סימן תרל – דיני דפנות הסכה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרל – דיני דפנות הסכה

א כָּל הַדְּבָרִים כְּשֵׁרִים א לִדְפָנוֹת { וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲמִידָם דֶּרֶךְ גְּדִילָתָן } (טוּר), וַאֲפִלּוּ חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ מֵחֲמַת הַדְּפָנוֹת, כְּשֵׁרָה. { הַגָּה: מִכָּל מָקוֹם לֹא יַעֲשֶׂה הַדְּפָנוֹת בְּדָּבָר שֶׁרֵיחוֹ רַע } (רַ"ן), { אוֹ דָּבָר שֶׁמִּתְיַבֵּשׁ תּוֹךְ ז' וְלֹא יְהֵא בּוֹ שִׁעוּר מְחִצָּה } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ב דָּפְנוֹת הַסֻכָּה, אִם הָיוּ שְׁתַּיִם זוֹ אֵצֶל זוֹ כְּמִין ג"ם; עוֹשֶׂה דֹּפֶן שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ יוֹתֵר עַל טֶפַח וּמַעֲמִידוֹ בְּפָחוֹת מִג' לְאֶחָד מֵהַדְּפָנוֹת, וְיַעֲמִיד קָנֶה { כְּנֶגֶד הַכֹּתֶל } (טוּר) כְּנֶגֶד אוֹתוֹ טֶפַח, וְיַעֲשֶׂה לָהּ צוּרַת פֶּתַח שֶׁיַּעֲמִיד קָנֶה עָלָיו וְעַל הַטֶּפַח, וּכְשֵׁרָה אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּנֶה שֶׁעַל ב גַּבֵּיהֶן אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן. { הַגָּה: וְאִם הַטֶּפַח וְהַדֹּפֶן מַגִּיעַ לַסְּכָךְ, אֵין צָרִיךְ קָנֶה עַל גַּבֵּיהֶן } (מָרְדְּכַי והגה"מ פ"ד); { וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ בְּצוּרַת הַפֶּתַח עֲגֻלָּה הוּא לְנוֹי בְּעָלְמָא } (כ"כ הַמָּרְדְּכַי). ג הָיוּ לָהּ שְׁנֵי דְּפָנוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ וּבֵינֵיהֶם מְפֻלָּשׁ, עוֹשֶׂה דֹּפֶן שֶׁיֵּשׁ בְּרָחְבּוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים וּמַשֶּׁהוּ, וּמַעֲמִידוֹ בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לְאֶחָד מִשְּׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, ג וּכְשֵׁרָה; וְגַם בָּזֶה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת צוּרַת פֶּתַח, שֶׁיִּתֵּן קָנֶה מֵהַפַּס עַל הַדֹּפֶן הָאַחֵר; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין זֶה צָרִיךְ צוּרַת פֶּתַח. { הַגָּה: אֲבָל אִם אִיכָּא דֹּפֶן ז' בְּלֹא לָבוּד, אֵינוֹ צָרִיךְ כָּאן צוּרַת הַפֶּתַח עַד סוֹף הַכֹּתֶל, הוֹאִיל וְאִכָּא דֹּפֶן ז' שֶׁהוּא שִׁעוּר הֶכְשֵׁר סֻכָּה; וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין צְרִיכִים צוּרַת הַפֶּתַח כְּשֶׁהַדֹּפֶן שְׁלֵמָה; וּמַה שֶּׁנָּהֲגוּ בְּצוּרַת הַפֶּתַח כְּשֶׁיֵּשׁ לָהּ דְּפָנוֹת שְׁלֵמוֹת, אֵינוֹ אֶלָּא לְנוֹי בְּעָלְמָא } (רַ"ן וְהַמַּגִּיד פ"ד וְכָל בּוֹ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי). ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין דֹּפֶן אֶמְצָעִי כְּנֶגְדָּהּ; אֲבָל הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּאֶמְצַע הֶחָצֵר, רָחוֹק מִדָּפְנוֹת הֶחָצֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ אֶלָּא שְׁתֵּי דְּפָנוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, דַּי לָהּ בְּתִקּוּן הַמַּתִּיר כִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת הָעֲשׂוּיוֹת כְּמִין גַּם. ה כְּשֶׁהִכְשִׁירוּ בִּשְׁתֵּי דְּפָנוֹת הָעֲשׂוּיוֹת כְּמִין ג"ם בְּטֶפַח וְצוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בִּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת פְּתָחִים הַרְבֵּה שֶׁאֵין בָּהֶם צוּרַת פֶּתַח שֶׁכְּשֶׁתְּצָרֵף כָּל ד הַפָּרוּץ יִהְיֶה מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, כְּשֵׁרָה { רַק שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַפְּתָחִים } ה { בַּקְּרָנוֹת, כִּי הַמְּחִצּוֹת צְרִיכִין לִהְיוֹת מְחֻבָּרִים כְּמִין ג"ם } (רַ"ן); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶם פִּרְצָה יְתֵרָה עַל י' אַמּוֹת; וְאִם יֵשׁ בָּהּ צוּרַת פֶּתַח, אֲפִלּוּ בְּיוֹתֵר מֵעֶשֶׂר. וּלְהָרַמְבָּ"ם, אֲפִלּוּ יֵשׁ לָהּ צוּרַת פֶּתַח, אִם יֵשׁ לָהּ פִּרְצָה יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר, פְּסוּלָה אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ. { הַגָּה: וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו לַעֲשׂוֹת מְחִצּוֹת } ו { שְׁלֵמוֹת, כִּי אֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בְּדִין הַמְּחִצּוֹת } (כָּל בּוֹ); { וּמִי שֶׁאֵין לוֹ כְּדֵי צָרְכּוֹ לַמְּחִצּוֹת, עָדִיף אָז לַעֲשׂוֹת ג' מְחִצּוֹת שְׁלֵמוֹת, מִד' שֶׁאֵינָן שְׁלֵמוֹת } (מַהֲרִי"ל). ו נָעַץ ד' קֻנְדְּסִין, בֵּין בְּאֶמְצַע הַגַּג בֵּין עַל שְׂפַת הַגַּג, וְסִכֵּךְ עַל גַּבָּן, פְּסוּלָה; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בְּנָעַץ עַל שְׂפַת הַגַּג, מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: