דָּבָר בָּרוּר וְיָדוּע, שֶׁהַיּוֹדֵעַ עֵדוּת עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁגָּזַל אוֹ עָשַׁק, אוֹ נִתְחַיֵּב לַחֲבֵרוֹ בְּשׁוּם דָּבָר וְאֵינוֹ רוֹצֶה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב לֵילֵךְ לְדַבֵּר לִפְנֵי בֵּית דִּין וּלְהָעִיד, כְּדֵי שֶׁיְּחַיְּבֵהוּ בַּדָּבָר אִם יָעִיד, אוֹ יְחַיְּבֵהוּ שְׁבוּעָה בַּתּוֹרָה עַל פִּיו. אֲבָל אִם רָאָה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁנִּכְשַׁל בַּעֲבֵרָה וְהוּא יְרֵא חֵטְא, לֹא יָעִיד לוֹ חִנָּם, רוֹצֶה לוֹמַר, בְּלֹא תוֹכֵחָה, כִּי מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל בַּדָּבָר שֶׁנִּכְשַׁל עַתָּה בַעֲוֹנוֹ, טוֹב לְהוֹכִיחוֹ, שֶׁיַּעֲשֶׂה תְשׁוּבָה וְשֶׁיִּפְרֹשׁ מִן הָאִסּוּר וְשֶׁיִּגְדֹּר עַצְמוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְאֻנֶּה לְיָדוֹ חֵטְא.
יחייבוהו. שבועה על פיו בעד אחד:
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ עֵד שֵׁנִי לְקַיֵּם הַדָּבָר, טוֹב הוּא לְהוֹכִיחוֹ קֹדֶם, וְעַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם בֵּרֵעֶךָ וַהֲפִתִּיתָ בִּשְׂפָתֶיךָ. אַל־תֹּאמַר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה־לִי כֵּן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אָשִׁיב לָאִישׁ כְּפָעֳלוֹ" ( משלי כד, כח־כט), לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר "אַל תְּהִי עֵד שֶׁקֶר", אֶלָּא "אַל תְּהִי עֵד־חִנָּם", פֵּרוּשׁ: אַל תְּגַלֶּה חֶטְאוֹ חִנָּם, בְּלִי תוֹכֵחָה.
וְעִם כָּל זֶה אִם הַחוֹטֵא הוּא מִן הָאֱוִילִים, שׁוֹגִים בְּאִוַּלְתָּם וְשׂוֹנְאִים לְמוֹכִיחָם, כְּדִכְתִיב: "אַל־תּוֹכַח לֵץ פֶּן־ יִשְׂנָאֶךָּ" (שם ט, ח), טוֹב לְהַגִּידוֹ לַשּׁוֹפְטִים, שֶׁיְּיַסְּרוּהוּ עַל עֲוֹנוֹ כְּדֵי לְהַפְרִישׁוֹ מִן הָאִסּוּר. וְכָל כַּוָּנָתוֹ תִהְיֶה תָמִיד לְשֵׁם שָׁמַיִם וּבְקִנְאַת הַשֵּׁם, לֹא בְשִׂנְאָתוֹ לוֹ עַל דָּבָר אַחֵר.
וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הוּא עֵד יְחִידִי, לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ מֵעִיד עַל חֲבֵרם, כִּי עֵדוּתוֹ חִנָּם. וְעַל זֶה גַּם כֵּן נֶאֱמַר: "אַל־תְּהִי עֵד־חִנָּם" לְפִי שֶׁאֵין סוֹמְכִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא־יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל־עָוֹן וּלְכָל־חַטָּאת בְּכָל־חֵטְא אֲשֶׁר יְחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל־פִּי שְׁלֹשָׁה־ עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים יט, טו), לָכֵן מוֹצִיא שֵׁם רַע יֵחָשֵׁב, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים (קיג, ב): שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן: הַמְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב וְהַיּוֹדֵעַ לַחֲבֵרוֹ עֵדוּת וְאֵינוֹ מֵעִיד לוֹ וְהָרוֹאֶה דְבַר עֶרְוָה בַּחֲבֵרוֹ וּמֵעִיד בּוֹ יְחִידִי, כְּהָא דְּטוֹבְיָה חָטָא וַאֲתָא זִיגוּד וְאַסְהִיד בֵּיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא. נַגְדֵיהּ רַב פַּפָּא לְזִיגוּד. אֲמַר לֵיהּ: טוֹבְיָה חָטָא וְזִיגוּד מִנְגִּיד? אֲמַר לֵיהּ: אִין, אַתְּ לְחוּדָךְ קָא מַסְהֶדֶת בֵּיהּ, שׁוּם בִּישׁ בְּעָלְמָא קָא מַפֶקֶת עִילַוֵּיהּ.
