליה עלויה שלא ידברו בי בני אדם שחולה אני ואין לפתוח פה לשטן שמא אין ממש בחליי זה ואתרפא ל"א דנפיל תורא חדד סכינא ואולי בבקשה מועטת שיבקש שונאי יתוסף חליי אבל אם כבר נגזר סאת הכאב וזמנה והתחילה נאמנים הן ואין כח בשונאי ליתרע לי אדרבה פן יראה וגו': מכאן ואילך. כיון דחזי דלא נתרפא אמר להו פוקו אכריזו:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: לָא לִסְעוֹד אִינֵישׁ קְצִירָא (כלומר, לא יבקר את החולה) לָא בִּתְלָת שָׁעֵי קָמַיתָא וְלָא בִּתְלָת שָׁעֵי בַּתְרַיתָא דְּיוֹמָא, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לֵיסַח דַּעְתֵּיהּ מִן רַחֲמֵי. בִּתְלָת שָׁעֵי קָמַייתָא, דְּנִיחָא דַּעְתֵּיהּ; בַּתְרַיתָא, תַּקִּיף חוּלְשֵׁיהּ.
לא לסעוד. לא יפקוד החולה לבקרו כמו ופקודת כל האדם מתרגמינן וסעודת: תלת שעי. רויחא דעתו של חולה כדאמרינן אידלי יומא אידלי חולי ודילמא סברו דאין כל כך חולי דלבעי רחמי עליו: בתרייתא. תקיף חולשא. וכסבור שהוא באפס תקוה ומתייאש מן הרחמים:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת (יב, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זָן אֶת הַחוֹלֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל־עֶרֶשׂ דְּוָי" (תהלים מא, ד). וְאָמַר רַב יְהוּדָה: מִנַּיִן שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מִמְּרַאשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִסְעָדֶנּוּ" וגו'. תַּנְיָא נַמֵּי הָכֵי: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה לֹא יֵשֵׁב לֹא עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵּא וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל וְלֹא עַל גַּבֵי שְׁרַפְרָף, אֶלָּה מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה לְמַעְלָה מְרַאשׁוֹתָיו שֶׁל חוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: "ה' יִסְעָדֶנּוּ" וגו'.
זן את החולה. שהרי לא אוכל ולא שותה מחמת חולי ולבריא א"א לעמוד כך: שנאמר ה' יסעדנו. כמו לחם לבב אנוש יסעד: ה' יסעדנו. שכינה יסעוד תשות כחו וסומכו: לא ישב. והוא שהחולה שוכב על גבי קרקע נמצא מבקרו יושב גבוה ממקום שכינה: מתעטף. ממורא שכינה:
וַאֲמְרִינָן הָתָם בְּפֶרֶק קַמָּא דְּשַׁבָּת (יב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הַנִּכְנָס לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, אוֹמֵר: שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יְכוֹלָה הִיא שַׁבָּת שֶׁתְּרֻחַם בִּזְכוּתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ וְעַל חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁבְנָא אִישׁ יְרוּשָׁלַםִ בִּכְנִיסָתוֹ הָיָה אוֹמֵר: שָׁלוֹם, וּבִיצִיאָתוֹ – שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא וְרַחֲמָיו מְרֻבִּים וְשִׁבְתוּ בְּשָׁלוֹם. מִכָּאן אָנוּ לְמֵדִין, שֶׁכָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה יְעָרְבֶנּוּ עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל.
שבת היא מלזעוק. צריך להניח דעתם בתנחומין שלא יצטער: יכולה היא שתרחם. אם תכבדוה מלהצטער בה: שבנא. אדם גדול ששמו שבנא כשהיה מבקר את החולה אמר ורחמיו של הקב"ה מרובין: ושבתו. נוחו בשבתכם בשלום:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5