אַף־עַל־פִּי שֶׁהִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ נִתְאַמֵּת לַחֲכָמִים בַּחֲקִירָה וְעִיּוּן, כָּתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ דִּבְרֵי מַעֲשִׂיּוֹת בַּתַּלְמוּד עָלָיו, לְפִי שֶׁאֵין כֻּלָּם בְּקִיאִים לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה בְּמוֹפֵת, לְהוֹדִיעֵנוּ הַהִשָּׁאֲרוּת שֶׁיֵּשׁ לְנֶפֶשׁ הָאָדָם הַשָּׁלֵם בָּעוֹלָם הַבָּא, כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי הַשָּׂגָתוֹ בִּהְיוֹת הַנֶּפֶשׁ כֹּחַ בַּגּוּף, כִּדְגָּרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת מְצִיעָא, פֶּרֶק הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֲלִים (פה, ב): רֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְצַיֵּן מְעָרָתָא דְּרַבָּנָן, כִּי מְטָא לִמְעַרְתָּא דְּרַבִּי חִיָּא – אִיעַלְמָא מִינֵיהּ. חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אָמַר: שֶׁמָּא לֹא פִּלְפַּלְתִּי תוֹרָה כְמוֹתוֹ. יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: תּוֹרָה כְּמוֹתוֹ פִּלְפַּלְתָּ – תּוֹרָה כְמוֹתוֹ לֹא רִבַּצְתָּ.
אף על פי שהשארות הנפש. שהנשמה של אדם היא נצחיות ונשארת לעולם למדו החכמים באמת על ידי חקירה ועיון בלימוד האמת והחכמה: להשיג דבר זה. שהנשמה היא נצחיות: במופת. בדברי האמיתית בראיות ברורות כי הם למודים הרבה ורחבות: כפי השגתו בהיות הנפש כח בגוף. בחייו כמו שהשיג ע"י מעשיו להשיג לנשמה עליונה וקדושה מעולם העליון נשמה על נשמתו: מציין מערתא דרבנן. שלא יכשלו כהנים לעבור עליהם ולהאהיל שלא יארע תקלה ע"י הצדיקים: איעלמא מיניה. לא היה יכול למצוא מקומה: רבצת. לאחרים לשון המרביץ שדהו משקה השדה יותר ר"ל שלמד עם תלמידים הרבה:
דְּכִי הֲווּ מִנְצוּ רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּא: בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִנְצֵת? דְּאִם חַס וְשָׁלוֹם, מִשְׁתַּכְּחָא תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל מַהְדַּרְנָא לָהּ מִפִּלְפּוּלָאִי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: בַּהֲדֵי דִידִי קָא מִנְצֵת? דַּאֲנָא עָבְדֵּי דְּלָא נִשְׁתַּכְּחָה תוֹרָה; מַאי עָבְדֵּי? שַׁדֵּינָא כִּיתְּנָא וְגָדֵילְנָא נִישְׁבֵי וְצַיֵּדְנָא טָבְיֵא וּמַאֲכִילְנָא בִּשְׂרַיְיהוּ לְיַתְמֵי וַאֲרִיכְנָא מְגִלְתָּא וְכַתִּיבְנָא חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה וְסַלֵּיקְנָא לְמָתָא וּמַקְרֵינָא חֲמִשָּׁה יְנוּקֵי בַּחֲמִשָּׁה חֻמְּשֵׁי וְכָל חַד וְחַד אֲמֵינָא לֵיהּ: אַקְרֵי חַבְרָךְ, וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא יְנוּקֵי בְּשִׁיתָּא סִידְרַיָא וַאֲמֵינָא לְהוּ: עַד דַּהְדַּרְנָא וַאֲתֵינָא אַקְרוּ אַהֲדָדֵי וְאַתְנוּ אַהֲדָדֵי – וַעֲבִידְנָא לְתוֹרָה דְּלָא מִשְׁתַּכְּחָא מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: אֲפִילוּ מִמְּךָ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם, לֹא תְהֵא כָזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.
