סימן תרנו – שצריך לחזר אחרי הדור מצוה בקנית האתרוג
א אִם קָנָה אֶתְרוֹג שֶׁרָאוּי לָצֵאת בּוֹ בְּצִמְצוּם, כְּגוֹן שֶׁהוּא א כְּבֵיצָה מְצֻמְצֶמֶת, וְאַחַר כָּךְ מָצָא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, מִצְוָה לְהוֹסִיף עַד שְׁלִישׁ ב מִלְגָיו בִּדְמֵי הָרִאשׁוֹן, כְּדֵי ג לְהַחְלִיפוֹ בְּיוֹתֵר נָאֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם מוֹצֵא שְׁנֵי אֶתְרוֹגִים לִקְנוֹת וְהָאֶחָד הָדוּר מֵחֲבֵרוֹ, יִקַּח ד הֶהָדָר אִם אֵין מְיַקְּרִים אוֹתוֹ יוֹתֵר מִשְּׁלִישׁ מִלְגָיו בִּדְמֵי חֲבֵרוֹ. { הַגָּה: וּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֶתְרוֹג, אוֹ שְׁאָר מִצְוָה עוֹבֶרֶת, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַזְבֵּז עָלֶיהָ הוֹן } ה { רַב, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: הַמְבַזְבֵּז אַל יְבַזְבֵּז יוֹתֵר מֵחֹמֶשׁ, אֲפִלּוּ מִצְוָה עוֹבֶרֶת } (הָרֹא"שׁ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם ני"ג ח"ב); { וְדַוְקָא מִצְוַת עֲשֵׂה, אֲבָל לֹא תַּעֲשֶׂה יִתֵּן כָּל } ו { מָמוֹנוֹ קֹדֶם שֶׁיַּעֲבֹר } (הָרַשְׁבָּ"א וְרַאֲבָ"ד) { וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן תרנ"ח } (בהג"ה).
באר היטב – סימן תרנו – שצריך לחזר אחרי הדור מצוה בקנית האתרוג
א א כביצה. אבל אם הוא גדול כשאר אתרוגים אע"פ ששניהם באים כאחד לפניו אין מחויב לקנות ההדור לסבר' זו. ב"י: ב מלגיו. פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף ב' דינרין דהיינו שליש של תוך הדמים ושליש מלבר היינו שיחלוק הדמים לשנים ויוסיף חלק שלישי דהיינו שיוסיף ג' דינרין: ג להחליפו. אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו מחויב לקנות כיון שכבר קנה זה. ב"י: ד ההדר. אבל אם כבר קנה א' א"צ להוסיף להחליפו בהידור לכ"ע כן נראה דעת הש"ע וכ"פ של"ה. אבל דעת הט"ז ומ"א דגם בקנה כבר חייב להוסיף שליש על סך שקנה אם הוא הדור שליש יותר מחבירו ע"ש. המוכר לולב או אתרוג לחבירו ונמצא בו ריקובים לאחר שבא לידו המוציא מחבירו עליו הראיה ש"ג. כתב הרמ"מ מי שקנה אתרוג גדול יפה בדמים יקרים ובא אחר ופסלו אין חייב לשלם אלא אתרוג קטן לצאת בו מיהו מה ששוה הגדול יותר מהקטן אחר החג חייב לשלם לו ע"ש ועיין בכנה"ג אבל בתשובת חכם צבי סי' ק"ך חולק עליו וכתב דחייב לשלם דמי האתרוג ע"ש וכן הסכים בתשו' שבות יעקב ח"ב סימן כ"ט ע"ש: ה רב. וכתב ד"מ אפי' מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש בהדור מצוה. וכ' ביש"ש דמי שחייו נדחקים א"צ להוסיף שליש ואפשר דאפי' המצו' עצמו א"צ לקנות דה"ל לדידי' כהון רב זולת נר חנוכה וד' כוסות עכ"ל ועמ"א: ו ממונו. משמע קצת בגיטין דף נ"ו במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש. אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת קידושין דף כ"ט:
