הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִגָּלוֹת מֻבְטָח לָנוּ שֶׁעָתִיד לְהַחֲזִיר מַלְכוּת שֶׁל דָּוִד לְיָשְׁנָהּ וּבוֹנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וְיִחְיֶה זְמַן רַב. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, שֶׁמֶלֶךְ אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ מִזֶּרַע דָּוִד, יַקְדִימֶנּוּ וְיֵהָרֵג, וּקְרָאוּהוּ מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל (נב, א): תָּנוּ רַבָּנָן: מָשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִגָּלוֹת בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: שְׁאַל מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲסַפְּרָה אֶל חֹק וגו' שְׁאַל מִמֶּנִּי" וגו' (תהלים ב, ז־ח). כֵּיוָן שֶׁרוֹאֶה שֶׁמָּשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף נֶהֱרַג, אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ אֶלָּא חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ" וגו' (שם כא, ה).
אספרה אל חוק. אספר דבר זה להיות לחק ולזכרון היום ילדתיך היום אגלה לבריות שבני אתה:
וּלְאַחַר שֶׁיְּקַבֵּץ הַגָּלֻיּוֹת וִינַצַּח מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּנְּבוּאוֹת בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, וְיִדְמֶה בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת שֶׁהוּא כְּמוֹ בְּרִיאַת עוֹלָם חָדָשׁ, בִּהְיוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִים לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי הָעוֹלָם הַנִּמְשָׁלִים לְנָמֵר וְלִזְאֵב. וְעַל זֶה אָמַר יְשַׁעְיָה (יא, ו): "וְגָר זְאֵב עִם־כֶּבֶשׂ" וגו'. וְיַחְזְרוּ כֻלָּם לְדַת הָאֱמֶת וְיֹאכְלוּ דָבָר הַמּוּתָר. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל־תֶּבֶן" וגו' (שם שם, ז). וְלֹא יָרֵעוּ בְנֵי אָדָם אֵלּוּ לְאֵלּוּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹאֹיָרֵעוּ וְלֹא־ יַשְׁחִיתוּ" וגו' (שם שם, ט). וְיִקְבְּעוּ כֻלָּם עִתִּים בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת־ה"' וגו' (שם). וְלֹא יִהְיוּ בָעוֹלָם מִלְחָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם" וגו' (שם ב, ד). וִיהִי פַּרְנָסָתָם וּלְבוּשֵׁיהֶם מְזֻמֶּנֶת. וְלָזֶה רָמְזוּ בְאָמְרָם בְּסוֹף מַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת (קיא, ב): וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְהִי פִסַּת־בַּר בָּאָרֶץ" (תהלים עב, טז).
שתוציא גלוסקאות. לחם לבן וכלי מילת מלבושין של משי יצמח מן הארץ ודורש פסת בר לשון פסת היד שהיא רחבה וחטה רחבה לא אשכחת אלא פת אפויה וכלי מילת דרש פסת לשון כתונת פסים:
וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ, שֶׁנֶּאֶמְרוּ עַל יְמוֹת מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, יִדְמֶה לִבְנֵי אָדָם שֶׁהוּא חִדּוּשׁ עוֹלָם. וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּמַסֶּכֶת פְּסָחִים, פֶּרֶק הָאִשָּׁה (פח, א): אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת כְּיוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי־יְהוּדָה וּבְנֵי־יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן־הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל" וגו' (הושע ב, ב) וּכְתִיב: "וַיְהִי־עֶרֶב וַיְהִי־בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א, ה).
