אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין בַּלּוֹמְדָהּ בְּעִדּוּן, אֶלָּא מִתּוֹךְ עִנּוּי הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּפֶרֶק ו מֵאָבוֹת: כָּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: פַּת בְּמֶלַח תֹּאכַל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישַׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. וְאִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵן – אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ, אַשְׁרֶיךָ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹב לָךְ – לָעוֹלָם הַבָּא.
פת במלח תאכל. אפילו אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה: ומים במשורה. במדה שאין לך לשתות אלא מדה מים: אשריך וכו'. לכתחילה ישרה בחיי צער ולבסוף יזכה לטובת עוה"ז ועוה"ב והיינו חיי צער לכתחלה ולבסוף תחיה. פת במלח לכתחלה ולבסוף תאכל כל טוב:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת בְּרָכוֹת, פֶּרֶק הָרוֹאֶה (סג, ב): "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל" (דברים כז, ט), אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כַּתְּתוּ עַצְמֵיכֶם עַל דִּבְרֵי תוֹרָה. כִּדְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַאֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי־יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד). אָמַר רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "אִם־נָבַלְתָּ בְהִתְנַשֵּׂא וְאִם־זָמּוֹתָ יָד לְפֶה" (משלי ל, לב)? אִם מְנַבֵּל אַתָּה עַצְמְךָ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – מִתְנַשֵּׂא, וְאִם לָאו – יָד לְפֶה. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי מִיץ חָלָב יוֹצִיא חֶמְאָה" וגו' (שם שם, לג)? בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא חֶמְאָה שֶׁל תּוֹרָה, בְּמִי שֶׁמֵּקִיא עָלֶיהָ חָלָב שֶׁיָּנַק מִשְּׁדֵי אִמּוֹ; "וּמִיץ־אַף יוֹצִיא דָם" (שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דָּם טָמֵא לְדָם טָהוֹר; "וּמִיץ אַפַּיִם יוֹצִיא רִיב" (שם), כָּל תַּלְמִיד שֶׁכּוֹעֵס עָלָיו רַבּוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְשׁוֹתֵק זוֹכֶה וּמַבְחִין בֵּין דִּינֵי מָמוֹנוֹת לְדִינֵי נְפָשׁוֹת, דִּתְנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים יַעֲסֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה יוֹתֵר מֵהֶם, שֶׁהֵם כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ.
כתתו עצמכם. הסכת עשו עצמכם כתותים כמו כתית למאור כלומר להצטער על דברי תורה: זאת התורה. היכן מצויה באדם שימות באהלי תורה. המנבל עצמו ששואל לרבו כל ספקותיו ואע"פ שיתבייש בהם שחבריו מלעיגין עליו: ואם זמות. שסתמת פיך מלשאול לשון זמם טבעת של רצועה שתוחבין בחוטם בהמה שעסקיה רעים ונותנים אותו בשפתיה לתופרם יחד ולסתמן וכן סופך שתתן יד לפה כשישאלך ולא תדע להשיב: מיץ חלב יוציא חמאה. המוציא את החלב שמצץ משדי אמו על דברי תורה חמאה היא לו: ומיץ אף. המוצץ כעס רבו וסובלו יוציא הלכות דם לאמתו שיבחין בין דם טמא לדם טהור: ומיץ אפים. שדוחה שני כעסים ראשונה ושניה אפים תרי משמע ור"ל שמחזיר התורה מיד כשינקו מרבו עד שתהא ברורה לו אז עושה תורתו פירות והיינו חמאה שיכול להורות הוראות. ומהרש"א פירש מיץ חלב שמקיא תענוגי הילדות ובדיני ממונות נאמר אפים שהם עמוקים:
וְגָרְסִינָן בַּחֲגִיגָה, פֶּרֶק אֵין דּוֹרְשִׁין (יד, א): "אֲשֶׁר־ קֻמְּטוּ וְלֹא־עֵת נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם" (איוב כב, טז), אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְקַמְּטִין שֵׁנָה מֵעֵינֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְגַלֶּה לָהֶם סוֹד לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "נָהָר יוּצַק יְסוֹדָם".