ז גּוּד אַסִיק מְחִצָּתָא. ז סִכֵּךְ עַל גַּבֵּי מָבוֹי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֶחִי (פֵּרוּשׁ עֵץ כְּעֵין עַמּוּד), אוֹ עַל גַּבִּי בְּאֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּסִין (פי' קַרְשֵׁי עֵץ סְבִיבוֹת הַבְּאֵר לַעֲשׂוֹת רה"י), הֲרֵי זוֹ סֻכָּה כְּשֵׁרָה לְאוֹתוֹ שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג בִּלְבַד, מִתּוֹךְ שֶׁלֶּחִי זֶה וּפַסִין אֵלּוּ מְחִצּוֹת לְעִנְיַן שַׁבָּת, נַחְשֹׁב אוֹתָם כִּמְחִצּוֹת לְעִנְיַן סֻכָּה { וְאֵין לְהַתִּיר אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁלֶּחִי וּפַסִּין } ח { מַתִּירִין לְעִנְיַן שַׁבָּת, דְּאָז שַׁיָּךְ מִגּוֹ } (רַ"ן). ח סִכֵּךְ עַל גַּבֵּי ט אַכְסַדְרָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ פְּצִימִין, בֵּין שֶׁהָיוּ נִרְאִים מִבִּפְנִים וְאֵין נִרְאִין מִבַּחוּץ, בֵּין שֶׁהָיוּ נִרְאִים מִבַּחוּץ וְאֵין נִרְאִים מִבִּפְנִים, כְּשֵׁרָה; לֹא הָיוּ לָהּ פְּצִימִין, פְּסוּלָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סֻכָּה הָעֲשׂוּיָה כְּמָבוֹי, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ אֶלָּא ב' צִדֵּי הָאַכְסַדְרָה, וְאֶמְצַע הָאַכְסַדְרָה אֵין בּוֹ כֹּתֶל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ אֵין לוֹ פְּצִימִין (פְּצִים פֵּרוּשׁ לֶחִי וּמְזוּזָה) { כָּל זֶה הוּא לְשׁוֹן הָרַמְבָּ"ם, אֲבָל אֲחֵרִים חוֹלְקִין; וְלָכֵן אֵין לַעֲשׂוֹת סֻכָּה בִּכְהַאי גַּוְנָא. } ט הָיוּ דָּפְנוֹתֶיהָ גְּבוֹהִים שִׁבְעָה וּמַשֶּׁהוּ וְהֶעֱמִידָם בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לָאָרֶץ, כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ הַגַּג גָּבוֹהַּ הַרְבֵּה וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִכֻוָּן כְּנֶגְדָּן; וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ מְכֻוָּן מַמָּשׁ, רַק שֶׁהוּא בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה כְּנֶגְדּוֹ, כְּשֵׁרָה; וְאִם אֵינָהּ גְּבוֹהָה אֶלָּא עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֲפִלּוּ אֵין בַּדֹּפֶן אֶלָּא אַרְבַּע וּשְׁנֵי מַשְׁהוּיִין, כְּשֵׁרָה, שֶׁמַּעֲמִידָהּ בָּאֶמְצַע וְאַמְרִינָן לָבוּד לְמַעְלָה וּלִמַטָּה, וְחָשׁוּב כְּסָתוּם; הָיוּ הַדְּפָנוֹת גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, פְּסוּלָה. י הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בֵּין הָאִילָנוֹת, וְהָאִילָנוֹת דְּפָנוֹת לָהּ; אִם הָיוּ חֲזָקִים, אוֹ שֶׁקָּשַׁר אוֹתָם וְחִזֵּק אוֹתָם עַד שֶׁלֹּא תְּהֵא י הָרוּחַ מְצוּיָה מְנִידָה אוֹתָם תָּמִיד, וּמִלֵּא בֵּין הָאֲמִירִים (פֵּרוּשׁ הָעֲנָפִים) בְּתֶבֶן וּבְקַשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּנִיד אוֹתָם הָרוּחַ, וְקָשַׁר אוֹתָם, הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה; עַל כֵּן אֵין נָכוֹן לַעֲשׂוֹת כָּל הַמְּחִצּוֹת מִירִיעוֹת שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּלֹא קָנִים, אַף עַל פִּי שֶׁקְּשָׁרָן בְּטוֹב, זִמְנִין דְּמִנְתְּקֵי וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ וְהָוֵי לֵיהּ מְחִצָּה שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בִּפְנֵי רוּחַ מְצוּיָה; וְהָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בִּסְדִינִים, טוֹב שֶׁיֶּאֱרֹג בַּמְּחִצּוֹת קָנִים בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה. יא עוֹשִׂים מְחִצָּה מִבַּעֲלֵי חַיִּים, שֶׁיִּקְשֹׁר שָׁם יא בְּהֵמָה לַדֹּפֶן. יב יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מֵחֲבֵרוֹ דֹּפֶן לַסֻכָּה, לְהַכְשִׁירָהּ; וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֵדַע אוֹתוֹ שֶׁהָעֳמַד שָׁם שֶׁבִּשְׁבִיל מְחִצָּה הָעֳמַד שָׁם; אֲבָל בַּחֹל, אֲפִלּוּ אִם הוּא יוֹדֵעַ, שַׁפִּיר דָּמִי. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּיוֹם טוֹב אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא בְּאוֹתָן ג' דְּפָנוֹת הַמַּתִּירִים הַסֻּכָּה; אֲבָל בְּדֹפֶן רְבִיעִית, שָׁרֵי } (הַשָּׂגַת הָרַאֲבָ"ד וְהַמַּגִּיד פ"ד דְּסֻכָּה) { וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שס"ב } (סָעִיף ה'). יג הַסוֹמֵךְ סֻכָּתוֹ עַל כַּרְעֵי יב הַמִּטָּה וְהַכְּרָעַיִם הֵם מְחִצּוֹת, אִם יֵשׁ בָּהּ גֹּבַהּ י' טְפָחִים מִן הַמִּטָּה לַסְכָךְ, כְּשֵׁרָה; וְאִם לָאו, פְּסוּלָה. וְאִם סָמַךְ הַסְכָךְ עַל עַמּוּדִים וְהַכְּרָעַיִם הֵם דְּפָנוֹת, אֲפִלּוּ אֵין גֹּבַהּ עֲשָׂרָה מֵהַמִּטָּה עַד הַסְכָךְ, כְּשֵׁרָה, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ י' טְפָחִים מֵהָאֶרֶץ עַד הַסְכָךְ.

