סימן תרעג – שמנים ופתילות הכשרות לחנכה
א כָּל הַשְּׁמָנִים וְהַפְּתִילוֹת א כְּשֵׁרִים לְנֵר חֲנֻכָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁמָנִים נִמְשָׁכִים אַחַר הַפְּתִילָה וְאֵין הָאוּר נִתְלֶה יָפֶה בְּאוֹתָם הַפְּתִילוֹת. { הַגָּה: וּמִיהוּ שֶׁמֶן זַיִת מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר } (מָרְדְּכַי וְכָל בּוֹ וּמַהֲרִי"ל), { וְאִם אֵין שֶׁמֶן זַיִת מָצוּי מִצְוָה בִּשְׁמָנִים שֶׁאוֹרָן זַךְ וְנָקִי; וְנוֹהֲגִים בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְהַדְלִיק בְּנֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, כִּי אוֹרוֹ צָלוּל כְּמוֹ שֶׁמֶן. } וַאֲפִלּוּ בְּלֵיל שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ יְמֵי חֲנֻכָּה מֻתָּר לְהַדְלִיק בְּנֵר חֲנֻכָּה הַשְּׁמָנִים וְהַפְּתִילוֹת שֶּׁאָסוּר לְהַדְלִיק בָּהֶם נֵר שַׁבָּת, { הַגָּה: אִם אֵינוֹ נוֹתֵן בַּנֵּר רַק כְּדֵי שִׁעוּר מִצְוָתוֹ, } (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סי' ק"ע), לְפִי שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּנֵר ב חֲנֻכָּה בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בַּחֹל, וַאֲפִלּוּ לִבְדֹּק ג מָעוֹת אוֹ לִמְנוֹתָן לְאוֹרָהּ אָסוּר, וַאֲפִלּוּ תַּשְׁמִישׁ שֶׁל ד קְדֻשָּׁה, כְּגוֹן לִלְמֹד לְאוֹרָהּ, אָסוּר; וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּתִּיר בְּתַשְׁמִישׁ שֶׁל קְדֻשָּׁה; וְנוֹהֲגִים לְהַדְלִיק נֵר נוֹסָף, כְּדֵי שֶׁאִם יִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ יִהְיֶה לְאוֹר הַנּוֹסָף שֶׁהוּא אוֹתוֹ שֶׁהֻדְלַק אַחֲרוֹן, וְיַנִּיחֶנּוּ מֵרָחוֹק קְצָת מִשְּׁאָר נֵרוֹת מִצְוָה. { הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִים לְהוֹסִיף, רַק מַנִּיחַ אֶצְלָן } ה { הַשַּׁמָּשׁ שֶׁבָּהֶן מַדְלִיק הַנֵּרוֹת, וְהוּא עָדִיף טְפֵי, וְיֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ יוֹתֵר } ו { אָרֹךְ מִשְּׁאָר נֵרוֹת, שֶׁאִם בָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ } ז { יִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹתוֹ נֵר } (מָרְדְּכַי). { אִם נִתְעָרֵב נֵר חֲנֻכָּה הָאָסוּר } ח { בַּהֲנָאָה בִּשְׁאָר נֵרוֹת, אֲפִלּוּ אֶחָד בְּאֶלֶף, לֹא בָּטִיל דְּהָוֵי דָּבָר } ט { שֶׁל מִנְיָן } (ת"ה סי' ק"ג), { אֶלָּא יַדְלִיק מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת } י { כָּל כָּךְ שֶׁבְּוַדַּאי נֵר שֶׁל הֶתֵּר דּוֹלֵק עִם נֵר שֶׁל אִסּוּר, וְאָז מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ אֶצְלָן } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ב הַדְלָקָה עוֹשָׂה מִצְוָה. לְפִיכָךְ אִם כָּבְתָה קֹדֶם שֶׁעָבַר זְמַנָּהּ אֵינוֹ יא זָקוּק לָהּ, וַאֲפִלּוּ כָּבְתָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת קֹדֶם קַבָּלַת שַׁבָּת שֶׁעֲדַיִן הוּא מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ זָקוּק לָהּ. וְכֵן אִם לְאַחַר שֶׁהִדְלִיקָהּ בָּא לְתַקְּנָהּ וְכִבָּה אוֹתָהּ בְּשׁוֹגֵג, אֵינוֹ זָקוּק לָהּ. { הַגָּה: וְאִם רוֹצֶה } יב { לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלַחֲזֹר וּלְהַדְלִיקָהּ, אֵין לְבָרֵךְ עָלֶיהָ } (רַשְׁבָּ"א סִימָן תקל"ט וְרַ"ן). ג נֵר שֶׁל יג חֶרֶס שֶׁהִדְלִיק בּוֹ לַיְלָה אַחַת נַעֲשָׂה יָשָׁן וְאֵין מַדְלִיקִין בּוֹ לַיְלָה אַחֶרֶת, אֶלָּא לוֹקֵחַ חֲדָשִׁים בְּכָל לַיְלָה; וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא יָשָׁן, מַסִיקוֹ בְּכָל לַיְלָה בָּאוּר; וְנֵר שֶׁל מַתֶּכֶת אֵינוֹ צָרִיךְ חָדָשׁ. וְשֶׁל זְכוּכִית אוֹ שֶׁל חֶרֶס מְכֻסֶה, דִּינוֹ כְּמַתֶּכֶת. ד אֵין חוֹשְׁשִׁין לַפְּתִילוֹת לְהַחְלִיפָם, עַד שֶׁתִּכְלֶה.
