סימן תרמה – דיני לולב – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרמה – דיני לולב

א לוּלָב א שֶׁנִּפְרְדוּ עָלָיו זֶה מֵעַל זֶה וְלֹא נִדַּלְדְּלוּ כְּעָלֵי הַחֲרָיוֹת, כָּשֵׁר, אֲפִלּוּ לֹא אֲגָדוֹ. { הַגָּה: } (מִיהוּ) { וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר בְּלוּלָב שֶׁאֵין עָלָיו } ב { פְּרוּדוֹת לְגַמְרֵי } (הַמַּגִּיד וְרַ"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל). ב ג נִפְרְצוּ עָלָיו, וְהוּא שֶׁיִּדַּלְדְּלוּ מִשִּׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב כַּעֲלֵי הַחֲרָיוֹת, { דְּהַיְנוּ שֶׁאֵינָן עוֹלִים עִם הַשִּׁדְרָה אֶלָּא תְּלוּיִין לְמַטָּה } (הַמַּגִּיד פ"ח) פָּסוּל. { הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן אִם נִפְרְצוּ וְנֶעֶקְרוּ לְמַטָּה מִן הַשִּׁדְרָה, דְּפָסוּל אֲפִלּוּ אֲגָדָן } (טוּר וְרַ"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל), { וְכֵן אִם נִתְקַשּׁוּ הֶעָלִין כְּעֵץ וְאֵינָן יְכוֹלִין לְחַבְּרָן אֶל הַשִּׁדְרָה, פָּסוּל } (טוּר וּבֵית יוֹסֵף). { וְכָל זֶה בְּרֹב } ד { עָלִין, אֲבָל אִם מִעוּט עָלָיו נַעֲשׂוּ כָּךְ וּשְׁאָר עָלִין נִשְׁאֲרוּ וַעֲדַיִן הַלּוּלָב נִשְׁאַר מְכֻסֶּה בְּעָלִין, כָּשֵׁר } (רַ"ן פֶּרֶק לוּלָב הַגָּזוּל). ג בְּרִיַּת עָלִין שֶׁל לוּלָב כָּךְ הִיא: כְּשֶׁהֵם גְּדֵלִים, גְּדֵלִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וּדְבוּקִים מִגַּבָּן, וְגַב שֶׁל שְׁנֵי עָלִין הוּא הַנִּקְרָא תִּיֹּמֶת; נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת { בְּרֹב הֶעָלִין } (טוּר וּבֵית יוֹסֵף), פְּסוּלָה; הָיוּ עָלָיו אַחַת אַחַת מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ וְלֹא הָיָה תִּיֹּמֶת, אוֹ שֶׁכָּל עָלָיו כְּפוּלִים מִצִּדּוֹ הָאֶחָד וְצַד הַשֵּׁנִי עָרֹם בְּלֹא עָלִין, פָּסוּל. { הַגָּה: וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים לוֹמַר דְּאִם נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה עַד הַשִּׁדְרָה, מִקְרֵי נֶחְלְקָה הַתִּיֹּמֶת וּפָסוּל; וְהָכֵי נוֹהֲגִין } (ת"ה סי' צ"ו). { מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, נוֹהֲגִין לִטֹּל לוּלָב שֶׁלֹּא נֶחְלַק הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן כְּלָל כִּי יֵשׁ מַחְמִירִין אֲפִלּוּ בְּנֶחְלַק } ה { קְצָת; וְאִם אוֹתוֹ הֶעָלֶה אֵינוֹ כָּפוּל מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, פָּסוּל } (כָּל בּוֹ). ד לֹא הָיוּ עָלָיו זֶה עַל גַּב זֶה כְּדֶרֶךְ כָּל הַלּוּלָבִין, אֶלָּא זֶה תַּחַת זֶה, אִם רֹאשׁ זֶה מַגִּיעַ לָעִקָּר שֶׁלְמַעְלָה מִמֶּנּוּ עַד שֶׁנִּמְצָא כָּל שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב מְכֻסֶה בְּעָלִין, כָּשֵׁר; וְאִם אֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִקָּר שֶׁל זֶה, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ הַרְבֵּה עָלִין זֶה עַל זֶה אֶלָּא מִכָּל צַד יוֹצֵא אֶחָד לְמַטָּה סָמוּךְ לְעִקָּרוֹ וְעוֹלֶה עַל רֹאשׁוֹ, פָּסוּל. ה לוּלָב שֶׁיָּבְשׁוּ רֹב עָלָיו { אוֹ שִׁדְרָתוֹ } (טוּר), פָּסוּל; וְשִׁעוּר הַיַּבְשׁוּת מִשֶּׁיִּכְלֶה מַרְאֵה יַרְקוּת שֶׁבּוֹ וְיַלְבִּינוּ פָּנָיו. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מִקְרֵי יָבֵשׁ אֶלָּא כְּשֶׁנִּתְפָּרֵךְ } ו { בְּצִפֹּרֶן מֵחֲמַת יַבְשׁוּתוֹ } (טוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת), { וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ שֶׁאֵין לוֹלָבִין מְצוּיִין } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ז'). ו נִקְטַם רֹאשׁוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּקְטְמוּ רֹב הֶעָלִין הָעֶלְיוֹנִים, פָּסוּל. { הַגָּה: וְאִם נִקְטַם הֶעָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי שֶׁעַל הַשִּׁדְרָה, פָּסוּל } (הַמַּגִּיד וְרַ"ן פ' לוּלָב הַגָּזוּל); { וְדַוְקָא } ז { דְּאִכָּא אַחֵר, אֲבָל לֵיכָּא אַחֵר, מְבָרְכִים עָלָיו. } (מָרְדְּכַי פ"ג וּמִנְהָגִים). ז נִסְדַּק, אִם נִתְרַחֲקוּ שְׁנֵי סְדָקָיו זֶה מִזֶּה עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנַיִם, פָּסוּל. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא נֶחְלְקָה } ח { הַתְּיוֹמֶת הַעֶלְיוֹנָה בְּעִנְיָן שֶׁיִּפָּסֵל הַלּוּלָב מִכֹּחַ נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת. } ח יֵשׁ לוֹ כְּמִין קוֹצִים בְּשִׁדְרָתוֹ, אוֹ שֶׁנִּצְמַת וְנִכְוַץ, אוֹ שֶׁהוּא עָקֹם לְפָנָיו שֶׁהֲרֵי שִׁדְרוֹ כְּגַב בַּעַל חֲטֹטֶרֶת, פָּסוּל; וְכֵן אִם נֶעֱקַם מֵאֶחָד מִצְּדָדָיו, פָּסוּל; אֲבָל אִם נֶעֱקַם לַאֲחוֹרָיו, כָּשֵׁר, שֶׁזּוֹ הִיא בְּרִיָּתוֹ. ט אִם כָּפוּף בְּרֹאשׁוֹ, פָּסוּל; וְדַוְקָא כְּשֶׁשִּׁדְרָתוֹ כְּפוּפָה, אֲבָל עָלָיו כְּפוּפִים בְּרֹאשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁדֶּרֶךְ לִהְיוֹת הַרְבֵּה לוּלָבִים, ט כָּשֵׁר.

באר היטב – סימן תרמה – דיני לולב

א א שנפרדו. היינו כמו ענפי שבט שעומדין פרודות ויכולין לאגדן: ב לגמרי. ואם קצת נוטין לצדדין אפי' מצוה מן המובחר ליכא. ט"ז ע"ש: ב ג נפרצו. ואם השדרה בעצמה נשברה ותלויה למטה נ"ל דכשר דדוקא ברוב עלין פסול דדמי לבהמה שנשברה רוב צלעותיה טריפה ונשברה השדרה כשרה ומ"מ יש לאוגדו שם שלא יפול למטה. מ"א: ד עלין. ורוב של כל עלה ועלה. ב"י: ג ה קצת. דהיינו עד טפח ועיין ט"ז באורך מזה: ה ו בצפורן. והרוצה לצאת לדעת כל הפוסקים לא יטול לולב שכלה כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו. ט"ז: ו ז דאיכא. כתב המ"א דהרמ"א ובעל המנהגים לא עיינו יפה דהמרדכי כ"כ אהדס דוקא אבל בלולב פסול לכ"ע וכן עיקר ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר וא"כ פסול כל שבעה וכ"כ רי"ו כל הפסולים פסולים כל שבעה מפני שאין הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עיין סימן תרמ"ט עכ"ל: ז ח התיומת. רק העלין שאצל התיומה העליונה: ט ט כשר. והיינו אם נשאר חלק גדול מהעלין בלא כפיפה אבל אם גוף העלין נכפפו הרבה ונראה כמו שנכפל העלה פסול. ט"ז ע"ש: כתב בתשובת מהרי"ו לולב אותיות ל"ו ל"ב כלומר ל"ו צדיקים בכל דור ודור וכנגד ל"ו מסכתות ול"ב היינו התורה המתחלת בב' ומסיימת בלמ"ד ולולב גימט' חיים היינו תורה ואתרוג גימט' תר"י עם ג' מינים תרי"ג ששקול נגד תרי"ג מצות ומהרי"ל כתב מי שקונה אתרוג עם לולב יפים זוכה לחיי עוה"ז ולחיי עולם הבא:

מגן אברהם תרמ״ה – סימן תרמה – דיני לולב

א׳ שנפרדו. היינו כמו ענפי השבט שעומדין פרודו' ויכולין לאגדן: ב׳ נפרצו. אם השדר' בעצמו נפרצ' ונשברה ותלויה למטה נ"ל דכשר דדוקא ברוב עליו פסול דדמי לבהמה שנשברו רוב צלעותי' טרפי' ונשבר' השדר' כשר' וכ"מ ברי"ו דהוי כעין שבירה ומ"מ יש לאגדו שם שלא יפול למטה: ג׳ ברוב עלין. ורוב כל עלה ועלה [ב"י]: ד׳ העלה העליון. שדרכה להיות כפול כשאר עלי הלולב (ד"מ ת"ה): ה׳ או שדרתו. מיהו הרב"י כתב דאין מצוי שיהא שדרתו יבש והעלין לחים וליכא לספוקי בזה ע"ש: ו׳ מברכין עליו. לא דק דהמרדכי כ"כ אהדס דוקא דהא כ"כ בשם ספר יראים ובהדיא איתא בס' יראים אהדס אבל בלולב פסול לכ"ע וכ"מ בגמרא [ב"ח] וכן עיקר למעיין בס' יראים ובעל המנהגים ורמ"א לא עיינו כל הצורך ואיתא בירושלמי נקטם אין זה הדר ואם כן פסול כל ז' וכ"כ רי"ו כל הפסולים פסולים כל ז' מפני שאין לו הדר חוץ מנסדק ונחלקה התיומת דפסולין משום לקיחה תמה כשרים בשני עסי' תרמ"ט: ז׳ לא נחלקה התיומת. רק העלין שאצל התיומת העליונה: ח׳ עליו כפופי'. והרא"ש כתב אוהב אני יותר לצאת בו שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת [ב"י הגהות מנהגים] ואם כולן או רובן כפופים כל שהוא פסול [לבוש]:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרמ״ה

א׳ ולא נדלדלו. פי' ולא נעקרו כמו שהוא בחריות שעלים שלהם נעקרו וז"ש במשנה נפרדו עליו כשר וצריך טעם על מ"ש רמ"א בשם המ"מ ומצוה מן המובחר כו' דכיון דהמשנ' אמרה בפי' כשר מה לנו יותר ונרא' טעמו דאפשר לו' כשר בדיעבד לאפוקי ממ"ש שם נפרצו עליו פסול אפי' בדיעבד ע"כ מצוה מן המובחר לצאת כל החששות ועיין אח"ז בסמוך: ב׳ דהיינו שאינם עולים כו'. דלשון נדלדלו פירושו שנתפרקו ממקום שהם שוכבים על השדר' והם תלוים למט' דה' המגיד כ' וז"ל דכל שנדלדלו משדר' של לולב פסול ואפי' לא נדלדלו מעיקר חבוריהן כיון שתלויות למט' פסול אבל כל שעולין עמה מאליהן אע"פ שהן פרודו' כשר עכ"ל הרי דג"ז הוא בכלל ונדלדלו וע"כ כתב דהיינו כו' אחר שכ' בעל הש"ע שידלדלו משדרה כו' ומסיים עוד ה' המגיד וכתבו קצת הגאונים שמצוה מן המובחר ליטול לולב שאין עליו פרודו' עכ"ל פירוש שכל שעליו תלויות למט' אע"פ שעול' עם הלולב פסול אבל כל שאין עליו תלויו' למט' אלא שקצת נוטים לצדדין אפי' מצו' מן המובחר ליכא כאן וע"כ תמיה מ"ש רמ"א בסעיף א' שאין עליו פרודות לגמרי דודאי לא נתכוין המגיד אלא למ"ש ושם לא נזכר האי תיבת לגמרי שזכר רמ"א: ג׳ וכן אם נתקשו. זהו הנקרא בגמ' חרות אבל התחיל להתקשות ועדיין לא נעשה עץ זה נקרא דומה לחרות וכשר: ד׳ ויש מפרשים לומר כו'. בתו' פ' הגוזל קמא מבי' ב"י וז"ל מצא ר"י בתשובת הגאונים אותה הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעל' הימנ' והיא כשני הוצים דבוקי' זה בזה ונקראי' תיומת כו' ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאי' אותה שיש להם תיומת כזה אפי' א' בת"ק וי"ל שאף לדבריהם אין פסול אלא משום שהי' תחל' כענין זה ונחלק שנשתנ' מברייתו (ובאשר"י בפירקין כ' כאן אבל אם לא הית' התיומת מחוברת מתחל' כשר) ועוד אר"י די"מ שכל עלי הלולב כפולי' א' כפול לשני' ויש בראש הלולב בסוף השדר' ב' עלין יוצאין ממנה שכל א' כפול לב' כשאר עלי הלולב ואותן שני עלין היוצאי' מראש השדרה נקראת יומ' ואהנהו בעי נחלק' התיומ' מהו דהיינו אם נחלקו זע"ז דהיינו קצת מהשדר' ומיהו אין רוב הלולבין נמצאי' בענין זה ומ"מ י"ל דבעי דא' משתכח כה"ג תיומה ונחלקו מהו עכ"ל התוס' וכתב ב"י ע"ז ונרא' דמיירי בלולבים שהם כלים באמצע בשני עלים שכל עלה מהם כפול כשאר עלין שבלולב והם נקראים הוצא ולפי מה שמצא ר"י בתשו' הגאונים צריך השני הוצין אלו שיהיו דבוקים ממש בלי שום פירוד כאלו הם גוף א' וזה דבר שאינו נמצא בארצה אבל אצלינו נמצא הרב' פעמי' בלולב שמצד פניו מחובר שני הוצים אלו ונראה כל ראש הלולב כאלו הוא עץ א' בלי שום פירוד ולפירוש האחרון שכ' ר"י א"צ ששני הוצין אלו יהיו דבוקי' זה בזה כאלו הם גוף א' אבל צריך שיהיו סמוכים זה לזה כמשפטם שהם נראי' כשנים אלא שאין ביניהם חילוק כלל אבל אם נחלק הוצא זה מחבירו דהיינו ע"י שתתחלק קצת מהשדרה פסול ומיהו בחלק מועט מיפסל כו' ומ"ש אין רוב הלולבי' נמצאי' בענין זה דהיינו לו' דהרב' לולבים אינם כלים באמצע בשני הוצין וניחא להו דאע"פ שרוב לולבים אינם נמצאים בענין זה להיותם כלים באמצע בשני הוצין בעי להיכא דמשתכחי עכ"ל משמע שמפרש פי' הגאונים והי"מ של ר"י בענין א' שהשדר' כלה בשני הוצין ועיקר החילוק דלפי' הגאוני' צריך שיהיו דבוקי' כלם ולי"א א"צ דבוק כי אם בשדר' ול"נ כלל דא"כ למה הקשו התו' תחלה שאין החבור נמצא ביניהם בא מת"ק משמע שהם עצמם נמצאי' ואח"כ הקשו על הי"מ שאין לולב כזה נמצא כלל אף בלא החבור ותו למה הוצרכו להאריך בפי' הי"מ בענין התיומת הא כבר מפורש כך לעיל ולא הי' להם לו' אלא י"מ דהפסול תלוי בנחלק השדר' לא בדבוק ההוצין ולשונם בי"מ משמע כאלו הוא פי' אחר ונ"ל פשוט בהבנת דבריהם דשני דרכים יש בלשון תיומא הא' מצד דבוקם והוייתם תמיד יחדו היינו שאין להם לשנים העליוני' מקור א' אלא מקור אחד גבוה מחבירו רק שאותם שהם שכני' זא"ז בראש הלולב הם נדבקי' תמיד ואם נפרד אותו הדבוק הוה נחלק התיומת ופסול וע"ז הקשו דהחבור הזה לא נמצא אפי' בת"ק והדרך השני בפי' תיומת מצד שתולד' שלהם ממקו' א' כמו אחי' תאומי' שאחר שבאו ממקור א' יתפרדו כן שני הוצים שיוצאי' ממקום א' במקום שכל' השדרה ואחר יציאתם מן המקור לא אכפת לן בדבוקם וחבורם ע"כ תליא הפסול בנחלק מקום חבורם בשדרה וע"ז הקש' דזה לא נמצא כלל שיצאו ממקו' א' ותי' דבעי' אם ימצא כך תיומת מה יהי' דינו בנחלק ולעיל שינו לשונם בתירוצם וכתבו שאף לדבריהם אין פסול כו' דשם עיקר החידוש בחיבור שלהם ואזלא הבעי' אם נפרד החבור ההוא כנ"ל ברור בדבריה' ותמהתי על הב"י שהלך מדרך הפשוט הזה לבאר בע"א וכתבו עוד התוס' והרא"ש