באר היטב – סימן תרל – דיני דפנות הסכה

א א לדפנות. עיין ב"ח ובתשובת יד אליהו סי' ל"ג. עצי הסוכה של הסכך או של דפנות שנעשו מעצי אשר' או מאיסורי הנאה עיין בספר קרבן חגיגה דף מ"א וביד אהרן סי' תרכ"ט: ב ב גביהן. עיין מ"א שכתב להתיר: ג ג וכשר'. ובסוכ' גדולה שהשלישית רחוק' ממנ' יותר מג' צ"ע. מ"א: ה ד הפרוץ. פי' חשבינן הפרוץ משני רוחות הפרוצים לגמרי עם הפירצ' שבחלל הפתחים והוא בכלל מרוב' על העומד שיש בשני המחיצות והטפח ואז מותר אבל עכ"פ יהיה במחיצות עצמן עומד מרוב' על הפרוץ. וכתב הט"ז נראה לי דיש חילוק בדבר כשאין פירצה גדולה רק כל הפירצות כל אחד בפני עצמו פחות מג' אז מותר אפי' בפרוץ מרוב' באות' מחיצ' כיון דאמרי' לבוד הוי כל העומד כסתום משא"כ אם יש פירצ' אחת גדול' יותר מג' טפחים אז צריך שיהי' עכ"פ באות' מחיצ' עומד מרוב' אלא הקולא בזה דאע"פ שבכלל הפרצה הזה פרוץ מרוב' ע"ש: ה בקרנות. פי' בכל הקרנות אבל אם שני מחיצות מחוברים שרי. מגן אברהם: ו שלימות. כתב מט"מ נהגו לעשות עיגול בתוך הפתח אבל אותן סוכות הבנויות משנ' לשנ' בפתח גמור א"צ אותו עיגול ואפי' מנהגא ליכ'. כתב מהרי"ל מהר"ש היה מסמן למחיצות הסוכ' כדי לראות סדר עמידתן שלא ישנה משנה לשנה וכן הוא בירושלמי והקמות את המשכן כמשפטו וכי יש משפט לקרשים אלא קרש שזכ' ליתן בצפון ינתן לעולם בצפון: ו ז גוד אסיק. פי' כאלו מחיצות הבית עולות למעל' וא"כ צריך שיעשה ד' קונדיסין בשפת הגג עכ"פ מג' צדדים מכוון נגד כותל הבית. ט"ז: ז ח מתירין. כלומר דוקא כשהלחי עומד אצל המבוי והפסין דוק' בשדה ולא בחצר: ח ט אכסדרה. כתב הט"ז מי שרוצה לעשות סוכה בבית שלו ולפרוץ הגג למעל' כמו שנוהגים וכותלי הבית יהיו כותלי הסוכ' דהיינו שרוצה לעשות הסוכ' בזויות של כותל מזרח וכותל דרום ויש קורה אחת מונחת כל השנה למעלה כנגדו באורך הבית סמוך לאותן זויות ותהיה הסוכה באות' חלק הזויות עד הקורה נמצא שאין לסוכ' מחיצות רק שנים של הבית ושלישית אין לה רק שהקורה שלמעלה אמרינן יורד וסותם עד למטה ויהי' לה ג' מחיצות דדי בזה רק שישים שני קנים תחת הקורה אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום מחיצה הג' דהיינו במקום שכל' הסכך של הסוכ'. וטעם קנים אלו כדי שיהי' כצ"ה בדופן הג' מחמת התקרה שעל שני הקנים שהרי אין כאן מחיצ' ג' ממש אלא מחמת פי תקרה יורד וסותם וע"כ צריך צורת הפתח עיין שם: י י הרוח. אפי' עומדת בבית שאין שם רוח אינה מחיצ' מ"א ועיין בהלק"ט חלק ב' סי' נו"ן שיור' פנים להכשיר סוכ' שדפנותיה עשויות מסדינין דקים שהית' הרוח מזיזה אותם אלא שהיתה נתונה בחצר מוקפת מחיצות גבוהות ע"ש. ועיין סי' ר"מ סעיף ו': יא יא בהמה. וצריך שתה' מתוחה למעלה או שתהא גבוה כ"כ שאף שתמות ותפול תהיה גבוה י'. ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג' צריך לגודרו ב"ח וכתב המ"א בס"ק י"ד דאם סמך הסכך ע"ג בהמ' פסולה מפני שאין לה קבע ע"ש. ומה"ט כתב הט"ז בס"ק י"א דעשיית דופן מבהמ' לא מיירי רק להכשיר' וכמ"ש סי"ב אבל לא בכל המחיצות עיין שם: יג יב המט'. פי' דבר זה עיין בט"ז:

מגן אברהם תר״ל – סימן תרל – דיני דפנות הסכה

