סימן תרנח – דיני לולב ביום טוב ראשון – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרנח – דיני לולב ביום טוב ראשון

א מִן הַתּוֹרָה אֵין מִצְוַת לוּלָב חוּץ לַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא יוֹם א רִאשׁוֹן, וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁיְּהֵא נִטָּל בְּכָל מָקוֹם כָּל שִׁבְעָה. ב בְּיוֹם שַׁבָּת אֵינוֹ נִטָּל, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹם רִאשׁוֹן. { הַגָּה: וְאָסוּר לְטַלְטֵל הַלּוּלָב בְּשַׁבָּת, דְּהָוֵי } ב { כְּאֶבֶן } (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל וְהַמַּגִּיד פ"ז וְכָל בּוֹ); { אֲבָל הָאֶתְרוֹג מֻתָּר בְּטִלְטוּל, } ג { דְּרָאוּי לְהָרִיחַ בּוֹ; וְאָסוּר לִתְּנוֹ עַל הַבֶּגֶד, אֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, } ד { דְּמוֹלִיד רֵיחָא } (מַהֲרִי"ל). ג אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן. בְּלוּלָב שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁהִשְׁאִילוֹ, דְּבָעֵינָן לָכֶם (וַיִּקְרָא כג, מ), ה מִשֶּׁלָּכֶם, וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: יְהֵא שֶׁלְּךָ עַד שֶׁתֵּצֵא בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יְהֵא שֶׁלִּי כְּבַתְּחִלָּה, לֹא יָצָא, דְּהָוֵי כְּמוֹ שָׁאוּל; וְאִם נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, מֻתָּר. ד נְתָנוֹ לוֹ עַל מְנַת לְהַחְזִירוֹ, הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ וּמַחְזִירוֹ, שֶׁמַּתָּנָה עַל מְנַת לְהַחְזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה; וְאִם לֹא הֶחֱזִירוֹ, לֹא יָצָא אֲפִלּוּ נָתַן לוֹ אֶת דָּמָיו, וַאֲפִלּוּ נֶאֱנַס מִיָּדוֹ; וְכֵן אִם הֶחֱזִירוֹ ו לְאַחַר זְמַן מִצְוָתוֹ, לֹא יָצָא. { הַגָּה: וּמֻתָּר לָתֵת לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה עַל מְנַת שֶׁלֹּא יַקְדִּישֶׁנּוּ, דְּלֹא גָּרַע מִמַּתָּנָה עַל מְנַת } ז { לְהַחֲזִיר } (רַ"ן פ"ה דִּנְדָרִים). ה נְתָנוֹ לוֹ סְתָם, הָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר לוֹ: עַל מְנַת שֶׁתַּחֲזִירֵהוּ לִי, דְּמִסְתָמָא עַל דַּעַת כֵּן נְתָנוֹ לוֹ כֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ לָצֵאת בּוֹ שֶׁאֵין לוֹ אַחֵר; וְאִם לֹא הֶחֱזִירוֹ, לֹא יָצָא. { הַגָּה: וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לִבְעָלָיו } ח { בְּמַתָּנָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה שֶׁל בְּעָלִים } ט { וְיֵצְאוּ בּוֹ } (הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ח ח"ד); וּמִיהוּ אֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִירוֹ לְיָדוֹ אֶלָּא לְאַחֵר, וְאַחֵר לְאַחֵר, וְהָאַחֲרוֹן מַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים, יָצָא. ו