באר היטב – סימן תרעג – שמנים ופתילות הכשרות לחנכה
א א כשרים. עיין בתשובת שער אפרים סי' ל"ח אי שרי להדליק נר חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדירה של בשר בן יומו שנאסרה מחמת שלא היה ס' ופסק דמותר. עוד נשאל שם אי שרי להדליק בה להאיר הבית והטעם שהיא אסורה בהנאה ואסור ע"ש. ומי שהיה (מדביק) נרות של שעוה בכותל כדי להדליקן למצות נר חנוכה ובעוד שהוא עסוק בכך הביאו לו שמן זית ידליק בנרות של שעוה אף שמצוה מן המובחר הוא שמן זית שבות יעקב חלק א' סי' ל"ו ע"ש. ובתשובת חכם צבי סי' מ"ה דחה דבריו וראיותיו והרבה להביא ראיות דימשוך ידו מנרות של שעוה וידליק בשמן זית ע"ש. וע' בתשובת יד אליהו סי' מ"ב. ושוב שלח ידו פעם ב' הרב בעל שבות יעקב בח"ב סי' למ"ד והחזיק דבריו ע"ש. אין להדליק נר חנוכה קצתם משמן זית וקצתם משעוה או משאר שמנים דכיון דמשום פרסומי ניסא הוא יאמרו שקצתם אינם מן המהדרין דדי בנר א' ואינו מן המהדרין דמהדרין כי יאמרו ב' אנשים הדליקום תשובת שער אפרים סי' ל"ט ע"ש. וע' בשבות יעקב ח"ב סי' ל"א שכתב שבמקום שהשמן זית ביוקר ושאר השמנים בזול שידליק בליל א' ובכל הלילות הנוספות בשמן זית ושאר הנרות בשאר השמנים ע"ש: ב חנוכה. ולאו דוקא שמדליקים בה בראשונה שבאה למצות נ"ח אלא אפי' אותה שמוסיפין המהדרים בכל לילה אסור להשתמש לאורה מהר"א הלוי בספר גן המלך סי' מ"ב: ג מעות. שצריך עיון יפה וידיו סמוכות לנר אבל תשמיש עראי שא"צ להיות ידיו סמוכות לנר שרי ב"י ד"מ. ורש"ל וב"ח פסקו להחמיר וכ"כ הסמ"ק וסה"ת דאפי' לאכול אצלו אסור וכ"מ סי' תרע"ח דאל"כ יקנה נ"ח וידליקנה בביתו ויהיה גם שלום ביתו אלא ע"כ כל תשמיש אסור והכי נהוג מ"א בסי' תרע"ח ס"ק ב' מש"ש. ועיין ט"ז ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ל"א: ד קדושה. עיין ט"ז שהאריך והעלה דיש מי שמתיר בתשמיש של קדושה היינו דרך עראי דוקא ולא ללמוד דרך קבע וכאן לא מהני אחר עמו דאפי' בחול אסור משום דלא יהיה היכר שנעשה לשם חנוכה ע"כ: ה השמש. ואפי' רבים המדליקים צריך להניח אצל כל א' וא' שמש אפי' יש נר על השלחן רמ"א בתשו' סי' פ"א וכ"מ בב"ח ורש"ל מיקל. ומשמע במאור דאע"פ שיש השמש אצל הנרות צריך נר על השלחן עמ"א סק"ד: ו ארוך. וה"ה אם מעמידו גבוה משאר נרות ש"ד. ב"ח מהרי"ל מ"צ: ז ישתמש. ואסור להשתמש בו תשמיש מגונה וכ"ש לשחוק בקארטי"ן ח"ו אצלו. מ"כ: ח בהנאה. פי' לאחר שהודלק וכבה דקודם לכן לא נאסר דהזמנה לאו מילתא היא כמ"ש סי' תרל"ח סס"א. מ"א: ט של מנין. אפי' במקום שמוכרין הנרות במשקל מ"מ נרות של מצוה הכל מונין אותן בכל לילה. ת"ה מ"א ע"ש. ועט"ז ובתשובת פנים מאירות סי' צ"ח ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ב ועיין יד אהרן: י כל כך. פי' אם נתערב א' ידליק ב' ואם נתערבו ב' ידליק ג' ורש"ל פסק דחד בתרי בטל וכן דעת הט"ז ע"ש: ב יא זקוק. ואם הניחה במקום שהרוח מצוי' וכבתה זקוק לה וחייב להדליק פעם אחרת בברכה וכן אם כבתה במזיד גן המלך סימן מ"ג. ובכנה"ג כתב משם שה"ג לחייב לחזור ולהדליקו אבל אין צריך לחזור ולברך וכ"כ הט"ז דא"צ לחזור ולברך ע"ש: יב להחמיר. הסכמת האחרונים דראוי להחמיר לחזור ולהדליקו בכל ענין ובפרט בערב שבת קודם שבת ע"ש. כתב רש"ל מצוה מן המובחר לקנות שעוה לנר חנוכה ממה שנוטף מן הנרות בבה"כ מאחר דאיתעביד בהו חדא מצוה ויזהר שלא יקנה שעוה מנרות של בתי תפלות שלהם וע' סימן קנ"ד סי"א: ג יג חרס. רש"ל קנה של כסף ובליל ב' התחיל להדליק בה ובירך להדליק ושעשה נסים ושהחיינו אף שבשעת קנין יש לברך מכל מקום ניחא לסדר ברכות שהחיינו עם אלו שני ברכות מט"מ. ובסדה"י האריך שכל א' יטריח לעשות לו מנורה יפה ומי שידו משגת יעשה של כסף וכן הנרות יעשה יפה:
מגן אברהם תרע״ג – סימן תרעג – שמנים ופתילות הכשרות לחנכה
א׳ כשרים לנר חנוכה. אבל לא להשתמש [ב"ח]: יש ליקח משעוה הנוטף בבית הכנסת הואיל ואיתעביד וכו' [מט"מ ב"ח]: ב׳ לבדוק מעות. שצריך עיון יפה וידיו סמוכות לנר אבל תשמיש עראי שא"צ להיות ידיו סמוכות לנר שרי [ב"י ד"מ ורש"ל בתשו'] וב"ח פסק להחמיר וכ"כ הסמ"ק וסה"ת דאפי' לאכול אצלו אסור וכ"מ סי' תרס"ח /תרע"ח/ דאם לא כן יקנה נ"ח וידליקנה בביתו ויהיה גם שלום בית אלא ע"כ כל תשמיש אסור והכי נהוג: ג׳ ואפי' תשמיש כו'. וכ"פ רש"ל: ד׳ שאם ישתמש. אבל מ"מ אסור להשתמש אצלן דהרואה או' לצרכו הדליק כולן דלפעמים אדם מדליק כמה נרות [מלחמות] ובמאור משמע דאפי' שיש שמש אצל הנרו' צריך נר על השלחן שלא יאמרו לצרכו הדליקן וכ' הרי"ו שאם הדליקן במקום שאין רגילין להדליק שם נר א"צ נר אחר להשתמש לאורה עכ"ל ומ"מ צריך להניח שמש אצלן שמא ישתמש אצלן: ה׳ מניח אצלן. ואפי' רבים המדליקין צריך להניח אצל כל א' וא' שמש אפי' יש נר על השלחן (רמ"א בתשו' סי' פ"א) וכ"מ בב"ח ורש"ל מיקל ע"ש: ו׳ עדיף טפי. דאז מוכח בהדי' שאינו ממנין הנרות: ז׳ יותר ארוך. וה"ה אם מעמידו גבוה משאר הנרות ש"ד (ב"ח מהרי"ל מ"צ): ח׳ האסור בהנא'. פי' לאחר שהודלק וכבה דקודם לכן לא נאסר דהזמנ' לאו מילתא היא כמ"ש סי' תרל"ח סס"א וכ"כ הע"ש בשם מהרי"ב: ט׳ של מנין. אפי' במקום שמוכרין הנרות במשקל מ"מ נרות של מצוה הכל מונין אותן בכל לילה (ת"ה) ורש"ל פסק דבטל חד בתרי עבי"ד סי' ק"י: י׳ כל כך שבודאי. פי' אם נתערב נ"ח א' ידליק ב' ואם נתערבו ב' ידליק ג' ויש גורסין ב' ב' ואין צריך להגיה: י״א מותר להשתמש אצלן. דהא הדלקת השמש הוא כדי שישתמש לאורן ש"מ דאם הם ביחד מותר להשתמש אצלן [ד"מ] והב"ח חולק וס"ל דדוקא שמש שעומד למעלה מכל הנרות שרי דמשתמש לאור השמש משא"כ כאן עד כאן לשונו ול"נ דהדין עם רמ"א וכ"מ סי' רע"ו ס"ד עמ"ש שם: י״ב אם כבת'. ואם העמיד' במקום הרוח וכבת' זקוק לה דהוה כאלו לא נתן בה שמן כשיעור [ש"ג ב"ח] ולא יברך (כ"ה) וראוי להחמיר לחזור ולהדליק' בכל ענין ובפרט בע"ש קודם קבלת שבת (רש"ל וב"ח):
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרע״ג
א׳ ואע"פ שאין השמנים כו'. פי' דבנר של שבת אסור משום שמא תכבה ויחזור וידליקנ' ובנר של חנוכה היה לנו לחוש אפי' בחול ג"כ שמא תכבה ויפשע ולא יתקן קמ"ל דאין חשש בזה דקי"ל כבתה אין זקוק לה ותו היה לנו לחוש בנר חנוכה ובשבת חנוכה שמא לא תדלק יפה ויטה הנר כמו שאנו חוששין בנר של שבת קמ"ל דזה אין חשש דהא אסור להשתמש לאורה א"כ לא אכפת לי' במה שלא תדליק יפה: ב׳ אם אינו נותן בנר כו'. דאל"כ יש חשש שמא יטה אותו נ"ח כדי להשתמש בו אחר השיעור של הדלק' שאז מותר ליהנות ממנו כמש"ל: ג׳ או למנותן לאור'. בב"י בשם הרא"ש כ' בזה דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות אסור לפי שידיו סמוכות לנר לעיין בהם יפה וכ"מ לישנא דקאמר נגד נר חנוכ' ולא אמר אסור להרצות מעות לאור' עכ"ל וכ' ב"י משמע מדבריו דבתשמיש עראי שאינו של גנאי דהיינו שא"צ להיות ידיו סמוכות לנר שרי ולא ידעתי למה לא כ"כ רבינו עכ"ל ותמיהני למה כ' ב"י דוקא שאינו של גנאי דאפי' של גנאי כגון דמיון דהרצאת מעות כל שא"צ לקרב ידיו להנר מותר ולא ה"ל להזכיר גנאי אצל תשמיש כלל אלא גנאי לנר כשמקריב ידיו לו וכ"ה באמת בפסקי רש"ל שכ' וז"ל ואף תשמישי עראי דהרצאת מעות אסור מאחר שמקרב ידיו אל הנר אבל שאר תשמיש עראי שרי עכ"ל ולי קשה בדברי הרא"ש מי הכריחו לכתוב של גנאי מה היה