מגן אברהם תרנ״ו – סימן תרנו – שצריך לחזר אחרי הדור מצוה בקנית האתרוג
א׳ אם קנה אתרוג. היינו כשאינו סבר ליקר האחרים רק להידור מצוה [מבי"ט ח"ג מ"ט ועיין בי"מ פ"ק דפאה]: ב׳ אתרוג שראוי כו'. ודוקא גבי אתרוג שנאמר בו הדר אם כן לא נקרא הדר בשיעור הגרוע שאין למטה ממנו אבל שופר ודכוותיה אף בשיעור הקטן א"צ להוסיף שליש ומ"מ טוב להדר אחר נאה וכל א' כפי' נדבת ידו [יש"ש] ול"נ דהא בגמרא סתמא קאמר בהידור מצוה וגם רש"י פי' על ב' ס"ת ע"ש אלא שהוא פסק כר"ת: ג׳ כביצה מצומצמת. אבל אם הוא גדול כשאר אתרוגים אף על פי ששניהם באים כא' לפניו לקנות אין מחויב לקנות ההדור לסברא זו (ב"י): ד׳ כדי להחליפו. אבל אם חבירו אינו רוצה להחליפו רק למכרו אינו מחויב לקנות כיון שכבר קנה זה (ב"י): ה׳ יקח ההדור. אבל אם כבר קנה א' א"צ להוסיף להחליפו בהידור לכ"ע כ"נ דעת הש"ע וכ"פ של"ה דף ס"ה וגם ביש"ש הקשה דאם נא' שצריך להוסיף כל פעם שליש א"כ אי אתרמי ליה ק' אתרוגים זה אח"ז כל א' הדור מחבירו ליתב לכוליה ביתי' עכ"ל ול"נ דא"צ להוסיף שליש אלא כשהוא הדור שליש יותר מחבירו וא"כ לק"מ דודאי א"א שיהיה ק' אתרוגים שיהיה כל א' הדור שליש יותר מחבירו: ו׳ א"צ לבזבז. כ' ד"מ אפי' מי שאין חייו נדחקים א"צ לבזבז יותר משליש בהדור מצוה דלא כמ"ש נ"י ואמרי' בגמ' דהמוסיף יוסיפו לו בעוה"ב: ז׳ מצוה עוברת. וכתב רי"ו דמ"מ חייב להוציא עישור נכסיו לזה ולא ידעתי מנין לו (ב"י) ואפשר דקאמר שנה ראשונה מן הקרן מכאן ואילך מן הרווח כדאי' בי"ד סי' רמ"ט וכתב ביש"ש דמי שחייו נדחקים א"צ להוסיף שליש ואפשר דאפי' המצו' עצמה א"צ לקנות דה"ל לדידי' כהון רב זולת נ"ח וד' כוסות עכ"ל והנ"י כתב דצריך להוסיף מיגיעו ודוחק חייו כדי להדר המצוה והיש"ש חולק עליו: ח׳ יתן כל ממונו. עבי"ד סי' רל"ב סי"ב דגבי שבוע' מקרי אונס ממון אונס דאמרי' אדעתא דהכי לא נדר ועב"ח וט"ז שם: משמע קצת בגיטין ד' נ' ובמעש' דבר קמצא שמותר לעבור על ל"ת מפני אימת המלכות ע"ש: אם אין בידו אלא ה' סלעים וצריך לפדות בנו ולקנות אתרוג יקנה אתרוג שזה מצו' עוברת וזו מצוה שאינה עוברת (קידושין דף כ"ט):
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרנ״ו