לֹא יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְקָטָן, קֹדֶם שֶׁיָּצָא בּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַקָּטָן קוֹנֶה וְאֵינוֹ מַקְנֶה לַאֲחֵרִים מִן הַתּוֹרָה, וְנִמְצָא שֶׁאִם הֶחֱזִירוֹ לוֹ אֵינוֹ מֻחְזָר; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הִגִּיעַ לְעוֹנַת י הַפָּעוֹטוֹת, מֻתָּר; וְאִם תּוֹפֵס עִם הַתִּינוֹק יוֹצֵא, כֵּיוָן שֶׁלֹּא יָצָא מִיָּדוֹ שַׁפִּיר דָּמִי. ז שֻׁתָּפִים שֶׁקָּנוּ לוּלָב אוֹ אֶתְרוֹג בְּשֻׁתָּפוּת, אֵין אֶחָד מֵהֶם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ בְּמַתָּנָה. { הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁלֹּא קָנוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲבָל אִם קָנוּ לְצֹרֶךְ מִצְוָה יוֹצְאִים בּוֹ מִסְּתָמָא, דְּאַדַּעְתָּא דְּהָכֵי קְנָאוּהוּ } (הַמַּגִּיד). ח הָאַחִים שֶׁקָּנוּ אֶתְרוֹגִים מִתְּפִיסַת הַבַּיִת וְנָטַל אֶחָד מֵהֶם אֶתְרוֹג וְיָצָא בּוֹ, אִם יָכוֹל לְאָכְלוֹ וְאֵין הָאַחִים מַקְפִּידִים בְּכָךְ, יָצָא; וְאִם הָיוּ מַקְפִּידִים, לֹא יָצָא עַד שֶׁיִּתְּנוּ חֶלְקָם בַּמַּתָּנָה; וְאִם קָנָה זֶה אֶתְרוֹג וְזֶה פָּרִישׁ, אוֹ שֶׁקָּנוּ כְּאֶחָד אֶתְרוֹג, רִמּוֹן וּפָרִישׁ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת, אֵינוֹ יוֹצֵא בָּאֶתְרוֹג עַד שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ חֶלְקָם בְּמַתָּנָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִם אֲכָלוֹ אֵין מַקְפִּידִים עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁכָּל שֶׁאֵין שָׁם מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֵין מְחִילָתָם בִּסְתָם מוֹעֶלֶת, אֲבָל כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֲפִלּוּ הָיָה מְעֻלֶּה מֵאֲחֵרִים מְחִילָתָן בִּסְתָם מוֹעֶלֶת, לְפִי שֶׁאֵינָם מַקְפִּידִים. ט מַה שֶּׁנּוֹהֲגִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין אֶתְרוֹג מָצוּי שֶׁכָּל הַקָּהָל קוֹנִים אֶתְרוֹג בְּשֻׁתָּפוּת, הַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁקְּנָאוּהוּ לָצֵאת בּוֹ מִסְתָמָא הָוֵי כְּאִלּוּ פֵּרְשׁוּ שֶׁכָּל הַקָּהָל נוֹתְנִים חֶלְקָם לְכָל מִי שֶׁנּוֹטְלוֹ לָצֵאת בּוֹ עַל מְנַת שֶׁיַּחְזִירוּהוּ לָהֶם. { הַגָּה: וְגוֹבִין מָעוֹת אֶתְרוֹג לְפִי מָמוֹן, דְּהִדּוּר מִצְוָה מוּנָח טְפֵי עַל עֲשִׁירִים מֵעַל עֲנִיִּים, וְאִשָּׁה } יא { פְּטוּרָה מִלִּתֵּן לְמָעוֹת אֶתְרוֹג הוֹאִיל וְאֵינָהּ חַיֶּבֶת בּוֹ } (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סִימָן ק"ז). { וְכָל אָדָם יִשְׁתַּדֵּל וִיהֵא זָרִיז בַּמִּצְוָה לִקְנוֹת לוֹ אֶתְרוֹג וְלוּלָב לְבַד, כְּדֵי לְקַיֵּם הַמִּצְוָה } יב { כְּתִקְנָהּ } (הג"מ סוֹף הל' לוּלָב).

