סימן תרנג – הדס אסור להריח בו
א הֲדַס שֶׁל מִצְוָה אָסוּר א לְהָרִיחַ בּוֹ, אֲבָל אֶתְרוֹג שֶׁל מִצְוָה מֻתָּר לְהָרִיחַ בּוֹ מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁלְּפִי שֶׁנֶּחְלְקוּ אִם מְבָרְכִים עָלָיו אִם לָאו יֵשׁ לִמְנֹעַ מִלְּהָרִיחַ בּוֹ. ב עָבֵד לְהוֹשַׁעְנָא וְלֹא אַגְבְּהֵה לְמֵיפַק בָּהּ, ב שַׁרְיָא בַּהֲנָאָה.
באר היטב – סימן תרנג – הדס אסור להריח בו
א א להריח. לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל ז' כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה די"א דכיון דלא עביד לריחא לא שייכא בו ברכה הנותן ריח טוב בפירות ע"כ אין להריח באתרוג כל ז'. וכ' סמ"ק ואותן המריחים כשמברכין על הנטילה מנהג שטות הוא עכ"ל ט"ז. ומ"א כתב נ"ל דהדס אסו' להריח בו אפי' בשבת דהוקצה לכל שבעה וכ"מ סי' תרס"ה אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת כמ"ש בהג"ה סי' תרנ"ח ס"ב דהא עכ"פ עתה לאו למצוה עביד. ועוד נ"ל דדוקא כשמריח בו בשעת נטילתו לצאת בו אז י"א דאינו מברך אבל אם נוטלו באמצע היום להריח בו לכ"ע מברך מ"ד אפרי העומד לאכילה ונטלו להריח בו עסי' רי"ו ס"ה עכ"ל ע"ש: ב ב שרי'. דהזמנה לאו מלת' היא ועסי' (תרל"א) [תרל"ח] ס"א:
מגן אברהם תרנ״ג – סימן תרנג – הדס אסור להריח בו
א׳ נ"ל דהדס אסור להריח בו אפי' בשבת דהוקצה לכל ז' וכ"מ סי' תרס"ה אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת כמ"ש בהג"ה סי' תרנ"ח ס"ב דהא עכ"פ עתה לאו למצוה עביד ועוד נ"ל דדוקא כשמריח בו בשעת נטילתו לצאת בו אז י"א דאינו מברך אבל אם נוטלו באמצע היום להריח בו לכ"ע מברך מ"ד אפרי העומד לאכילה ונטלו להריח בו עסי' רי"ו ס"א וכ"מ מל' סמ"ק עב"י: שרי בהנאה. דהזמנה לאו מילתא היא ועמ"ש סי' תרל"ח ס"א לענין לולב של אשתקד:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרנ״ג
א׳ הדס של מצוה. לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ומזה הוקצה כל ז' כמו בעצי סוכה אבל אתרוג עיקרו לאכילה ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח אלא שנחלקו בברכה די"א דכיון דלא עביד לריח' לא שייכ' בו ברכת הנותן ריח טוב בפירות ע"כ אין להריח באתרוג כל ז' ועמ"ש סי' רי"ו וכתב סמ"ק ואותן המריחים כשמברכין על הנטילה מנהג שטות הוא:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תרנ״ג
תרנ״ג:ב׳ש״ע א׳ נ"ל דהדס כו' דהוקצה לכל ז' כו' אבל אתרוג כו' ר"ל בשלמא הדס דטעם של איסור הריח משום דאינו עומד כ"א לריח וכיון דאקציה למצוה אקציה מריח. וכדאי' בש"ס וא"כ הוקצה לכל ז' ימים. וא"כ אפי' בשבת דאין נוטלים לולב מ"מ אסור להריח בו. אבל אתרוג דעומד לאכילה וכשהקצוהו למצוה לא אקציה כ"א מאכילה ולא מריח וכדאי' בש"ס. ולכן מן הדין מותר להריח בו אלא משום ספק ברכה אין להריח בו. די"א דאין מברכים עליו משום דאינו עומד לריח כ"א למצוה. וכיון דבשב' דאין נוטלים לולב אינו עומד למצוה ולכ"ע מברכים על ריחו. וכ"מ מל' סמ"ק עב"י ר"ל שהביא הרב"י לשון סמ"ק. שהסמ"ק ס"ל כמ"ד שמברכים עליו. וכ' וז"ל טוב למנוע שלא להריח בו בשעת נטילה. דרוב פעמים אינו זוכר מברכה זו. ואסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה. ואותן המריחים כשמברכים על נטילה מנהג שטות הוא עכ"ל סמ"ק. ודייק מ"א מ"ש סמ"ק טוב למנוע כו' בשעת נטילה. משמע שלא בשעת נטילה מותר להריח בו. ואם מחשש שישכח לברך זה שייך כל היום. לכן ס"ל מ"ש סמ"ק דרוב פעמים אינו זוכר מברכה זו. היינו דוקא בשעת נטילה. דשלא בשעת נטילה דלכ"ע מברכים עליו זה ידוע לכל העולם לדעת סמ"ק ובודאי יברך דאסור ליהנות כו' משא"כ בשעת נטילה דיש דעות חלוקת וי"א דאין מברכים ניהו דלדעת סמ"ק צריך לברך גם בשעת נטילה מ"מ אין הדבר פשוט לכל שמברכים ואפי' היודעים שצריך לברך. מ"מ כיון דהברכה אז אינה מוסכמת לכ"ע יפול בו יותר השכחה. וחיישינן שמא ישכח לברך. מזה מוכח דשלא בשעת נטילה לכ"ע מברכים. אבל לענ"ד אין זה דיוק גמור די"ל דמה"ט כתבו וטוב למנוע כו' בשעת נטילה. לאפוקי ממנהג העולם שמריחים בשעת נטילה וכמ"ש אח"ז. ועיין במ"א סימן רט"ז ס"ק כ"א כתב וז"ל מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך עכ"ל שם:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א