סימן תרפט – שהכל חיבים בקריאת מגלה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרפט – שהכל חיבים בקריאת מגלה

א הַכֹּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ, אֲנָשִׁים א וְנָשִׂים וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים; וּמְחַנְּכִים אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ. ב אֶחָד הַקּוֹרֵא וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַקּוֹרֵא, יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַקּוֹרֵא חֵרֵשׁ אוֹ קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה, הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ ב לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַנָּשִׁים אֵינָם מוֹצִיאוֹת אֶת הָאֲנָשִׁים. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִם הָאִשָּׁה קוֹרְאָהּ } ג { לְעַצְמָהּ מְבָרֶכֶת: לִשְׁמֹעַ מְגִלָּה, שֶׁאֵינָהּ חַיֶּבֶת בִּקְרִיאָה } (מָרְדְּכַי פ"ק דִּמְגִלָּה). ג אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא מִינוֹ וְלֹא שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, טֻמְטוּם וּמִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד אֲפִלּוּ מִינוֹ ד אֵינוֹ מוֹצִיא. { הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֲפִלּוּ אֶת } ה { עַצְמוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא וְצָרִיךְ לִשְׁמֹעַ מֵאֲחֵרִים } (בֵּית יוֹסֵף). ד הַשּׁוֹמֵעַ מְגִלָּה מִמִּי שֶׁהוּא מֻדָּר הֲנָאָה מִמֶּנּוּ, יָצָא. ה מָקוֹם שֶׁאֵין מִנְיָן, אִם אֶחָד יוֹדֵעַ וְהָאֲחֵרִים אֵינָם יוֹדְעִים אֶחָד פּוֹטֵר אֶת כֻּלָּם; וְאִם כֻּלָּם יוֹדְעִים, כָּל אֶחָד קוֹרֵא ו לְעַצְמוֹ. ו מִנְהָג טוֹב לְהָבִיא ז קְטַנִּים וּקְטַנּוֹת לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה.

באר היטב – סימן תרפט – שהכל חיבים בקריאת מגלה

א א ונשים. ולכן צריך לקרותה בביתו לפני הבתולות מגן אברהם. ובקצת מקומות נוהגים שהבתולות הולכות לבה"כ נשים לשמוע המגילה. וקטן שהגיע לחינוך מוציא נשים. וקטן לקטן ואשה לאשה. א"ז עיין יד אהרן: ב ב לא יצא. וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ בגמרא: ג לעצמה. ובמדרש הנעלם רות כתב דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים: ג ד אינו מוציא. אפילו למ"ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עיין ב"י: ה עצמו אינו מוציא. היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים ב"י והבאר היטב אשר לפני לא דק בכאן ע"ש: ה ו לעצמו. והב"ח כתב בשם מהרי"ל בפשיטות דעדיף טפי שיקרא אחד לכולם וכן דעת המ"א משום ברוב עם הדרת מלך עיין שם: ו ז קטנים. ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים. מ"א עשל"ה:

מגן אברהם תרפ״ט – סימן תרפט – שהכל חיבים בקריאת מגלה

א׳ ונשים. ולכן צריך לקרותו בביתו לפני הבתולות: ב׳ ועבדי'. [בב"י] משמע אפי' אין משוחררים: ג׳ חרש. וב"ח פסק דהשומע מן החרש יצא בדיעבד וכ"מ במג': ד׳ קטן. אף על גב דגדול נמי אינו חייב אלא דרבנן ול"ד למ"ש ססי' קפ"ז דהתם יכול הקטן לאכול כדי שבעו להביא עצמו לידי חיוב דרבנן (הרא"מ) וצ"ע דהרב"י פסק בססי' תרע"ה כדעת ב"ה שמכשיר בקטן והכא סתם ופסק כדעת האוסרים ודוחק לחלק בזה בין מגיל' לנ"ח וגם בר"ן שם משמע דדמי להדדי בזה עמ"ש בסמוך: ה׳ אינם מוציאות. ול"ד לנ"ח דשאני מגיל' דהוי כמו קריאת התור' (סמ"ג) פי' ופסול' מפני כבוד הצבור ולכן אפי' ליחיד אין מוציא' דלא פלוג (רא"ם) עמ"ש סי' ער"א: ו׳ אם האשה קורא'. ובמדרש הנעלם רות כ' דלא תקרא לעצמ' רק תשמע מהאנשים: ז׳ שאינה חייבת. דס"ל כמ"ד שאין מוציאות אנשים (כ"מ במרדכי): ח׳ מינו אינו מוציא. אפילו למ"ד דנשים מוציאות אנשים זה גרע טפי עב"י: ט׳ עצמו אינו מוציא. היינו למ"ד דנשים אין מוציאות אנשים (ב"י): י׳ קורא לעצמו. משמע דס"ל דאין היחיד מוציא חבירו אלא בי' וצ"ל דלא דמי לשופר דקריאת המגילה הוי כמו תפלה דבעינן י' אבל ברי"ו ני"ג משמע דאפי' יחיד מוציא חבירו במגילה אף על פי שהוא בקי ע"ש ח"ג וכ"כ האבודרהם וכ"כ הב"ח ססי' תר"צ בפשיטו' בשם מהרי"ל וא"כ עדיף שיקרא א' לכולן משום ברוב עם הדרת מלך כמ"ש סי' צ"ח סי"ד ובתשב"ץ כ' כל א' קורא לעצמו אם ירצו עכ"ל סי' ר"כ: י״א להביא קטנים. ובלבד שלא יביאו קטנים ביותר שמבלבלים דעת השומעים:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרפ״ט

א׳ אם הי' הקורא חרש כו'. במתנית' תנא הכל כשרים לקרו' המגילה חוץ מחש"ו ר"י מכשיר בקטן מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רבי' מתנא ר"י היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו כו' עד השתא דאתי' להכי כו' ועיין מה שהקשה ב"י באמת קושייתו קושיא גדולה הוא דהא כל שתרצ' לחלק ולהחמיר בחרש במגיל' תקשי לך למה מוקי מתני' כר' יוסי הא אפי' כר"י אתיא דמודה כאן בחרש במגילה דאסור ונלע"ד דהכל ניחא דודאי חרש גרע טפי מאותו שיכול להשמיע רק שלא השמיע לאזנו דזהו בר שמיע' עכ"פ משא"כ בחרש וע"ד שאחז"ל כל הראוי לבילה כו' מ"ה לעיל בתחלת הסוגיא היינו מפרשים פלוגתא דר"י ורבי יוסי דר"י ס"ל אפי' לכתחלה כשר בק"ש דלא דריש כלל שמע השמע לאזנך כדאי' בפ' היה קורא דר"י דריש שמע בכל ל' שאתה שומע וא"כ אין שום לימוד על חסרון שמיע' כלל ממילא כשר לכתחלה וה"ה חרש וע"כ הוכרחנו לאוקמי מתניתין כר' יוסי דפוסל אפי' בלא השמיע כ"ש בחרש כאן ובסוף דאוקימנא מתניתין כר"י אליבא דראב"ע דאמר צריך שישמיע לאזניו שנא' שמע וקשה בדבריו דמל' צריך משמע דוקא לכתחלה כדפירש"י ואח"כ מביא פסוק דמשמע אפי' דיעבד דהא קרא לא זכר לכתחלה אלא ע"כ דהפסוק ממעט דאפי' דיעבד היכא דאינו בר שמיע' לגמרי דהיינו חרש דאינו ראוי לשמוע אבל מי שראוי לשמוע אין השמיע' מעכבת בו ע"כ אין שם רק אזהרה לכתחל' א"כ מתניתין שלנו דפוסל לת"ק בחרש איתא אפי' לר"י וחרש שאני והא דלא מחלק בגמ' תחלה בין חרש ללא השמיע דהיינו סוברים דר"י לא ס"ל דרשא דשמע השמיע לאזניך א"צ לנו לחלק בין ראוי לשמוע או לא ואם נרצה לחלק ולו' מסברא דיש גריעותא דחסרון שמיעה אין לחלק בין חרש לאינו משמיע וע"כ כדפרכי' תחל' ודלמא ר"י היא דלכתחל' אסור אז לא היינו מחלקים בין חרש לאינו משמיע אלא בתרוויהו לכתחל' דוק' אסור דאז לא ידענא שום קרא אבל במסקנא דילפי' מקרא דמשמע גריעותא דחסרון שמיעה וקרא ודאי פוסל אפילו בדיעבד סתם לנו הכתוב הפסול אלא שהתנא אמר ל' לכתחלה אבל דיעבד לא וא"כ צריכין אנו לחלק דהכתוב מדבר בחרש דפסול בדיעבד כיון דאינו ראוי לשמיעה כלל והתנא דאמר לשון לכתחלה מדבר באינו משמיע דכל הראוי לבילה וכו' וא"כ תנא דמתניתי' בחרש אפילו דיעבד פוסל אפילו לר"י ואע"ג דדרשי' דבמסקנא דמתניתין נמי מיירי לכתחלה דוקא הפוסקים לא סבירא להו כן דאין חילוק לכתחלה אלא באינו משמיע אבל בחרש פסול אפי' דיעבד כנ"ל האי מילתא ברירא ונהירא ולית בה ספיקא בס"ד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרפ״ט