באר היטב – סימן תרנח – דיני לולב ביום טוב ראשון

א א ראשון. דכתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום ראשון דכתיב ביום ראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש: ב ב כאבן. בסי' תקפ"ח ס"ה הביא רמ"א בשופר שאסור לטלטל כ"א לצורך גופו ומקומו וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו. ט"ז: ג דראוי. והא דבסימן תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בו דשם הטעם דאינו יודע אם יברך וממיל' אם יש לפניו מידי אחרינ' שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו הדבר ויכול אח"כ להריח גם מזה ע"כ אינו מוקצה. ט"ז: ד דמוליד. ואם היה מאתמול על הבגד מותר ליתנו בי"ט עליו. מ"א ע"ש ועסי' תקי"א: ג ה משלכם. אם האיש בביתו ונתנה האשה הלולב לאחד מאוהביו או קרוביו במתנה נ"ל דלא יצא דשמ' ניחא ליה למוכרו על יום א'. ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזיל' ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאומדין דעתי' דניח' ליה. מ"א וע"ש: השואל לולב מחבירו ונתנו לו סתם אמרינן מסתמא במתנה נתנו לו ויוצא בו י"ח מ"א ג' ובסי' י"ד ס"ק ח' ע"ש. אבל הט"ז שם ס"ק ה' כתב דלא יצא דבעינן שיאמר בפירוש לשם מתנה ולא לשם שאלה ע"ש וכ"כ הר"ר מנוח דמאחר דלולב שאול פסול ביום ראשון אין ראוי לומר השאילני לולבך דהא בתורת שאילה נטלו ואין יוצא בו. אלא צ"ל תן לי לולבך עכ"ל: ד ו לאחר זמן. ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמר סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזירו לאחר זמן יצא ח"מ סי' רמ"א ס"ו. ע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד וע' ביד אהרן וע' בתשו' מהרשד"ם סי' כ"א דמי שמכר לולב לחבירו בתנאי שלא יטלוהו הקהל ונטלוהו אפי' לא היה אלא גלוי דעת לא יצאו י"ח ע"ש: ז להחזיר. דאז ג"כ אין יכול להקדישו: ה ח במתנה. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי הרא"ש. מ"א: ט יצא. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי. רשב"א וש"ל. מ"א: ו י הפעוטות. היינו בן ו' שנים כמ"ש בח"מ סי' רל"ה: ט יא פטורה. וכ' הט"ז דעכשיו שנשים שלנו מברכות חייבות ליתן לזה לפי ממונם וכ"כ המ"א ע"ש. ומי שאינו בעיר א"צ ליתן לאתרוג. מ"א ע"ש: יב כתקנה. כי רוב העולם אין יודעים להקנו' לחביריה' ועוד לעשות הנענועים כהלכתן. אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של קהל. מט"מ מ"צ וע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד ובי"א:

מגן אברהם תרנ״ח – סימן תרנח – דיני לולב ביום טוב ראשון

א׳ דראוי להריח. עסי' תרנ"ג דראוי להריח בו בשבת דלא אתקצאי א"נ יכול לברך על פרי אחר: ב׳ דמוליד ריחא. כ' ביש"ש פ"ב דביצ' סי' ל"ד ותימא דהא לא אסור אלא להניח הכוס כדי לגמר כמ"ש ססי' תקי"א ומש"ה נקט שיראי שדרך לגמרן אבל היכא דאינו מכוין למיגמרי' שרי דלא שייך פסיק רישיה אלא במלאכ' גמורה אבל הגימור אינו מלאכה אלא הכיבוי עכ"ל פי' דהא דאמרי' דף כ"ג אפי' ע"ג חרס אסור דמוליד ריחא בחרס ואסור אף על גב דלא מכוין משום דהוי פסיק רישיה היינו משום דעכ"פ הוי הבער' והוי מלאכ' גמור' אבל להוליד ריח בלא מתכוין שרי כנ"ל פי' ומ"מ נ"ל דדברי מהרי"ל ורוקח עיקר דהא התם ליכא איסור משום הבער' דהא עושה לצורך אוכל נפש ואעפ"כ אסור משום דמוליד ריחא בחרס לכן נ"ל דברי מהרי"ל ורוקח עיקר ואם היה מאתמול על הבגד מות' ליתנו בי"ט עליה' עסי' שכ"ב ס"ה: ג׳ אין אדם יוצא כו'. אם אין האיש בביתו ונתנ' האש' הלולב לא' מאוהביו או קרוביו במתנ' נ"ל דלא יצא דשמא ניחא ליה למוכרו על יום א' ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו מיהו אם אדם חשוב הוא דזילא ביה מילת' למכור האתרוג שרי דאמדי' דעתי' דניח' ליה ועסי' שס"ז: צ"ע דבא"ע סי' כ"ח סי"ט כתב דהשואל חפץ מחבירו והודיעו שרוצ' לקדש בו אשה מקודשת דמסתמא אדעתא דהכי נתנו לו שיהא במתנ' ע"מ להחזי' וכ"כ לעיל סי' י"ד וא"כ ה"נ נימא הכי וי"ל דהתם מיירי באינו יודע מ"ה לא הוי גזל דאנן סהדי דאלו ידע הוי מקנ' לו במתנה אבל הכא בעי' לכם שלכם ובאמת היודע שאסור לקדש בשאלוהו לא מהני לשון שאלה עד שיאמר ל' מתנה וכ"מ בהדיא ברא"ש פ"ק דקידושין אבל בפי"נ משמע ברא"ש דאף כשידע יצא וה"ה באתרוג אם השאילו לצאת בו ה"ל כאלו נתנו לו במתנ' ע"ש וכמ"ש לעיל סי' י"ד ס"ג וביש"ש בחולין פ"ח סי' נ"ג משמע דבאתרוג מהני טפי מתנה ע"מ להחזיר מבציצית ודבריו צ"ע: ד׳ וכן אם וכו'. ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמ' סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזיר לאח' זמן מצותו יצא [ד"מ סי' רמ"א ס"ו]: ה׳ דלא גרע ממתנ' ע"מ שתחזירהו לי. דאז ג"כ אינו יכול להקדישו: ו׳ וצריך לחזור. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי כ"כ הרא"ש: ז׳ ומיהו וכו'. אפי' אמר בפי' ע"מ שתחזירהו לי (תשו' רשב"א סי' אלף וכ"כ ש"ל): ח׳ לקטן. אם אמר לקטן יהא שלך עד שתצא בו הקטן לא יצא כמ"ש ס"ג (הרא"ש): ט׳ הפעוטות. היינו בן ו' שנים כמ"ש בח"מ סי' רל"ה: י׳ אין א' מהם וכו'. משום דקפדו אהדדי כמ"ש ס"ח דאדעתא דהכי קנוהו דיש ברירה כמ"ש בי"ד סי' רכ"ו (מ"מ בשם רשב"א) ובתשו' סי' ס"ב כ' שאמר כן להל' ולא למעשה ולכן נ"ל שטוב להכריז שיתן כל א' חלקו לחבירו במתנה כי בסי' רכ"ו יש הרבה דיעות בזה ע"ש בב"י עמ"ש סוף סי' זה: י״א ואשה פטורה. ואם היא רוצה לברך חייבת ומי שאינו בעיר א"צ ליתן ול"ד למנין בסימן נ"ה דהתם צריכים לו להשלים מנין וגם הוא עצמו צריך ולאו כל כמיניה להפריש עצמו משא"כ באתרוג, לא דמי להני ולא ללחי וקורה וצרכי צבור דכל א' צריך אותו מצו' כמו חבירו אבל אתרוג גובין לפי ממון אפי' כששניהם בעיר וכל כה"ג דליתי בעיר מנ"ל לחייבו ליתן מנפשות עכ"ל מהרי"ל: י״ב המצוה כתקנה. כי רוב העולם אין יודעים להקנות לחביריהם ועוד לעשות הנענועים כהלכתן (שם): אדם שיש לו אתרוג מיוחד ובעיר אחרת אין להם כלל מוטב שישלחנו לשם והוא יברך על של הקהל (מט"מ הג"ה במהרא"ק מ"צ):