שמקמטין. לשון כריתה שכורתין השינה מהם כנהר שיוצק מים הרבה יגלה להם הקב"ה סודות התורה:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק רַבִּי עֲקִיבָא (פג, ב): לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תוֹרָה וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל".
אפילו בשעת מיתה. כדי שתצא נשמתו בד"ת:
וְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק עוֹשִׂין פַּסִּים (כא, ב): "שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב" (שיר השירים ה, יא), בְּמִי אַתָּה מוֹצֵא דִּבְרֵי תוֹרָה? בְּמִי שֶׁמַּשְׁכִּים וּמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ [וּשְׁחוֹרוֹת דּוֹרֵשׁ לְשׁוֹן שַׁחֲרִית]. רַבָּה אָמַר: בְּמִי שֶׁמַּשְׁחִיר פָּנָיו עֲלֵיהֶם כָּעוֹרֵב. רָבָא אָמַר: בְּמִי שֶׁמֵּשִׁים עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן אַכְזָרִי עַל בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ כָּעוֹרֵב. כִּי הָא דְּרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, כִּי הֲוָה אָזֵיל לְבֵי רַב אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתֵהוּ; יְנוּקֵי מַאי אַעֲבִיד לְהוּ? אָמַר לָהּ: אִיכָּא קוּרְמֵי (פירוש: ירקות) בַּאֲגָמָּא.
כעורב. דרש לשון ערבית: עורב. אכזרי על בניו כדכתיב לבני עורב אשר יקראו והקב"ה מזמין להם יתושין ונכנסין לתוך פיהם:
וְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין ק, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיו פָּנָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן" (שיר השירים ה, טו). אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ" (תהלים לו, ט).
מראהו כלבנון. וכתיב לעיל מיניה שחורות כעורב: ירויון מדשן ביתך. לעולם הבא על שהרעיב את עצמו בד"ת:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת עֵרוּבִין, פֶּרֶק כֵּיצַד מְעַבְּרִין (נד, א): אָמַר רַב הוּנָא: מַאי דִּכְתִיב: "חַיָּתְךָ יָשְׁבוּ בָהּ" וגו' (תהלים סח, יא)? אִם עוֹשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ כְּחַיָּה זוֹ, שֶׁדּוֹרֶסֶת וְאוֹכֶלֶת, תַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ, וְאִם לָאו, אֵין תַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ. וְאִם עוֹשֶׂה כֵן, אָמַר רַב הוּנָא: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ סְעוּדָה בְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "תָּכִין בְּטוֹבָתְךָ לֶעָנִי אֱלֹהִים" (שם).
שדורסת ואוכלת. מיד לאחר הריגתה שאינו מקפיד על התענוגים אלא אוכלן בלא תבלין וכן שאר עינוגין ל"א שדורסת ואוכלת לאחר הריגתה אוכלת מיד כך ת"ח מחזר על תלמודו מיד כשקבלו מרבו: לעני. לזה ששם עצמו במאכלו כעני וללישנא בתרא ששם עצמו כעני לחזור עליה:
וְיִשְׁתַּעְבֵּד גּוּפוֹ וְאֵיבָרָיו לָזֶה, כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי – וְאַשְׁרָיו, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק קַמָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה (ה, ב): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בַּנָּאָה: מַאי דִּכְתִיב: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל־הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיה לב, כ)? אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים יִצְרָם מָסוּר בְּיָדָם וְלֹא הֵם מְסוּרִים בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל־כָּל־מָיִם", וְאֵין זְרִיעָה אֶלָּא צְדָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה" (הושע י, יב), וְאֵין מַיִם אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיה נה, א). "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל" וגו', תָּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ: לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשּׂאוֹי.