קשה לו דהא לא בא אלא לתרץ למה הוצרך רב אסי לומר דהרצאת מעות אסור דהא כבר אפסיק דכל תשמיש אסור לאור' וע"ז תי' דההיא דלעיל היינו תשמיש קבוע דהרוא' אומר לשם תשמיש זה הדליק ולא לשם מצוה אבל תשמיש עראי לא. וקמ"ל רב אסי דאפי' תשמיש עראי אסור כמו קבוע ממש ול"ל להזכיר של גנאי וסמוכות לנר ותו דמה גנאי יש בהרצאת מעות ונ"ל דיש חסרון תיבה א' באשר"י וצ"ל ואפי' תשמיש עראי שאינ' של גנאי כהרצאת מעות כו' דטעם שאמרו בגמ' ע"ז הוא משום ביזוי מצוה וזה שייך אפי' באינו של גנאי דהא בנוי של סוכה אמרי' שם ג"כ האיסור משום ביזוי מצוה ליהנות מהם וכן בסי' תרע"ד שאסור ע"י קינסא משום בזיון מצוה ואפי' להדליק מנר לנר איכא למ"ד דאסור אי הנחה עושה מצוה וכ"כ ברמזים שלא הזכיר של גנאי וכיון דהטור לא כתב נגד נר חנוכה אלא כתב אסור להשתמש לאור' משמע אפי' אין ידיו סמוכות לנר אסור כמו שדקדק הרא"ש מלשון רב אסי שלא אמר לאור' ע"כ בכל גווני אסור להשתמש לאורה אפי' אין ידיו סמוכות לנר וכמשמעות הש"ע: ד׳ ויש מי שמתיר תשמיש כו'. הוא בעל העיטור בטור ק"ל הא הטעם דאסור להשתמש לאורה היא מפני שיהא ניכר שהוא נר של מצוה כדפירש"י בגמ' וא"כ מ"ט שרי ללמוד אצלו דהרי הרואה סבור שלא לשם מצות נ"ח הדליקו אלא ללמוד ותו דבמאי התירו בחנוכה בשמנים שפסולי' בנר של שבת משו' דלא חיישי' שמא יטה דהא אסור להשתמש לאורן אכתי ניחוש שמא יטה בשביל לימוד שהוא מותר וא"ל דהא לימוד אסור לאור הנר אפי' בנר של שבת משום שמא יטה אא"כ יש אחר עמו שיזכירנו כדלעיל סי' ער"ה וע"כ גם כאן אין חשש כיון שיש אחר עמו זה אינו דא"כ למה פסלו השמנים שאין נמשכים אחר הפתיל' בשבת היה להם להתיר באם יש אחר עמו אלא פשוט דלענין השמנים הפסולים ל"מ אחר עמו שא"א להזהר מלהטות א"כ ה"נ כאן בנ"ח יהא פסול משום שמא יטה להשתמש לתשמיש מצוה וע"כ נראה דגם בעל העיטור לא התיר בתשמיש מצוה אלא דרך עראי דבכה"ג לא מיגרע ההיכר של חנוכה שהכל יודעין שלא הודלק בשביל תשמיש עראי וגם חיישי' שמא יטה השמנים הפסולים בחנוכה דלא גזרי' בעראי ומ"ש ב"י בשם ש"ל דלקרות בספר מותר היינו גם כן דרך עראי בעלמא וא"כ קיצר כאן ש"ע במה שה"ל לבאר דיש מי שמתיר בתשמיש של מצוה היינו דרך עראי דוקא ולא ללמוד דרך קבע וכאן לא מהני אחר עמו דאפי' בחול אסור משום דלא יהיה היכר שנעשה לשם חנוכה: ה׳ שאם ישתמש וכו'. א"ל הא אכתי ה"ל הנאה מנ"ח דודאי יש אור גדול טפי כשיש הרבה נרות דכאן אין איסור להשתמש לאור הנרות אלא מטעם שלא יהיה היכר שנדלקו לשם חנוכה או משום ביזוי מצוה כדלעיל וכאן לא שייכי תרווייהו כיון שיש נר של חול אצלם כנ"ל: ו׳ דהוי דבר של מנין. כתוב שם בת"ה סי' ק"ג אע"ג דכשמוכרין אותו מוכרין במשקל אלא דמצוה הוה דבר שבמנין מ"מ כיון שנתערבו בו אחר שהודלקו למצוה והשתא הוה דבר שבמנין במלתיהו קיימי ואע"ג דלענין חול לא הוה דבר שבמנין ומייתי ראיה ממ"ש התו' פ' ג"ה דף ק' וא"ת אמאי אמרי' בפ' הערל חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בק' טהורות תעלה ובטילה ומתרצין דקדשים לא מקרי ראוי להתכבד הואיל ואינם ראוים אלא לכהנים ורגילים זע"ז לאכול בלא החזקת טובה אלמא אע"ג דבעלמא הי' ראוי' להתכבד מ"מ בתר השתא אזלי' אפי' לקולא כ"ש כאן לחומר' ע"כ ומאוד תמהני על גברא רבה זה דכ' שלא בדקדוק אדרבה משם ראיה להיפך דכתבו שם התו' ובפ' הערל דאזלי' בתר מה שיהיה אחר הביטול מ"ה שם בפ' הערל (יבמות דף פ"א) בסיפא בחטאת שנתערבה בחולין לא תעלה משום דלאח' שנתבטלה ראויה להתכבד בה אבל ברישא שנתערבה בחתיכות טהורות של חטאת דכי נמי תעלה אין ראוי' לכבד דלא שייך כבוד כהנים במקדש הלכך