הַמִּתְחָרֵט מֵעווֹנוֹתָיו לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת עֲלֵיהֶם. וְאֵין צֹרֶךְ לְהָבִיא מִנְחָה אַחֶרֶת וּמֵלִיץ אַחֵר בַּעֲדוֹ, אֶלָּא חֲרָטָה בְלִבּוֹ וּוִדּוּי בְּפִיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פו, ב): אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמְרֵי בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר מָרֵי: בּוֹא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ – סָפֵק מִתְפַּיֵּס, סָפֵק אֵין מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ; וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר: מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ – סָפֵק מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, סָפֵק בְּמָמוֹן; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְפַּיֵּס מִמֶּנּוּ בִּדְבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים" (הושע יד, ג). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמַּחֲזִיק לוֹ טוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְקַח־טוֹב" (שם); וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁדּוֹמֶה כְּמוֹ שֶׁבָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" (שם); וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: פָּרֵי חוֹבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: "אֹהֲבֵם נְדָבָה" (שם שם, ה).
ספק מתפייס. מקבל ממנו פיוסים: שפתינו. במקום פרים שמקריבין לקרבן: אוהבם נדבה. מקובלת ברצון יותר מחובה:
וְגָרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (מג): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים". "קְחוּ עִמָּכֶם כֶּסֶף וְזָהָב" לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים".
וְגָרְסִינָן בִּפְסִקְתָּא (כה, קסה, ב): "קְחוּ עִמּ ָכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל־ה"', רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הָעוֹלָם תִּסְבֹּל, וַעֲווֹנוֹתֵינוּ לֹא תִשָּׂא?! רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: "כָּל תִּשָּׂא" כּוּלָא סַב, וְלָא תִסַּב פַּלְגָּא וְתִשְׁבּוֹק פַּלְגָּא.
כל העולם תסבול. דריש כל תשא כל העולם תשא ורבי נחמיה דרש כל תשא כל העבירות תשא ואי אין אתה תשא כל העבירות תשא על כל פנים חציה שבוק תרגום אשר עזב די שבוק:
וְגַם כֵּן גָּרְסִינָן בְּפִרְקָא דְּסוֹטָה (ז, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: אוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דִּבְרֵי אַגָּדָה וּמַעֲשִׂים שֶׁאֵירְעוּ בַּכְּתוּבִים הָרִאשׁוֹנִים, כְּגוֹן: "אֲשֶׁר חֲכָמִים יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" (איוב טו, יח). יְהוּדָה הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ מֶה הָיָה בְסוֹפוֹ, זָכָה וְיָרַשׁ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא; רְאוּבֵן הוֹדָה וְלֹא בוֹשׁ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ? נָטַל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. מַה שְּׂכָרָן? "וּמַה שְּׂכָרָן", כִּדְקָא אָמְרִינָן? אֶלָּא מַה שְּׂכָרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? "לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרָץ" (איוב טו, יט) וגו', בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה אוֹדֵי, דִּכְתִיב: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (בראשית לח, כו), אֶלָּא רְאוּבֵן מִנָּא לָן דְּאוֹדֵי? דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב "יְחִי רְאוּבֵן וְאַל־ יָמֹת" (דברים לג, ו) "וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר" (שם שם, ז)? מְלַמֵּד שֶׁכָּל אוֹתָם שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיוּ עַצְמוֹתָיו שֶׁל יְהוּדָה מִתְגַּלְגְּלִין בָּאָרוֹן, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי גָּרַם לִרְאוּבֵן שֶׁיּוֹדֶה? יְהוּדָה. מִיָּד שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה. עָאל אֵיבְרֵיהּ לְשָׁפָא. לָא הֲוָה קָא מְעַיְלֵי לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא, אָמַר: "וְאֶל־עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ" (שם). לָא הֲוָה יָדַע לְמִשְׁקַל וּלְמִטְרָא בִּשְׁמַעְתָּא, אָמַר: "יָדָיו רָב לוֹ" (שם). לָא הֲוָה סָלְקָא לֵיהּ שְׁמַעְתָּא אֲלִבָּא דְּהִלְכָתָא, אָמַר: "וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" (שם). בִּשְׁלָמָא יְהוּדָה אוֹדֵי, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִשְׂרֹף תָּמָר, אֶלָּא רְאוּבֵן לָמָּה לֵיהּ לְאוֹדוּיֵי, וְהָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: חָצִיף עָלַי מָאן דִּמְפָרַשׁ חֲטָאֵיהּ? הַיְנוּ טַעְמָא דְּאוֹדֵי, כִּי הֵיכֵי דְּלָא לִיחְשֵׁדוּהוּ אַחוּהָ.
