כָּל הַתּוֹרָה, מֵרֹאשׁ הַסֵּפֶר עַד סוֹפוֹ, נִתְּנָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְכָל הַנֶּאֱמַר בָּהּ מִמַּעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וּמִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית וְתוֹלְדוֹת הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת וְכֹח הַמַּחְצָבִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה וְנֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית וְנֶפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, הַכֹּל נֶאֱמַר מִפִּי הַגְּבוּרָה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּאֵיכוּתָם וּמַהוּתָם וְכֹחָם וּפְעוּלָתָם וַאֲפִיסַת הַנִּפְסָדִים מֵהֶם, הַכָּל נִכְתַּב בַּתּוֹרָה, בְּפֵרוּשׁ אוֹ בִּרְמִיזָה, בְּתֵיבוֹת אוֹ בְּגִימַטְרִיָּאוֹת, אוֹ בְּצוּרַת הָאוֹתִיּוֹת הַכְּתוּבוֹת כְּהִלְכָתָן, אוֹ הַמִּשְׁתָּנוֹת בְּצוּרָה, לְפוּפוֹת אוֹ עֲקֻמּוֹת, אוֹ בְּקוֹצֵי הָאוֹתִיּוֹת וּבְכִתְרֵיהֶן, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (פט, א): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אֲמַר לֵיהּ: מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אֲמַר לֵיהּ: הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי (פירש הקונטרס: לומר, תצלח מלאכתך. אמר המחבר: נראה לי, כי זה העזר הוא להודיע שמו בעולם ולהגדיל כחו בפני ישראל שיראו מלחטוא וזהו שאמר: "ועתה יגדל־נא כח ה' " וגו' (במדבר יד, יז)).
קושר כתרים לאותיות. כגון תגא דקוף לגבי ריש כדאיתא בפרק הבונה וכן שעטנ"ז ג"ץ שצריכין כל אות ג' זייני"ן כדאמרינן במנחות ראש הזי"ן נטתה לימין ואחד לשמאל ואמצע למעלה וכן כל ראשי ז' אותיות הללו בכל מקום שהם: אין שלום בעירך. אין דרך ליתן שלום במקומך:
וְתוּ גַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְנָחוֹת, פֶּרֶק הַקּוֹמֵץ רַבָּה (כט, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּשֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדֶיךָ? אָמַר לוֹ: אָדָם אֶחָד, שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת בְּסוֹף כַּמָּה דוֹרוֹת, וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף שְׁמוֹ, שֶׁעָתִיד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ. הָלַךְ וְיָשַׁב לְסוֹף שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֶה שׁוּרוֹת. לָא הֲוָה יָדַע מַה הֵם אוֹמְרִים. תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְדָבָר אֶחָד אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו: מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי – נִתְיַשְּׁבָה דַעְתּוֹ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ אָדָם כָּזֶה וְאַתָּה נוֹתֵן תּוֹרָה עַל יָדִי? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֶרְאִיתַנִי תוֹרָתוֹ, הַרְאֵנִי שְׂכָרוֹ. אָמַר לוֹ: חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, רָאָה שֶׁשּׁוֹקְלִין בְּשָׂרוֹ בִּמְקוּלִין. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ? אָמַר לוֹ: שְׁתֹק, כָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנַי.
מי מעכב על ידיך. מה שכתבת שאתה צריך להוסיף עליהם כתרים: שהגיעו לדבר אחד. שצריך טעם: נתישבה דעתו. של משה, הואיל משמו אמר אע"פ שעדיין לא קבלה: שוקלין בשרו במקולין. מקום הקצבין כדאמרינן בברכות שסרקו בשרו במסרקות של ברזל:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ: "קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת", רְצוֹנָם לוֹמַר, שֶׁצִּוָּה לִכְתֹּב סִימָנִין בָּאוֹתִיוֹת וּבַתֵּיבוֹת בְּשֶׁיַּשּׂיִג בָּהֶם הֶחָכָם אֲמִתַּת הַמְּצִיאוּת. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמְרוּ, בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): "קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים" (שיר השירים ה, יא), אָמַר רַב חִסְדָּא: מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ שֶׁל תּוֹרָה תִּלֵּי תִלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. וְעַל זֶה אָמְרוּ הַמְקֻבָּלִים: כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ שְׁמוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַתֵּיבוֹת מִתְחַלְּקוֹת לְשֵׁמוֹת כְּפִי פְּעֻלוֹתָיו בַּמְּצִיאוּת. וְזֶה בֵאוּר עִנְיָן אֶחָד מֵהַשִּׁבְעִים פָּנִים שֶׁיֵּשׁ לַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּהַקְדָּמַת הַסֵּפֶר.
וּלְפִיכָךְ, סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא מֻטְעֶה וַאֲפִילוּ בְּאוֹת אַחַת אוֹ בְּמָלֵא אוֹ חָסֵר, פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁנַּחְשֹׁב כְּפִי הַפְּשָׁט שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה וְלֹא מוֹרִיד, פּוֹגֵם אוֹתוֹ וּפְסָלוֹ בְּעִנְיָן אֶחָד מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים, שֶׁכֻּלָּם הֵם דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים וְחָכְמוֹת עֶלְיוֹנוֹת. וְהַקְּרִיאָה שֶׁאָנוּ קוֹרְאִים בּוֹ, הוּא הַפְּשָׁט שֶׁיְּכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְהָבִין, אֲשֶׁר הִיא תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לָדַעַת פְּשָׁטֵי הַמִּצְווֹת וְהַמּוּסָרִים וְהַדִּינִים וְהַפָּנִים הָאֲחֵרִים אֵין לָהֶם חֵקֶר.
וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּרָאֶה לָאָדָם כְּפִי הַפְּשָׁט, שֶׁהַפָּרָשָׁה נִכְתְּבָה לְסִפּוּר דְּבָרִים, אַל יַחְשֹׁב בֶּן דַּעַת שֶׁאֵין בָּהּ תּוֹעֶלֶת, אַחַר כִּי אֲפִילוּ כְּפִי הַפְּשָׁט יֵשׁ בַּדָּבָר תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה וְכָל שֶׁכֵּן לַמַּשִּׂיג אֶחָד מִן הַפֵּרוּשִׁים וְהַכַּוָּנוֹת הַנִּסְתָּרִים הַנִּרְמָזִים בָּהֶם, שֶׁהֵם סִתְרֵי תוֹרָה.
וְהַמַּלְעִיג עַל שׁוּם דָּבָר מֵהַסִּפּוּרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה אוֹ מִמַּה שֶׁדָּרְשׁוּ עֲלֵיהֶם רַבּוֹתֵינוּ, הוּא כוֹפֵר וּמְגַדֵּף וּמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: "אֶת־ה' הוּא מְגַדֵּף" (במדבר טו, ל), זֶה מְנַשֶּׁה בֶּן חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ בְּהַגָּדוֹת שֶׁל דֹּפִי. אָמַר: וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ לִכְתּב אֶלָּא: "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע" (בראשית לו, כב) "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ" וגו' (שם שם, יב), "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים" וגו' (שם ל, יד)? יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר וגו' אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי דִמִּיתָ וגו"' (תהלים נ, כא).
לא היה לו למשה רבינו לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע. בתמיה והא דבר שאינו צריך הוא וכך היה מלגלג ואומר כן כתב משה דברים אחרים שהם שלא לצורך:
עָלָיו מְפֹרָשׁ בְּקַבָּלָה: "הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה" (ישעיה ה, יח), בִּתְחִלָּה דוֹמֶה יֵצֶר הָרַע כְּחוּט שֶׁל כּוּבְיָא וְלִבְסוֹף דּוֹמֶה כַעֲבוֹת הָעֲגָלָה. וַאֲמְרִינָן עֲלָהּ: מִיהָת, מַאי "וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע"? תִּמְנַע בַּת חֲשׁוּבֵי הֲוָת, כְּדִכְתִיב: "אַלּוּף לוֹטָן" (בראשית לו, כט), "אַלּוּף תִּמְנָע" וגו' (שם שם, מ), כָּל אַלּוּף, מַלְכוּתָא בְלָא תָגָא הוּא. וְתִמְנָע אִתְּתָא חַשִׁיבְתָא הַוְיָא וַהֲוָת בָּעְיָא לְאִדְבוּקֵי בְזַרְעָא דְאַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַתְיָא לְגַבֵּי דְיַעֲקֹב, אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: לָא. אָמְרָה: מוּטָב אֶהְיֶה שִׁפְחָה שֶׁל אוּמָה זוֹ וְאַל אֶהְיֶה גְבִירָה בְּאוּמָה אַחֶרֶת. אָתְיָא לְגַבֵּי דֶאֱלִיפָז אָמְרָה לֵיהּ: אֶתְגַיֵיר וְאֶהֱוֵי לָךְ פִּילֶגֶשׁ. אָמַר לָהּ: הֵין. נָפַק מִינָהּ עֲמָלֵק דַּאֲתָא לְצַעֲרִינְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, דְּלָא הֲוָה מִבָּעְיָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב לְרִחוּקָהּ. "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר־חִטִּים" וגו', אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַב: מִכָּאן לַצַּדִּיקִים שֶׁאֵין פּוֹשְׁטִין יְדֵיהֶן בְּגֶזֶל.
בחבלי השוא. בחנם בלא הנאה היה חוטא: כחוט של כוביא. קורי עכביש: ואמרינן עלה מיהת. מפני מאי כתבה התורה: מלכותא בלא תגא. שר גדול אלא שאינו מוכתר: ותמנע איתתא חשיבתא הויא. דכיון דתמנע היתה אחות מלך ודאי בת מלך היא: מוטב אהיה שפחה של אומה זו. לבני אברהם יצחק ויעקב שהם יראי שמים ולא גברת לאומה אחרת ולכך נעשית פילגש לאליפז בן עשו שהוא מזרע יצחק: לרחוקה. מתחת כנפי השכינה שהיה להם לגיירה: שאין פושטין ידיהן בגזל. שהיה בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבירו:
וּכְמוֹ שֶׁדִּבְּרוּ רַבּוֹתֵינוּ עַל סִפּוּרִים אֵלּוּ, גַּם דִּבְּרוּ עַל עִנְיַן סִפּוּרִים אֲחֵרִים הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, שֶׁאֲפִילוּ כִּפְשׁוּטָם יֵשׁ צֹרֶךְ גָּדוֹל בָּהֶם וְכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן הַנִּסְתָּרוֹת וְהַתַּעֲלוּמוֹת מֵהַפָּנִים הָאֲחֵרִים שֶׁאֵין לָהֶם תִּכְלָה וָסוֹף.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5