יום יזרעאל. יום כנישיהון מן הגלות וקרי ליה יום כיצירת בראשית:
וְעַל זֶה הַזְּמַן קְרָאוּהוּ בַּגְּמָרָא כְּתֻבּוֹת "עוֹלָם הַבָּא", דְּגָרְסִינָן בְּסוֹף מַסֶּכֶת כְּתֻבּוֹת (קיא, ב): "וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר" (דברים לב, טו), אָמְרוּ: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה עוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה יֵשׁ צַעַר לִבְצֹר וְצַעַר לִדְרֹךְ, הָעוֹלָם הַבָּא אָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא עֲנָבָה אַחַת בְּקָרוֹן אוֹ בִסְפִינָה וּמַנִּיחָהּ בְּזָוִית בֵּיתוֹ, וּמִסְתַּפֵּק מִמֶּנָּה כְּפִיטָס גָּדוֹל, וְעֵצָיו מַסִּיקָן תַּחַת תַּבְשִׁילוֹ. דָּבָר אַחֵר: "וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֵר", אֵין לְךָ כָּל עֲנָבָה וַעֲנָבָה שֶׁאֵין בָּה שְׁלֹשִׁים גַּרְבֵי יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדַם־עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר", אַל תִּקְרֵי "חָמֶר" אֶלָּא חוֹמֶר, וְהוּא כּוּר שֶׁהוּא שְׁלֹשִׁים סְאָה.
ודם ענב תשתה. מתוך הענבה תשתה ולא תצטרך לדורכו ומסתפק ושואב ממנה כמו מחבית גדולה פיטם חבית:
וְגַם כֵּן קְרָאוּהוּ בַּגְּמָרָא סֻכָּה "לֶעָתִיד לָבוֹא", כִּדְגָרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סֻכָּה, פֶּרֶק הֶחָלִיל (נב, א): דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר אֶלְעַאי: לֶעָתִיד לָבוֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַיֵּצֶר הָרַע וְשׁוֹחֲטוֹ וכו'. כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה, בְּנֵר רִאשׁוֹן בְּפֶרֶק ו, מֵחֵלֶק תַּאֲוַת הַמִּשְׁגָּל (סימן כה), לְלַמְּדֵנוּ, שֶׁאֵין בִּימוֹת הַמָּשִׁיחַ יֵצֶר הָרַע הַמִּתְאַוֶּה לַעֲוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וַהֲסִרֹתִי (את) לֵב הָאֶבֶן" וגו' (יחזקאל יא, יט).
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּסוֹף מַסֶּכֶת פְּסָחִים (קיט, ב): דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: זִימְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסֵּי וְזִימְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִּי: מַאי דִּכְתִיב "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם" וגו' (בראשית כא, ח)? מְלַמֵּד שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדָה לַצַּדִּיקִים בַּיּוֹם שֶׁיִּגְמֹל בּוֹ חֶסֶד לְזַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם. וּלְאַחַר שֶׁיֹּאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ נוֹתְנִין לוֹ כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְאַבְרָהָם וְאוֹמְרִים לוֹ: טֹל בָּרֵךְ. וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם: אֲנִי אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי יִשְׁמָעֵאל. נוֹתְנִים אוֹתוֹ לְיִצְחָק אוֹמְרִים לוֹ: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁיָּצָא מִמֶּנִּי עֵשָׂו. אוֹמְרִים לְיַעֲקֹב: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁנָּשָׂאתִי שְׁתֵּי אֲחָיוֹת וְהַתּוֹרָה עֲתִידָה לְאָסְרָן, וּבָאת תּוֹרָה וַאֲסַרְתָּן. אוֹמְרִים לְמֹשֶׁה: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָכִיתִי לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּחַיַּי וְלֹא בְמוֹתִי. נוֹתְנִין אוֹתוֹ לִיהוֹשֻׁעַ, אוֹמְרִים לוֹ: טֹל בָּרֵךְ. אוֹמֵר לָהֶם: אֵינִי מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זָכִיתִי לְבֵן זָכָר, דִּכְתִיב: "נוֹן בְּנוֹ יְהוֹשֻׁעַ בְּנוֹ" (דברי הימים־א ז, כז). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נוֹתְנִין אוֹתָהּ לְדָוִד, אָמַר לָהֶם: וַדַּאי אֲבָרֵךְ וְלִי נָאֶה לְבָרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" (תהלים קטז, יג).
