לְפִי שֶׁטֶּבַע מְצִיאוּת בְּנֵי אָדָם מִתְחַיֵּב, שֶׁיֵּשְׁבוּ בְיַחַד וִישָׁרְתוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ וִיסַיְּעוּ אֵלּוּ לְאֵלּוּ בְּכָל עֲבוֹדָתָם וּבְכָל צָרְכֵיהֶם, עַל כֵּן יִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא בְּקֵרוּב רֵעוּת וְאַהֲבָה וְאַחְוָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם וְהַסְכָּמָה וְדֵעָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד; לְפִיכָךְ, כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁיֶּאֱרַע בֵּינֵיהֶם הִיא הַשְׁחָתַת הַיִּשּׁוּב.
וּבְדִבְרֵי תוֹרָה צָרִיךְ גַּם כֵּן חֲבוּרַת תַּלְמִידִים וְאִם יִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ בְּדָבָר וְיַחְלְקוּ בִּסְבָרָא לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא הַדָּבָר לַאֲמִתּוֹ, זֶהוּ עֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵצֵא הֲלָכָה מֻטְעֵית וְיִתְאַמֵּת הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ז, א): אָמַר רַבִּי אָחָא בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב "בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד" (משלי כז, יז), לוֹמַר לְךָ: מַה בַּרְזֶל זֶה, אֶחָד מְחַדֵּד אֶת חֲבֵרוֹ, אַף שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים מְחַדְּדִים זֶה אֶת זֶה בַהֲלָכָה.
ברזל בברזל יחד. ואיש יחד פני רעהו מה ברזל זה אחד מחדד את חבירו כגון סכין על גבי חברתה:
אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה כָּאֵשׁ? דִּכְתִיב: "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה"' (ירמיה כג, כט). לוֹמַר לְךָ: מָה אֵשׁ אֵינָהּ דּוֹלֶקֶת יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִים בִּיחִידִי. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב "חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ" (שם נ, ל)? חֶרֶב עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד (פירוש: יחידים); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁין (שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנֹאָלוּ"); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִים, כְּתִיב הָכָא "וְנֹאָלוּ" וּכְתִיב הָתָם "אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ" (במדבר יב, יא).
אינה דולקת יחידי. עץ אחד אינו דולק אלא שנים או שלשה ביחד אף דברי תורה אינם מתקיימים ביחידי בלא חבר שיחדדנו: שמטפשין. דכתיב אשר נואלנו תרגום די טפשנא:
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִבְרֵי תוֹרָה כָּעֵץ? לוֹמַר לְךָ: מַה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל, אַף תַּלְמִידי חֲכָמִים הַקְּטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: הַרְבֵּה תוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכֻּלָּם.
תורה כעץ. דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה: עץ קטן מדליק את הגדול. כשמדליק את האור מצית עצים דקים תחלה: הקטנים מחדדים. ששואלין כל שעה:
וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ, שֶׁאִם יֶאֱרַע חִלּוּק דֵּעוֹת בֵּין הַתַּלְמִידִים, שֶׁתְּהֵא כַוָּנָתָם לְשֵׁם שָׁמַיִם, לְהוֹצִיא אֲמִתַּת הַהֲלָכָה וְלֹא לְקַנְתֵּר, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת קִדּוּשִׁין, פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ (נב, ב) וּבְמַסֶּכֶת נָזִיר, פֶּרֶק כֹּהֵן גָּדוֹל (מט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: לְאַחַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר, אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוּדָה לְתַלְמִידָיו: אַל יִכָּנְסוּ תַלְמִידֵי רַבִּי מֵאִיר לְכָאן, שֶׁקַּנְתְּרָנִים הֵן וְאֵינָם בָּאִים לִלְמֹד תּוֹרָה, אֶלָּא לְקַפְּחֵנוּ בַּהֲלָכוֹת הֵם בָּאִים.
לקנתר. להקניט ולהכעיס: לקפחנו. כמו לקפח רגליו לקצץ מוחנו בהלכות להודיע שהם חריפים ממנו ואין עומד כנגדם:
אֲבָל אִם יַחְלְקוּ בַהֲלָכָה לְשֵׁם שָׁמַיִם, כְּמַחְלֹקֶת תַּלְמִידֵי הִלֵּל וְשַׁמַּאי, הוּא טוֹב וְנָאוֹת, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק חֲמִשִּׁי מֵאָבוֹת: כָּל מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵי זוֹ הִיא מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחְלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ.