לא טוב היות האדם לבדו מעיד. היינו בדבר ערוה אבל בדיני ממון מותר שמחייבו שבועה מן התורה על פיו: שום ביש. שם רע בעלמא קא מפקת עליה מאחר שאין אתה נאמן בעדות זה ולא יתקבל עדותך ואין עליך מצוה להעיד הרי אתה עובר על לא תלך רכיל דכתיב לא יקום עד אחד כלומר המקרא מעיד שאין אתה נאמן בעדות זה:
רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יִצְחַק אָמַר: מֻתָּר לִשְׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ" (שמות כג, ה). שׂוֹנֵא, מָאן? אִילֵימָא שׂוֹנֵא־גוֹי וְהָא תַנְיָא: שׂוֹנֵא שֶׁאָמְרוּ, שׂוֹנֵא־ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא שׂוֹנֵא אוּמוֹת הָעוֹלָם. וְהֵיכֵי דָמֵי? אִי דְלָא עָבַד וְלָא מִידֵי, מִי שְׁרֵי לְמִסְנְיֵהּ, וְהָא כְתִיב: "לֹא־ תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבְךָ" (ויקרא יט, יז)? אֶלָּא אִי אִיכָּא סַהֲדֵי דְעָבִיד אִיסוּרָא, "שׂנַאֲךָ", שׂוֹנֵא דְכֻלֵּי עָלְמָא הוּא? אֶלָּא לָאו כִּי הַאי גַוְונָא. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִצְוָה לִשׂנאוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע" וגו' (משלי ח, יג). אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אַשֵּׁי: מַהוּ לְמֵימַר לֵיהּ לְרַבֵּיהּ לְמִישְׂנָא לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימָן הוּא לְרַבֵּיהּ כְּבֵי תְרֵי, לֵימָא לֵיהּ, וְאִי לָא, לָא לֵימָא לֵיהּ.
מותר לשנאותו. אותו הרואה דבר ערוה בחבירו יחידי אע"פ שאינו רשאי להעיד בו מותר לשנאותו שהרי יודע בודאי שהוא רשע: שונא ישראל. כלומר שהוא ישראל: כי האי גוונא. שראה דבר ערוה בחבירו יחידי:
וְאַף עַל פִּי כֵן מָצִינוּ בְּיוֹסֵף הַצַּדִּיק, שֶׁלָּקָה עַל שֶׁהֵבִיא דִּבַּת אֶחָיו אֶל אָבִיו, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרֵאשִׁית רַבָּא: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה" (בראשית לז, ב), הַיְנוּ דִכְתִיב: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד־לָשׁוֹן" וגו" (משלי יח, כא). רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חֲשׁוּדִין בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרִין אוֹתָם עֲבָדִים; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אוֹמֵר: עַל תְלָתֵיהוֹן לָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה"' (משלי טז, יא).