תעלה דה"ל כל שדרכו למנו' כו' עכ"ל פי' ואנן קי"ל דוקא את שדרכו למנות בכ"מ וכאן בחנוכה אם נא' שיבטל הנ"ח ברוב של חול לא יהיה דבר שבמנין דהא בחול אין משתמשין בו במנין ודמי לרישא דאם נתערבה חתיכה טמאה בין הטהורו' דשפיר בטילה כמ"ש אמנם נ"ל מטעם אחר דלא בטל דשם בת"ה הוה השאלה דהנרות מונחים ודולקים ונ"ח א' בין שני שמשי' נתערב ובזה אני אומר שיש חילוק ראם הנ"ח קבוע במקומו נתערבו שם עמו ב' שמשים דאין בטל כיון דקי"ל דקבוע כמחצה על מחצה אבל אם הוזז הנ"ח מקביעתו ונתערב במקום אחר בין השמשים אז בטל שפיר ברוב גם בפיסקי רש"ל ראיתי שכ' וז"ל נראה דא"צ להוסיף נר א' לשמש כמנהג אשכנז מאחר שיש לו נר על שלחנו ותקנתם קלקלתם והארכתי ומ"ה אם נתערב נ"ח בב' שמשים חד בתרי בטל עכ"ל ולא נודע לנו טעמו ולדעתי נתכוין למ"ש דיש קלקלקה ע"י נר השמש נ"ל כוונתו דאז יהנו לאור השמש ויבוא ליהנות משאר נ"ח או אפשר שנתכוין שיהנה בתוספות אור מכח נרות חנוכה וכבר כתבתי שאין איסור מחמת זה: ז׳ אלא ידליק מן התערובות כו'. נ"ל טעם הרב בזה דס"ל דלא חמירי הנרות כשהם מונחים בתערובות יותר מאם הם דולקים במצותן וכיון דבשעת הדלקה אין איסור אם יש נר אחר אצלם אע"ג דיש מהם אור גדול טפי אפ"ה שרי מטעם שזכרתי בסמוך ע"כ גם עכשיו ודאי אין איסור אלא להשתמש ביחידות כל נר וע"ז כתב בסמוך דחד אפילו באלף לא בטיל פי' ליקח אחד מהם ביחידות דבשאר יבש ביבש בטל חד בתרי ומותר לאוכלן כל א' בפ"ע ובכאן דהוה דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל להדליק נר א' בפ"ע כנ"ל טעם דברי רמ"א אבל אין מקום אתי לישב דבריו דהא ודאי שהוא מיירי מנרות כבויים ובזה אפילו ת"ה מודה דבטל ברוב דבת"ה זכר שם דהם מונחים ודולקים ואז יש עליהם שם דבר שבמנין לפי דעתו משא"כ אם הם כבויים בטל מהם מעלת המנין ודין זה מבואר במ"ש ס"ס תרע"ז דהמותר שנתערב ביום השמיני בשמן אחר בטל בס' ממילא אם נר של שעוה הוא דינו כיבש ביבש ובטל ברוב אם לא שנאמר דמיירי ביומא דחנוכה שנתערב ואז ראוי לצרפו עם אחרים להדליקו בליל' שני' וע"כ הוה דבר שבמנין וכבר כתבתי שאין כאן דבר שבמנין ואין כאן שום יסוד לאסור כלל: ח׳ הדלק' וכו' לפיכך אם כבתה כו'. איני יודע היאך תלוי זה בזה דאפי' א"ת הנח' עושה מצוה הוא הדין כן ותו דבגמרא הביא הרבה הוכחות דלא קי"ל הנחה עושה מצו' ואמאי לא הוכיח ממה דקי"ל כבת אין זקוק לה אלא נרא' דכאן לא בא לאפוקי ממ"ד הנח' עושה מצוה אלא ה"ק כיון שהדליק תכף קיים המצו' ע"כ אם כבתה אין זקוק לה: ט׳ ואפי' כבת' בע"ש כו'. יש לי מקום עיון בדברים אלו שהם בת"ה סי' ק"ג ואעתיקם וז"ל יראה דאין זקוק לה אפי' כה"ג ואע"ג דעיקר המצו' מצ"ה כמ"ש המרדכי ולכך היינו יכולי' לו' דאם כבתה קודם התחלת קיום המצו' זקוק לה אמנם מדברכי' מבעוד יום להדליק נר של חנוכה ואע"ג דליכא מצו' עדיין מ"מ כיון דא"א בע"א חשיבא הכשר מצו' כדפי' התוס' ריש יבמות גבי הכשר מצו' דכיבוד אב ואם וכו' ולכן מברכין עליה ולה"נ אי כבת' אין זקוק לה שהרי כבר הותחל' המצו' בהכשר וראיה מדהתירו בחנוכה בשבת בשמנים האסורים בנר שבת והטעם משום דאסור להשתמש לאור' כדלעיל והשתא א"ת בנדון דידן דזקוק לה אמאי שרי ליחוש דלמא כבתה אחר קבלת השבת שהיא צ"ל קודם בין השמשות וכ"ז משך ב"ה אכתי ליכא קיום מצו' כמש"ל בשם המרדכי ונמצא בטל מן המצו' ואיכא למיגזר בהכי דלא מצי להדליק עכ"ד ולא נתיישבו לי דברים אלו דלפי הנרא' ודאי מ"ש כבתה אין זקוק היינו אם דלק עכ"פ בזמן החיוב דהיינו משתשקע החמ' ואם דלק קודם לזה קצת וכבה באותו קצת ודאי זקוק לה אלא דבשבת שא"א להמתין עד שקיעת החמה בהדלק' וצריך להתחיל