שדינא כתנא. זורע אני זרעוני פשתן שדינא משליך כדרך הזורעים משליכים הזרעים להפרידם אנה ואנה: וגדילנא נישבי. וקולע אני מהפשתן רשתות ומכמורות: וציידנא טביי. ואני צד צביים ואריכנא מגילתא ומתקן מעורותיהן קלפים לכתוב עליהם וסליקנא למתא למקום שאין שם מלמדי תינוקות ומלמד לחמשה ינוקא לכל אחד ספרו ומתנינא על פה שיתא סדרי משנה לשיתא ינוקי ואמרתי להם למדו זה את זה חלקו במקרא ובמשנה שיהא כולם ביד אחד עד דאהדרנא דאחזור ואבוא אליכם ואלמוד עמכם יותר: לא תהא כזאת. לא תאמר זאת בישראל שהוא גדול מאבא:
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אֶמֶשׁ נִרְאָה לִי רַבִּי יוֹסֵי בַר חֲנִינָא. וְאָמַרְתִּי לוֹ: אֵצֶל מִי אַתָּה תָקוּעַ (פירוש: יושב בישיבה של מעלה)? אָמַר לִי: אֵצֶל רַבִּי יוֹחָנָן. – וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל מִי? – אֵצֶל רַבִּי יַנָּאי. – וְרַבִּי יַנָּאי אֵצֶל מִי? – אֵצֶל רַבִּי חִיָּא. – וְרַבִּי יוֹחָנָן אֵצֶל רַבִּי חִיָּא לֹא? אָמַר לִי: בַּאֲתַר דִּזְקוּקִין דְּנוּר וּבְעוּרִין דְּאֵשָׁא – מָאן מְעַיֵּיל בַּר נַפְחָא לְתַמָּן?
אמש נראה לי בחלום ואמרתי לו וכו'. ור' יוחנן אצל ר' חייא לא אמרתי אני וכי אין רבי יוחנן ראוי לישב אצל רבי חייא: ובעורין. תרגום לפידין וזקוקין ניצוצין של אש: מאן מעייל בר נפחא. בן פחים שאינו יכול לסבול חום האש וניצוצות כמו הפחים עצמו שרגיל בכך כלומר משל על ר' יוחנן שאין בו כח לעמוד במחיצת ר' חייא שהוא יותר גדול מר' יוחנן:
אָמַר רַב חִסְדָּא: אִישְׁתָּעֵי לִי הַהוּא מֵרַבָּנָן וְרַב חֲבִיבָא בַּר סוּמְקָא דַּהֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַבֵּיהּ, בְּצַפְרָא הַוְיָין שַׁפִּירָן עֵינֵיהּ וּבְאוֹרְתָּא הֲווּ דָּמְיָן כִּדְמִּקְלֵיאָן בְּנוּרָא. אָמְרֵי לֵיהּ: מַאי הַאי? אָמַר, דְּאָמְרֵי לֵיהּ לְאֵלִיָּהוּ: אַחֲוֵי לִי רַבָּנָן כִּי סָלְקֵי וְנָחְתֵי לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. וְאָמַר לִי: בְּכֻלֵּי גוּהַרְקֵי תִּסְתַּכֵּל לְבַר מִגּוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָא, דְּלָא תִסְתַּכֵּל. וּמַאי סִימָנֵיהּ? כֻּלְהוּ יָתְבֵי בְגוּהַרְקֵי דְּדַהֲבָא וּמַסְקֵי לְהוּ מַלְאָכֵי, לְבַר מֵגוּהַרְקָא דְּרַבִּי חִיָּא, דְּלאָ עַיילוּהָ מַלְאָכֵי, דִּמְנַפְשֵׁיהּ סָלִיק וְנָחֵית. וְלָא מָצְאִי לְאוֹקוּמֵי אַנַּפְשָׁאֵי וְאִיסְתְּכָּלִי בֵּיהּ; אֲתוּ תְּרֵי פוּלְסֵי דְנוּרָא וּמַחְיוּהָ לְעֵינֵיהּ דַּהֲהוּא גַבְרָא וְסַמִּינְהוּ. אָזְלִי וְאִשְׁתַּטְּחִי בִמְעַרְתֵּיהּ, אָמְרִי: בִּמְטוּתָא מִינֵיהּ דְּמַר, בְּמַתְנִיתָא דְּמַר תָּנִינָא – וְאִיתְסָאִי. לָמַדְנוּ מִכָּאן מַעֲלַת רַבִּי חִיָּא וַאֲחֵרִים עִמּוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא.