א׳ אמרי' בסוכ' סוף דף י"ו פס ד' ומשהו מוקים ליה פחות מג' לדופן ומתיר משום דופן וכתבו התו' ס"ל דאמרי' ב' כהלכתן ותימא דיעש' ב' קנים שיש בכל א' חצי טפח ומשהו ומוקי חד פחות מג' סמוך לדופן והשני בפחות מג' מהראשון וי"ל משום דאמרי' ספ"ק דעירובין כל מחיצה שאינ' של שתי וערב אינה מחיצ' עכ"ל, וכ' הרש"א דהיינו לר"י בר יהוד' אבל אנן ק"ל דקנה קנה פחות מג' הוי מחיצה לסוכה וכדאי' בגמ' דף ז' אבל מחיצה של ערב פחות פחות מג' לא וכ"כ הרא"ש פ"ב סי' מ' וזהו דוחק גדול שבערב לא מהני כיון דלא מהני אלא בשיירא ובשתי מהני אף על גב דלא מהני אלא בשיירא והר"ן כתב גבי פס ד' ומשהו כו' בסוכה העשוי' כמבוי מיירי ודוקא בפס ד' דאיכ' בעומד שיעור ראוי אבל בטפח ומוקי לה בי מיצעי פחות מג' להך גיסא ופחות מג' להך גיסא לא סגי כיון דליכא בעומד שיעור ראוי עכ"ל, וכ"כ גבי וצריכא נמי צ"ה דבעי טפח שוחק פחות מג' וצ"ה של ד' וכ"כ הג"מ דבעינן ז"ט כדי הכשר סוכה וא"כ צ"ל הא דתניא דמהני קנה קנה פחות מג' היינו כשעוש' ד' דפנות אבל כשעושה ג' דפנות בעי ב' שלימות דעריבן ושלישית בטפח וצ"ה וכ"כ הר"ן בהדיא גבי ב' כהלכתן ע"ש וא"כ אין אנו צריכין לידחק בדברי התוס' לומ' שהם שלא אליבא דהלכתא כמ"ש רש"א אלא גם הם ס"ל כיון דלא הוי מחיצה אלא בשיירא כמ"ש סימן ש"ס לא הוי מחיצה גמורה ולא מהני אא"כ יש ד' דפנות בקנה קנה פחות מג' וכן משמע בטור ס"ז וכן כוונת הרא"ש והטור ומ"ש התוס' שאין חילוק היינו קודם דידעינן סברא: כנגד הכותל. היינו כנגד סוף המקצוע השני כזה /במקור מופיע שרטוט/ טפח וכמש"ל בשם הר"ן והג"מ: ב׳ והדופן מגיע. צ"ע דדופן מאי בעי הכא דהא הקנה שע"ג מונח על הטפח והקנה שכנגדו כמש"ל וכ"ה במרדכי בהדיא ואם ב' הקנים מגיעות וכו' ומ"מ צ"ע דבירושלמי איתא פיאה [פי' קליעת הזמור' המתוחה מאילן לאילן] מצלת בסוכה ואין סוף סכך מצלת מה בין זה לזה זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך ע"כ א"כ היאך מתיר המרדכי והג"מ אף על פי שלא נעשה לכך וצ"ע ולכן יש להחמיר ועיין בטור ס"ז וסי' שס"ג סכ"ו: ג׳ וכשר'. דזה מקר' ב' דפנות דעריבן כיון דפרוץ פחות מג' ואיכא ד' שיעור עומד [ר"ן] ומשמע דאפי' הסוכה רחבה הרבה כשר אף על פי שהשלישית רחוק' ממנו ואפשר דדוקא בסוכ' קטנה כשר אבל בסוכה גדול' שהשלישית רחוק' ממנו יותר מג' פסול וצ"ע: ד׳ בד"א כו. דברי הרב"י צ"ע דז"ל הר"ן סיכך ע"ג מבוי שיש לו לחי כשרה מיירי במבוי שאינו מפולש וסוכה כלפי חוץ רחוק מדופן האמצעי וכו' ומוכח בגמ' שהעוש' סוכתו בכה"ג כיון שאינ' מפולשת לגמרי כמו העושה סוכתו במבוי באמצע החצר רחוק מדפנות החצר נתרת בטפח שוחק פחות מג' סמוך לדופן כשם שנתרית בו סוכה דאית לה ב' דפנות דעריבן ולא הצריכו פס ד' אלא בסוכה שהיא מפולשת ואין דופן אמצעי כנגד' עכ"ל, וכוונתו כמ"ש התוס' ע"ש והרב"י הבין מ"ש כמו העושה סוכתו וכו' ר"ל דאף זה כשר בטפח וקשה דא"כ תלי תניא בדלא תניא אבל כוונתו דר"ל דהעושה סוכתו בכהאי גוונא כלומר שיש ג' דפנות אף על פי שהיא מפולש' שסיכך רחוק מדופן ג' מ"מ אינה מפולשת לגמרי כמו העושה סוכתו כמבוי באמצע החצר וכו' דהתם ליכא ב' דפנות דעריבן [אבל הכא דאיכא שני דפנו' דעריבן] סגי בטפח שוחק כנ"ל ברור בדברי הר"ן דאטו בגמ' סוכ' במבוי מיירי ע"פ בשד' במקו' שאין מחיצה כנגדה אלא ע"כ לא מהני אא"כ איכא ב' דפנות דעריבן וע' בתו' ורש"י דף י"ח ע"ב: ה׳ הפרוץ יהיה מרובה. נ"ל דעכ"פ בעינן בעומד שיעור מקום או שעושה ד' דפנות כמ"ש ס"ב: ו׳ מרובה על העומד. פי' עם שתי הדפנות הפרוצות אבל אם באותן שתי הדפנות השלימות פרוץ שבהן מרובה על העומד שבהן אסור: ז׳ בקרנות. פי' בכל הקרנות אבל אם ב' מחיצות מחוברין שרי וכ"כ הר"ן בהדיא כמ"ש ס"ב: ח׳ נעץ כו'. עסי' שמ"ה