קודם לו מקרי אותה שעה זמן התחל' כמו בחול מסיף שקיע' דהכי תקנו חכמים שידליק בשע' שיש לו היתר להדליק וזהו לא מקרי הכשר מצוה אלא מצוה ממש הוה כיון דאות' שעה הוי כמו אחר שקיעת החמה וע"כ מותר להדליק בשמנים הפסולים בשבת ולא חיישינן שמא יכבה אחר קבלת שבת דאז הוה ממש כמו שבת עצמו ואם ידליק בהם לפני קבלת שבת אה"נ דא"צ [דצריך] לחזור ולהדליק ואפי' בכל השמנים הדין כן משא"כ קודם קבלת שבת שיש לו עדיין היתר להדליק מי יאמר לנו שאות' שעה הוה כמו אח"כ ודאי אין דנין אפשר משא"א ואע"פ שנתנו לו חכמי' רשות לברך קודם הזמן של קבלת שבת מ"מ לא הוה אז שבת ממש ודבר זה דומה לההיא דרב צלי של שבת בע"ש ובודאי לא נעש' שבת ממש לחייבו אם עשה מלאכ' באות' שעה שהקדים כאלו עשה בשבת עצמו ואע"ג דבתפל' עשה כבר שבת ה"ל ממש כן דבב"י סוף סי' תרע"ב מביא בשם מהרי"א דמפלג המנחה יכול להקדים דומיא דרב צלי שבת בע"ש ותו דגם בהדלקת נר של שבת איתא לעיל סי' רס"ג שיש היתר לעשות מלאכ' עד ברכו אע"פ שכבר בירך להדליק נר של שבת וה"נ כאן לענין נר חנוכה באמת דנימא שקיים המצו' במה שדלק אות' שעה ומה"ט נדחה נמי מ"ש ת"ה מההיא דשחוט לי בשל לי דחשיב קיום מצו' דהתם נמי כיון שרוצה להאכיל לאביו צריך שישחוט לו תחלה וזה הוה כמו אחר קבלת שבת דהכא. שוב ראיתי שגם רש"ל כתב בקיצור דיני' שלו דזקוק להדליק שני' בע"ש ולא כמהרי"א עכ"ל. עכ"פ נ"ל שאין לברך שנית כשידליק אם כבתה קודם קבלת שבת דהיינו כל זמן שיש עדיין היתר מחמת זמן קבלת שבת לפי הדין אלא יחזור וידליק בלא ברכה דהרי כבר בירך בהיתר כנ"ל ברור אע"פ שכ' רמ"א כן במי שרוצה להחמיר כו' נ"ל שמצד הדין יש לפסוק כן: י׳ ואם רוצה להחמיר כו'. רש"ל כתב הרוצה לזכות במצוה שלימה יחזור וידליק דלא גרע מן המהדרין עכ"ל. וכ' עוד מצוה לקנות שעוה מן המובחר ממה שנטף מן נרות ביה"כ מאחר דאיתעביד בהו חדא מצו' ויזהר שלא יקנה שעוה מנרות של בתי תפלות שלהם דאע"ג דנתבטלו מ"מ מאיסים הם לתשמישי מצוה עכ"ל וכ"כ המרדכי פרק ר' ישמעאל בשם ראבי"ה גם בנרות של שבת או של בה"כ: כתוב בהג"ה להרי"ף אם הדליק בפני הרוח וכבתה יחזור וידליק במקום שאין הרוח מצויה דהוה כנותן שמן פחות מכשיעור ונ"ל דאין צריך לברך שנית דדלמא הוה כמו שמנים שאינם נמשכים אחר הפתיל':
ספר מחצית השקל על אורח חיים תרע״ג
תרע״ג:ב׳ת״מ א׳ (ס"ק א) כשרות לנ"ח. אבל לא להשמש כצ"ל. ור"ל כיון דמותר להשתמש אצל השמש א"כ בשבת צריך לשמש נר ושמן יפה. דאל"כ א"ל שמא יטה. אבל לנ"ח גופיה כל השמנים ופתילות כשרים אפי' איכא שמש דמ"מ אפי' איכא שמש אסור להשתמש אצל נ"ח וכמ"ש מ"א ס"ק ד' בשם המלחמות. ולפי מ"ש מ"א לעיל סי' רס"ד ס"ק ד' דהיכי דאיכא נר א' כשר אפי' אצל נר פסול מותר להשתמש כשעומדים זה אצל זה. ומשמע דאפי' לכתחלה מותר להדליק נר פסול אם עומד בצדו נר כשר וכ"כ בס' תוס' שבת שם. א"כ לדידן דמדליקין שמש. כיון דהשמש צ"ל שמן ופתילה כשרה. אם כן נ"ח מותר להיות מן השמנים ופתילות פסולים אפילו היה מותר להשתמש לאורן: ב׳ יש ליקח משעוה כו' ושעוה הבאה מבית תפלות של גוים עיין לעיל סי' קנ"ד סעיף י"א דאסור ובספר עטרת זקנים כתב בשם מהר"ל מפראג לאסור בשל שעוה דהוי אבוקה ואין נוהגים כן: תרע״ג:ב׳תמ״א א׳ (ס"ק ב ) ב' לבדוק כו' וידיו סמוכות וכתב הרא"ש דעי"ז הוי תשמיש של גנאי ועיין בט"ז: ב׳ דאפילו לאכול דא"צ שיהיו ידיו סמוכות לנר. וכ"מ סי' תרע"ח: ג׳ דאל"כ יקנה נ"ח כו' ר"ל דאמרי' שם נר שבת ונר חנוכה נר שבת קודם משום שלום בית. ור"ל שאין לו כ"א נר א' יקחנו לנר שבת ולא ידליק נ"ח. והוא מימרא דרבא דף כ"ג. וא"א דמותר לאכול אצל נ"ח ה"ל להדליקה לשם