פֶּרֶק רְבִיעִי [שיז] – ספר מנורת המאור עם פירוש

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש פֶּרֶק רְבִיעִי [שיז] – ספר מנורת המאור עם פירוש
תוכן עניינים הצג

לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת בְּכָל דָּבָר וּבַאֲכִילָתוֹ, בֵּין כְּשֶׁאוֹכֵל בְּבֵיתוֹ בֵּין כְּשֶׁאוֹכֵל בַּחֲבוּרָה אוֹ עִם אוּשְׁפִּיזִיכְנוֹ. בַּבַּיִת כֵּיצַד? כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק כִּסּוּי הַדָּם (חולין פד, ב): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא, זִימְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי וְזִמְנִין אֲמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי: מַאי דִּכְתִיב: "טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה" וגו' (תהלים קיב, ה)? לְעוֹלָם יֹאכַל אָדָם וְיִשְׁתֶּה פָחוֹת מִמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּפֶרֶק א בִּכְלָל נִשּׂוּאֵי אִשָּׁה (סימן קעה).

טוב איש חונן ומלוה. דלים ויכלכל דבריו במשפט לפי היכולת יהא עומד על צרכיו ולא בכל תאות לבו: שיש לו. דהיינו פחות מכדי היכולת וילבש ויתכסה לפי היכולת שלא יתבייש ויכבד אשתו יותר לפי היכולת:

וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ לְפָנָיו, יַטְעִימֶנּוּ מֵאֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא לִידֵי סַכָּנָה. כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת, פֶּרֶק אַף־עַל־פִּי (סא, א): אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר חֲנִינָא: הַכֹּל מַשְׁהִין בִּפְנֵי שַׁמָּשׁ, חוּץ מִבָּשָׂר וְיַיִן. אָמַר רַב חִסְדָּא: בָּשָׂר שָׁמֵן וְיַיִן יָשָׁן. אָמַר רָבָא: בָּשָׂר שָׁמֵן כָּל הַשָּׁנָה כֻּלָּהּ וְיַיִן יָשָׁן בִּתְקוּפַת תַּמּוּז. אָמַר רַב עָנָן בַּר תַּחְלִיפָא: הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל וַהֲוָה קָאָכֵל תַּבְשִׁילָא דְאַרְדֵי וְאִי לָא דְּיָהִיב לִי מִינֵיהּ אִיסְתַּכְּנִי. אָמַר רַב אַשֵּׁי: הֲוֵיתִי קַמֵּיהּ דְּרַב כַּהֲנָא וַהֲוָה קָא אָכֵל גַּרְגִּלִידֵי דְּלִפְתָּא בְּחָלָא וְאִי לָא דְּיָהֵיב לִי מִינֵיהּ אִיסְתַּכְּנִי. רַב פַּפָּא אָמַר: תַּמְרֵי דְהִינוּנִיתָא. כְּלָלָא דְמִלְתָא: כָּל מִידֵי דְּאִית לֵיהּ רֵיחָא וְאִית לֵיהּ קִיּוּהָא. אֲבוּהוּ בַּר אִיהִי וּמִנְיָמִין בַּר אִיהִי, מַר סָפֵי מִחַד מִינָא וּמַר סָפֵי מִכָּל מִינָא וּמִינָא. מַר אִשְׁתָּעֵי אֵלִיָּהוּ בַהֲדֵיהּ וּמַר לָא מִשְׁתָּעֵי אֵלִיָּהוּ בַהֲדֵּיהּ. הַנְּהוּ תְּרֵי חֲסִידֵי, וְאָמְרֵי לָהּ רַב מָארִי וְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, מַר קָדִים וְסָפֵי וּמַר מְאַחֵר וְסָפֵי. מָאן דְּקָדִים וְסָפֵי קָדִים אֵלִיָּהוּ וּמִשְׁתָּעֵי בַהֲדֵיהּ, דִּמְאַחֵר וְסָפֵי לָא מִשְׁתָּעֵי אֵלִיָּהוּ בַהֲדֵיהּ.