על תלתיהון. כנגד אותן שלשה דברים לקה בשלש: פלס ומאזני משפט לה'. לשלם מדה כנגד מדה:
אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה אָמַרְתָּ: חֲשׁוּדִין הֵן בָּנֶיךָ עַל אֵבֶר מִן הַחַי. חַיֶּיךָ, אֲפִילוּ בִּשְׁעַת הַקַּלְקָלָה אֵינָן אֶלָּא שׁוֹחֲטִים וְאוֹכְלִין: ["וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים" (בראשית לז, לא)]; אַתָּה אָמַרְתָּ: מְזַלְזְלִין הֵם בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת וְקוֹרְאִין אוֹתָם עֲבָדִים, חַיֶּיךָ "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף" (תהלים קה, יז); אַתָּה אָמַרְתָּ: תּוֹלִין עֵינֵיהֶם בִּבְנוֹת עַם הָאָרֶץ, חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מְגָרֶה בְּךָ אֶת הַדֹּב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת־ אֲדֹנָיו אֶת־עֵינֶיהָ אֶל־יוֹסֵף" (בראשית לט, ז).
בשעת הקלקלה. שהם מקולקלים ומסורים ביד יצרם שמכרו אחיהם: אלא שוחטים ואוכלים. שנאמר וישחטו שעיר עזים: לעבד נמכר יוסף. למה לי לכתוב שכבר אנו יודעים שנמכר אלא להגיד שנענש מדה כנגד מדה: ותשא אשת אדוניו. דאל"כ למה אנה אלהים לידו תקלה זו:
וְכָל זֶה אָמְרוּ כְּשֶׁיִּרְאֶה בַחֲבֵרוֹ דְּבַר עֲבֵרָה לְפִי שֶׁלֹּא יֵחָשֵׁב כְּמוֹצִיא שֵׁם רָע, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְהַרְחִיק מִלְּסַפֵּר בִּגְנוּתָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם, כִּי דִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם מֵעִיד עָלָיו וְעַל הַדְּבָרִים הַנֶּעֱלָמִים בּוֹ, שֶׁהָאָדָם הַכָּשֵׁר מְדַבֵּר בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְסַפֵּר בִּגְנוּתָן, אֲבָל הַפָּסוּל, כָּל תַּאֲוָתוֹ הִיא לְדַבֵּר בְּמוּמֵי בְנֵי אָדָם, כִּי בַעֲבוּר שֶׁהוּא פָּסוּל רוֹצֶה לִפְסֹל, כִּדְגַרְסִינָן בְּקִדּוּשִׁין, פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין (ע, ב): תַּנְיָא: כָּל הַפָּסוּל פּוֹסֵל, וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל עוֹלָם. וַאֲמַר שְׁמוּאֵל: בְּמוּמוֹ פוֹסֵל. וְאִם הַמּוּם הוּא מְפֻרְסָם בּוֹ אוֹ בְמִשְׁפַּחְתּוֹ, הוּא יוֹתֵר צָרִיךְ לִשְׁמֹר לְשׁוֹנוֹ מִלְּזָכְרוֹ בְּשׁוּם עִנְיָן.
כל הפוסל. מגדף תמיד את המשפחות הוא עצמו פסול: ואינו מדבר בשבחו של עולם. אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם:
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַזָּהָב (נט, ב): "כִּי־ גֵרִים הֱיִיתֶם" (שמות כב, כ), תַּנְיָא, מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ: מוּם שֶׁבְּךָ אַל תֹּאמַר לַחֲבֵרְךָ. וְהַיְנוּ דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי: מָאן דְּאִית לֵיהּ זְקִיפָא בְּדִיוּתְקֵיהּ (פירוש: מי שיש לו תלוי במשפחתו), לָא לֵימָא זְקוֹף בִּנִּיתָא (פירוש: דג). לָמַדְנוּ שֶׁטּוֹב לָאָדָם לְהַרְגִּיל לְשׁוֹנוֹ בְּשִׁבְחֵי בְנֵי אָדָם וְלֹא בְמוּמָן, וּלְהוֹכִיחַ לִבְנֵי אָדָם הַנּוֹטִים לְדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, בֵּינוֹ לְבֵינָם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לְמוּטָב.
מום שבך אל תאמר לחברך. דכיון דגרים הייתם גנאי הוא לכם להזכיר שם גרות: לא לימא זקוף בניתא. לא יאמר לעבדו או לבני ביתו תלה לי דג זה שכל שם תליה גנאי הוא לו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5