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרנ״ח

א׳ אלא יום ראשון. דכתי' ושמחת' לפני ה' אלהיכם ז' ימים והיינו במקדש אבל בשאר א"י יום הראשון דכתיב ביום הראשון וחכמים תקנו ז' זכר למקדש: ב׳ ביום שבת אינו נוטל. גזירה שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר: ג׳ ואסור לטלטל הלולב. בסי' תקפ"ח הביא רמ"א בשופר שאסור לטלטל כ"א לצורך גופו ומקומו וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצורך גופו ומקומו: ד׳ האתרוג מותר. דראוי להריח בו. ק' דהא כ' בסי' תרנ"ג דיש למנוע מלהריח בו ויש לומ' דעיקר האיסור שם מטעם דאינו יודע היאך לעשות בברכה כי י"א שלא לברך וממילא אם יש לפניו מידי אחרינא שראוי לברך עליו ברכת הריח אז יברך על אותו דבר ויוכל אחר כך להריח גם בזה ע"כ אינו מוקצה: ה׳ דבעינן לכם משלכם. עמ"ש מזה בהלכות ציצית סימן י"ד: ו׳ ואשה פטורה כו'. נ"ל דעכשיו שנשים שלנו מברכין ג"כ על האתרוג. אע"פ שהם פטורים מכח שזה מ"ע שהז"ג מ"מ יש רשות להם לברך כדאי' לעיל ע"כ חייבים ליתן לזה לפי ממונם. ותו נ"ל כיון דאמרי' בגמ' מוליך ומביא לעצור רוחות רעות וטללים רעים א"כ גם היא נהנית מזה ע"כ צריכה ליתן לסיוע:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרנ״ח

תרנ״ח:ב׳שפ״ב א׳ (ס"ק א) דראוי להריח. ע' סי' תרנ"ג דראוי כו' בא ליישב דהא מבואר שם דאין להריח באתרוג משום ספק ברכה. וע"ז כתב מ"א דבשבת מסיק מ"א לעיל דמותר להריח בו ולברך עליו אליבא דכ"ע. א"כ יכול לברך כו' ר"ל אפי' תימא דלא כמ"א שם אלא דגם בשבת פליגי הפוסקים אי מברכים עליו. מ"מ אפשר לו ע"י תקנה אחרת שיברך על מין ריח אחר ויכוין להוציא גם האתרוג בברכתו לכן לא הוי מוקצה: תרנ״ח:ב׳שפ״ג א׳ (ס"ק ב) דמוליד כו להניח הכוס (שהוא מבושם ומריח) כדי לגמר היינו שמכוין שיגמרו ויתבשמו הבגדים ע"י כך. נקט שיראי. ר"ל דבגמ' במס' ביצה דף כ"ג אמרו סחופי כסא אשיראי אסור משום מוליד ריח'. אינו ממלאכה אלא הכיבוי וההבערה כ"ה שם ביש"ש. פי' ר"ל דכיבוי והבערה מאי שאטייהו הכא. לזה כתב דמהרש"ל בא ליישב מאי דקשיא עליו: ב׳ דהא דאמרי' דף כג כו' דבריו קצרים מאד. וצריך אני להאריך ולבאר כפי הבנתי לע"ד ובמה נחלקו מהרש"ל עם מ"א. דאמר ר' יהודא לעשן פירות דהיינו להניח בשמים ע"ג גחלת בוערות ולמעלה מן הגחלת יהיו תלוים פירות ויקלטו טעם וריח הבשמים בי"ט אסור. דתחלתו בהנחת הבשמים ע"ג גחלת מכבה ואח"ז מבעיר. ואע"ג דהוי לצורך אוכל נפש מ"מ כיון דאינו שוה לכל כפש כ"א למפונקי' לכן אסור אבל ע"ג חרס רותח שהוסק מותר להניח עליו בשמים ולעשן הפירות וז"ל דכיבוי ליכא והבערה נמי ע"י שינוי הוא כלאחר יד וליכא איסור דאורייתא. רבה אמר אפי' ע"ג חרס נמי אסור משום דקמוליד