סי"ו דכשאין מחיצות הבית ניכרים לכ"ע לא אמרי' גוד אסיק דהא אפי' בעמוד י' מועיל בשבת ופסול בסוכה כמ"ש סי' תרל"ג כ"ש זה: מ"ש הע"ש כאן בשם הש"ג דאמרי' חוקקין לא קי"ל הכי דוק בפוסקים ע"ל סי' שמ"ה ס"י ובסוכה דף ד': ט׳ סיכך ע"ג מבוי. המחבר סתם כלשון הרמב"ם ורש"י והרא"ש דס"ל דאפי במבוי מפולש מכשירי' דמדאורייתא לחי מחיצה מעלויתא היא וה"ל ג' מחיצות ואף על גב דמדרבנן אסור לטלטל בג' מחיצות בשבת דסוכה מותר משום מצות סוכה ודעת הר"ן ותוס' דדוק' במבוי סתו' כמ"ש ובפסין אף על גב דלא התירו אלא לעולי רגלי' מ"מ כיון דמדאורייתא מחיצה מעלייתא הוא ורבנן הוא דגזרו וגבי סוכה לא גזרו כ"כ התו', וק' דא"כ למה לא התירו במבוי מפולש מה"ט וי"ל דשאני התם דאין לו היתר כלל לעולי רגלים משא"כ כאן דיש היתר לעולי רגלים: י׳ במקום שלחי וכו'. כלו' דוקא כשהלחי עומד אצל המבוי והפסין דוקא בשדה ולא בחצר: י״א מבפנים כשרה. דאמרי' פי תקרה יורד וסותם: י״ב אחרים חולקים. וס"ל דאפי' ע"י פצימין לא אמרי' פ"ת יורד וסותם כיון ששני הדפנות אין מחוברין כמין ג"ם כמ"ש ססי' שס"א ומשמע נמי קורה רוחב ד' כמ"ש שם, והב"ח דקדק מל' הטור דדי ברוחב טפח ע"ש ואין להקל, ולפי מ"ש בח"ש פסולה כיון שלא נעשה התקרה אלא לצורך האכסדרה ולא לצורך הסוכה אבל מהרש"א חולק עליו וכ"כ הב"ח דדוקא כשעושה הסוכה סמוך לאכסדר' אז פסולה דהתקר' לגוואי עבידא ולא לבראי ואם ב' דפנות כמין ג"ם ובשלישי פצימין בולטין טפח מהני ומיהו משמע ברא"ש דבעי' נמי צ"ה וכתב הב"ח דהיינו דוקא בנרא' מבחוץ ושוה מבפנים אבל נראה בפנים ושוה בחוץ לא בעי צ"ה ואינו מוכרח ע"ש כי קצרתי: י״ג ג"ט פסולי'. שהגדיים בוקעים תחתיו: י״ד העושה סוכתו כו'. ולא סמכה ע"ג האילן דאל"כ אין עולין לה בי"ט כמ"ש סי' תרכ"ח ס"ג ועמ"ש שם דלא כב"ח, אבל סמך הסכך ע"ג בהמה פסולה מפני שאין לה קבע כמ"ש סי"א וע' בתו': ט״ו חזקים. משמע קצת בתוס' דאם רוב הדופן מן החזק כשרה עס"ה: ט״ז הרוח מצוי'. אפי' עומדת בבית שאין שם רוח אינה מחיצה עמ"ש סי' שט"ו: י״ז קנים בפחות מג'. וא"כ אף שהרוח מנענע היריעות מ"מ נשארו מחיצות בקנים [ב"ח] ולפ"ז מ"ש ס"א אם עשו רק ג' דפנות לא מהני קנים בלא יריעות ע"ש: י״ח שיקשור. וצריך שתהא מתוחה למעלה או שתהא גבוה כ"כ שאף שתמות ותפול תהיה גבוה י', ואם יש חלל בין רגליה גבוה מג' צריך לגודרו [גמ'] והמאור ובס' יראים כ' דלא חיישי' למיתה כסתם משנה פ"ג דגיטין וע' בגמ' ותוס': י״ט שלא ידע. דאז הוי כמחיצ' העשויה בשוגג אבל בהמה הוי כעץ בעלמא ואסור להעמידה בי"ט לדופן ג' וכ"כ רי"ו: כ׳ אפי' אין גבוה. מ"ד אמכניס מטתו בסוכה דמותר לישב עליו אף על פי שאין גבוה י' מן המטה לסכך:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תר״ל

א׳ כשרים לדפנות. דמשמעות הכתוב דסוכות תעשה באספך מגרנך קאי אסכך דוקא דדפנות לא איקרי סוכה כפשוטו של פסוק זה דהא דדרשי' בסכת בסוכות היינו מיתורא לדפנות והיינו פסוק אחר שהוא בסוכות תשבו אבל קרא דבאספך אינו יתור ופשטי' קאי על הסכך שהוא פשוטו של לשון סוכה דהיינו הסכך: ב׳ ומעמידו בפחות מג'. דאז הוי לבוד ונחשב כאלו ד' טפחים הוי מחיצה וכיון ששיעור סוכ' ז' טפחים הרי יש כאן רוב ההכשר: ג׳ ויעשה לה צ"ה. כזה והוי כאלו הדופן הג' ג"כ שלימה: ד׳ לנוי בעלמא. וראוי לעשות כן משום דאמרי' זה אלי ואנוהו עשה סיכה נאה: ה׳ וגם בזה כו'. יש כאן טעות סופר בש"ע והג"ה וכן צריך להיות שיתן קנה מהפס על הדופן