הכל משהין. המשמש בסעודה ואוכלין לפניו ושוהין מלהאכילו עד שיקומו הקרואים: חוץ מבשר. שמן ויין ישן שמתאוה להם ומצטער: בתקופת תמוז. שהריח חזק וחום היום מחרחר בו באדם כארס כלומר מתבלע בו הריח ומסכן אותו אם לא אכל ממנו: דארדי. פירוש כמהין ופטריות: ואי לא דיהיב לי מיניה אסתכני. הייתי מסוכן לאחזני בולמוס מחמת תאות רעבוני: גרגלידי. חתיכות דקות ועגולות של לפת שרשים שאוכלים בחומץ ונראה לי שהוא מה שקורין רוט"י ריב"ן או צוויק"ל בל"א: ואית ליה קיוהא. או אית ליה קיוהא קהיון שיניים אילי"ג בל"א מזיק את מי שאוכלין בפניו ואינו אוכל: מר ספי. מאכיל את השמש מכל מין ומין שאכל ומר ספי מחד מינא מתחלת סעודה לשובע ומשאיר המינין משהה עד שיגמור סעודתו: מר קדים וספי. מאכיל לשמש קודם שיתן לפניו ומר מאחר וספי מכל מין ומין לאחר שנתן לפניו ולפני האורחין. דקדים וספי משתעי אליהו בהדיה לפי שכשנותן לפניהן והוא רואה ומתאוה ומצטער ופעמים שיש אורחין הרבה ומעכב הרבה מליתן לשמש:

וְיַאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, לְפִי שֶׁאִם יָבוֹא עָנִי יִמְצָא שֻׁלְחָן עָרוּךְ לֶאֱכֹל, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (נד, ב): אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו שֶׁל אָדָם. וְאֵלּוּ הֵן: הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ וְהַמַּאֲרִיךְ בְּבֵית הַכִּסֵּא.

המאריך בתפלתו. שיתפלל בכוונה ומאריך על שולחנו שמא יבא עני ומפרנסו והמאריך בבית הכסא רפואה היא לו:

וְאִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִהְיֶה שְׁנַת בַּצֹרֶת יַרְעִיב עַצְמוֹ, אֲפִילוּ יִהְיֶה לוֹ אֹכֶל רַב, כְּדֵי שֶׁיִּצְטַעֵר עִם הַצִּבּוּר, כִּדְגָרְסִינָן בְּפִרְקָא קַמָּא דְּתַעֲנִיּוֹת (יא, א): אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת" וגו' (איוב ה, כ).

ממיתה משונה. כל מיתה שאינה בידי מלאך המות כגון ברעב ובחרב כל מיתה שאינה על מטתו בדרך כל אדם נקרא מיתה משונה:

וּכְשֶׁיֹּאכַל בַּחֲבוּרָה אוֹ עִם אוּשְׁפִּיזִכְנוֹ יְהֵא זָהִיר בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (מו, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: בַּעַל הַבַּיִת בּוֹצֵעַ, כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע בְּעַיִן יָפָה; וְאוֹרֵחַ מְבָרֵךְ, כְּדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ לְבַעַל הַבַּיִת. מַאי מְבָרֵךְ? יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְרַבִּי מוֹסִיף בָּהּ דְּבָרִים: וְתִצְלַח בְּכָל נְכָסֶיךָ וְיִהְיוּ נְכָסֶיךָ וּנְכָסֵינוּ מַצְלִיחִין וּקְרוֹבִין לָעִיר וְלֹא יִשְׁלֹט שָׂטָן בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנֶיךָ וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם חֵטְא וְשׁוּם הִרְהוּר עֲבֵרָה וְעָווֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

בעל הבית בוצע. ברכת המוציא ואורח מברך ברכת זימון:

וַאֲמְרִינָן נַמֵּי הָתָם (מז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁנַיִם מַמְתִּינִין זֶה לָזֶה בִּקְעָרָה, שְׁלֹשָׁה אֵין מַמְתִּינִין. וְהַבּוֹצֵעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְחִלָּה. וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְרַבּוֹ אוֹ לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

שנים ממתינין. אם שנים הם שאוכלים צריך להמתין על חבירו ולא יאכל עד שיאכל חבירו אבל אם הם ג' אוכלין שנים ואין צריכין להמתין על השלישי: פושט ידו תחלה. לקערה ואוכלו:

וַאֲמְרִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹם טוֹב, פֶּרֶק אֵין צָדִין (כה, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, בִּשְׁתֵּי פְעָמִים זֶה דֶרֶךְ אֶרֶץ, בִּשְׁלֹשָׁה הֲרֵי זֶה מִגַּסֵּי הָרוּחַ.