משלחי רגל. משלחים ומשליכים רגלי יצר הרע מעליהם יצר הרע קרוי אורח כדכתיב ויבא הלך לאיש העשיר:
וְכֵיוָן שֶׁהָאָדָם לֶעָמָל נִבְרָא טוֹב לוֹ שֶׁיְּהֵא עֲמָלוֹ בַתּוֹרָה, כִּדְגָרְסִינָן בְּפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין צט, ב): רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אָדָם לֶעָמָל נִבְרָא; וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פִּיהוּ אִם לְעָמָל אַחֵר, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא; וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: "לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח), הֱוֵי אוֹמֵר: לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא. אָמַר רָבָא: כָּל גּוּפֵי דְּרוֹפְתְּקֵי אִינוּן, טָבָא לְגוּפָא דְּזָכֵי וַהֲוֵי דְּרוֹפְתְּקָא דְּאוֹרַיְתָא (פירוש: כל הגופות טרחנין, אבל אשריו לגוף דזכי ויהיה טורחו בתורה). [שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־נָעִים כִּי־תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ" וגו' (משלי כב, יח), אֵימָתַי תִּשְׁמְרֵם בְּבִטְנֶךָ? כְּשֶׁיִּכֹּנוּ יַחְדָּו עַל שְׂפָתֶיךָ].
כי אכף עליו פיהו. שנתן העול על פיו לדבר כאוכף על החמור למשא: אם לעמל שיחה. לדבר בו דברי חולין מה שצריך לו: דרופתקי. טרחנין כלומר כל הגופין לעמל נבראו ולטרוח טוב לדזכי למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה. ל"א דרופתקי כיס ארוך שמשימין בו מעות כל הגופין נרתיקין הם לקבל ולהכניס דברים אשריו למי שזכה ונעשה נרתיק לתורה:
וְאִם הוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה הַתּוֹרָה מְזַמֶּנֶת לוֹ פַרְנָסָתוֹ, כִּדְאָמְרִינָן הָתָם: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: זַמֵּר בְּכָל יוֹם זַמֵּר בְּכָל יוֹם. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִימֵי: מַאי קְרָאָה? דִּכְתִיב: "נֶפֶשׁ עָמֵל עָמְלָה לּוֹ כִּי־אָכַף עָלָיו פִּיהוּ" (משלי טז, כו), כְּשֶׁהוּא עָמֵל בַּתּוֹרָה תּוֹרָה עֲמֵלָה לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר.
זמר בכל יום הוה מסדר תלמודך. אע"פ שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעוה"ב בשמחה ובשירים: נפש עמל עמלה לו. מפני שעמל בתורה תורה עומלת לו כי אכף עליו פיהו מפני שהוא משים דבריה בפיו תמיד כאוכף שעל החמור. ל"א זמר כלומר מי שעוסק בשירים ותשבחות תדיר נעשה זמר כך החוזר על התורה נעשה לו סדורה בפיו: תורה עמלה לו. שמחזרת עליו ומבקשת מאת קונה למסור לו טעמי תורה וסדריה וכל כך למה מפני שאכף פיהו על דברי תורה:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּפֶרֶק ג מֵאָבוֹת: רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אוֹמֵר: כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל תּוֹרָה נוֹתְנִין עָלָיו עוֹל מַלְכוּת וְעוֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. עַל כֵּן טוֹב לוֹ לָאָדָם עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁהִיא כָבוֹד לָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶה וּבָעוֹלָם הַבָּא, אַף־עַל־פִּי שֶׁיְּהֵא בְעָמָל וְעִנּוּי, מִכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ.
עול מלכות. משא מלך ושרים: ועול דרך ארץ. עמל וטורח הפרנסה לפי שמלאכתו מתברכת: הפורק ממנו עול תורה. האומר קשה עלי עולה של תורה ואיני יכול לסובלה:
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5