אחר פי' הגאוני' ה"ג שפירוש נתחלק' התיומא ההיא גבה דהיכא דדבוקי להדדי ההוא דאתמים להו ומשוי להו חד נחלקו מהו כו' ופי' הרא"ש דברי ה"ג כדברי רי"ף דכל הוצא שהוא כפול לשנ' אם נפסק הוא מהו והיינו על חלוקת הדבוק המחבר הכפל של כל הוצא והיינו ברוב של כל עלין בעי וכלשון ש"ע כאן שהוא לשון הרמב"ם ולפ"ז אין פסול לעלה האמצעי יותר מבשאר העלין והך י"מ של רמ"א הוא דעת רש"י בל' א' מביאו בת"ה סי' צו בשם הסמ"ק דעל' האמצעי' שדרכו להיות כפול כשאר עלין אם נחלק הוא לבד פסול והיינו אם נחלק עד למט' מן העלין וכ' הא"ז ע"ז אני סומך הלכ' למעש' וכן ראיתי א' מהגדולי' שהכשיר לובלין שהיו סדוקין בעלה האמצעי שראשיהן כרוחב אצבע ויותר עכ"ל והר"ן הביא פי' זה דעלה האמצעי וכ' ע"ז ומחמיר עוד לומר דכל שנחלק המתאים אפי' במיעוט פסול וכי שרינן נסדק דלא כהימנק היינו בנסדק לרחבו ואין זה במשמע אלא שראני לחוש להחמיר אח"ז הביא פי' דהרי"ף והרמב"ם דלעיל להקל לגמרי בעלה האמצעי' וע"ז כתב רמ"א לכתחלה מצוה מן המובחר כו' ואכתי צריך לבאר האי מיעוט שזכר הר"ן להמחמירים ע"כ לאו מיעוט כל שהוא לגמרי קאמר דא"כ גם בחגירת צפורן יהיה פסול וזה ודאי אינו דא"כ ליחשבי' בהדי ג' פגימות הן בפ"ק דחולין דף יז דחשיב שם רב חסדא אף פגימות סכין וכיון דזה אינו פוסל נרא' דאף בשיעור פחות מטפח אין שום סברא להחמיר דהא איתא שם כמה פגימות המזבח רשב"י אומר טפח ראב"י אומר כזית ומחלקי' שם בין סיד לאבן וא"כ ע"כ אין סבר' לו' כאן בפחו' מטפח או כזית דפוסל בפרט שרוב הפוסקי' ס"ל דאין לעלה האמצעי' חומרא בזה רק בצירוף רוב העלין והיינו ברוב כל עלה ועלה ולמה נחמיר בעל' האמצעית לדיע' זו יותר מדאי כנלע"ד ועי' בסמוך ה"ו: ה׳ אלא כשנתפרך בצפורן. כדי ליישב המנהג כ"כ אבל כבר מבואר שלא הסכימו רוב הפוסקים דא"כ לעולם לא יפסול ע"כ הרוצ' לצאת ידי כל הפוסקים יזהר שלא יטול לולב שכלה כבר כל ירקות שבו לגמרי אם אפשר לו: ו׳ ואם נקטם העל' העליון כו'. לא דק בל' שהי' לו לכתוב וי"א אם נקטם כו' שהרי זה חולק על מ"ש הש"ע רוב העלים כו' דלאותה דיעה אין חומרא בזה באמצעי יותר משאר העלין: ז׳ אבל ליכא אחר כו'. בב"י כ"כ בשם המרדכי בשם רא"ם דפסול דתנן גבי נקטם היינו לכתחלה כדאשכחן במקום אחר דתנן פסול והוא לכתחלה ואי ליכא אחר יברך עליו וכ' ב"י ע"ז ולא ידעת ימי הכריחו לרא"ם לפ' כן ומדברי כל הפוסקים לא משמע הכי עכ"ל ותמהתי ע"ז שהרי הרמב"ם מכשיר בשעת הדחק בלולב היבש וראיה מדאר"י מעשה בבני כרכום שהיו מורישין לולביהם לבני בניהם א"ל אין שעת הדחק ראיה וכתב המגיד וראיתי כתוב שהגאונים סמכו מכאן דיבש ונקטם ראשו וכל הפסולים יוצאין בהן בשעת הדחק אף ביום ראשון עכ"ל ואע"ג דהראב"ד חולק על היתר יבשות בשעת הדחק ואמר שהורישו להם לזכרון בעלמא ולא לברך עליהם כ"כ שם המגיד שהרמב"ן דחה זה וס"ל כרמב"ם והכי מסתבר עכ"ל הרי שהרמב"ם ורמב"ן והמגיד בשם הגאונים כתבו להתיר בשעת הדחק אלא דהטור ס"ל כדעת רמב"ם דלא מהני דחק אלא ביבש ולא בשאר פסולים כמ"ש סוף סימן תרמ"ט וכתב שם ול"נ דמ"ש וכ"ד הרא"ש והיאך כתב ב"י שהוא נגד כל הפוסקים וע"כ יפה פסק רמ"א כאן ועסי' תרמ"ו בדברי