הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה, כְּדֵי לְמוֹנְעוֹ מִן הַחֵטְא וּלְחַנְּכוֹ בְּיִשּׁוּב דַּעַת וּלְהַכְנִיסוֹ בְּמִצְוַת קִיּוּם הַמִּין. וְהֵבִיאוּ רַבּוֹתֵינוּ לָזֶה סְמָךְ מִן הַפָּסוּק, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין (כט, א): תָּנוּ רַבָּנָן: הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ לְמוּלוֹ וְלִפְדּוֹתוֹ וּלְלַמְּדוֹ תוֹרָה וּלְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה וכו', כִּדְאִיתָא לְמַעֲלָה, בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן מִכְּלָל גִּדּוּל הַבֵּן (סימן פד). וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (שם ל, ב): לְהַשִּׂיאוֹ אִשָּׁה מִנָּא לָן? דִּכְתִיב בְּיִרְמִיָּהוּ (כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים". בִּשְׁלָמָא בְּנוֹ – בְּיָדוֹ, בְּנוֹתָיו מִי הֲווּ בְּיָדוֹ? הָכֵי קָאָמַר, לֵיתוֹב לְהוּ מִידֵי כִּי הֵיכֵי דְּלֵיתֵיהּ וְיִנְסְבוּהָ.
מן החטא. של זנות או הרהור זנות: קיום המין. שהוא לצורך גופו להוליד בנים: לפדותו. בה' סלעים אם בכור הוא: בנותיו מי הוו בידו. בתמיה כלום יוכל להרגיל לה אנשים להשיאה דאמר קרא ואת בנותיכם תנו לאנשים: ליתוב להו מידי. שיתנו אבות לבנות תכשיטין ומלבושין יפין ונדוניא כי היכי דלנסבוה:
וּזְמַן הָרָאוּי לְזִוּוּג הוּא הַטּוֹב כָּל מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַקְדִּים קֹדֶם שֶׁיִּתְגַּבֵר עָלָיו יִצְרוֹ, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (כט, ב): מִשְׁתַּבַּח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא בִּדְרַב הַמְנוּנָא, דְּאָדָם גָּדוֹל הוּא. אֲמַר לֵיהּ: לִכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתְךָ הֲבִיאֵהוּ לִי. כִּי אֲתָא, חָזְיֵהּ דְלָא פָרִיס סוּדְרָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא לָא פָרִיס מַר סוּדְרָא? אֲמַר לֵיהּ, דְּלָא נְסִיבְנָא. אֲמַר לֵיהּ: לָא תֶחְזֵי לְאַפִּי עַד דְּנָסְבָת. רַב הוּנָא לְטַעֲמֵיהּ, דַּאֲמַר רַב הוּנָא: בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה – כָּל יָמָיו בַּעֲבֵרָה. בַּעֲבֵרָה סָלְקָא דַעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא, כָּל יָמָיו בְּהִרְהוּר עֲבֵרָה.
חזייה. רב הונא לרב המנונא דלא פריס סודר טלית על ראשו כדרך הנשואין:
אָמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עַד עֶשְׂרִים שָׁנָה יוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְצַפֶּה לָאָדָם מָתַי יִשָּׂא אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא נָשָׂא, אָמַר: תִּפַּח עַצְמוֹתָיו.
אָמַר רַב חִסְדָּא: הַאי דַּעֲדִיפְנָא מֵחַבְרָאִי, דִּנְסִיבְנָא בְּשִׁתְּסָר; וְאִי נְסִיבְנָא בְּאַרְבֵּיסָר הֲוָה אֲמֵינָא לֵיהּ לְשָׂטָן: גִּירָא בְּעֵינֵיךָ. וְעַל זֶה אָמְרוּ, פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ (יבמות סג, ב): אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כֵּיוָן שֶׁנָּשָׂא אָדָם אִשָּׁה עֲוֹנוֹתָיו מִתְפַּקְּקִין (פירוש: מסתתמין), שֶׁנֶּאֱמַר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב" וגו' (משלי יח, כב).