סופה להתקיים. כלומר שאנשי מחלוקת מתקיימים ואינן אובדין כמחלוקת של הלל ושמאי שלא אבדו לא תלמידי בית שמאי ולא תלמידי בית הלל רק מתקיימים בעוה"ז ובעוה"ב אבל קרח ועדתו נאבדו:
וְאַף עַל פִּי שֶׁקְּרָאוּהָ כָּאן מַחְלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי, אֵינָהּ אֶלָּא מִתַּלְמִידֵיהֶם, כִּי לֹא מָצִינוּ בַּתַּלְמוּד מַחְלֹקֶת בֵּין הִלֵּל וְשַׁמַּאי אֶלָּא בַּהֲלָכוֹת יְחִידוֹת, לְפִי שֶׁהַהֶקֵּשׁ שֶׁל שְׁנֵיהֶם בְּכָל מַה שֶּׁמּוֹצִיאִים בְּדֶרֶךְ הַהֶקֵּשׁ, קָרוֹב זֶה לָזֶה, וְגַם הָעִקָּרִים הַמְּסוּרִים אֵצֶל זֶה, הֵם כְּמוֹ הָעִיקָּרִים הַמְּסוּרִים בְּעַצְמָן אֵצֶל זֶה. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, דֵּעוֹת שְׁנֵיהֶם הָיוּ שְׁלֵמִין וְשָׁוִין וּקְרוֹבִים אֶל הָאֱמֶת, כִּדְגַרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּשַׁבָּת (טו, א): אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל וכו'.
וּכְשֶׁנִּתְמַעֲטָה חֲקִירַת הַתַּלְמִידִים וְהֶקֵּשָּׁם, כְּשֶׁתַּעֲרִיכֵהוּ לְהֶקֵּשׁ שַׁמַּאי וְהִלֵּל רַבּוֹתֵיהֶם, אָז נָפְלָה מַחְלֹקֶת בֵּינֵיהֶם בִּשְׁעַת עִיּוּנָם בִּדְבָרִים רַבִּים, לְפִי שֶׁהֶקֵּשׁ כָּל אִישׁ מֵהֶם לְפִי שִׂכְלוֹ וּלְפִי הָעִקָּרִים הַמְצוּאִים אֶצְלוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ בְמַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין, פֶּרֶק הַנֶּחְנָקִין (פח, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בִּתְחִלָּה לֹא הָיוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִין בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית וּשְׁנֵי בָתֵּי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה וּשְׁאָר בָּתֵי דִינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל. הֻצְרָךְ הַדָּבָר לְיִשְׂרָאֵל שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ, אִם שָׁמְעוּ אָמְרוּ לָהֶם וְאִם לָאו וכו'. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן, רַבּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת.
וְהֵם בְּכָל זֶה אֵינָם אֲשֵׁמִים, שֶׁאֵין אָנוּ מַכְרִיחִין שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַחוֹלְקִים, שֶׁיִּתְרָאוּ בְּשִׂכְלָן שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ וּפִנְחָס, שֶׁקִּבְּלוּ הַהֲלָכָה מִפִּי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהָיָה דַעְתָּן שָׁוָה בְּלִי חִלּוּק סְבָרָא, וְגַם אֵינָם תַּחַת אַשְׁמָה, הוֹאִיל וְאֵינָם כְּמוֹ שַׁמַּאי וְהִלֵּל, אוֹ לְמַעְלָה מֵהֶם, דַּי לָהֶם שֶׁיָּגְעוּ בַתּוֹרָה וְהִשִּׂיגוּ מִשִּׂכְלָם כְּפִי יְכָלְתָּם.
וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם אָדָם בְּדַעְתּוֹ, שֶׁחָלְקוּ בְדִינִין וּבְהוֹרָאוֹת שֶׁהֵם מְקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְנָפְלָה בָהֶם מַחְלֹקֶת מִדֶּרֶךְ הַטָּעוּת שֶׁל שְׁמוּעוֹת, אוֹ מִדֶּרֶךְ שִׁכְחָה, אוֹ שֶׁאֶחָד קִבֵּל הָאֱמֶת וְהָאֶחָד טָעָה בְּקַבָּלָתוֹ, אוֹ שָׁכַח, אוֹ לֹא שָׁמַע מֵרַבּוֹ מַה שֶּׁרָאוּי לִשְׁמֹעַ; חָלִילָה לָהֶם מִדָּבָר זֶה, שֶׁהַפֵּירוּשִׁים הַמְּקֻבָּלִים מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ אֵין בָּהֶם מַחְלֹקֶת בְּשׁוּם פָּנִים, אֲבָל הַמַּחְלֹקֶת נוֹפֶלֶת בְּדָבָר שֶׁלֹּא נִשְׁמְעָה בוֹ שְׁמוּעָה וְחוֹקְרִים עַל אָפְנֵי הַהֶקֵּשׁ אוֹ מִטַּעַם סְבָרָא, כְּאָמְרָם: מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, אוֹ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת, שֶׁאֵין אֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים אֵלּוּ מְקֻבָּל מִמֹּשֶׁה וְלֹא שְׁמַעֲנוּהוּ מִסִּינַי, אֲבָל אֶחָד מֵהֶם הָיָה אוֹסֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשַׁמָּשׁ עַם הָאָרֶץ וְהָאֶחָד מַתִּיר. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לְאֵלּוּ הַמַּחְלוֹקוֹת מִבֵּית הִלֵּל וּמִבֵּית שַׁמַּאי וּמֵהַתַּנָאִים וְהָאֲמוֹרָאִים וְהַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, כֻּלָּן הֵן דּוֹמִין לָזֶה, שֶׁהֵם עַנְפֵי הָעֲנָפִים וְהַכֹּל הָיָה לְשֵׁם שָׁמַיִם. וּמַחְלֹקֶת כָּזֶה טוֹב לְבָרֵר אֲמִתַּת הַהֲלָכָה, אֲבָל יֵשׁ לָהֶם לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי קִנְאָה וּקְטָטָה.
מכבדין את הבית. מקום שאכלו שם מנקין אותו בשביל הפירורין שנפלו שם ואח"כ נוטלין לידים מים אחרונים דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפרורים שיש בהם כזית ואם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים ניתזים עליהם ונמאסים וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורין שיש בהם כזית אלא מסיר אותם ואם ניתזין המים על הפירורין הקטנים אין בכך כלום דפרורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד:
כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק בַּמֶּה מַדְלִיקִין (שבת לד, א), עַל הַהוּא עוּבְדָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כַּד נָפַק מִמְעַרְתֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כְּבָר טִהֵר בֶּן יוֹחַאי בֵּית הַקְּבָרוֹת. אֲמַר לֵיהּ: אִלְמָלֵי לֹא הָיִיתָ עִמָּנוּ, אִי נַמֵּי הָיִיתָ עִמָּנוּ וְלֹא נִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יָפֶה אַתָּה אוֹמֵר: וְעַכְשָׁיו שֶׁהָיִיתָ עִמָּנוּ וְנִמְנֵיתָ עִמָּנוּ, יֹאמְרוּ: זוֹנוֹת מְפַרְכְּסוֹת (פירוש סורקת ומתקנת שער חברתה להיות נאה) זוֹ אֶת זוֹ, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לֹא כָל שֶׁכֵּן. יָהַב בֵּיהּ עֵינָא וְנָח נַפְשֵׁיהּ.
טיהר בן יוחאי את בית הקברות. שהיה שם מקום ספק טומאה והיה מציין ועושה סימן עד היכן הטומאה והשאר היה מטהר ואותו הזקן היה אצלם כשטיהר המקום והזקן אמר בית הקברות טיהר:
וְגַרְסִינָן נַמֵּי בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (ח, א): אָמַר רָבָא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת וְאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה" (איוב לו, לג). אֲבָל אִם הָיוּ אֲהוּבִין וְנוֹחִין זֶה לָזֶה, מַעֲלִין אַף מִן הָעוֹלָם וּמַקְשִׁיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תְפִלָּתָם, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה יוֹצְאָה (סג, א): אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַנּוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְשִׁיב לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁבה' וַיִּשְׁמָע" (מלאכי ג, טז).