נ"ח ויאכל אצלו דאיכא תרתי שיקיים מצות נ"ח וגם איכא שלום בית. ואע"ג דבזמן הש"ס היו מדליקין מבחוץ על פתח הבית או החצר. א"כ ליכא שלום בית אם ידליקנה לשם נ"ח. ולדידן דמדליקין מבפני כ' מג"א באמת בסי' תרע"ח דאפשר ש"ש לעשות כן. וצ"ל דראייתו מדברי הש"ס. אע"ג דבימיהם היו מדליקין מבחוץ. מ"מ כדי שלא לבטל ממצות נ"ח ה"ל להדליקו מבפני' דעכ"פ אפי מדליקה מבפני' גם בזמן הש"ס דהיה יוצא היכי דלא אפשר. דהא בשעת הסכנה אמרי' בש"ס דמניחה על שלחנו וכמ"ש לעיל סי' תרע"א סעיף ה'. ואע"ג דבשעת הסכנה היכי דמניחה ע"ש אמרי' דצריך נר אחר להשתמש לאורה וכמ"ש גם לעיל סי' תרע"א. היינו משום היכרא שיהיה ניכר שהודלק לשם מצוה וכמ"ש הר"ן שם מ"מ אי לא הניח נר אחר אצלו משמע דמ"מ יצא ידי מצות נ"ח. אלא היכי דאפשר בעי' נר אחר לכתחלה משום הכיר'. והיכי דל"ל כ"א נר א' כדי שלא יתבטל ממצות נ"ח היה ראוי להדליקה על שלחנו אע"כ דאסור לאכול אצלו. והא דכ' מ"א לקמן סי' תרע"ז דבזה"ז דמדליקין מבפנים אעפ"י שאסור לאכול אצלו מ"מ ידליקנה לשם נ"ח ויאכל אצלו. כיון דלא אפשר. דהא בשעת הסכנ' מניחה ע"ש. אעפ"י שע"כ משתמש בו. היינו דוקא לדידן דבלא"ה מדליקין מבפני' יש להדליקו לשם נ"ח ולהניחו על שלחנו כמו בשעת הסכנה. אע"ג דבשעת הסכנה צריך נר אחר. היינו היכי דאפשר משום היכר'. אבל היכי דלא אפשר ס"ל למ"א להתיר אפי ניכא נר אחר. כיון דאינו רק משום הכיר' כנ"ל. אבל בזמן הש"ס דהיו מדליקין מבחוץ. ניהו דאי היה מותר לאכול אצל נ"ח ס"ל למ"א דה"ל להתיר להדליקו מבפני' על שלחנו. ואפי' ליכא אחר כנ"ל. מ"מ כיון דאסור לאכול אצל נ"ח. כ"ה לא רצו להקל להתיר להדליקו מבפנים כיון דעיקר מצוה מבחוץ. וגם לאכול אצלו. אע"ג דבשעת הסכנה היה מותר היינו היכי דא"ל נר אחר להכיר' אבל היכי דל"ל נר אחר להקל להדליק מבפנים ולאכול אצלו. ולא יהיה לו נר אחר. כ"ה לא הקילו: תרע״ג:ב׳תמ״ב א׳ (ס"ק ג) ואפי' כו' וכ"פ רש"ל וט"ז כ' דאפי' המתירים לא התירו הלימוד אלא דרך עראי ולא דרך קבע: תרע״ג:ב׳תמ״ג א׳ (ס"ק ד) שאם כו' אבל מ"מ אסור להשתמש אצלן. ר"ל דוקא אצל השמש מותר להשתמש. אבל אצל נ"ח אסור להשתמש אע"ג דאיכא שמש. דניהו דלא חיישי' במה שנהנה מאורן כיון דא"נ להם דהא איכא שמש וכמ"ש ס"ס זה. מ"מ אם ישתמש אצלן יאמר הרואה לצורכו הדליקן. אע"ג דא"צ בלא"ה שמש. מ"מ יאמר דגם נ"ח לא הדליק לשם נ"ח כ"א לצורכו דלפעמים אדם מדליק כמה נרות. וז"ל המלחמות דכי אמר ר"א אסור להרצות מעות כו' כ"ש תשמיש אחר כו' משום דהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה ואע"פ שי"ל נר אחר פעמים אדם מדליק כמה נרות בביתו עכ"ל. ואע"פ שהרמב"ן לא מיירי שי"ל נר אחר אצל ב"ח כ"א על שלחנו. מ"מ ס"ל למ"א דה"ה בשמש אע"פ שעומד אצל נ"ח מ"מ שייך חשש הרמב"ן אם ישתמש אצל נ"ח יאמר הרואה לצורכו הדליק כמה נרות: ב׳ ובמאור משמע כו' וז"ל ואפי' למ"ד מותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעולם (ר"ל אפי' תשמיש של רשות) בהא דרבא מודה שצריך בר אחר (ר"ל דבשעת הסכנה מניחו על שלחנו ואמר רבא צריך נר אחר להשתמש לאורו) שלא יהא הרואה אומר לצורכו אדלקה עכ"ל וס"ל למ"א דלא עדיף שמש לדידן דמתיר התשמיש. מלמ"ד דמותר להשתמש אצל נ"ח גופיה דאפ"ה צריך נר אחר ה"ה לדידן היכי דאיכא שמש. אע"ג דיש לחלק: ג׳ דוקא למ"ד מותר להשתמש צריך נר על שלחנו משום הכיר' כיון דליכא נר אחר זולת נר חנוכה. אבל לדידן דאיכא שמש. וגם דברי המאור אמורים בשעת הסכנה דהנ"ח מונח על השלחן: ד׳ דודאי א"ל לצורכו אדלקה. משא"כ לדידן דהנ"ח אינו מונח על השלחן אלא אצל הפתח או חלון. מ"מ ס"ל למ"א מסבר' כיון