אֵינוֹ רַשַּׁאי אָדָם, לֹא בְצִבּוּר וְלֹא בְיָחִיד, לְהוֹסִיף בִּתְפִלָּתוֹ בִּגְבוּרוֹת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל מַה שֶּׁתִּקְּנוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, שֶׁהֶחֱזִירוּ עֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ, כִּדְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא, פֶּרֶק בָּא לוֹ כֹּהֵן גָדוֹל (סט, ב): אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה? שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ: מֹשֶׁה אָמַר: "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" (דברים י,יז), אֲתָא יִרְמְיָהוּ וַאֲמַר: גּוֹיִם מְרַקְּדִין בְּהֵיכָלוֹ, אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו? – וְלֹא אָמַר "נוֹרָא", אֲתָא דָּנִיֵּאל וַאֲמַר: גּוֹיִם מְשַׁעְבְּדִים בְּבָנָיו, אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו? – וְלֹא אָמַר "גִבּוֹר" – אָתוּ אִינְהוּ אָמְרֵי: אַדְרַבָּה, זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ, שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים; אֵלּוּ הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרָא, הֵיאָךְ אֻמָּה אַחַת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין הָאֻמּוֹת.
שהחזירו העטרה ליושנה. לקדמותה כמו ישן נושן והיינו לעטר להקב"ה לשבחו שהוא האל הגדול הגבור והנורא כמו שהיו אומרים בקדמותא: גוים מרקדין בהיכלו. שראה שרי נבוכדנצר נכנסין להיכל ומריעים בו ככל רצונם: לא אמר נורא. בפרשת הנה חנמאל כתיב עושה חסד לאלפים ומשלם עון אבות על חיק בניהם אחריהם האל הגדול והגבור ה' צבאות שמו: דניאל. לא אמר גבור בתפלתו בספרו: גוים משעבדים בבניו. זה שבעים שנה: זו היא גבורתו. שכובש עצמו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו: אלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו וכו'. מן יום החורבן עד הנה אתה למד נוראותיו שכל האומות נאספים להשמידם ונתקיימו מהם:
וְכָל הַמּוֹסִיף עַל שְׁבָחִים אֵלּוּ שֶׁתִּקְּנוּ, כִּבְיָכוֹל גּוֹרֵעַ, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק אֵין עוֹמְדִין (ברכות לג, ב) וּבְפֶרֶק הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה (מגילה כה, א): הַהוּא דְנָחֵית קַמֵּיהּ דְרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר: "הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא הָאַדִּיר הָעִזּוּז וְהָיָרְאוּי". אֲמַר לֵיהּ: סִיַּמְתִּינְהוּ לְכֻלְּהוּ שְׁבָחֵי דְמָרָךְ? הַשְׁתָּא וּמַה הַנֵּי תְלָתָא, אִי לָאו דְּאַמְרִינְהוּ מֹשֶׁה וְאָתוּ אַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה וְתַקְּנִינְהוּ בִתְפִלָּה, לָא הֲוָה אֲמְרִינָן לְהוּ – וְאַתְּ שַׁבָּחְתֵּיה כּוּלֵי הַאי? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁהָיוּ לוֹ אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב וְהָיוּ מְקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּשֶׁל כֶּסֶף – וַהֲלֹא גְּנַאי הוּא לוֹ.
וְהַמִּתְפַּלֵּל, אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתוֹ בְּפִיו וּבְלִבּוֹ הוּא סִימָן טוֹב לְאוֹתָם שֶׁמִּתְפַּלֵּל בַּעֲדָם, כִּדְגַרְסִינָן בִּבְרָכוֹת, סוֹף פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (לד, ב): תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה וְחָלָה בְּנוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְשִׁגֵּר שְׁנֵי תַלְמִידִים אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָם, עָלָה לַעֲלִיָּה וּבִקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. בִּירִידָתוֹ אָמַר לָהֶם: לְכוּ, כְּבָר חֲלָצְתּוֹ חַמָּה (פרוש שלפתו ונטולה מגופו, חמה היא חולי הקדחת). אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לְהוּ: אִם שְׁגוּרָה תְפִלָּתִי בְּפִי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁמְּקֻבָּל. וְאִם לָאו, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁמְּטֹרָף. כָּתְבוּ אוֹתָהּ שָׁעָה וְכִוְּנוּ. וּכְשֶׁבָּאוּ אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לָהֶן: לֹא חֲסַרְתֶּם וְלֹא יִתַּרְתֶּם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חֲלַצְתוֹ חַמָּה וְשָׁאַל לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת.
וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַמִּתְפַּלֵּל הָגוּן, כְּדַאֲמְרִינָן עֲלָהּ (שם): וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִלְמֹד תּוֹרָה וְחָלָה בְנוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אֲמַר לֵיהּ: בַּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים שֶׁיִּחְיֶה. בִּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים וְחָיָה. אָמַר: אִלְמָלֵי הִטִּיחַ בֶּן זַכַּאי אֶת פָּנָיו בַּקַּרְקַע כָּל הַיּוֹם לֹא הִשְׁגִּיחוּ בוֹ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: וְכִי הוּא גָדוֹל מִמְּךָ? אֲמַר לָהּ: הוּא דוֹמֶה כְּעֶבֶד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַאֲנִי דוֹמֶה כְּשַׂר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
הטיח. דחה ראשו עד בין ברכיו: כעבד. בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות: כשר לפני המלך. שאינו רגיל לבא לפניו:
וְאִם הִתְפַּלֵּל אָדָם וְלֹא נַעֲנָה אַל יִתְיָאֵשׁ מִן הָרַחֲמִים וְיַרְבֶּה בִּתְחִנּוֹת וְיַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל, כִּדְגַרְסִינָן פֶּרֶק אֵין עוֹמְדִין (שם לב, ב): אָמַר רַב הוּנָא בַּר חֲנִינָא: כָּל הַמִּתְפַּלֵּל וְלֹא נַעֲנָה יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: "קַוֵּה אֶל־ה"' וגו' (תהלים כז, יד).
קוה. והתחזק ואל תמנע ידך אלא חזור ותתפלל וקוה אל ה':
וְהַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שְׁלִיחַ צִבּוּר הַתְּפִלָּה כְּשֶׁחוֹזֵר אוֹתָהּ, חַיָּב לַעֲנּוֹת "אָמֵן" עַל כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וּלְכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לֵידַע עַל אֵיזוֹ בְרָכָה עוֹנֶה "אָמֵן". וְיִטֹּל בָּזֶה שְׂכָרוֹ כָּפוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּסוֹף מַסֶּכֶת נָזִיר (סו, ב): תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּדוֹל הָעוֹנֶה "אָמֵן", יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ. פֵּרוּשׁ: "אָמֵן" עוֹלֶה חֶשְׁבוֹנוֹ צ"א, כְּמִנְיָן יהו"ה אדנ"י. דָּבָר אַחֵר: הָעוֹנֶה "אָמֵן" בְּכַוָּנָה עַל כָּל בְּרָכָה עוֹשֶׂה הַדָּבָר כָּפוּל: בְּכַוָּנָה לַבְּרָכָה בְלִבּוֹ וּבְהָאֱמוּנָה בְפִיו. וְהַמְבָרֵךְ, פְּעָמִים אוֹמְרָהּ בְּלֹא כַוָּנָה, בִּהְיוֹת הַדָּבָר שָׁגוּר בְּפִיו וְלֹא בְלִבּוֹ.
כמנין יהו"ה אדני. ונמצא שהוא כפל השם:
וְצָרִיךְ לַעֲמֹד מְעוּמָד שׁוֹמֵעַ הַתְּפִלָּה, כְּשֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה, דְּגַרְסִינָן בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פמ"ד): כְּתִיב: "וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה" (שמות יז, י), עָמְדוּ בְּמָקוֹם גָּבוֹהַּ, אֶחָד מִימִינוֹ וְאֶחָד מִשְּׂמֹאלוֹ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל אִם אֵין שְׁנַיִם עוֹמְדִין אֶצְלוֹ. וְכָל יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין חוּץ לְאָהֳלֵיהֶם וְרוֹאִים אֶת מֹשֶׁה כּוֹרֵעַ עַל בִּרְכָּיו וְהֵן כּוֹרְעִין עַל בִּרְכֵּיהֶן וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו וְהֵם נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, פּוֹרֵשׂ כַּפָּי לַשָּׁמַיִם וְהֵם פּוֹרְשִׂין אֶת כַּפֵּיהֶם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. מִכָּאן, שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר הַמִּתְפַּלֵּל הַכֹּל עוֹנִין אַחֲרָיו.