המרדכי שזכרנו בזה ובסימן תרמ"ט בסופו ובמנהגים כתוב וז"ל נקטם ראשו כשר וי"א פסול ואי ליכא אחר מברכי' עליו עכ"ל אין מקום לקיים דברים אלו דמשנה מפורשת דנקטם פסול ואי לדחק קאמר מה מסיים אח"כ להכריע באם אין אחר והרי מאן דפוסל פוסל אפי' בדחק ונ"ל שיש ט"ס שם וכצ"ל נקטם פסול וי"א שאם אין אחר מברכין עליו והוא מחלוקת רמב"ם והראב"ד שזכרנו ופסול דנקטם ראשו כתב הר"ן במתני' ראשו בכל שהוא וכן מ"ש בגמ' דקטימא סדוק וכפוף פסול היינו בעלה זו האמצעית לפי שעשו ראשו של לולב כחוטמו של אתרוג דאפי' כל שהוא פוסל בו עכ"ל ונ"ל דלא סיים כן לפסול דומיא דאתרוג אלא בנקטם ראשו דהא בסדוק אמרינן דכל שלא נסדק כהימנק כשר אפי' אם תפרשנו כדעת הדוחקים לפרש דעל רחבו קאי מ"מ הא ע"כ לא פסיל בכל גווני דפוסל באתרוג אלא דלא נקטי' הר"ן שם אלא לענין דגם זה קאי אעלה האמצעי אבל לא לדמותו לאתרוג בזה אפי' את"ל דהר"ן ס"ל בסדוק ג"כ כל דהו וכמו שהבין ממנו הב"י בסוף סי' זה בענין כפוף תקש' לך הא בכפוף ע"כ לא קי"ל כוותי' לאסור כפוף בכל שהוא אלא כהרא"ש החולק דוקא בכפוף בגופו ולא בראשו כמ"ש הש"ע ססי' זה ואין שם מצוה מן המובחר לפסול בראשו בכל שהוא אדרבא כשר טפי ואמאי יפסול בסדוק בכל שהוא הלא בחדא מחתא מחתינהו אלא ודאי כמ"ש הוא עיקר כנ"ל דבר ברור: ח׳ אם נתרחקו כו'. גמרא אר"ח ל"ש אלא נקטם אבל נסדק כשר ונסדק כשר והתניא לולב כפוף סדוק פסול אר"פ דעביד כהימניק פירש"י נסדק נסדקו ראשי העלין א"ר פפא הא דקתני פסול לאו שנסדקו ראשי עלין או שדרה אלא דעביד כהימנק וכתב הטור פי' כל שיש בו שני ראשין ופירש"י שתחלת ברייתו היתה כך שיש לו ב' שדראות מחצית עליו לכאן ומחצית עליו לכאן ולשון נסדק אינו משמע כך דא"כ הל"ל לולב שגדל סדוק כי היכי דאמר לולבא דסליק בחד הוצא אלא מיירי שנסדק באמציעתו עד שנפתח עכ"ל ותמה ב"י דהא רש"י לאו אנסדק קאי אלא אסדוק דברייתא דהא ר"פ אברייתא קאי דקתני סדוק ומשמע מתחילתו כמו כפוף עכ"ל ולכאור' ודאי אין הצלה לדברי הטור מהשגה זו שמפורש כן תו קשה לי על הטור למה לא הקשה עדיפא מזה דהיינו ל"ל לר"פ לחלק בין כהימנק או לו ה"ל לתרץ נסדק מיירי שלא בתולדה וסדוק מיירי בתולדה ומה לו לטור להביא ראיה דנסדק לא מיירי בתולדה הא גם אם אפשר לפ' בתולדה מ"מ ודאי יש אפשר גם שלא בתולדה ככל נסדק דעלמא וא"כ ה"ל לתרץ בקיצור ונ"ל לישב דברי רבינו הטור דלרש"י ודאי העיקר תי' בחילוק בתולד' או לא בתולדה ומ"ה אר"פ דעביד כי הימנק ולא אמר בקיצור כהימנק אלא להורות דנעשה בתולדה כן ולא על צד המקרה אלא שכך היתה ברייתו כמו שעושין כל הימנק ומ"מ פסול מה שאין כן בנסדק מאליו אפשר לתקנו ע"י אגד וכן הביא הר"ן בשם אחרים והוקשה לטור דכיון דאמר המקשן ונסדק מי כשר משמע שרוצה להוכיח דאפי' נסדק פסול ור"פ הסכים לסברא זו דנסדק פסול אלא דיש לחלק איזה נסדק פסול דהיינו כי הימנק זהו הנסדק הפסול דאל"כ הל"ל ש"ה דעביד כהימנק אלא ודאי דגם התם מיירי בנסדק כמ"ש המקשן אלא דבנסדק יש חילוק וכן ברי"ף ורא"ש נקטו נסדק כשר ואי עבד כהימנק פסול משמע דעל נסדק קאי ואמר דאי נסדק ועביד כהימנק ועי"ז הקשה הטור דנסדק א"א לפרשו כנסדק בתולדה דא"כ הל"ל גדל סדוק אלא ודאי דלא מיירי כאן כלל בתולדה אלא אידי ואידי שלא בתולדה אלא דבנסדק באמצע ולא נפתח למעלה כהימנק כשר אבל נסדק ונפתח למעלה פסול כנ"ל בהאי מלתא: ט׳ ואפי' לא נחלק התיומת. פי' שלא נסדק העלה האמצעית עד השדרה מ"מ פסול אם אותו הסדק מרחיב השני ראשי הסדק עד שנראים כשנים והייני כהימנק דאיתא בגמ': י׳ אבל עליו כפופים כו'. הרא"ש כת' על זה ואני אוהב אותו ביותר לצאת בו לפי שאין העלין נחלקין ותיומתו קיימת עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז דלא כהר"ן ע"ש ומזה הוכחתי לעיל ס"ו בסופו דא"כ גם בסדוק כל שהוא אין שם פסול ע"ש וכתב בלבוש ונ"ל דוקא עליו העליונים אבל אם כל עליו או רובן כפופים כל שהוא פסול דדודאי זה שינוי מברייתו ואינו הדר כלל עכ"ל ולא נ"ל כן דהא עלה האמצעית היא חמורה טפי משאר עליו ואפ"ה כשר בכפוף בראשה כ"ש בשאר העלים ותו דלדעת הרמב"ם גם בשאר העלין שייך נחלק' התיומת אם נחלקו רובן כמ"ש הש"ע ס"ג א"כ גם שם יש מעלה בכפופה בראשם כמ"ש הרא"ש ומיהו זו נ"ל דהא דמכשיר הרא"ש ואוהב יותר בכפוף היינו במקצת מראש העלין למעלה ונשאר חלק גדול מהעלין בלי כפיפה אבל אם גוף העלין נכפף הרבה מאוד לאמצען ונראה כמו שנכפף העלה פסול ואע"ג דהרא"ש והטור כתבו הפסול בשדרה כפופה לאו דוקא הוא אלא למעוטי ראשי העלין כנ"ל לפסוק בזה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרמ״ה

תרמ״ה:ב׳רס״ט א׳ (ס"ק ב) נפרצו כו' דדמי לבהמ' שנשתברו ר"צ טריפה. ר"ל דחזינן לענין פסולי אתרוג מדמה הש"ס דף ל"ו ע"א לטריפות הריא' ס"ל למ"א דבלולב ג"כ מדמינן לטרפות בהמה. אולם בספר א"ר חולק חדא מנ"ל לדמות בזה לטרפות שנשברה שדרה. ועוד דגם בנשברה השדרה טרפה אם לא שהחוט קיים. וזה לא שייך בלולב. לכן פסק דבכל ענין פסול: תרמ״ה:ב׳ע״ר א׳ (ס"ק ג) ברוב עלין ורוב כל כו'. מצוין בטעות וראוי לציינו בסעיף ג' על מ"ש רמ"א ברוב עלין כי מלבד שאין שייכות לדברי מ"א בסעיף ב'. גם בב"י מבואר שכתב כן כל המבואר בסעיף ג' ע"ש: תרמ״ה:ב׳רע״א א׳ (ס"ק ד) העלה העליון. שדרכה כו' וכתב הב"ח ה"ה אם יוצאים מן השדר' למעל' שני עלין. וכ"א משני העלין הללו הם דבוקים בגבותם כדרך כל עלי הלולב אבל שני העלין הללו אין דבוקים זה עם זה. רק סמוכים זה לזה יש לכ"א מן העלין הללו דין עלה האמצעית ואם נחלק רק אחד מהם אפ"ה פסולה ע"ש והט"ז בס"ק ד' כתב על מ"ש רמ"א מיהו לכתחל' נוהגים ליטול לולב שלא נחלק עלה העליון כלל כו'. והיינו לצאת י"ח הר"ן שכתב די"מ דכל שנחלק המתאים אפילו במיעוט פסול עכ"ל הר"ן. וע"ז כתב הט"ז דע"כ האי מיעוטא שכתב הר"ן אין ר"ל אפילו כ"ש דא"כ דאמרינן בחולין דף י"ז ע"ב א"ר הונא ב"ר קטינא אמר רשב"ל ג' פגומות הן פגימת עצם בפסח. פגימת אזן בבכור. פגימת מום בקדשים. ור"ח אמר אף פגימת סכין של שחיטה. ואידך בחולין לא קמיירי. וכלם כדי פגימת המזבח וכמה פגימת המזבח כדי שתחגור בו הצפורן. מיתיבי כמה פגימת המזבח. רשב"י אומר טפח ראב"י אומר כזית ומשני לא קשיא בסיד' פליגא תנאי. ובאבנא לכ"ע שיעור כדי שתחגור בו צפורן. ומדלא חשיב גם נחלקה התיומת דשיעורו בכ"ש ע"כ דבעינן בלולב טפי מכ"ש. וכיון דאפיקתי' משיעור