וּכְשֶׁיִּתְאָרַח אֵצֶל אַכְסְנַאי אַל יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּגַרְגְּרָן לְהַשְׁלִים כָּל מַאֲכָל שֶׁיַּנִּיחוּ לְפָנָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נג, ב): תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִיָּמַי לֹא נִצְחַנִּי אָדָם אֶלָּא אִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינֹקֶת. אִשָּׁה מַאי הִיא? דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: פַּעַם אַחַת נִתְאָרַחְתִּי אֵצֶל אַכְסַנְיָא אַחַת וְעָשְׂתָה לִי פּוֹלִין. פַּעַם אַחַת סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי כְלוּם; שֵׁנִית – סָעַדְתִּי וְלֹא שִׁיַּרְתִּי כְלוּם; שְׁלִישִׁית – הִקְדִּיחָתוֹ בְמֶלַח. כֵּיוָן שֶׁלָּעַסְתִּי מָשַׁכְתִּי יָדַי הֵימֶנוּ. אָמְרָה לִי: רַבִּי, מִפְּנֵי מָה מָשַׁכְתָ יָדֶיךָ? אָמַרְתִּי לָהּ: כְּבָר סָעַדְתִּי מִבָּעֶרֶב. אָמְרָה לִי: הָיָה לְךָ לִמְשֹׁךְ יָדֶיךָ מִן הַפַּת, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: אֵין מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בְּאִלְפָּס אֲבָל מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בִּקְעָרָה. תִּינֹקֶת מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהָיְתָה הַדֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשָּׂדֶה. אָמְרָה לִי תִּינֹקֶת אַחַת: רַבִּי, לָאו שָׂדֶה הִיא זוֹ? אָמַרְתִּי לָהּ: בְּדֶרֶךְ כְּבוּשָׁה אָנֹכִי הוֹלֵךְ. אָמְרָה לִי: לִסְטִים כְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהָ. תִּינוֹק מַאי הִיא? פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְרָאִיתִי תִּינוֹק אֶחָד יוֹשֵׁב בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, בְּאֵי זוֹ דֶּרֶךְ נֵלֵךְ לָעִיר? אָמַר לִי: זוֹ אֲרֻכָּה וּקְצָרָה וְזוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה. הָלַכְתִּי בַקְּצָרָה. כֵּיוָן שֶׁהִגַּעְתִּי לָעִיר הָיוּ מַקִּיפוֹת אוֹתָהּ גִּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים. חָזַרְתִּי לַאֲחוֹרַי. עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לַתִּינוֹק. אָמַרְתִי לוֹ: וַהֲלֹא אָמַרְתָּ לִי: "זוֹ הִיא קְצָרָה"? אָמַר לִי: וְלֹא כָךְ אָמַרְתִּי לְךָ: "זוֹ קְצָרָה וַאֲרֻכָּה"? עָמַדְתִּי וְנִשַּׁקְתִיו עַל רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתִּי: אַשְׁרֵיכֶם, יִשְׂרָאֵל, שֶׁכֻּלְּכֶם אַתֶּם חֲכָמִים, מִגְּדוֹלֵיכֶם עַד קְטַנֵּיכֶם.

להשלים. לאכול הכל ולא ישייר מהם: לא נצחני אדם. בדברים: הקדיחתו במלח. שרפתו כמו כי אש קדחה באפי כלומר נתנה בו מלח יותר מדאי: שלעסתי. המאכל בשיני וטעמתי מיד המלח: אין משיירין פאה באילפס. כשהשמש מערה מן האילפס לתוך הקערה אין דרך להניח באילפס כלום לצרכו אבל כל אחד מניח פאה בקערה ומחזירה לשמש והוא מאכל שמש: בדרך כבושה. שכבש ונדרך הארץ מדריסת רגלי האדם שכבר הלכו בה בני אדם ועשאו דרך במסלה נעלה תרגום באורח כבישא נסק: פרשת דרכים. שדרך פורש לכאן ולכאן: ארוכה. שמאריך הדרך וקצרה שמוצא מבוא העיר פנוי ליכנס:

וְהַמִּתְאַכְסֵן עִם חֲבֵרוֹ כָּל מַה שֶּׁיִּגְזֹר עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת יַעֲשֶׂה, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אַנְטִיפְרָס שֶׁהָיוּ אוֹרְחִין נִכְנָסִין אֶצְלוֹ וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ. וְהֵם נוֹדְרִין וּמְבַדִּין. וּבִשְׁעַת פְּטִירָתָן הָיָה מַלְקֶה אוֹתָן. נִשְׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וַחֲכָמִים, הָיוּ מְקַנְתְּרִין בַּדָּבָר. אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעֶנּוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה מַה מַּעֲשָׂיו. אָמְרוּ לוֹ: לֵךְ לְשָׁלוֹם. הָלַךְ וּמְצָאוֹ יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וּמוֹרִי אָמַר לוֹ: כְּלוּם אַתָּה צָרִיךְ? אָמַר לוֹ: לִינָה אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר לוֹ: שֵׁב לְשָׁלוֹם. יָשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם וְעָסְקוּ בַּתּוֹרָה עַד לָעֶרֶב. אֲמַר לֵיהּ: נֵלֵךְ לַמֶּרְחָץ. אֲמַר לֵיהּ: לֵךְ כִּרְצוֹנְךָ. הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יְקַּפְּחֶנוּ עַל שׁוֹקָיו. לְאַחַר שֶׁיָּצְאוּ, אָכְלוּ וְשָׁתוּ. כֵּיוָן שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ, אֲמַר לֵיהּ: מִי מְלַוֵּינִי? אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי. וְהָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְחַשֵּׁב בְּדַעְתּוֹ: מָה אָשִׁיב לָחֲכָמִים שֶׁשִּׁגְּרוּנִי? נִפְנָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לַאֲחוֹרָיו. אֲמַר לֵיהּ: לָמָּה נִפְנֵיתָ? אֲמַר לֵיהּ: דָּבָר אֲנִי צָרִיךְ לִשְׁאֹל מִמְּךָ. אֲמַר לֵיהּ: אֱמֹר. אֲמַר לֵיהּ: מִפְּנֵי מָה בְּנֵי אָדָם הַנִּכְנָסִין אֶצְלְךָ אַתָּה מַלְקֶה אוֹתָן וְלִי לֹא הִלְקֵיתָ? אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, אַתָּה חָכָם וּבְיָדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ; וּבְנֵי אָדָם הַנִּכְנָסִין אֶצְלִי גָּזַרְתִּי עֲלֵיהֶן שֶׁיְּהוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְהֵן נוֹדְרִין בַּתּוֹרָה וּמְבַדִּין, וְלִי מַסֹּרֶת חֲכָמִים, שֶׁכָּל הַנּוֹדֵר וּבוֹדֶה, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. אָמַר לוֹ: וְכָךְ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶן? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: גּוֹזֵר אֲנִי שֶׁתַּלְקֶה אוֹתָן אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעִים, אַרְבָּעִים בִּשְׁבִילְךָ וְאַרְבָּעִים בִּשְׁבִיל חֲכָמִים שֶׁשִּׁגְּרוּנִי אֶצְלְךָ. הָלַךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְסִפֵּר הַדְּבָרִים לִפְנֵי חֲכָמִים.

נודרין. נשבעין בתורה שאינן אוכלין ומבדין ואוכלין ואפשר שבא ומצא שאוכלין בלא ידיעתו או שהיו מתחרטין והתירו שבועתן ואף על פי כן הלקוהו שלא יהיו רגילין בשבועה פעם אחרת: מקנתרין. עליו לשון כעס ורוגז: יקפחנו. תרגום וערפתו ותקפח לשון טפיחה מכה והרג שהיה רבי יהושע מתירא שמא ילקה אותו כדרך שהיה מלקה לאורחים:

עַל כֵּן אַל יְסָרֵב אָדָם בְּכָל מַה שֶּׁיִּגְזֹר עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת. וְגַם מִכָּל מַה שֶּׁיַּעֲרֹךְ שֻׁלְחָנוֹ, בַּעַל הַבַּיִת, אַל יִתֵּן מִמֶּנּוּ הָאוֹרֵחַ כְּלוּם אֲפִילוּ לְבָנָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בְּלִי רְשׁוּתוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת חוּלִין, פֶּרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה (צד, א]: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזִמֵּן אוֹרְחִין בִּשְׁנֵי בַּצֹּרֶת וכו'. כִּדְאִיתָא לְעֵיל, בְּחֵלֶק אוֹנָאַת דְּבָרִים בְּנֵר שֵׁנִי (סימן מו).