בצפרא הויין שפירן עיניה. בבוקר ראיתי את עיניו יפות ולערב ראיתיו דומות כאלו נשרפות באור: אמרי ליה. אמרתי לו מאי האי בעיניך אמר לי דאמרי אמרתי לאליהו אחוי לי וכו': לבר מגוהרקא. הכסא שיושב עליו בישיבה ר' חייא לא תוכל להסתכל ביה: ומסקי להו מלאכים. מעלים אותם לישיבה של מעלה: פולסי דנורא. שבט עם ניצוצות של אור: במתניתא דמר תנינא. תוספתא של אדוני שסידר לששה סדרים אני שונה תמיד דר' חייא סידר לתוספתא:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בַּתְרָא, פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִים (נח, א): רַבִּי בַנָּאָה הֲוָה צַיִּן מְעָרָתָא. כִּי מְטָא לִמְעַרְתֵּיהּ דְּאַבְרָהָם, אַשְׁכְּחֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם דַּהֲוָה קָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד אַבְרָהָם? אֲמַר לֵיהּ: גָּנֵי בְכַנְפֵיהּ דְּשָׁרָה וּמְעַיְינָא לֵיהּ אֲרֵישֵׁיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ, דְּבַּנָּאָה קָאֵי אַבָּבָא. אֲמַר לֵיהּ: לֵיעוֹל וְלֵיתֵי, מֵידַע יְדִיעַ דְּיֵצֶר הָרַע בְּהַאי עָלְמָא לֵיתֵיהּ. עָאל עַיֵּין וּנְפֵיק. כִּי מְטָא לִמְעַרְתֵּיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: נִסְתַּכַּלְתָּ בִּדְמוּת דְּיוֹקָנִי, בִּדְיוֹקָנִי עַצְמָהּ אַל תִּסְתַּכֵּל. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא בְעֵינָא לְצִיוּנֵי? כְּמִדַּת הַחִיצוֹנָה כָּךְ מִדַּת הַפְּנִימִית; וּלְמָאן דַּאֲמַר שְׁנֵי בָתִּים זֶה לְמַעְלָה מִזֶה, כְּמִדַּת הָעֶלְיוֹנָה כָּךְ מִדַּת הַתַּחְתּוֹנָה. אָמַר רַבִּי בַנָּאָה: הִסְתַּכַּלְתִּי בִּשְׁנֵי עֲקֵבָיו וְדוֹמִין לִשְׁנֵי גַלְגַּלֵּי חַמָּה. הַכֹּל בִּפְנֵי שָׂרָה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, שָׂרָה בִּפְנֵי חַוָּה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, חַוָּה בִּפְנֵי אָדָם כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם, אָדָם בִּפְנֵי שְׁכִינָה כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם. הָא לָמַדְנוּ גַּם כֵּן הֵיאַךְ הָיְתָה כֹּחַ הֲשָּׂגַת הַשְּׁלֵמִים לְהַשִׂיג וּלְהָבִין מִדַּת הָרִאשׁוֹן בְּעֵרֶךְ מַדְרֵגָתָם בִּהְיוֹתָם בַּגּוּף, לְהַגִּיעַ אֶל מַעֲלַת עוֹלַם הַנְּפָשׁוֹת בְּמַעֲלוֹת עֶלְיוֹנוֹת לְמַעְלָה מִגַּלְגַּל חַמָּה וּמִכָּל הַגַּלְגַּלִּים כֻּלָּם.