דליכא נר על השלחן א"ל לצורכו אדלקה. ואע"ג דאיכא שמש מ"מ פעמים אדם מדליק כמה נרות לצורכו כמ"ש מלחמות כנ"ל: ה׳ מניח כו' ואפי' רבים כו' וכ' בס' א"ר וז"ל משמע שאין ליקח השמש מנרות ולילך ממקום למקום כמו שקצת נוהגים אלא יניחנו תמיד שם עכ"ל: תרע״ג:ב׳תמ״ו א׳ (ס"ק ז) יותר כו' וה"ה כו' גבוה כו' ב"ח. הטעם מבואר בב"ח כיון דמצות נ"ח להניח למטה מיו"ד טפחים כדלעי' סי' תרע"א סעיף ו'. א"כ אם יניח השמש למעלה מיו"ד דשם עיקר תשמיש האדם א"כ כשישתמש ישתמש לאורו עכת"ד. א"כ כשמדליק בחלון כמ"ש סי' תרע"א ומעמיד הנ"ח למעלה מיו"ד כתב בס' א"ר שיש להעמיד השמש למטה מן הנרות. ואף בש"ג כ' כן בשם חכמי צרפית וה"ה אם מעמידו בענין כשיבא להשתמש יפגע בו תחלה ש"ד: תרע״ג:ב׳תמ״ז א׳ (ס"ק ח) אסור כו' פי' כו' וכבה כו'. כתב הט"ז ס"ק ז'. הלא כיון שכבר בטל חשיבותן דהא אין חשיבותן כ"א מצד שהם דבר שבמנין בנרות של מצוה כמ"ש מ"א בס"ק שאח"ז. וכיון שכבו אזדא לה מצותן וחשיבותן. לכן כ' דע"כ מיירי. בתוך ימי חנוכה דהן ראוים למצוה ביום המחרת עכת"ד ולפ"ז צ"ל דמיירי שנשא' גדול כ"כ שראוי להדלקה לנ"ח דהיינו שעדין ידלק חצי שעה דאל"כ הלא שוב אין ראוי' לנ"ח לפי מה שהוא עכשיו ובטל חשיבותן. גם אם כבו לאחר שדלקו כשיעור מצותן ניהו דיש להחמיר לאסרן אם לא התנה כמ"ש מ"א סי' תרע"ב ס"ק ד'. מ"מ בתערובות יש להקל דהא בלא"ה רש"ל וט"ז חולקים על דין התערובות: תרע״ג:ב׳תמ״ח א׳ (ס"ק ט) של מנין כו' ורש"ל פסק כו' עיין בט"ז ס"ק ו' שהביאו וכ' טעמו: תרע״ג:ב׳תמ״ט א׳ (ס"ק י) כ"כ כו' וי"ג ב' ב' ר"ל שהיה כתוב שני כפי"ן והגיהו שצ"ל שני בית"ין ור"ל שידליק שנים שנים: ב׳ כיון דנתערב נר א'. ומ"א כתב דא"צ להגיה דשני כפי"ן ר"ל כל כך וכלל' כייל דאם נתערב נר א' סגי להדליק שנים שנים ואם נתערב שנים צריך להדליק שלשה: תרע״ג:ב׳ת״נ א׳ (ס"ק יא) מותר כו' והב"ח חולק כו' מבואר שם טעמו דס"ל דאפי' איכא שמש מ"מ אסור להשתמש לאור של נ"ח אלא כיון דאיכא שמש כשישתמש יהיה התשמיש לאור השמש. והיינו כשמעמיד השמש גבוהה מן הנ"ח או הוא יותר ארוך. משא"כ כשנתערבו אף שידלק איזה נרות בפעם א' שודאי ידלק גם נר היתר. מ"מ כיון שמשתמש גם לאור האסור. וס"ל להב"ח דכה"ג אסור: ב׳ ול"נ דהדין עם רמ"א. כיון דאיכא אור דהתירו אע"ג דאיכא תוספ' אור דאסורא מ"מ שרי להשתמש. ואע"ג דמ"א גופיה כתב בס"ק ד' בשם מלחמות אע"ג דאיכא שמש לא ישתמש אלא לאור השמש ולא לאור נ"ח היינו משום נ"ח דולק למצותן לכן צריכים היכרא שהודלק לשם מצוה ואם ישתמש אצלן יאמרו לצורכו אדלקיה דלפעמים מדליק כמה נרות משא"כ הכא בתערובות כשידליקן לא ידליקן לשם מצוה כ"א לצורכו: ג׳ ואין צריך נר התירא כ"א להשתמש לאור האסור לא שרינן דהוקצה למצות'. ואסור ליהנות ממנו וכיון דאיכא חד נר היתר תו לא מיקרי נהנה מנר האסור: ד׳ וכ"מ סי' רע"ו סעיף ד'. ר"ל בריש הסימן שם כתב גוי שהדליק נר בשביל ישראל אסור לישראל ליהנות ממנו ובסעיף ד' כתב דאם יש נר בבית ישראל ובא גוי והדליק עוד נר אחר מותר להשתמש לאור הנר שהדליק גוי כל זמן שהראשון דולק. הרי אע"ג דאיכא תוס' אורה ע"י נר גוי מ"מ מותר להשתמש נגדו כיון דאיכא דהתירא ה"ה הכא: תרע״ג:ב׳תנ״א א׳ (ס"ק יב) אם כו' וראוי להחמיר כו' ז"ל מהרש"ל בתשו' סי' פ"ה הא דכבתה אין זקוק לה היינו לחיוב אבל הרוצה לזכות במצוה שלמה יחזור וידליק דלא גרע מן המהדרין. ואם כבתה בערב שבת צריך לחזור ולהדליק: ב׳ אם בא לתקן הנרות וכבה נראה דצריך לחזור ולהדליק אפי' אם כבו בשוגג עכ"ל ומ"מ ודאי בכל ענין לא יברך וכן כתב הב"ח ועיין בט"ז:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א