א׳ אם קנה אתרוג. בפ"ק דב"ק בהדור מצוה עד שליש במצוה פירש"י שאם יש לפניו ב' אתרוגים כו' וכמ"ש כאן ויש מי שאומר כו' והרא"ש כתב אם מצא אתרוג שראוי לצאת בו כו' וכמ"ש כאן בדיעה קמיית' וסיים לא שיהיה מחויב לקנות אתרוג יפה שימצא בתוס' שליש על אתרוג שחפץ לקנות אלא שבפ' לולב הגזול כתב הרא"ש פירוש אם קנה לולב ונזדמן לו אחר יפה יותר יוסיף עד שליש בדמי הראשון להחליפנו ביפה עכ"ל לכאורה דבריו סותרין אהדדי ונ"ל דלק"מ דהרא"ש ס"ל כל שלא גילה דעתו באיז' סך הוא רוצה לקנות אז חיוב ההוספה שליש עליו על השיעור הכשר ע"פ חכמים כמ"ש ב"י וש"ע ותו לא דאל"כ לעולם ימצא נאה ונאה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג אבל אם כבר קנה אתרוג ממילא הוה ליה אותו אתרוג לגבי דידי' כמו שיעו' חכמים לכל אדם ואז חיוב ההוספ' על אותו סך שקנה: ב׳ שליש מלגיו. פי' אם הקטן נמכר בשש יוסיף שני דינרין דהיינו שליש של תוך הדמי' ושליש מלבר היינו שיחלוק הדמים לשנים ויוסיף חלק שלישי דהיינו שיוסיף ג' דינרין ובעי' היא בגמרא איזה שליש יוסיף ולא איפשטא ואזלינן לקולא:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תרנ״ו
תרנ״ו:ב׳שע״ג א׳ (ס"ק א) אם קנה. היינו כשאינו סובר לייקר כו' ר"ל דמיירי בענין שאין לחוש שעל ידי ההוספה משום הידור ייקר הגוי אתרוגים האחרים. אבל אם יש לחוש שעי"ז ייקר הגוי השער של אתרוגים האחרים לא יוסיף. שע"י ההוספה שמייקר הגוי השער ימנעו בני אדם לקנות אתרוגים מצד יוקר השער. ודוגמא לזה מצינו ספ"ח דכריתות שאמר ר"ג המעון הזה כו' ועמ"ש מ"א ר"ס רמ"ב בשם תשובת צ"צ לענין יוקר שער הדגים: תרנ״ו:ב׳שע״ד א׳ (ס"ק ב) אתרוג כו'. ול"נ דהא בגמ' בב"ק דף ט' ע"ב אר"ה בהידור מצוה עד שליש. ולא פרט אתרוג. אלא כלל כל המצות: ב׳ וגם רש"י פי' על ב' ס"ת. דאם מוצא אדם לקנות שני ס"ת א' הדור מחבירו יוסיף שליש ויקח ההדר. ורבינו תם נחלק עליו והוא דעה א' שבש"ע שאם קנה אתרוג והוא שיעור מצומצם ואחר כך מצא גדול צריך להיות שליש. ואם כן רש"י דנקט הדמיון בשני ספרי תורות על כרחך לאו דוקא אתרוג אלא בכל המצות הדין כן. וניהו דרבינו תם חלק בפי' הידור מצוה. וכן מהרש"ל הסכים לפירוש ר"ת. מכל מקום בזה לא מצינו שחולק רבינו תם ומסתמא בזה סבירא ליה כרש"י דכל המצות הן בכלל הידור מצוה עד שליש. ואע"ג דנקט הדמיון באתרוג הוא לאו דוקא: תרנ״ו:ב׳שע״ז א׳ (ס"ק ה) יקח כולי לכ"ע. דלדעה א' דס"ל אפי' כבר קנה אתרוג מ"מ צריך להוסיף. מ"מ הא לדידיה א"צ להוסיף כ"א כשהראשון הוא דוקא שיעור מצומצם. אבל אם הוא שיעור מורווח אין צריך להוסיף אפי' השני הדר יותר. ולדעה שניה דס"ל אפי' הראשון הוא שיעור מורווח אם השני הדור יותר צריך להוסיף. מ"מ היינו דוקא לכתחלה אם עדיין לא קנה ויש לפניו שנים א' הדור מחברו צריך להוסיף ולקנות ההדר אבל אם כבר קנה א' לא: ב׳ וגם ביש"ש הקשה כו' ר"ל על הרא"ש דס"ל אפי' קנה אתרוג שהוא שיעור מורווח ואח"כ נזדמן לו יותר יפה צריך להוסיף שליש על זה הקשה אי אתרמי כו' דהא שקיל וטרי הש"ס הא דאמרי' בהידור מצוה עד שליש. מאי שליש אילימ' שליש ביתו. היינו שליש כל