רבי בנאה. אדם גדול וחשוב היה לפיכך ניתן לו רשות ליכנס בקברי צדיקים אבל לאחר לא כדאמרינן גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן והיה נכנס במערות ומודד מדת ארכן מבפנים ואחר כך מודד מבחוץ כנגדו ועשה שם ציון בסיד כדי להכיר מקום הטומאה ולא יביאו טהרות דרך כאן שלא יאהיל על הקבר: אשכחיה לאליעזר. דתניא במסכת דרך ארץ דשבעה צדיקים קיימין שלא מתו וקא חשיב בהדייהו אליעזר עבד אברהם: בכנפיה. שוכב בין זרועותיה: אמר ליה. רבי בנאה לאליעזר זיל אימא ליה לאברהם בנאה קאי אבבא ותן לו רשות ליכנס אמר אברהם ליעול דאין כאן חוצפא דאיגנינא באנפיה בכנפה דשרה דמידע ידיע דיצה"ר בהאי עלמא ליכא ולא צריכנא לאיצטנועי מיניה: על. נכנס ר' בנאה ונסתכל מדת אורך המערה ויצא ואחר כך ציין מבחוץ: למערתיה דאדם הראשון. כדגרסינן בעירובין ממרא קרית ארבע א"ר יצחק ארבע זוגות. אדם וחוה. אברהם ושרה. יצחק ורבקה. יעקב ולאה: בדמות דיוקני. יעקב דשופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון: בדיוקני עצמה. דהיינו אדם הראשון דכתיב בצלם אלהים ברא אותו: והא בעינא לציוני מבחוץ. ולפיכך צריך אני למדוד תחלה מבפנים: כמדת החיצונה. שבה ג' אבות ואמהות כך מדת הפנימית וכמאן דדריש מכפלה שני בתים זה לפנים מזה ופלוגתא דרב ושמואל היא בכיצד מעברין: כך מדת התחתונה. ודי לך בציון עליונה: בשני עקביו. של אדם הראשון וכו' והאי דכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב הא פרכינן ליה במסכת שבת פרק שואל ומוקמינן לה ההיא שעה אחת קודם תחיית המתים ועוד י"ל שימות ויקבר בעפר דלא כתיב כי עפר אתה ואל עפר תחזור או תהיה עפר וזה כי קבור תקברנו ומי שנרקב החטא גרם לו דכתיב ורקב עצמות קנאה ולפעמים הוא לטובת הנקבר שירקב ונשאר העצם הקטן שממנה יצמיח ויתפשט גופו בתחיית המתים: אדם בפני שכינה דומה כקוף. מין חיה בפני אדם: כח השגת השלמים. כמה פעלו הצדיקים להם לעוה"ב ע"י שהיו שלמים בהיותם חיים כמו הצדיקים הראשונים והנשמות הקדושים הם למעלה מכלם בעולם העליון ויש שהם למעלה מהמלאכים:
וְלֹא דַּי לָהֶם הַשָּׂגָתָם בָּעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהַצַּדִּיקִים אֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים וְיוֹדְעִים בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּתוֹ (יח, א): רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווּ שָׁקְלֵי וְאָזְלֵי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. הֲוָה קָא שָׁדְיָא תְּכֶלְתָּא דְּרַבִּי יוֹנָתָן עִילַוֵי קִבְרֵי אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא: דַּלְיֵיהּ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ; לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁיו מְחָרְפִים אוֹתָנוּ. אֲמַר לֵיהּ: וּמִי יָדְעֵי, וְהָכְתִיב: "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" (קהלת ט, ה)? אֲמַר לֵיהּ: אִם קָרִיתָ לֹא שָׁנִיתָ, וְאִם שָׁנִיתָ לֹא שִׁלַּשְׁתָּ, וְאִם שִׁלַּשְׁתָּ לֹא פֵרְשׁוּ לְךָ. "כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ", אֵלּוּ צַדִּיקִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתָם קְרוּיִים חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע בֶּן־אִישׁ חַי רַב־פְּעָלִים מְקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֶת־שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג" (שמואל־ב כג, כ), אָטוּ כֻּלֵּי עָלְמָא בְּנֵי מֵתֵי נִינְהוּ? אֶלָּא "בֶּן־אִישׁ חַי", שֶׁאֲפִילוּ בְּמִיתָתוֹ קָרוּי חַי. "רַב־פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל", שֶׁרִבָּה וְקִבֵּץ פְּעָלִים לַתּוֹרָה. "הוּא הִכָּה אֶת־שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב", שֶׁלֹּא הִנִּיחַ כְּמוֹתוֹ, לֹא בְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְלֹא בְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי. "וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת־ הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג", אִיכָּא דְּאָמְרֵי: תָּבַר גְּזִיזָא דְּבָרְדָא וְנָחַת וְטָבַל; וְאִיכָּא דְּאָמְרֵי, דְּתָנָא סִפְרָא דְּבֵי רַב בְיוֹמָא זוּטָא דְּסִתְוָא. "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה" אֵלּוּ הָרְשָׁעִים, שֶׁאֲפִילוּ בְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאַתָּה חָלָל רָשָׁע נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל כא, ל); וְאִיבָעִית אֵימָא: מֵהָכָא: "עַל־פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" (דברים יז, ו), הַמֵּת מֵעִקָּרוֹ. עַד כָּאן הוּא כָּתוּב לְמַעְלָה, בְּנֵר רִאשׁוֹן, בִּכְלָל מֵחֵלֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק שֵׁנִי (סימן י).