ריח'. וכ' רש"י וז"ל שנכנס בחרס שלא היה בו ריח ואסור מדרבנן כו' עכ"ל רבה ור"י דאמרי תרווייהו סחופי כסא אשיראי בי"ט אסור משום דמוליד ריחא כו' רבא אמר אפי ע"ג גחלים נמי מותר מידי דהוי אבשר' אגומרי. דאיכא נמי מכבה ומבעיר ומוליד ריח בגחלים ואפ"ה שרי [ע"ל סי' תקי"א במ"א מ"ש] ע"כ סוגית הש"ס ורצה מהרש"ל לישב מה שקשה על דבריו על מ"ש אם אינו מתכוין להוליד ריח כמו באתרוג אע"ג דהוי פ"ר מ"מ מותר דהא רבה אוסר אפי' ע"ג חרס משום דמוליד ריח בחרס אע"ג דודאי אינו מתכוין להוליד ריח בחרס אפ"ה אסור וניהו דלא קימ"ל כוותיה היינו משום דקי"ל כרבא דאפי' ע"ג גחלת שרי משום דהוי לצורך אוכל נפש ומ"ד אבשר' אגומרי. אבל במקום דליכא צורך אוכל נפש גם רבא מודה לרבה דאסור. וע"ז כ' מהרש"ל ליישב דשם עכ"פ הוי הבער' כו' ור"ל דהוי קשיא ליה למה אסר רבה ע"ג חרס משום מוליד ריח. אע"ג דמוליד ריח ליכא כי אם איסור דרבנן וכמ"ש רש"י וכנ"ל. וע"כ צ"ל דס"ל כיון דאינו אלא למפינקים אפי' איסור דרבנן לא הותר א"כ מה לו להזכיר איסור חדש דהיינו מוליד ריח. ת"ל דאיכא איסור הבערה. וניהו דהוין ע"י שינוי וליכא איסור תורה. מ"מ איסור דרבנן איכא וכמ"ש רש"י. אע"כ צ"ל דס"ל לרבה חד איסור דרבנן מתירים לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו אלא למפונקים. אבל תרי איסורי דרבנן לא מתירי' ולפי זה כיון דאיכא גם מוליד ריח. דאיכא איסור הבער' ע"י שינוי וגם איסור מוליד ריח לכן אסור. ולפ"ז ס"ל למהרש"ל מסברא כיון דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל בלא מתכוין להוליד ריח אע"ג דהוי פ"ר מותר אפי' היכא דליכא צורך אוכל נפש. אלא ע"ג חרס הואיל דבלא"ה יש איסור גמור דהיינו הבערה ע"י שינוי ניהו דלהאי איסור דרבנן גרידא הוי מתירים לצורך א"נ שאינו אלא למפונקים אבל בהצטרף לזה עוד איסור מוליד ריח אע"ג דהוא איסור קל וגם אינו מתכוין מ"מ אסור אבל היכי דליכא הבערה אלא איסור מוליד ריח ולא מתכוין לכך אפי' אינו לצורך אוכל נפש כלל מותר כן הוא דעת מהרש"ל וע"ז כתב מ"א. ומ"מ נ"ל כו דהא התם ליכא איסור משום הבערה כו' ר"ל דמ"א ס"ל דא"א לו' כדעת מהרש"ל דרבה אוסר משום דאיכא תרתי הבערה ע"י שינוי וגם מוליד ריח. דא"כ ה"ל לרבה להזכיר איסור הבערה דהוא העיקר לדעת מהרש"ל כנ"ל ולמה לא הזכיר רק איסור מולי' ריח אע"כ דרבה ס"ל ניהו דהבערה אפי ע"י שינוי מ"מ אסור מדרבנן. מ"מ היינו מתירים כיון דהוא לצורך אוכל נפש: ג׳ משא"כ מוליד ריח דאין בו צורך א"נ דהא אינו מוליד ריח בפירות כ"א בחרם ולכן אסור משום מוליד ריח לחוד. א"כ באתרוג נמי דאיכא משום מוליד ריח ואינו לצורך אוכל נפש אע"ג דאינו מתכוין מ"מ כיון דהוי פ"ר אסור ודע אע"ג דמ"א מסיק בסי' שי"ד דלא כת"ה אלא אפי' באיסור דרבנן פ"ר אסור מ"מ הוצרך להביא ראיה דאסור להוליד ריח באינו מתכוין והוא פ"ר דאסור. משום דמשמע מדברי מהרש"ל דאיסור מוליד ריח הוא איסור קל. וגרע משאר אסורי