האחר (הג"ה) אבל אי איכא דופן ז' בלא לבוד א"צ כאן צורת הפתח עד סוף הכותל כו' ואחר הג"ה זו שייך ויש אומרים שא"צ זו צורת הפתח והיינו דיעה שמביא ב"י בשם הרא"ש שכאן שיש תיקון בפס ד' סגי בלא צורת הפתח ולא צריך צורת הפתח אלא בסעיף ב' שהתיקון בפס טפח שהוא תיקון גרוע מה שאין כן בכאן שיש תיקון טוב בפס ד'. והדיע' הראשונה ס"ל דכאן שהוא מפולש גרע מדלעיל וצריך תיקון טוב לא עדיף תיקון טוב בכאן מתיקון גרוע דהתם וצריך גם כאן צורת הפתח: ו׳ כל הפרוץ. פי' חשבי' הפרוץ משני רוחות הפרוצי' לגמרי עם הפירצה שבחלל הפתחים והוא בכלל מרובה על העומד שיש בשני המחיצות והטפח ואז מותר שכ"ה מבואר ברש"י וז"ל דכי מצרפת להו בהדי ב' הפרוצות ה"ל פרוץ מרובה ושרי עכ"ל. משמע אבל עכ"פ יהיה במחיצות עצמן עומד מרובה על הפרוץ. וא"כ קשה הא כ' רש"י לפני זה דדופן סוכה כשר אם יש מחיצה שתי בלא ערב אע"פ שיש ביניהם אויר פחות מג' והקנים של המחיצה כמלא אצבע אפ"ה כשר מטעם לבוד ובזה ודאי יש במחיצה עצמה פרוץ מרובה על העומד בלי צירוף מחיצות. וצ"ל דיש חילוק בדבר כשאין פירצה גדולה רק כל הפירצות כל א' בפ"ע פחות מג' אז מותר אפי' בפרוץ מרובה באותה מחיצה כיון דאמרי' לבוד הוה כל העומד כסתום משא"כ אם יש פירצה א' גדולה יותר מג"ט וצריך אתה להתיר מטעם דהוה כפתח אז צריך שיהי' עכ"פ באותה מחיצה עומד מרובה דאל"כ אין שם פתח על הפרוץ אלא הקולא בזה דאע"פ שבכלל הפירצה הוה פרוץ מרובה וזה מבואר בפשיטות להמעיין ברש"י ותמהני שלא נתבאר חילוק זה בפוסקים: ז׳ גוד אסיק מחיצתא. פי' כאלו מחיצות הבית עולות למעל' וא"כ צריך שיעשה ד' הקונדסין בשפת הגג עכ"פ מג' צדדים מכוון נגד כותל הבית כי היכי דליהוי הכשר מחיצות של הסוכה כדינה בארץ: ח׳ שיש לו פסין. פי' שהן ד' קורות נעוצות בד' רוחות זו כנגד זו שכל א' נוטה אמה לכאן ואמה לכאן: ט׳ סיכך ע"ג אכסדר'. פי' אכסדר' זו היא שני כתלים זה כנגד זה ומקצתה מקורה וסמוך לקירוי עד הקצה האחר סיכך הסכך נמצא שהסוכה זו אין לה אלא ב' כותלי'. ואם יש פצימין פי' עמודי' בולטי' ברוח הג' אע"פ שבסוכ' אחרת שאין לה אלא ב' כותלים ועשוי' כמבוי אמרי' בסעיף ג' צריך פס ד' ומשהו כאן די בפצימין דכיון שיש פצימין אמרי' פי תקרה יורד וסותם כלומר פי תקרה של האכסדר' שהוא הקירוי שיש לאכסדרה יורד וסותם נמצא הוה לסוכה דופן ג' אבל בלא פצימין לא אמרי' יורד וסותם כ"פ ה' המגיד לדברי הרמב"ם אלו ופצימין אלו אע"פ שאינם נראים בסוכה אלא לעומד תוצה מ"מ מועילים דהא הפצימין אינם למחיצת הסוכה רק שע"י אנו אומרים פי תקרה של אכסדרה יורד וסותם וע"ז כתב רמ"א שאחרים חולקים דהיינו רש"י ותוס' ואשר"י מפרשים שאין כותלים לאכסדרה לצד הסוכה אלא כותלי הבית רוצה לצרף לסוכה וע' בטור שיטה שלהם ולדידהו יש הרבה פצימין לאכסדרה פחות מג' בין כל א' הוין הפצימין מחיצות לסוכה וא"צ אז לומר פי תקרה יורד וסותם ע"ז כ' רמ"ח שאין לעשות הסיכה בכה"ג ולומר דפי תקרה יורד וסותם מהני במקום הדופן הג'. וכתב בלבוש שבדיעבד כשר בזה: ולא רציתי להאריך כאן בפי' דברי הטור ע"פ שיטת התוס' אלא דנ"ל ללמוד דין אח' מפירוש שלהם דהיינו במי שרוצה לעשות סוכה בבית שלו ולפרוץ הגג למעלה כמו שנוהגים וכותלי הבית יהיו כותלי הסוכה דהיינו שרוצה לעשות הסוכה בזוית של כותל מזרח וכותל דרום ויש קורה אחד מונחת כל השנה למעלה כנגדו באורך הבית סמוך לאותן זויות ותהי' הסוכה באותו חלק הזויות עד הקור' נמצא שאין לסוכה