הוה קא שדיא. נגרר ציצית של ר' יונתן על הקברים אמר ר' חייא דלייה הגביהנו שלא יאמרו המתים מחר הם מתים ג"כ ובאין אצלנוועכשיו מחרפין אותנו לומר אנחנו מקיימין מצות ולא המתים: אם קרית. אם למדת מקרא: לא שנית. לא חזרת עליו פעם שנית כדי שתתבונן בו: אלו צדיקים. ומאי יודעים שימותו נותנים אל לבם יום המיתה ומושכין ידיהם מן העבירה והרשעים אינן יודעין מאומה עושים עצמן כאינן יודעין וחוטאים: הוא הכה. השפיל את השנים של דורם משני מקדשים שלא היה בהם כמותו: אריאל. זו בהמ"ק שנאמר הוי אריאל אריאל קרית חנה דוד: מואב. על שם שבנאו דוד דאתא מרות המואביה: תבר. שבר גזיזי דברדא חתיכות של ברד וקרח ביום השלג ונחת וטבל לקריו כדי לעסוק בתורה: דתנא ספרא דבי רב. תורת כהנים בחורף שהימים קצרים: חלל רשע. על צדקיהו הוא אומר ועדיין בימי יחזקאל חי היה וקוראהו חלל: יומת המת. עדיין חי הוא וקראו מת:
בְּנֵי רַבִּי חִיָּא נָפְקוּ לְקִרְיָתָא. אִיַּיקַּר לְהוּ תַלְמוּדַיְהוּ, הֲווּ יָתְבֵי קָא מִצַּעֲרֵי לְמִקְרֵי. אָמַר חַד לְחַבְרֵיהּ: יָדַע אֲבוּן בְּצַעֲרָא דִּידָן? אֲמַר לֵיהּ: מִנָּא יָדַע, וְהָא כְתִיב: "יִכְבְּדוּ בָנָיו וְלֹא יֵדַע וְיִצְעֲרוּ וְלֹא־יָבִין לָמוֹ" (איוב יד, כא). וְלֹא יֵדָע? וְהָא כְתִיב: "אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב" (שם שם, כב), וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי? – בְּצַעֲרָא דִּידְהוּ יָדְעֵי, בְּצַעֲרָא דְּאַחֲרִינֵי לָא יָדְעֵי. וְלָא, וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָדשֶׁנָּתַן דִּינָר לֶעָנִי בִּשְׁנַת בַּצֹּרֶת בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְהִקְנִיטָתוֹ אִשְׁתּוֹ וְהָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת. וְשָׁמַע שְׁתֵּי רוּחוֹת שֶׁמְּדַבְּרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אָמְרָה: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם וְנֵדַע אֵיזֶה פֻּרְעָנוּת בָּאָה לָעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, אֵינִי יְכוֹלָה לָצֵאת, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה. וּכְשֶׁבָּאת, אָמְרָה: מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגֹּד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגֹד, שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה בָּרָד מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה; שֶׁל כָּל הָעוֹלָם לָקָה וְשֶׁלּוֹ לֹא לָקָה. לְשָׁנָה אַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן. שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ עִם זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם. אָמְרָה לָהּ: אֵינִי יְכוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי קְבוּרָה בְמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. הָלְכָה הִיא וְשָׁטָה. וּכְשֶׁבָּאת, אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, מַה שָּׁמַעְתְּ מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגֹּד? אָמְרָה לָהּ: שָׁמַעְתִּי, שֶׁכָּל הַזּוֹרֵעַ בִּרְבִיעָה שְׁנִיָּה שִׁדָּפוֹן מַלְקֶה אוֹתוֹ. הָלַךְ וְזָרַע בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה; שֶׁל כָּל הָעוֹלָם נִשְׂרַף וְשֶׁלּוֹ לֹא נִשְׂרַף. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִפְּנֵי מָה אֶשְׁתָּקַד שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לָקָה וְשֶׁלְּךָ לֹא לָקָה, וְעַכְשָׁיו שֶׁל כָּל הָעוֹלָם נִשְׂרַף וְשֶׁלְּךָ לֹא נִשְׂרָף? שָׂח לָהּ כָּל הַמְּאוֹרָע. אָמְרוּ: לֹא הָיוּ יָמִים מוּעָטִים עַד שֶׁנָּפְלָה מְרִיבָה בֵּין אִשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה לְאִמָּהּ שֶׁל זוֹ. אָמְרָה לָהּ: אַרְאֵךְ בִּתֵּךְ שֶׁהִיא קְבוּרָה בְמַחְצֶלֶת שֶׁל קָנִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְשָׁמַע אוֹתָן שֶׁמְּסַפְּרוֹת זוֹ אֶת זוֹ. אָמְרָה לָהּ: חֲבֶרְתִּי, בּוֹאִי וְנָשׁוּט בָּעוֹלָם אָמְרָה לָהּ: דַּיֵּךְ, שֶׁדְּבָרִים שֶׁבֵּינִי וּבֵינֵיךְ לְבֵין הַחַיִּים נִשְׁמְעוּ – אַלְמָא יָדְעֵי? דִּילְמָא אִינֵישׁ שָׁכִיב וַאֲזַל וַאֲמַר לָהּ.