תרפ״ט:ב׳תקי״ב א׳ (ס"ק ב) ועבדים. משמע בטור אפילו אינן כו' כצ"ל. דהטור כתב עבדים סתמא אבל בש"ע כתב הרב"י עבדים משוחררים וכתב הרב"י דזה תליא בפי' מימרא דריב"ל דאמר נשים חייבות במקרא מגלה שאף הם היו באותו נס. דלהמפרשים הם היו באותו נס שנעשה הנס ע"י אשה. א"כ עבדים שאין משוחררי' פטורים כיון שהוא מ"ע שהזמן גרמ' וחיוב אשה אינה רק הואיל ונעש' הנס ע"י אשה משא"כ עבדים. אבל להמפרשים שאף הם היו באותו הנס. שר"ל שאף הנשים היו בכלל גזרת המן להשמיד להרוג א"כ גם עבדים שאין משוחררים. כיון שהיו נימולים ונוהגים בדת ישראל כאשה. ודאי גם עליהם היה עוב' ח"ו כוס הגזרה. א"כ גם הם חייבים: תרפ״ט:ב׳תקי״ג א׳ (ס"ק ג) חרש וב"ח פסק כו' וכ"מ בגמ'. דתנן הכל כשרים לקרות את המגלה חוץ מחש"ו. וס"ד דמתני' ר' יוסי דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצאו (והם רברי ר' יודא) רבי יוסי אומר לא יצא וסבירא ליה דמגלה וק"ש דינם שוה. ודין לא השמיע לאזני. כדין חרש. והוי ס"ד דמאי דתנן. חוץ מחש"ו דאפילו דיעבר השומע מחש"ו לא יצא. דחרש דומי' דשוטה וקטן דהשומע אפילו דיעבר לא יצא ומסיק דלעולם רבי יהודה הוא דאמר בק"ש דיצא אלא דלכתחלה מודה דבעי' שישמיע לאזניו והכא דקתני חוץ מחרש ר"ל לכתתל' לא ואע"ג דשוטה וקטן אפילו דיעבד לא הא כדאי' והא כדאי'. וכיון דקי"ל גבי ק"ש. כר' יודא דאם לא השמיע לאזניו יצא. א"כ ה"ה במגלה השומע מחרש יצא. אלא דהרב"י בש"ע העתיק דברי הרמב"ם דאע"ג דפסק גבי ק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא מ"מ פסק במגל' השומע מחרש לא יצא וכ' הרב"י שטעמו כיון דסתם רבי בברכות לענין ק"ש דיצא בלא השמיע לאזניו. ובמגל' סתם חוץ מחש"ו וסתמ' חרש דומי' דשוטה וקטן אפילו דיעבד לא יצא. ע"כ צריך לחלק בין ק"ש למגל' דהיא משום פרסומי ניסא חמיר טפי. וצ"ל דדברי הש"ס דמגלה. דמדמ' ק"ש למגלה לא סלק' להלכ' ולא נאמר' רק לשקל' וטרי'. אך כשטות משמעות דברי הש"ס משמע דמגלה וק"ש שוין וכמו דבק"ש אם לא השמיע לאזניו יצא ה"ה השומע מחרש המגלה דיצא כדברי הב"ח: תרפ״ט:ב׳תקי״ד א׳ (סק"ד) קטן. אף על גב דגדול כו' והטעם באמת משום דגדול לא הוי אלא חד דרבנן. שהמצוה היא דרבנן. אבל במצוה דאוריית' חייב וקטן הוא תרי דרבנן. שהמצו' היא דרבנן וגם במצוה דאורייתא קטן אינו חייב רק מדרבנן. ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן: ב׳ ול"ד למ"ש ס"ס קפ"ז דקטן וגדול שכ"א לא אכל כ"א כזית יכול הקטן להוציא הגדול כיון שהגדול ג"כ אינו מחויב בבהמ"ז מן התורה עד דאכיל שיעור שביעה. ואע"ג דהקטן הוא תרי דרבנן: ג׳ לידי חיוב דרבנן. ר"ל שיהיה גם הוא חד דרבנן: ד׳ וצ"ע דהרב"י פסק כו' לשון פסק ל"ד אדרב' נראה דפסק כדעת הר"ן האוסר שהביא שם ב' דעות בזה והביא דעת הר"ן בראשונה וידוע דרכו של הרב"י בש"ע שדעה א' שהבי' בשלחנו הטהור היא עיקרת בעיניו אלא דעיקר קושית מ"א דבס"ס תדע"ה הבי' ב' דעות וכאן לא הבי' רק דעת ב"ה שמכשיר. וגם בר"ן כו' עיין בהרב"י שהביאו עמ"ש בסמוך בס"ק שאח"ז לחלק באשה בין חנוכה למגל' וה"ה בקטן י"ל כן. אלא שהר"ן דימה אותה לענין קטן כנ"ל: תרפ״ט:ב׳תקי״ז א׳ (ס"ק ז) שאינה חייבת כו' דס"ל כמ"ד כו' דרש"י ס"ל נשים מוציאות אנשים. מדאמר ריב"ל נשים חייבות במקר' מגלה שאף כו' וכיון שמחויבות בדבר כאנשים יכולין להוצי' לאנשים ועוד מדאמרי' ריש ערכין הכל חייבים במקר' מגלה ואמרי' דהכל אתי לאתוי נשים. ובה"ג חולק דאין מוציאות לנשים. והבי' מרדכי בשם ראב"י שהסכים לבה"ג. דתניא בתוספתא נשים פטורות ממקרא מגלה ואם כן ע"כ צ"ל הא דאריב"ל נשים חייבות במקר' מגלה. דגרסי' נשים חייבות במשמע מגל' שחייבים לשמוע ולא לקרות ולכן אין מוציאות לאנשים שחייבים בקריאה. והא דאמרי' בערכין הכל לאתויי נשים היינו להוצי' נשים כמותן. וכיון דפסק דאין חייבות בקריאה רק בשמיע' ולכך אין מוציאות אנשים לכן פסק ראב"י אח"ז שם. דנשים מברכים לשמוע מגלה ולא על מקרא מגלה דהא אין חייבים בקריא'. תרפ״ט:ב׳תקי״ח א׳ (ס"ק ח) מינו כו' זה גרע טפי עב"י. שכ' להוצי' אחרים בעי' שיהיה מבורר זכר ודאי או נקבה ודאית או ברי' בפ"ע. משא"כ זה אינו מבורר מהו וכן צ"ל גבי חצי עבד כו' דבעי' שיהיה מבורר עבד גמור או משוחרר גמור: תרפ״ט:ב׳תקי״ט א׳ (ס"ק ט) עצמו כו' היינו למ"ד כו' וצ"ל דהאי י"א שכ' רמ"א לא קאי אלא על חצי עבד וחצי ב"ח דלא אתי צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו. אבל טומטום לכ"ע מוציא את עצמו וכ"מ בהרב"י בחבורו ע"ש: תרפ״ט:ב׳תק״כ א׳ (ס"ק י) קורא כו' מוציא חברו. ר"ל הבקי: ב׳ תפלה דבעי' יו"ד עיין לעיל סי' נ"ט במ"א ס"ק ה':

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א