מחיצות רק שנים של הבית ושלישית אין לה רק שהקורה שלמעל' אמרי' יורד וסותם עד למטה ויהיה לה ג' מחיצות דדי בזה רק שישים שני קנים תחת הקורה אחד אצל כותל הבית ואחד במקום סיום מחיצה הג' דהיינו במקום שכלה הסכך של הסוכה וטעם קנים אלו כדי שיהי' כצ"ה בדופן הג' מחמת התקרה שעל שני הקנים שהרי אין כאן מחיצה ג' ממש אלא מחמת פי תקרה יורד וסותם וע"כ צריך צורת הפתח דע"כ לא מצרכי' פצימין לשיטת הטור אלא בסוכה שחוץ לאכסדר' דלא אמרי' תקרת אכסדר' יורד וסותם במקום מחיצה ג' דמחיצות אכסדר' נעשים להשתמש בתוכ' ולא חוצה להם כדאמרינן בגמ' בזה משא"כ כאן במחיצות הבית והסוכה בבית ודאי אמרי' פי תקרה יורד וסותם במקום מחיצה ג'. והא דלא אמרי' בסוכה דעלמא פי תקרה יורד וסותם ולא די בב' מחיצות לחוד דהתם התקר' אינה אלא של סוכה ולא הוה קביעות ע"כ אין לומר יורד וסותם כמ"ש הר"ן בזה אבל כאן הוה הקורה קביעות דהא לצורך הבית עשויה ומונחת שם ע"כ שפיר י"ל פ"ת יורד וסותם במקום מחיצה ג' כיון שיש שם גם צ"ה כמ"ש. ע' במקור הדין בשיטת הטור ותמצא שאין פקפוק כמ"ש: י׳ רק שהוא בתוך ג'. דאם יש שם ג' פסול כדלקמן סי' תרל"ב דאויר פוסל בג אפי' בסכך עצמו כ"ש כאן דהסכך גבוה ממנו ואנו רואין כאלו הסכך שוה עם המחיצ': י״א זמנין דמינתקי. כ"כ הטור בשם הר"פ. וק"ל ממ"ש בסי"א שיקשור שם בהמה לדופן ולא חיישי' דמינתקא ובהדיא אמרי' בפ"ק דב"ק שור דרכיה לנתוקי ואפ"ה כשר בסוכ' ק"ו ביריעות הקשורים בטוב וצ"ל דדוק' בכל המחיצות החמיר משא"כ בעשיית דופן מבהמה לא מיירי רק להכשרה וכמ"ש בס"ב: י״ב במחיצות קנים. דאז אפי' אם ינתקו היריעות יש מחיצה מחמת הקנים: י״ג ובלבד שלא ידע. דאילו ידע הוה קביעות ובנין קבע אסור בי"ט ומה"ט בדופן רביעית כיון דיש הכשר סוכה כבר לא מקרי תו בנין: י״ד הסומך סוכתו כו'. זו היא משנה הסומך סוכתו בכרעי המטה כשרה רי"א אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסול' מאי טעמא דר"י פליגי בה ר"ז ור' אבא בר ממל חד אמר מפני שאין לה קבע וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סיכך ע"ג המטה כשרה ופי' דבר זה בטור כל' הש"ע כאן דלפי הנרא' דמיירי במטה שיש בראש' סביב לה למעלה דפנות דהיינו שקורין אותו בל"א הימ"ל בע"ט ועיקר החילוק בין רישא לסיפא בל' הטור הוא בזה דבתרוייהו עושה מחיצות הסוכה מהדפנות של המטה שזכרנו והתנא קורא אותם כרעיים ומלמעל' עוש' הסכך וקרקע המטה היא קרקע הסוכ' אלא דבריש' הסכך נסמך על הדפנות אלו עצמן ואם ינטלו הדפנות של המט' יפול הסכך ע"כ פסול לר"י מטעם שאין לה קבע פי' שמקרקע המט' עד הסכך אין שם י"ט ולאידך מ"ד מפני שמעמיד' בדבר המקבל טומא' אבל בסיפא מיירי שאף ע"פ שהסכך היא ג"כ על דפנות המטה אלא שלא נסמוך עליהם אלא נעץ קונדסים בארץ ועליהם הניח הסכך כשר' אעפ"י שגם כאן מקרקע המט' י' טפחים להסכך מ"מ כשר כיון שאם תנטל המטה עדיין הסכך עומד וקרקע עולם תהי' קרקע הסוכה לא איכפת לן במה שמיעט אויר הסוכה במטה וכ' הרא"ש דר"י אתי לפרש דברי ת"ק ואינו חולק כי אין סברא שהת"ק יכשיר בפחות מי' טפחים דדיר' סרוחה היא וע"כ קי"ל כר"י. והקשה עוד למ"ד מפני שמעמיד בדבר המקבל טומאה אם סיכך על גבי חומת אבנים תהיה פסולה הואיל והעמיד הסכך בדבר שאין גידולו מן הארץ ובר"ן יש תירוץ על זה דטעם הפוסל במעמיד בדבר המקבל טומא' משו' גזירה שמא יבא לסכך בו כיון שאת' מתיר להעמיד הסכך בו מ"ה בחומת אבנים אין שייך זה דאין רגילים לסכך באבנים ופסק הרא"ש כמ"ד מפני שאין לה קבע ואין חילוק רק בין יש י' טפחים מהמט' לסכך או לא ולא איכפת לן במעמיד בדבר המקבל טומא' או בדבר מחובר וכן הוכיח ב"י מדברי רי"ף וכ"ד הטור וש"ע ולא כר"ן שחושש לדבר המעמיד ועמ"ש סי' תרכ"ט ס"ח בדין הנחת סולם:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תר״ל