שומע התפלה. מפי הש"צ:
וְגַרְסִינָן בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים רַבָּה, פָּרָשַׁת "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ" (ז, א): הֲלָכָה, אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה מַהוּ שֶׁיַּעֲנֶה "אָמֵן" אַחַר הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי הַטֵּרוּף? וְלִמְּדוּנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אִם הָיָה יָכוֹל לַעֲנוֹת שֶׁלֹּא תִּטָרֵף דַּעְתּוֹ, יַעֲנֶה. לָמָּה? שֶׁאֵין גָדוֹל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מֵ"אָמֵן" שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹנִין. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן: "אָמֵן" זֶה יֵשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה אַסְפַּלְיָאוֹת: שְׁבוּעָה, קַבָּלָה, אֱמוּנָה. שְׁבוּעָה, דִּכְתִיב: "וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת־הָאִשָּׁה" וגו' (במדבר ה, כא). וּכְתִיב: "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן" (שם שם, כב). קַבָּלָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: "וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן" (דברים כז, טז). אֱמוּנָה מִנַּיִן? "וַיַּעַן בְּנָיָהוּ בֶן־יְהוֹיָדָע אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אָמֵן כֵּן יֹאמַר ה"' (מלכים־א א, לו). אָמַר רַבִּי יוּדָן: כָּל הָעוֹנֶה "אָמֵן" בָּעוֹלָם הַזֶּה זוֹכֶה לַעֲנוֹת "אָמֵן" לֶעָתִיד לָבֹא.
אדם מישראל. היינו שליח צבור: מפני הטירוף. שמא יטעה בברכת כהנים שצריך להתחיל כל תיבה להשמיע לכהנים: אספילאות. יש גורסין אסכילאות והוא דקדוקים ופירושים של דבר:
וְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ (ברכות מז, א): תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין עוֹנִין לֹא אָמֵן חֲטוּפָה וְלֹא אָמֵן קְטוּפָה וְלֹא אָמֵן יְתוֹמָה וְלֹא אָמֵן קְצָרָה וְלֹא יִזְרֹק בְּרָכָה מִפִּיו. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָעוֹנֶה אָמֵן חֲטוּפָה יִתְחַטְּפוּ יָמָיו, קְטוּפָה יִתְקַטְּפוּ יָמָיו, קְצָרָה יִתְקַצְּרוּ יָמָיו. וְכָל הַמַּאֲרִיךְ בּוֹ מַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וּשְׁנוֹתָיו. וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא: אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים.
חטופה. שקורין את האל"ף בחטף ולא בפתח ואומר אמן: קטופה. שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת: יתומה. שלא שמע הברכה אלא ששמע שעונין אמן והא דאמרינן בהחליל שבאלכסנדריא של מצרים היו מניפים בסודרים כשהגיע עת לענות אמן אלמא לא שמעו וקא ענו הנהו מידע ידעי שהם עונים אחר ברכה ועל איזה ברכה הם עונים ידעו אלא שלא שמעו את הקול אבל הכא מיירי שאינם יודעים כלל היכא החזן עומד ומתפלל ובאיזה ברכה הוא עומד אלא עונה אחר האחרים בלא שמיעה ולא ידיעה: אמן קצרה. במהירות מאוד: ולא יזרוק ברכה מפיו. במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו: לבצוע. לפרוס הפרוסה מן הפת עד שיכלה אמן מפי העונים אמן אחר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרינן בפרק כיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה:
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְ"מוֹדִים" שׁוֹחִין עִמּוֹ הַצִּבּוּר, דְּגַרְסִינָן בִּירוּשַׁלְמִי, פִּרְקָא קַמָּא דִּבְרָכוֹת (ה"ה): הַכֹּל שׁוֹחִין עִם שְׁלִיחַ צִבּוּר בְּהוֹדָאָה. רַבִּי זֵירָא אוֹמֵר: וּבִלְבַד בְּ"מוֹדִים".
וְגַרְסִינָן בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה, פֶּרֶק אֵלּוּ נֶאֱמָרִין (מ, א): בִּזְמַן שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר "מוֹדִים", הָעָם מַה הֵם אוֹמְרִים? מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ, שֶׁאַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהֵי כָל בָּשָׂר, יוֹצְרֵנוּ, יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל, עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּמְתָּנוּ, כֵּן תְּחַיֵּנוּ וּתְחָנֵנוּ וּתְקַיְּמֵנוּ וְתֶאסֹף גָּלֻיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ, לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ וּלְעָבְדְּךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ.
