כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן, לְפִי שֶׁנִּתְגַלָּה קֵץ בִּנְיָנוֹ לֹא נִתְאַבְּלוּ עָלָיו כְּמוֹ בָאַחֲרוֹנָה, שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה הַקֵּץ. וְעַל כֵּן גָּזְרוּ לְהַרְבּוֹת בְּדִבְרֵי אֲבֵלוּת וּלְמַעֵט בְּדִבְרֵי הַשִּׂמְחָה וּבָזֶה יִזְכּוּ לִרְאוֹת בְּשִׂמְחָתוֹ. וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים (ס, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָאַחֲרוֹנָה רַבּוּ פְרוּשִׁים בְּיִשְׂרָאֵל, וּבְפִרְקָא קַמָּא דְּגִטִין (ז, א): שָׁלְחוּ לֵיהּ לְמַר עוּקְבָא: זִמְרָא מִנָּא לָן דְּאָסוּר? שִׂרְטֵט וְכָתַב לְהוּ: "אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל־גִּיל כָּעַמִּים" (הושע ט, א). וְלִישְׁלַח לְהוּ מֵהָכָא: "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ־יָיִן" (ישעיה כד, ט)? אִי מֵהָתָם הֲוָה אֲמִינָא, הַנֵּי מִילֵי זִמְרָא דְּמָנָא, אֲבָל זִמְרָא דְּפוּמָא שְׁרֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.
זמרא. לשורר בבית המשתאות: שרטט. הנייר עשה רושם לכתוב ישר ושוה:
אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בַּר נָתָן לְרַב אַשֵּׁי מַאי דִּכְתִיב: "וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה" (יהושע טו, כב)? אָמַר לֵיהּ: מוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב, אֲמַר לֵיהּ: אָטוּ לֹא יְדַעְנָא דְּמוֹתְבָתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קָא חָשִׁיב? רַב גְּבִיהָה מֵאַרְגוּזָא אָמַר בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְאָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן עֲדֵי עַד עוֹשֶׂה לוֹ דִין. אֶלָּא מֵעַתָּה "צִגְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה" (שם שם לא), הָכֵי נַמֵּי? אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה רַב גְּבִיהָ מֵאַרְגוּזָא הָכָא הֲוָה אָמַר בָּהּ טַעְמָא. נֵיחְזֵי אֲנָן וְנֵימָא בָּהּ טַעְמָא: כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעֲקַת לְגִימָה עַל חֲבֵרוֹ וְדוֹמֵם, שׁוֹכֵן סְנֶה עוֹשֶׂה לוֹ דִין.
מארגוזא. שם מקום: קנאה. כעס מחמת צער שצערו. קנאה הוא שאדם מצער על ריבו או על ריב אחרים כמו קנא קנאתי וכמו בקנאו את קנאתי: לגימה. מזונות שאדם בולע בפיו:
אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ גָּלוּתָא לְרַב הוּנָא: כְּלִילָא מִנָּא לָן דְּאָסִיר? אֲמַר לֵיהּ: מִדְרַבָּנָן, דִּתְנַן: בְּפֻלְמוּס שֶׁל אַסְפַּסְיָאנוּס קֵיסָר גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים וְעַל הָאִירוּס. אַדְהָכֵי קָם רַב הוּנָא לְאַפְנוּיֵי, אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָא: קְרָא כְתִיב "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִים הָעֲטָרָה "(יחזקאל כא לא) וְכִי מָה עִנְיָן מִצְנֶפֶת אֵצֶל הָעֲטָרָה? לוֹמַר לְךָ, בִּזְמַן שֶׁהַמִּצְנֶפֶת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, תְּהֵא עֲטָרָה בְּרֹאשׁ כָּל אָדָם. נִסְתַּלְקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, נִסְתַּלְּקָה עֲטָרָה מֵרֹאשׁ כָּל אָדָם. אַדְהָכֵי אֲתָא רַב הוּנָא אַשְׁכְּחִינְהוּ דַּהֲווּ יָתְבֵי. אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים, אָסוּר מִדְּרַבָּנָן, אֶלָּא חִסְדָּא שְׁמָךְ וַחֲסִידִין מִילָךְ.
כלילא. היו עושין עטרות לחתנים של זהב וכסף צבועים ומצוירות בגפרית ומלח שקורין בישמעלטץ בל"א ויש שהן של ורד ושל הדס: בפולמוס. חיל שהעלה אספסינוס קודם שבא טיטוס עליהם: ועל האירוס. מפרש בפרק בתרא דסוטה טבלא דחד פומא והוא זוג המקשקש: קם רב הונא לאפנויי. רב חסדא תלמידו של רב הונא היה ולא היה משיב לפניו וכי קם רב הונא א"ל רב חסדא לריש גלותא כתי' וכו': מה ענין. הלא מצנפת מבגדי כהונה הוא: האלהים. לשון שבועה הוא: מדרבנן. אינו אסור אלא מדרבנן וקרא בעטרה של מלך מיירי שהיה מתנבא שתבטל הכהונה ויגלה צדקיהו בגולה: וחסודין מילך. חסודין ונאים דבריך:
רָבִינָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְמַר בַּר רַב אַשֵּׁי דְּקָא גָדֵיל לֵיהּ כְּלִילָא לִבְרַתֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לָהּ מַר "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת" וגו'? אֲמַר לֵיהּ: דּוֹמְיָא דְּכֹהֵן גָּדוֹל, בְּגַבְרֵי. מַאי "זֹאת לֹא־זֹאת" (שם)? דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִימְנִין אֲמַר לֵיהּ מִשְׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי: בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל "הָסִיר הַמִּצְנֶפֶת", אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ בְּסִינַי נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמַע? אָמַר לָהֶם: לֹא זֹאת לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהִשְׁפִּילוּ אֶת הַגָּבוֹהַּ וְהִגְבִּיהוּ אֶת הַשָּׁפֵל וְהֶעֱמִידוּ צֶלֶם בָּהֵיכָל.
דומיא דכהן גדול. אסור לעשות לאיש כתר שדומה ממש לכתר של כהן גדול אבל לאשה אינו דומה ומותר: שהשפילו. כביכול להקב"ה שהוא גבוה והגביהו עבודת כוכבים ומזלות שהוא דבר שפל:
וּכְשֵׁם שֶׁאָסְרוּ דִבּוּר שֶׁל שִׂמְחָה יְתֵירָה, כָּךְ אָסְרוּ כָּל דָּבָר הַמְגַדֵּל לָאָדָם שִׂמְחָה יְתֵירָה בְּכָל זְמַן הַגָּלוּת, כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב בְּסוֹף הַנֵּר הַחֲמִישִׁי (סי" שח, ד), עַד שֶׁיַּגִּיעַ קֵץ גְּאוּלָתֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5