דרבנן: ד׳ ואם היה מאתמול על הבגד מותר כו' עיין סי שכ"ב ר"ל דאמרי' התם דמותר למלול עצי בשמים להוסיף ריח כיון דכבר איכא ריח. אבל באתרוג על הבגד דליכא בבגד ריח כלל והוי מוליד ריח ע"י האתרוג מחדש זה אסור וכ"ה בגמ'. א"כ ה"ה באתרוג אם היה מאתמול על הבגד שכבר קלט ריח מאתמול מותר כו' דהוי נמי רק תוס' ריח דשרי ואע"ג שכ' מ"א בסי' תקי"א בגד שמריח כבר מ"מ אסור ליתן עליו בשמים דמוסיף ריח חדש עיין שם מ"ש מ"א לחלק בין בשמים דשם ובין אתרוג דהכא ועיין מ"ש שם: ה׳ דע מ"ש הט"ז סק"ג דלולב מותר לטלטל לצורך גופו ומקומו דומי' דשופר. השיג עליו בספר ח"מ דדוקא שופר דאיכא תורת כלי עליו שמלאכתו לאיסור לכן מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו כדאיתא סי' ש"ח אבל לולב דאין עליו תורת כלי אפי' לצורך גופו או מקומו אסור כמ"ש רמ"א בסי' ש"ח סעיף ז' בהגה ע"ש. ולענ"ד יפה דיבר. אע"ג דלכאורה משמע דלולב במה שמיוחד למצות מיקרי כלי. וא"כ בשבת הוי כלי שמלאכתו לאיסור. דהא קאי הש"ס בסכה דף ל"ג ע"ב אם ממעט ענבי הדס בי"ט והא מתקן מנא. וכן בדף מ"ב ע"א כ' רש"י הטעם דאסור להוסיף מים על הלולב בי"ט משום דטרח לתקוני מנא מ"מ נ"ל דע"כ ל' תיקון מנא לאו דוקא דמה שמיוחד למצות אין בזה תורת כלי וכ"מ בר"פ לולב וערבה במ ש התוס' על קושית הש"ס והא טלטול בעלמא הוא דאין עליו תורת כלי: תרנ״ח:ב׳שפ״ד א׳ (ס"ק ג) אין אדם כו' צ"ע דבא"הע כו' וי"ל דהתם מיירי באינו יודע ר"ל שאינו יודע שאין אשה מתקדשת בשאול. וכוונת מ"א בתירוצו הוא דבשלמא בקדושין דלא כתיב לכם. ולכן לא בעינן שיהיה הדבר של הבעל. אלא בעי' שהאשה תקבל דבר מהבעל ולא יהיה הדבר ההוא גזל ביד האשה וא"כ כיון שלא ידע שאין מתקדשת בשאול אמרי מה"ט אמר לשון שאלה מחסרון ידיע' שהי' סבר שהי' די גם בשאול ואלו ידע שאינה מתקדשת בשאול היה נותן לו במתנה ולכן אע"פ שאומר לשון שאלה. וא"א לו' שלא דק בלשניה וכוונתו היה למתנה מ"מ מקודשת ניהו דעדיין אינו של בעל דהא לשאלה נתנו להבעל ולא במתנה. והבעל נתנו לאשה במתנה. עכ"פ לא הוי גזל ביד האשה. דהא כשעתה יוודע למשאיל דאין אשה מתקדשת בשאול יתננו במתנה ולכן אינו גזל ביד האשה אע"ג דלא קנה הבעל והאשה למפרע. כ"א משעת מתנה ואילך מ"מ סגי בכך ולא הוי גזל בידיה. אבל באתרוג דבעי' לכם ניהו דלבסוף כשיוודע למשאיל דאינו יוצא בשאול יתננו במתנה מ"מ בשעת נטילה לא הוי לכם ולא יצא: ב׳ ובאמת היודע כו' ר"ל לפי זה דלשון שאלה שאמר הוא דוקא אלא דאמרי' שהוא מחסרון ידיעה כנ"ל ואלו ידע היה אומר לשון מתנה. א"כ היודע שאינה מתקדשת בשאול ואעפ"כ אמר לשון שאלה אינה מקודשת דהוי גזל בידה: ג׳ וכ"מ בהדיא ברא"ש פ"ק דקדושין. ר"ל שכ' הטעם דלאו כ"ע דיני גמירי שאינה מתקדשת בשאול. משמע באם ידע הדין מודה דאינה מקודשת ועיין בבית שמואל שם: ד׳ וה"ה באתרוג. ר"ל כיון דאפי' בידע מתקדשת ע"כ ל"ל הטעם הנ"ל אלא צ"ל דלשון שאלה שאמר לאו דוקא ולא