הונו כל מה שישלו. אלא מעתה אי אתרמי ליה תלתא מצוה ליתב לכולי ביתיה והוא יחזור על הפתחים וזה לא מסתבר ומסיק אלא בהידור מצוה עד שליש במצוה. ולכן הקשה מהרש"ל א"א כדעת הרא"ש הדר' קושי' לדוכתיה אי אתרמי ליה מאה כו' ולפי מה שנראה מדברי ש"ע וכמ"ש של"ה לא קשיא קושית מהרש"ל: ג׳ ול"נ דא"צ כו' ר"ל דאין הכרח לדעת ש"ע ושל"ה די"ל כמ"ש הרא"ש דאפי' כבר קנה ונזדמן לו יפה ממנו צריך להוסיף ומה שהקשה מהרש"ל יש ליישב: תרנ״ו:ב׳שע״ח א׳ (ס"ק ו) א"צ כו' דלא כמ"ש נ"י דאמרי'. שם עד שליש משלו. מכאן ואילך משל הקב"ה. ופי' נ"י שליש משלו היינו ממון הבא לו ע"י יגיעה מכאן ואילך משל הקב"ה. ר"ל יותר משליש א"צ להוסיף כ"א מה שהקב"ה חננו בלי יגיעה. כגון מציאה מתנה ירושה וכ עוד בשם הרמ"ה דלפי' זה לאו דוקא ממון הבא בלי יגיעה אלא אפי' בא לו ע"י יגיעה אלא שיש לו יותר ממה שהוא צריך לפרנסתו ג"כ צריך להוסיף יותר על שליש. ולא אמרו דוקא שליש אלא למי שחייו ופרנסתו דחוקה ומצומצמת. וע"ז חלק רמ"א בד"מ וכ' אפי' מי שאין כו'. ואמרינן בגמ' כו' ר"ל דאין הפירוש בגמ' עד שליש משלו כפי' הנ"י. אלא כפירש"י ותו' שם ובמ"א טעות סופר. ודעת רש"י עד שליש משלו. שאין הקב"ה פורע לו בעוה"ז ושכרו בעוה"ב מכאן ואילך משל הקב"ה. יפרע לו בעוה"ז. והתו' כתבו וז"ל משל הקב"ה אוכל פירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא עכ"ל: תרנ״ו:ב׳שע״ט א׳ (ס"ק ז) מצוה כו' כמו שכתב בי"ד סי' רמ"ט לענין צדקה ולענין מעשר כספים: תרנ״ו:ב׳ש״פ א׳ (ס"ק ח) יתן כו' דגבי שבועה כו' שכ' שם מי שגזר עליו השר שיעבור על שבועתו ואם לאו יקנסוהו ממון רב. פסק שם דרשאי לעבור על שבועתו דזה מיקרי אונס. ותיקשי דהא כאן כתב שלא לעבור על ל"ת צריך ליתן כל הונו ואיך הותר לעבור על שבועה דהיא ל"ת חמיר משום הפסד ממון רב. וע"ז תי' דהתם ה"ט דאמרינן אדעתא דהכי לא נדר להפסיד ממון רב. א"כ אין אנו מתירים לו לעבור על השבועה אלא הכוונה דזה מיקרי אונס ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר ואינו עובר על השבועה וכן תי' שם הש"ך וט"ז. משמע קצת כו' בעובדא דקיסר שלח קרבן ע"י בר קמצא להקריבו בבית המקדש. ועשה בר קמצא מום בקרבן ההוא ואינו מום דלגבי ישראל הוי מום ופסול לקרבן וגבי גוי אינו נחשב מום לדעתם כדי שימצא מקום להעליל על ישראל שמרדו בו ואין רצונם להקריב קרבנו ורצו חכמים להקריבו אע"ג דהוי בעל מום ופסול להקרבה מ"מ משום שלום מלכות היו רוצים להקריבו אלא שר"ז בן אבקולס מיחה להקריבו שלא יאמרו בעלי מומים קרבים על גבי מזבח שלא ידעו שהטעם היה מפני שלום מלכות. משמע לולי האי גזרה היו עוברים על ל"ת להקריב בעל מום על גבי מזבח משום שלום מלכות:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א