לקרייתא. נפקו מבית המדרש לחזור לעריהם להתעסק בעבודת אחוזתם: אייקר להו תלמודייהו. אשתכח תלמודם וגרסתם אייקר הוכבד עליהם מחמת שכחה: יכבדו. יהיו כבודים בכסף וזהב ולא ידע: בצערא דידהו. צער גופן ממש כגון עקיצת הרמה מרגישים והוא הבא לו מן השמים אבל הבא לו מבני אדם אין מרגישים אם יחתכנו או ישרפנו: שתי רוחות. של שתי ילדות מתות: ונדע. מה גזרו היום פורענות בעולם שהעולם נידון בראש השנה: הפרגוד. מחיצה המבדלת בין מקום השכינה: ברביעה ראשונה. יורה ג' רביעיות הן בכירה שניה ושלישית ראשונה בי"ז מרחשון שניה בכ"ג שלישית בר"ח כסליו: ברד מלקה אותו. שעתיד ברד ליפול סמוך לרביעה ראשונה ומה שנזרע כבר הוקשה והברד שוברה והנזרע בשניה עדיין רך הוא ואינו נשבר בשביל הברד כענין שנאמר והפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת לא נכו וגו': שדפון מלקה. הרך ואינו משדף הקשה: אשתקד. שנה שעברה: שח לה. סיפר לה: כל המאורע. כל מה שאירע לו: במחצלת. מפץ שעושין מן קנים שלא היו לה תכריכי בגד: אלמא ידעי. דברים האמורים בין החיים:
תָּא שְׁמַע, דִּזְעִירֵי הֲוָה מַפְקִיד זוּזֵי גַבֵּי בַת אוּשְׁפְּזִיכְנֵיהּ, עַד דַּאֲזַל וַאֲתָא מִבֵּי רַב נָח נַפְשָׁהּ. אֲזַל בַּתְרָהּ לַחֲצַר מָוֶת, אָמַר לָה: זוּזָאִי הֵיכָן? אָמְרָה לֵיהּ: בְּצִינוֹרָא דְּדַשָּׁא בְּדוּךְ פְּלָן, זִיל וְאֵימָא לָהּ לְאֵם דִּשְׁדֵר לִי מַסְרְקָאִי וְגוֹבְתָאִי דְּכוּחְלָא בְּהַדֵי פְּלָנִיתָא דְּאָתְיָא לְמָחָר – אַלְמָא יָדְעֵי? דִילְמָא דּוּמָה קָדִים וְאַכְרִיז לְהוּ.