בשני בצורת. עת רעב ולא היו לו רק שלשה ביצים ונתן לכל אחד ביצה ובא בנו של בעל הבית ונתן לו כל אחד ביצתו כיון שבא בעל הבית הרג בנו והרג עצמו עם אשתו ונהרגו ג' נפשות על ידיהם:

וּלְעוֹלָם יְדַמֶּה בְּלִבּוֹ הָאוֹרֵחַ וְיֹאמַר, שֶׁכָּל מַה שֶּׁטָּרַח בַּעַל הַבַּיִת בַּסְּעוּדָה הָיָה בִּשְׁבִילוֹ, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות נח, א) בִּכְלָל דִּבְרֵי בֶן זוֹמָא: הוּא הָיָה אוֹמֵר: אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? כַּמָּה טְרָחוֹת טָרַח לִי בַּעַל הַבַּיִת, כַּמָּה בָשָׂר הֵבִיא, כַּמָּה יַיִן הֵבִיא, כַּמָּה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא – כָּל מַה שֶּׁטָּרַח לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. אַכְסְנַאי רַע מַהוּ אוֹמֵר? כָּל מַה שֶּׁטָּרַח לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. עַל אַכְסְנַאי טוֹב מַהוּ אוֹמֵר? "זְכֹר כִּי־תַשְׂגִּיא אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים" (איוב לו, כד), וְעַל אוֹרֵחַ רַע כְּתִיב "לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל־חַכְמֵי לֵב" (איוב לז, כד).

זכור. שאורח זוכר מעשי ב"ב הטובים שגמל עמו והשגיא פעלו לכבודו: אשר שוררו. שראו אנשים איך שכבד לאורח ונתכבד על ידו גם מאחרים: לכן יראוהו. על שמתיראין ממנו שמגנין אותם לא יראה שיצא ממנו חכם לב:

וְהָאוֹרֵחַ אַל יָבִיא עִמּוֹ אוֹרֵחַ אַחֵר בְּלִי רְשׁוּת בַּעַל הַבַּיִת, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת (צח, ב): כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: הַכֹּל שָׁקַלְתִּי בְּכַף מֹזְנַיִם וְלֹא מָצָאתִי קַל מִסֻּבִּין, וְקַל מִסֻּבִּין – חָתָן הַדָּר בְּבֵית חָמִיו וְקַל מֵחָתָן אוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ, וְקַל מֵאוֹרֵחַ מַכְנִיס אוֹרֵחַ – מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע, שֶׁנֶּאֱמַר: "מֵשִׁיב דָּבָר בְּטֶרֶם יִשְׁמָע אִוֶּלֶת הִיא־לוֹ וּכְלִמָּה" (משלי יח, יג).

קל מסובין. לאו דוקא אלא דבר גרוע ולהכי נקט סובין ולא נוצה דפסולת הוא: בבית חמיו. כדאמרנין בפסחים הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון ואיתא להא ואיתא להא ומיהו ה"ה לכל החתנים אלא שמן הראשון צריך ליזהר חמיו יותר: אורח מכניס אורח. דיו שמהנה לו בעל הבית:

מָצָאתִי כָּתוּב בְּמַאֲמַר חַיֵּי עוֹלָם, בְּעִנְיָן זֶה: אִם בָּאוּ אוֹרְחִים לְבֵיתוֹ יְקַבְּלֵם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. וּמִיָּד בְּבוֹאָם יָשִׂים לִפְנֵיהֶם לֶאֱכֹל, כִּי פְעָמִים שֶׁהֶעָנִי בָא מִדַּרְכּוֹ רָעֵב וְהוּא בּוֹשׁ לִשְׁאֹל. וְיִתֵּן לַחְמוֹ וּמֵימָיו וְכָל אֲשֶׁר יוּכַל בְּפָנִים מְאִירוֹת וּבְשִׂמְחָה. וְאַף אִם יֵשׁ בְּלִבּוֹ דְאָגָה יְסִירֶנָּה מִלִּבּוֹ בִּפְנֵיהֶם וִינַחֲמֵם בִּדְבָרִים וְיִהְיֶה לָהֶם לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ. וְאַף אִם יֵשׁ לוֹ מֵאָה עֲבָדִים אוֹ שְׁפָחוֹת יִטְרַח הוּא בְעַצְמוֹ וְיַעֲמֹד עֲלֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי מִי לָנוּ גָדוֹל כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ לַמַּלְאָכִים, וְהָיוּ לוֹ כַמָּה עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בֵיתוֹ, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁנִּדְמוּ לוֹ כְעַרְבִיִּים. וְכָל מַה שֶּׁעָשָׂה לָהֶם בְּעַצְמוֹ שִׁלֵּם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. וְאַל יֹאמַר בִּפְנֵיהֶם קְצַת מִתְּלָאוֹתָיו, כִּי דְּבָרִים אֵלֶּה מְשַּׁבְּרִין רוּחָם, כִּמְדֻמֶּה לָהֶם שֶׁבִּשְׁבִילָם הוּא אוֹמֵר כָּךְ וְכִמְעַט אֵין לוֹ שָׂכָר בַּעֲמָלוֹ. וְגַם יְכַבְּדֵם כַּאֲדוֹנִים לוֹ, כְּאַבְרָהָם שֶׁקְּרָאָם "אֲדוֹנִים". וּגְדוֹלָה הַכְנָסָתָם מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה. וּבִשְׁעַת הָאֹכֶל יַרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִלּוּ מִצְטַעֵר עַל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהֵיטִיב לָהֶם יוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ" (ישעיה נח, י), תֵּצֵא נַפְשִׁי, שֶׁאֵין לִי מַה לִּיתֵן לְךָ. וְאִם יָלִינוּ אֶצְלוֹ יַשְׁכִּיבֵם בְּמֵיטַב מִטּוֹתָיו, כִּי גְּדוֹלָה מְנוּחַת הֶעָיֵף בִּהְיוֹת שׁוֹכֵב בְּטוֹב; וְיוֹתֵר עוֹשֶׂה לוֹ נַחַת רוּחַ הַמַּשְׁכִּיבוֹ הֵיטֵב מִן הַמַּאֲכִילֵהוּ וְהַמַּשְׁקֵהוּ. וְגַלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם. וּבְצֵאתָם יְלַוֶּה אוֹתָם וְיִתֵּן לָהֶם פַּת צֵידָה לַדֶּרֶךְ, כִּי עַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גֶּבֶר. עַל אֲשֶׁר לֹא נָתַן יְהוֹנָתָן לְדָוִד פַּת בְּהִפָּרְדוֹ מִמֶּנּוּ נִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְנֶהֶרְגוּ כֹּהֲנֵי נוֹב "שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אִישׁ נוֹשְׂאֵי אֵפוֹד בָּד". וְהַעֲנֵק תַּעֲנִיק לָהֶם "מִסַּת נִדְבַת יָדֶךָ". וְכָל הַזָּרִיז יוֹתֵר, אַשְׁרָיו.

יסירנה מלבו. שאם יראו האורחים שבעל הבית דואג יאמרו שמצטער בשבילם: כערביים. שעובדין לאבק רגליהם על כן אמר רחצו רגליכם שלא להכניס עבודת כוכבים ומזלות בביתו: שילם הקדוש ברוך הוא לישראל במדבר הוא בעצמו. הנני ממטיר לכם לחם מן השמים על שאמר ואקחה פת לחם אבל במים כתיב יוקח נא מעט מים על ידי שליח והקב"ה שילם על ידי שליח שנאמר וירם משה את ידו ויך את הסלע: קצת מתלאותיו. שבא לידי הזיקות וסוברין האורחים שבשבילם אומר כך שלא יכבידו עליו יותר וילכו להם כמעט מה שהוציא עליהן אין לו שכר בו מהקב"ה: מהקבלת פני שכינה. שהרי הניח אברהם השכינה ורץ לקראת אורחים: ליתן לך. לפי כבודך שאיני מכבדך כראוי לך: וגלגל הוא שחוזר בעולם. כלומר אל ירע בעיניו שיוציא הוצאות וטרחות האורחים כי יזכור פן יצטרך גם הוא לזה ואם לאו הוא שמא יבואו לידי כך בניו ובני בניו כי גלגל המזל חוזר הוא חלילה ומי הוא למעלה עתה לסוף יגלגל למטה ושל מטה יבא אז למעלה: ונהרגו כהני נוב. על ידי שנתנו לחם לדוד ואם היה יהונתן נותן לו לחם לא היה צריך ליקח מהם לחם:

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א

לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א

ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים

לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5

דילוג לתוכן