ולא במותי. שלא העלו עצמותי לארץ ישראל כמו שהעלו עצמות יוסף והיינו דכתיב כי אנכי מת בארץ הזאת בחוצה לארץ אינני עובר את הירדן אפילו לאחר מיתה לא יעברו עצמותי את הירדן: נון בנו יהושע בנו. ממשפחת אפרים חשיב בדברי הימים עד יהושע ולא משכח קרא ברא ליהושע:
לְהַרְאוֹתֵינוּ, שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ וְהַבָּא מִגִּזְעוֹ מֻבְחָר לְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וּלְהוֹדוֹת לָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁיְּחַיֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד עִם שְׁאַר צַדִּיקֵי יִשְׂרָאֵל. וְהַגּוֹאֵל יָבוֹא מִזַּרְעוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי" וגו' (ישעיה יא, א).
ויצא חוטר. ענף מגזע שרשו והיינו מזרעו:
וְגָרְסִינָן נַמֵּי בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, פֶּרֶק אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (פט, ב): דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: "לְכוּ־נָא וְנִוָּכְחָה" (שם א, יח), "בּוֹאוּ נָא" מִבָּעֵי לֵיהּ? "יֹאמַר ה"' (שם), "אָמַר ה"' מִיבָּעֵי לֵיהּ? לֶעָתִיד לָבוֹא אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לְכוּ נָא אֵצֶל אֲבוֹתֵיכֶם וְיוֹכִיחוּ אֶתְכֶם. וְיֹאמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵצֶל מִי נֵלֵךְ? אֵצֶל אַבְרָהָם, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: "יָדֹע תֵּדַע" וגו' (בראשית טו, יג) וְלֹא בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ? אֵצֶל יִצְחָק, שֶׁבֵּרֵךְ אֶת עֵשָׂו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד" וגו' (שם כז, מ)? אֵצֶל יַעֲקֹב, שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה" (שם מו, ד) וְלֹא בִקֵּשׁ רַחֲמִים עָלֵינוּ? אֵצֶל מִי נֵלֵךְ עַכְשָׁיו? "יֹאמַר ה"', אוֹמֵר לָהֶם: הוֹאִיל וּתְלִיתֶם עַצְמְכֶם בִּי, "אִם־יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ" (ישעיה, שם).
לכו נא. משמע לעת המוגבל לזה בואו נא מיד מיבעי ליה וכן יאמר לעתיד אמר מיבעי ליה דמשמע עתה: לכו נא אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם. לפי הדין על עונותיכם ואב מרחם על בנו ולא יוכיחו אתכם ברוגז ובאכזריות: יאמר ה'. אמור אתה דיננו כי לך החסד והרחמים יותר מאב לבנו: כשלג ילבינו. ואמחול לכם הכל ולא אבוא עמכם במשפט וזה שאמר דוד שפטני אתה ועל ידי כן אל תבא במשפט עמנו כדאמר אם יהיו חטאיכם וגו':
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב: "כִּי־אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ" (ישעיה סג, טז)? לֶעָתִיד לָבוֹא אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: אַבְרָהָם לָא הֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֵימָא לֵיהּ לְיַעֲקֹב, דַּהֲוָה לֵיהּ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיהוּ. אֲמַר לֵיהּ לְיַעֲקֹב: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אָמַר לְפָנָיו: יִמָּחוּ עַל קְדוּשַׁת שְׁמֶךָ. אָמַר: לָא בְסָבֵי טַעְמָא וְלָא בְדַרְדְקֵי עֵצָה, אֵימָא לֵיהּ לְיִצְחָק, אֶפְשָׁר דְּבָעֵי רַחֲמֵי עֲלַיהוּ. אֲמַר לֵיהּ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ. אָמַר