נוחין זה לזה בהלכה. נושאין ונותנין זה לזה בהלכה בנחת רוח: מתקנאין. מתגרים באף ומעלין אותו עליהם והכי משמע מקנה אף על עולה בשביל שצריכין להיות נוחין זה לזה בהלכה ואינן עושין כן מעלין אף עליהן: מעלין אף מן העולם. כלומר מסירין האף:
וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּקְשִׁיבִים זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ לְקוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי" (שיר השירים ח, יג); וְאִם אֵין עוֹשִׂין כֵּן גּוֹרְמִין לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרַח דּוֹדִי" וגו' (שם ח, יד). אָמַר רַבִּי אַבָּא: שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים הַמַּדְגִּילִין (מתאספין) זֶה אֶת זֶה בַּהֲלָכָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שם ב, ד). אָמַר רַבָּה: וְהוּא דְּיָדְעֵי צוּרְתָּא דִּשְׁמַעְתָא: וְהוּא דְּלֵית לְהוּ רַבָּה בְּמָתָא לְמִיגְמַר מִינֵיהּ.
דגלו. כלומר מתאספין יחד ללמוד כדרך הדגל שמתאספין אליו:
וְעִם כָּל זֶה, הַקָּטָן יְכַבֵּד לַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאַל יְהֵא בְעֵינָיו כַּחֲבֵרוֹ, שֶׁכְּבָר מָצִינוּ מַה שֶּׁאֵרַע עַל זֶה לְרַב עָנָן עִם רַב הוּנָא, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, סוֹף פֶּרֶק מְצִיאַת הָאִשָּׁה (סט, א): שָׁלַח לֵיהּ רַב עָנָן לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין שְׁלָם, כִּי מַטְיָא הַאי אִתְּתָא לְקַמָּךְ אַגְבָהּ עִשּׂוּר נִכְסֵי. הֲוָה יָתִיב רַב שֵׁשֶׁת קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ, וּבְשַׁמְתָּא יְהֵא מָאן דְּלָא אֲמַר לֵיה: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי. וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא (פירוש: מי מיסב בבית האבל בראש). אָזַל רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב עָנָן. אֲמַר לֵיהּ: מרַ רַבָּה וְרַב הוּנָא רַבֵּיהּ דְרַבָּה וְשַׁמּוּתֵי שָׁמֵית מָאן דְּלָא לֵימָא לָךְ: עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמְּטַלְטְלֵי; וּמָאן יָתִיב בֵּי מַרְזְחָא בְּרֵישָׁא. אָזַל רַב עָנָן לְקַמֵּיהּ דְּמַר עוּקְבָא, אֲמַר לֵיהּ: חֲזֵי מַר הֵיכֵי שָׁלַח לִי רַב הוּנָא: עָנָן, עָנָן. וְעוֹד, מַרְזְחָא דְשָׁלַח לִי מַאי נִיהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי גוּפָא דְעוּבְדָא הֵיכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: הָכֵי וְהָכֵי הֲוָה. אֲמַר לֵיהּ: גַּבְרָא דְּלָא יָדַע מַאי נִיהוּ מַרְזְחָא שָׁלַח לֵיהּ לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין.
עשור נכסי. שבת נוטלת חלק עשרה מנכסי אביה בירושה: הוה יתיב רב ששת קמיה. כשבא השליח לפניו ואיקפד רב הונא על דקרייה הונא חברין: אמר ליה. רב הונא לרב ששת: זיל אימא ליה. בלשון גנאי כאשר אומר לך ובשמתא תהיה אם לא תאמר בלשון זה ענן מהיכן אתה אומר להגבותה מקרקעי או אפילו ממטלטלי ועוד שאלה אחרת השיבני: מאן יתיב בי מרזחא ברישא. מי מיסב בבית האבל בראש הקרואים כשהיו מסובין בסעודה באבל היה ניכר במסיבתם מי הוא הראש שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו: אמר ליה מר רבה. אתה ורב הונא רבך ולפייסו אמר לו כן שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח בדבר והראהו פנים שעל כרחו נעשה שליח לכך: גופא דעובדא. תחלת הדברים מה לשון שלחת לו: מרזח. אבל דכתיב כה אמר ה' אל תבא בית מרזח מר וזח מי שנפשו מרה ודעתו זחה ונעתקת מעליו:
וְאַף עַל פִּי כֵן, אַשְׁרֵי הַגְּדוֹלִים הַסּוֹבְלִים לַקְּטַנִּים וְהַקְּטַנִּים הַנִּשְׁמָעִים לַגְּדוֹלִים.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5