דק בלשניה. ועכ"פ נתכוין למתנה. על מנת להחזיר. כיון דרצונו למלאות בקשת המבקש לקדש אשה ודאי כוונת המשאיל באופן המועיל לקדושין וא"כ ה"ה באתרוג מהני כה"ג דהוי לכם: ה׳ וכ"מ לעיל סי' י"ד גבי השואל טלית מצוייצת דמברך עליו אע"ג דגם גבי ציצית בעינן שלכם. באתרוג מהני טפי מתנה עמ"ל. משום דהי' מצו' דא"א לפטור ממנה. ודאי בלב שלם נתנו במתנה עמ"ל עכ"פ משא"כ ציצית דאם אין לו בגד בת ד' כנפות פטור אפשר לא נתכוין למתנה ודעתו באמת שלא יברך עליו. עיין שם שהאריך. ועז"כ מ"א וצ"ע דמשמע בש"ס דבכ"מ מהני מתנה עמ"ל חוץ מקדושין דלא. משום דדמי לחלופין דאין האשה נקנית בחלופין כדאי' בקדושין: תרנ״ח:ב׳שפ״ז א׳ (ס"ק ו) וצריך כו' אפילו אמר בפי' כו' וס"ד דסתם ודאי נתכוין להחזירו במתנה. אף על גב שלא אמר בפי' שמחזירו במתנה דודאי נתכוין בחזרתו לקיים תנאו שהתנ' בפי' קמ"ל דאעפ"כ צ"ל בפי' בל' מתנה: תרנ״ח:ב׳שפ״ח א׳ (סק"ז) ומיהו כו' לי כו' דר"ל כיון דסוף סוף חזר אליו מיקרי שנתקיים התנאי על מנת שתחזירהו לי: תרנ״ח:ב׳שצ״א א׳ (ס"ק י) אין כו' כמה שכתב סעיף ח'. פה סוף ס"ק ז ומ"ש אח"ז דאדעתא דהכי קנוהו. הוא ס"ק חדש. וקאי על הגהת רמ"א בסעיף זה: ב׳ דיש ברירה ר"ל כל פעם שנוטלו אמרי' הוברר הדבר דלאותו שעה הוא שלו לבד וכן כשנטלו חברו אמרי' הוברר הדבר דלאותו שעה הוא של חברו לבד: ג׳ וכה"ג אמרי' בי"ד בשותפין שנדרו הנאה זה מזה לענין הכניסה לחצר שי"ל בשותפות: תרנ״ח:ב׳שצ״ב א׳ (ס"ק יא) ואשה כו' ול"ד למנין. ר"ל בימים נוראים כשיש עשרה בני אדם במקום א' וא' מהם רוצה לצאת. צריך להשכיר אדם אחר במקומו שיהיה להם מנין ותמצי' החילוק בשלמא במנין או בלחי וקורה כמו שהם צריכים לאותו יחיד גם היחיד צריך להם ויש להם חיבור גמור לענין זה וחיובם בזה שוה. ולכך נגבה לפי הנפשות ולא לפי הממון דדוקא מה שמשתלם לפי הנאה אז משתלם לפי הממון כמו בחזן שמשתלם ג"כ לפי עריבות ונעימות קולו דאז חציו לפי הנפשות דהא עכ"פ צריכים א' להתפלל ובזה הכל שוין וחציו מה שנשתלם החזן מצד עריבות הקול דהוא דבר הנאה נגבה לפי הממון. דבעל הון רב צריך ליתן יותר בשביל ההנאה. לכן בכל דברים הנ"ל מנין לחי קורה דאין לו הנאה דמשתלם לפי הנפשות. לכן אפי' יוצא דאינו נהנה כלל מהדבר מ"מ צריך לשלם חלקו דהא בלא"ה אינו משתלם לפי ההנאה דהא ליכא הנאה אבל אתרוג אין חבורה חיבור גמור דאפי' בהיותו בעיר אינו צריך להם דהא אם ירצה יכול לקנות לולב ומיניו לעצמו לבדו ואינו משתלם אלא לפי ההנאה ולפי הממון ואם יצא דלא נהנה כלל אם נאמר דיצטרך לשלם ע"כ צ"ל דמשתלם לפי הנפשות והא זה אינו ובא"ר הביא ספק בשם כה"ג אם י"ל לולב מיוחד לעצמו אם צריך ליתן לקהל לסיועת אתרוג של קהל. אדם כו' מוטב כו' ובזמן הזה דרוב פעמים אחר עבור איזה ימים מהחג ע"י רוב משמוש בני אדם אתרוג של הקהל מתקלקל. אפשר אינו צריך לשלוח לחבירו אתרוג שלו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א