לְפָנָיו: בָּנַי וְלֹא בָנֶיךָ? וְעוֹד, כַּמָּה חָטְאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם? שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה" (תהלים צ, י), דַּל עֶשְׂרִין דְּלֹא עָנְשֵׁית עֲלַיהוּ – פָּשׁוּ לְהוּ חַמְשִׁין; דַּל עֶשְׂרִין וְחָמֵשׁ דְּלֵילֵיָאתָא – פָּשׁוּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְחַמְשָׁא; דַּל תְּרֵיסָר וּפַלְגָא דִּצְלוּיֵי וּדְמֵיכַל וּדְבֵית הַכִּסֵּא – פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵיסָר וּפַלְגָא; אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כֻּלָּם – מוּטָב, וְאִם לָאו – פַּלְגָּא עָלַי וּפַלְגָּא עֲלָךְ. וְאִם תֹאמַר כֻּלְהוּ עָלַי, הָא קְרֵיבִית נַפְשִׁי קַמָּךְ. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ: "כִּי־ אַתָּה אָבִינוּ" וגו'. נָשְׂאוּ יְדֵיהֶם כְּנֶגֶד יִצְחָק. אָמַר לָהֶם: קִרְאוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם. מִיָּד נוֹשְׂאִין עֵינֵיהֶן וְאוֹמְרִין: "אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ" (ישעיה סג, טז).
ימחו. הואיל שחטאו ויתקדש שמך בעולם כשתעשה דין בעוברין על דבריך: לא בסבי טעמא. אמר הקב"ה לא באברהם הזקן אמירה של טעם וכן ביעקב שהוא הצעיר באבות שלא דברו כהוגן: בני ולא בניך. שהרי קראת להם במתן תורהבני בכורי ישראל שהיה גלוי לפניך שהן עתידין לומר לפניך בסיני נעשה ונשמע לקבל עולך מאהבה כבנים: דל עשרין דלא ענשת להו. שכן מצינו בדור המדבר שלא ענש הקב"ה אלא מכ' שנה ומעלה דכתיב במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' מבן כ' שנה ומעלה אשר הלינותם עלי: סובל את כולם. ותסלח להם בעבור כבוד שמך מוטב ואם לאו החצי עלי בזכותי מחול להם וקל עליך למחול להם המיעוט: פתחו. ישראל ואמרו ליצחק כי אתה אבינו:
נִמְצָא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְהוּא עָתִיד לְגָאֳלֵנוּ לְמַעַן רַחֲמָיו וַחֲסָדָיו וּלְמַעַן קְדוּשַׁת שְׁמוֹ בָּעוֹלָם. וְכַוָּנָתוֹ וּתְחִלַּת מַחְשַׁבְתּוֹ בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם הַזֶּה הָיָה עַל זֶה הַזְּמַן שֶׁעָתִיד לָבוֹא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם: תְּחִלַּת הַמַּחְשָׁבָה סוֹף הַמַּעֲשֶׂה. וְלָזֶה רָמַז בְּאָמְרוֹ: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ" וגו' (בראשית א, כו), רוֹצֶה לוֹמַר, שֶׁיַּכִּירוּ כָּל בְּנֵי אָדָם הָאֱמֶת וְיַפְנוּ לִבָּם מִן הַבַּטָּלוֹת אֶת הַמֻּשְׂכָּלוֹת וְיִהְיֶה מַלְכוּתוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ וְאַחְדוּתוֹ פָּשׁוּט וְיָדוּעַ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, כְּדִכְתִיב: "וְהָיָה [וגו'] בַּיּוֹם, הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). כִּדְאִיתָא לְמַעְלָה בְּנֵר הַמִּצְווֹת, בְּחֵלֶק הַתְּפִלּוֹת, עַל פֵּרוּשׁ הַקַּדִּישׁ (סימן צה). כֵּן יְהִי רָצוֹן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ.
בצלמנו. למלאכים אמר שיהיה האדם בשכליות כמו המלאך וזה יהיה לעתיד לבא כמו שהיה ראוי להיות במתן תורה אם לא שחטאו בעגל ולעתיד לבא יחזיר להם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה':
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5