כ"ש יהיבנ' ליה שעור' בכזית או טפח. כדמצינו בסיד של מזבח שנפגם. ומשמע מדבריו דס"ל דגבי לולב בעינן לדידן שיעור טפח כיון דמדמהו לגמרי לפגימת סיד של מזבח וכמו דפליגי תנאי בסיד מזבח ה"ה דפליגי בלולב. וא"כ כיון דהרמב"ם ספ"ב מהל' בחירה פסק כרשב"י דבסיד מזבח שנפגם בעינן טפח. וע"ש בכ"מ הטעם למה פסק כרשב"י. וא"כ ה"ה לנחלקו תיומת בעינן דוקא טפח. והא דחשיב במ' נדה דכ"ו ה' שיעורם טפח ופריך והאיכא טפי ומסקנת הש"ס דלא חשיב כ"א הני דכתיבי והוי דאורייתא ולא מפורש שעורייהו בקרא ואכתי ה"ל למחשב נחלק תיומת דהוי דאורייתא דבעינן לקיחה תמה כמ"ש מ"א. והשיעור אינו מפורש. וצ"ל כיון דתליא בפלוגתא דלראב"י שיעורו דתיומת כזית ובפלוגתא לא מיירי דהכי משני התם על קושיא אחרת: תרמ״ה:ב׳ער״ב א׳ (ס"ק ה) או שדרתו. מיהו הרב"י כתב דאינו מצוי כו' ור"ל דלפ"ז הגהת רמ"א ללא צורך. כיון דיבשה השדרה ודאי יבשו העלין. וביבשו העלין כתב הרב"י דפסול אפילו לא יבשה השדרה: תרמ״ה:ב׳רע״ג א׳ (ס"ק ו) מברכים כו' דהמרדכי כתב כן אהדס. ר"ל דהגהת רמ"א נובעת מדברי מרדכי. ובמרדכי לא מצינו שכ' כן כ"א בהדס. אבל בלולב לא דיבר המרדכי ורמ"א העתיקו על לולב ומנ"ל לרמ"א: ב׳ וכ"מ בגמרא ב"ח. ר"ל דבהדס קטום יש לברך בשעת הדחק אע"ג דתנן בהדס נקטם ראשו פסול מ"מ מדמסקי' הלכה כר"ט דאפילו שלשתן קטומים כשרים. מה"ת נימא דמתני' דלא כהלכתא. ע"כ פסול דקתני במתניתין ר"ל לכתחלה היכי דאפשר בשלם שאינו קטום. ואייתי ראיה דמצינו לפעמים דקתני פסול וע"כ ר"ל דוקא לכתחל'. והיינו דוקא בהדס אע"ג דקתני פסול נצטרך לומר דל"ד ור' ל דוקא לכתחלה מצד הכרח הנ"ל אבל לולב שנקטם ראשו דקתני במתני' פסול מה"ת נוציא לשון פסול מפשטיה דמשמע אפילו דיעבד ונאמר דאין הכוונה כ"א לכתחילה באין הכרח אלא פסול לגמרי אפילו ליכא אחר. מיהו הט"ז בסי' זה ובר"ס תרמ"ו גם היא הבין דדברי מרדכי קאי גם על לולב. ומפרש דבריו ואע"ג דבס' יראים לא כתב כן כ"א אהדס מ"מ המרדכי משוה לולב להדס. כיון דבתרווייהו תנן במתני' פסול. ובהדס ע"כ צ"ל דפסול ר"ל דוקא לכתחל' ה"ה בלולב: ג׳ ובשיעור הקטימה הביא ט"ז בס"ק ז' דברי הר"ן דשעורו בכ"ש ולענ"ד דהאי כ"ש דוקא ואע"ג דהט"ז כתב בס"ק ד' על נחלקו התיומת שכתב הר"ן דאפילו במיעוט פסול והוכיח ט"ז דע"כ כ"ש כשר. אלא ר"ל טפח או כזית. אינו דומה לדהכא ניהו דבלשון אפילו במיעוט יש לפרש כזית או טפח. אבל לשון כ"ש א"א לפרש אלא כ"ש ממש. ואי תיקשי לפ"ז קושית ט"ז בס"ק ד' דא"כ לחשוב קטימה בכ"ש במס' חולין דף י"ז באמת צריך יישוב. ובלא"ה יש להנדס בט"ז ס"ק ד' דאכתי קשה דהוי ליה לחשוב בחולין פסולי אתרוג בחוטמו דודאי פוסל בכ"ש: תרמ״ה:ב׳ער״ה א׳ (ס"ק ח) עליו כו' והרא"ש כ' אוהב כו' (לאפוקי מהר"ן שפוסל כה"ג) אולם הט"ז ס"ק י' כתב דוקא כשרק ראש העלין ונשאר חלק גדול מהעלין בלי כפיפה אבל אם גוף העלין כפופים פסול. ומ"ש בש"ע ודוקא בשדרתו כפופה הוא לאו דוקא עיין שם. ואם כלם כו' פסול לבוש. וט"ז בס"ק יו"ד חולק. מדמכשרינן בעלה האמצעית שבה תלוי הכשר של התיומת כ"ש בשאר עלין. וכתב עוד טעם לדבר ע"ש:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א