בת אושפזיכניה. בת אשה שהיה מלונו אצלה: לחצר מות. לבית הקברות: בצינורא דדשא. בחור מפתן הבית שהדלת סובב בו: בהדי פלניתא דאתיא למחר. לקבורה: אלמא ידעי. מה שעושים שידעה שזו גוססת ונטויה למות: דלמא דומה. מלאך שהוא ממונה על המתים קדים ומכריז להו עכשיו תבא פלונית אבל שאר דברי החיים אינם יודעים:
תָּא שְׁמַע, דַּאֲבוּהָ דִשְׁמוּאֵל הֲווּ מַפְקְדֵי גַבֵּיהּ זוּזֵי דְּיַתְמֵי. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ לָא הֲוָה שְׁמוּאֵל גַּבֵיהּ. קָא קָרוּ לֵיהּ: בַּר דְּאָכִיל זוּזֵי דְיָתְמֵי. אֲזָל בַּתְרֵיהּ לַחֲצַר מָוֶת. אָמַר לְהוּ: בְּעֵינָא אַבָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: אַבָּא טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אָמַר לְהוּ: בְּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: בַּר אַבָּא נַמֵּי טוּבָא אִיכָּא הָכָא. אָמַר לְהוּ: בְּעֵינָא אַבָּא בַּר אַבָּא אֲבוּהָ דִשְׁמוּאֵל. אָמְרוּ לֵיהּ: סָלֵיק לֵיהּ לִמְתִיבְתָּא דִּרְקִיעָא. אַדְּהָכִי חָזְיֵיהּ לְלֵוִי וְכָל הַנָּךְ שְׁנֵי דְלָא אֲזֶלֶת לִמְתִיבְתֵיהּ דְּרַבִּי אָפֵס וְאַחְלִישְׁתֵּיהּ לְדַעְתֵּיהּ לָא מְעַיְלִינָן לָךְ לִמְתִיבְתָא דִּרְקִיעָא. אַדְּהָכִי אֲתָא אֲבוּהָ. בָּכָה וַחֲיִךְ. אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא אֲחֵיכְתְּ? מִשּׁוּם דַּחֲשִׁיבָת טוּבָא הָכָא; וּמַאי טַעְמָא בְּכֵית? מִשּׁוּם דְּלַעֲגָל אָתְיֵת לָן (כלומר, במהרה תבוא אצלנו). אֲמַר לֵיהּ: וְאִי חֲשִׁיבְנָא הָתָם לְעַיְילוּהָ לְלֵוִי. דָּבְרוּהָ לְלֵוִי וְעַיילוּהָ. אֲמַר לֵיהּ: זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: בְּאַמְתָא דְרֵיחַיָּא; עִילָאֵי דִּידָן וְתַתָּאֵי דִּידָן וְאֶמְצָעֵי דְּיַתְמֵי; דְּאִי גָּנְבֵי גַנָּבֵי לִיגְנְבֵי מִדִּידָן וְאִי אָכְלָא אַרְעָא תֵּיכוֹל מִדִּידָן – אַלְמָא יָדְעֵי? דִּילְמָא שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל, דְּכֵיוָן דְּאָדָם חָשׁוּב הוּא קָדְמֵי וּמַכְרְזֵי עֲלֵיהּ "פַּנּוּ מָקוֹם לִשְׁמוּאֵל".
אמר להו. למתים בעינא מבקש אני את אבא כך היה שמו אמרו לו המתים נגלו לו כאלו הם חוץ מקבריהם ויושבים בעגולה: חזייה. שמואל ללוי חבירו שהיה יושב חוץ לישיבה של שאר מתים: וכל הנך שני. מספר השנים שלא נכנסתי בישיבתו של רבי אפס אשב בחוץ בפרק הנושא את האשה: אדהכי אתא אבוה. חזייה שמואל לאבוה דקא בכי וחייך: באמתא דרחיא. כל בנין מושב הרחים קרוי אמת הרחים: ואי אכלא ארעא. ואם תחלד ותשחת המעות מהארץ: אלמא ידעי. מי חשוב בין החיים:
וְאַף רַבִּי יוֹנָתָן הָדַר בֵּיהּ, דַּאֲמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁהַמֵּתִים מְסַפְּרִים זֶה עִם זֶה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה" (דּברים לד, ד), מַאי "לֵאמֹר"? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מֹשֶׁה, לֵךְ אֱמֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לָהֶם קִיַּמְתִּיהָ וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא יָדְעֵי, כִּי אֲמַר לְהוּ מַאי הֲוֵי, אֶלָּא וַדַּאי יָדְעֵי. וְאִי יָדְעֵי, לָמָּה לֵיהּ לְמֵימַר לְהוּ? כִּי הֵיכֵי לְאַחֲזוּקֵי לֵיהּ טִיבוּתָא לְמֹשֶׁה.
זאת הארץ. במיתת משה כתיב: ואי סלקא דעתך לא ידעי. שאין מבינים כלום אלא צערא דגופא: לאחזוקי. האבות טובה למשה:
נִמְצָא שֶׁנַּפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים תִּשָּׁאֵר נַפְשָׁם עֲדֵי עַד בַּחַיִּים הַתְּמִידִיִּים וְיוֹדְעִים גַּם כֵּן בְּדִבְרֵי הָעוֹלָם הַזֶּה.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5