וּכְשֶׁיַּגִּיעַ שְׁלִיחַ צִבּוּר לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים, מִי שֶׁרָאָה חֲלוֹם וְאֵינוֹ זוֹכְרוֹ, אוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ פִּתְרוֹנוֹ, יֹאמַר זֶה בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה (ברכות נה, ב): אֲמֵימַר וּמַר זוּטְרָא וְרַב אַשֵּׁי הֲווּ יָתְבֵי. אָמְרֵי: כָּל חַד מִינָן לֵימָא מִלְתָא דְלָא שְׁמִיעַ לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. פָּתַח חַד מִינַייהוּ וַאֲמַר: מָאן דְּחָזָא חֶלְמָא וְלָא יָדַע מַאי חָזָא לֵיקוּם קַמֵּי כַּהֲנֵי בְּעִידְנָא דְּפָרְסֵי יָדְיְיהוּ וְלֵימָא הָכֵי: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי שֶׁלָּךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שֶׁלָּךְ וכו'. וּלְסַיֵּם בְּהַדֵּי כַּהֲנֵי וְעִם צִבּוּרָא אָמֵן.
פָּתַח אִידָךְ וַאֲמַר: מָאן דְּאָזִיל לְמָתָא וְדָחִיל מֵעֵינָא בִישָׁא לִינְקוֹט זָקְפָא (גודל) דְּיָדָא דִימִינָא בְּיָדָא דִשְׂמָאלָא וְשֶׁל שְׂמָאלָא בְּיָדָא דִימִינָא וְלֵימָא: אֲנָא, פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִיתָא, מִזֶּרַע דְּיוֹסֵף קָא אֲתִינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא, דִּכְתִיב: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי־עָיִן" (בראשית מט, כב), אַל תִּקְרֵי "עֲלֵי עָיִן", אֶלָּא עוֹלֵי עַיִן. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר: מֵהָכָא, "וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שם מח, טז), מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּין עֲלֵיהֶם וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן, אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. וְאִי דָחִיל מֵעֵינָא בִישָׁא דִידֵיה, לֵיחְזֵי אַטְרִיפָא דִּנְחִירֵיהּ דִּשְׂמָלָא (דפן השמאלי של חטמו). פָּתַח אִידָךְ וַאֲמַר: הַאי מָאן דְּחָלִישׁ, יוֹמָא קַמָּא לָא לֵימָא מִידֵי, כִּי הֵיכָא דְלָא לִיתְרַע מַזָּלֵיהּ. כִּי הָא דְרָבָא, כִּי הֲוָה חָלֵישׁ, יוֹמָא קַמָּא, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמְעֵיה: לָא תְגַלֵּי, לְמָחָר אֲמַר לֵיהּ: פּוּק אַכְרֵיז עָלַי בְּשׁוּקָא: רָבָא חָלָשׁ רָבָא חָלַשׁ, דְסָאנֵי לֵי לֵחְדֵי לִי וּמָאן דְּרָחֵים לִי לְבָעֵי עָלַי רַחֲמֵי. דְּסָאנִי לִי לֵחְדֵי לִי וּכְתִיב: בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל־תִּשְׂמַח וגו' וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ (משלי כד, יז־יח).
עלי עין. שליטין על העין ולא העין עולה בהן: דחליש. מי שחלה: דסאני לי. דשונא לי ישמח ומתוך כך ישוב חרון אף מעלי: ומאן דרחים. שהוא אוהבי יתפלל עלי שאתרפא:
וְעִנְיְנֵי פִּתְרוֹן הַחֲלוֹמוֹת וְאֵיךְ כָּל הַחֲלוֹמוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַפֶּה הֵם כְּתוּבִים בְּפֶרֶק הָרוֹאֶה.
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א
לזכות רבי יצחק אבוהב זיע"א ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים ומתים.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל ר' זרח חוטר שליט"א
ספר מנורת המאור לרבי יצחק אבוהב זיע"א עם פירוש נפש יהודה חברו החכם מוהר"ר משה פרנקפורט דיין ק"ק אמשטרדם מהדורה מיוחדת – אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5