לשטן גירא בעיניך. כלומר הייתי מתגרה בו ושטן הוא יצר הרע ולא אירע שיחטיאני על שנשאתי אשה כי הייתי בן ששה עשר שנים ושוב אין יצר הרע שולט בי: מתפקקין. נסתמין כמו פוקקין הנקבים:
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁלִּמּוּד תּוֹרָה גָדוֹל מִכָּל הַמִּצְוֹת, וְכָל שֶׁכֵּן לְחִנּוּךְ הַנַּעַר, יֵשׁ לְךָ זְמַן שֶׁנִּשּׂוּאֵי אִשָּׁה קוֹדְמִין, כִּדְגַרְסִינָן הָתָם (קדושין כט, ב): לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִישָׂא אִשָּׁה – יִלְמַד תּוֹרָה וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא אִשָּׁה – נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה, נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ יִלְמַד תּוֹרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רֵחַיִם בְּצַוָּארוֹ וְיַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלָא פְלִיגֵי, הָא לָן וְהָא לְהוּ.
רחיים בצוארו. כלומר עול אשתו עליו להסתפק לה כל צרכיה ואיך יוכל לעסוק בתורה: הא לן. בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטלין עליו נושא אשה דהוי בלא הרהור ואחר כך הולך ולומד תורה: להו. לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם אם נושא אשה יהא צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלו אותו:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל (עב, ב): "יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד" (תהלים יט, י), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה בְּטָהֳרָה. מַאי הִיא? נוֹשֵׂא אִשָּׁה וְאַחַר כָּךְ לוֹמֵד תּוֹרָה.
נושא אשה. אז ניצול מהרהור עבירה:
וְהַזְּמַן הַבֵּינוֹנִי לָאִישׁ שֶׁאֵינוֹ שָׁטוּף בְּיִצְרוֹ הוּא בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה. וּסְמַךְ לָזֶה "וְהוּא אִשָּׁה בִּבְתוּלֶיהָ יִקָּח" (ויקרא כא, יג), מִנְיַן "וְהוּ"א". וְכֵן אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת אָבוֹת, פֶּרֶק ה (כא): בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לְחֻפָּה. לְפִי שֶׁהוּא בָחוּר, קֹדֶם שֶׁיִּתְגַּבֵר עָלָיו יִצְרוֹ, אֲבָל תְּהֵא טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁלּוֹ, בְּנוֹ בְכוֹרוֹ, בִּקְדֻשָּׁה. וְאִם יְאַחֵר מִזְּמַן הַזֶּה, יִכְבֹּשׁ יִצְרוֹ וְיַמְתִּין עַד יַתְחִיל זַרְעוֹ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ בְּיַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהָיָה בֶּן שְׁמוֹנִים וְאַרְבַּע שָׁנָה כְּשֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וּמֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב, שֶׁהָיָה רְאוּבֵן בְּנוֹ "רֵאשִׁית אוֹנוֹ", לְפִי שֶׁהָיְתָה טִפָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ. וְגַם אָמְרוּ עָלָיו, שֶׁלֹּא רָאָה קֶרִי מִיָּמָיו. וְעַל כֵּן הָיָה זַרְעוֹ קָדוֹשׁ.
שאינו שטוף ביצרו. שעדיין אין יצרו מתגבר עליו לזנות: אם יאחר. מזמן י"ח ולא נשא אשה: עד יתחיל זרעו. עד שישא אשה ויהיה אז תחלת זרעו ראשית אונו:
וְטוֹב לוֹ לָאָדָם שֶׁלֹּא יִשְׁהֶה בֵּין אֵרוּסִין לְחֻפָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא בְּאֶמְצַע לִידֵי הִרְהוּר, כִּדְגַרְסִינָן בִּפְסִיקְתָּא (דר"כ ה, מד): רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר: "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב" (משלי יג, יב), זֶה (הנושא) [הַמְאָרֵס] אִשָּׁה וְנוֹטְלָהּ לְאַחַר זְמַן: "וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה" (שם), זֶה הַמְאָרֵס אִשָּׁה וְנוֹטְלָהּ מִיָּד.
תוחלת. דבר שהוא מקוה ומצפה להשיג והוא מאחר לבא לו מחלת לבו שהוא מהרהר בה ובא לידי חטא:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5