אומרים. לפני הסוטה שרוצה להשקותה מים מאררים דברי אגדה ומזכירין לפניה צדיקים הראשונים שהודו על חטאתם כדי שתודה על קלקולה ולא תשתה שלא תמחה השם על המים: בכתובים הראשונים. הדברים הכתובים בתורה שנעשו בימים הראשונים כגון הגדה זו אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם והודו על חטאתם ומי הן ראובן במעשה בלהה ויהודה במעשה תמר שנאמר צדקה ממני: להם לבדם נתנה הארץ. יהודה זכה למלכות ראובן נטל חלק תחלה בעבר הירדן ולא עבר זר בתוכם דרש רבי תנחומא אימתי לא עבר זר בתוכם כשבא משה לברכם יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה אין לך בברכת כל השבטים מתחלת וזאת חוץ מזו: עצמותיו של יהודה. כי כל עצמות של השבטים העלו והוא שיוסף אמר להם והעליתם את עצמותי מזה אתכם עם עצמותיכם והיו כל עצמות השבטים שלדן קיים ויהודה איבריו מפורקין ומתגלגלין בארונו מפני שנדה את עצמו בערבונו של בנימין דאמר וחטאתי לך כל הימים אפילו לעוה"ב ומהכא נפקא לך נדוי חכם אפילו על תנאי היא באה: מי גרם לראובן שיודה. במעשי יצועי אביו יהודה שהודה במעשה תמר כך היה מסורת בידם ומדרש אגדה דר' תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ואמר אני בלבלתי יצועי אבי ועכשיו יחי ראובן שלדו קיימת כאלו חי וזאת ליהודה שהוא מתגלגל: למתיבתא. לישיבה של מעלה: למשקל ולמטרא. לישא וליתן עם שאר החכמים: ידיו רב לו. יהא לו נצחון לריב ריבו והאי דכתיב ידיו לשון מלחמה הוא מלחמתה של תורה: אליבא דהלכתא. לא היה זוכה לומר דבר המתקבל: מאן דמפרש חטאיה. לרבים נראה שאינו בוש ונכלם בדבר: דלא ליחשדוהו אחוהי. שלא יהיו שאר אחיו נחשדין מאביהם והתשובה עשה מקודם אבל ההודאה היה בהודאת יהודה:
וַאֲפִילוּ לְמָאן דַּאֲמַר "דְּחָצִיף מָאן דִּמְפַרֵישׁ חַטָאֵיהּ", הַיְנוּ בִּפְנֵי בְנֵי אָדָם, אֲבָל צָרִיךְ לְפָרֵט הַחֵטְא לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם הַכִּפּוּרִים (יומא פו, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר: צָרִיךְ אָדָם לְפָרֵט אֶת הַחֵטְא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב, לא). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תהלים לב, א): אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב"? כִּדְרַבִּי יַנַּאי, דַּאֲמַר רַבִּי יַנַּאי: אָמַר מֹשֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בִּשְׁבִיל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, עַד שֶׁאָמְרוּ "דַּי", גָּרַם לָהֶם לֵאלֹהֵי זָהָב.
לפרט את החטא. כשהוא מתודה צריך שיאמר חטא פלוני חטאתי: כדרבי ינאי. לא הזכיר העון אלא למעטו ולומר אתה גרמת להם משל לאדם שהיה לו בן נאה ומאכילו ומשקהו ותולה לו כיס של דינרין בצוארו והושיבו בפתח של זונות מה יעשה אותו בן שלא יחטא:
שְׁנֵי פַרְנָסִים טוֹבִים עָמְדוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל. וְאֵלּוּ הֵן: מֹשֶׁה וְדָוִד. מֹשֶׁה אָמַר: יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעַן לֹא־ הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (במדבר כ, יב). וְדָוִד אָמַר: אַל יִכָּתֵב סוּרְחָנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה". מָשָׁל דְּמֹשֶׁה וְדָוִד לְמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה: לִשְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלּוֹקוֹת בְּבֵית דִּין, אַחַת קִלְקְלָה וְאַחַת אָכְלָה פַּגֵי שְׁבִיעִית. זוֹ שֶׁאָכְלָה פַגֵּי שְׁבִיעִית אָמְרָה לָהֶן: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, הוֹדִיעוּ עַל מַה הִיא לוֹקָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: עַל מַה שֶּׁזּוֹ לוֹקָה זוֹ לוֹקָה. מִיָּד הֵבִיאוּ פַּגֵּי שְׁבִיעִית וְתָלוּ עַל צַוָּארָהּ וְהִכְרִיזוּ עָלֶיהָ עַל מַה לּוֹקָה.
יען לא האמנתם בי. ה"ג בספרי משה אמר יכתב סורחני בכל מקום שנכתב שם מיתתו נכתב חטאו אלמא ניחא ליה למכתביה טובא: אחת קלקלה. זנתה והתרו בה למלקות כך דור המדבר מתו במדבר שהאמינו למרגלים ומשה מת במדבר על שאמר שמעו נא המורים אמר יכתב סורחני שלא יאמרו אף אני קלקלתי כמותם: פגי שביעית. תאנים שלא בישלו כל צרכן ורחמנא אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כשהוא ראוי לאכול ולא להפסד שאין הנאה באכילה:
וְאִם הַחֵטְא הוּא מְפֻרְסָם לִבְנֵי אָדָם יוֹדֶנּוּ בְּפַרְהֶסְיָא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁשָּׁב מִמֶּנּוּ. וְגַם אִם הִיא עֲבֵירָה שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה בָּרַבִּים, כִּדְגָרְסִינָן הָתָם: אָמַר רַב יְהוּדָה: רַב רָמֵי: כְּתִיב: "מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ" (משלי כח, יג) וּכְתִיב: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע"? כָּאן בְּחֵטְא מְפֻרְסָם כָּאן בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם. רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבְיָא אָמַר רַב: כָּאן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְכָאן בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. וּלְפִי שֶׁהַשָּׁב הוּא צָרִיךְ לְפָרֵט אֶת כָּל הַחֲטָאִים וְגַם לְכַסּוֹת מִבְּנֵי אָדָם הַחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם, עַל כֵּן תִּקְּנוּ לַכֹּל הַוִּדּוּי, שֶׁכּוֹלֵל כָּל דִּבְרֵי חֵטְא.
בחטא מפורסם. טוב לו שיודה ויתבייש ולא יכפור בו אבל בחטא שאינו מפורסם לא יגלה חטאו וכבוד שמים הוא: בדברים שבין אדם לחבירו. יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5