תר״ל:ב׳קס״א א׳ מ"א פסקא המתחלת אמרי' בסכ' כו' וכתב התוס' ס"ל דאמרינן ב' כהלכתן. ר"ל דאותו פס ד' מוקי תמור' דופן א' מהני שני דפנות דבעי' כהלכתן והיינו דליכא רק דופן א' שלם דלא כהר"ן שמביא אח"ז: ב׳ וכתב מהרש"א דהיינו לר"י בר"י כו' רצה ליישב הברייתא שהביא התו' שם דתניא בסכה דף ז' דופן סכה כדופן שבת. ובלבד שלא יהי' בין קנה לחברו ג' טפחים: ג׳ ור"ל דמותר לעשות כל מחיצות הסכה ע"י קנים ושלא יהי' בין קנה לחברו ג' טפחים. דמחיצ' של שתי לחוד מהני ועז"כ מהרש"א והיינו לר"י בר"י. דשם בערובין דף ט"ז ע"ב פליגי ר' יודא ור"י בר"י. ביחיד או שיירא דהיינו ג' בני אדם ששבתו בבקעה והקיפו מחיצות לטלטל ע"י ועשו המחיצות ע"י קנים שאין בין אחד לחברו ג' טפחים דהיינו שתי. או ע"י חבלים לרחבו ואין בין חבל לחברו ג' טפחים דהיינו ערב. ס"ל לר' יודא בין לאדם א' ובין לשנים לא הותר לטלטל ע"י מחיצות גרועות הללו כ"א סאתים ר"ל שלא יהי' ההיקף מחזיק יותר מבית סאתים. אבל אם היו ג' בני אדם שאז נקראים שיירא הותר להם להקיף ע"י מחיצות גרועות הנ"ל כל צורכן: ד׳ ור"י בר"י ס"ל דאפי' לשיירא לא הותר כל צורכן כ"א סאתים לכ"א דהיינו בצירוף שש סאה: ה׳ ופסק שם רב נחמן כר' יודא. וס"ל להתוס' דסכה יש לה דין שיירא דמה שהותר בשיירא כדי צורכן אפי' יותר מסאתים לכ"א. כ"כ יש להתיר בסכ' משום מצות סכה. אם כן לר' יודא דס"ל וקי"ל כוותי' דמתירים לשייר' מחיצות גרועות דהיינו של שתי או של ערב כל צורכן ה"ה בסכ' אפי' ליחיד וכוותי' אתי' ברייתא דלעיל דף ז' דמתיר בסכה מחיצ' של קנה קנה והא דהצריך ר"א פס ד' ולא סגי בקנים. כקושיות התוס' דרצה ליתן תיקון גם לר"י בר"י אע"ג דלא קי"ל כוותיה. ולר"י בר"י כיון דאפי' בשיירא לא הותר כל צורכן ע"י מחיצות גרועות. ה"ה דלא הותר בסכ': ו׳ אבל מחיצ' של ערב כו' ר"ל ובא ליישב מ"ש התו' שם לפני זה ד"ה מ"ד כו' אהא דאמר ר"ח מחצלת ד' ומשהו מותרת בסכ' משום דופן. והיכי עביד תלה לה באמצע פחות מג' טפחים למט' סמוך לקרקע ופחות מג' למעל' סמוך לסכך והיינו דין המוזכר בסעיף ט' והקשו התו' הא סגי בשני חבלים כ"א רחב חצי טפח ומשהו ומוקי חד סמוך לסכך פחות מג' טפחים והשני סמוך לראשון פחות מג"ט. וגם סמוך לקרקע פחות מג"ט והוי מחיצ' גבוה עשר' כדאיתא בערובין ותי' התוספות וז"ל הא אמרינן התם בערובין דלא התירו אלא בשיירא עכ"ל התו' והיינו גמ' דערובין דף ט"ז הנ"ל. ולזה קשיא למהרש"א דאדרב' הא אמרינן מה דהותר בשיירא הותר גם בסכה כדאמרינן גבי קנה קנה פחות מג"ט כנ"ל. והא ל"ל דאזיל לר"י בר"י דהא כתבו התוספות דלא הותר אלא בשיירא. והא לר"י בר"י אפי' בשיירא לא הותר. וע"כ התו' אזלי לר' יודא. וע"ז כתב מהרש"א דדוקא מחיצות של שתי מהני בסכ' והיינו קנה קנה פחות מג"ט. אבל של ערב דהיינו ע"י חבלים אפי' לר"י דהותר כה"ג בשיירא מ"מ גרע משתי ולא הותר בסכה. ואייתי קצת ראי' מערובין דשתי עדיף מערב. וכן הזכירו התוס' הנ"ל ד"ה מ"ד כו' הנ"ל דס"ד לחלק בתרי לבוד בין שתי לערב: ז׳ והר"ן כתב ולא מוקי מימר' הנ"ל דרב אמי בפס ד' כמ"ש התוס' הנ"ל דהאי פת הוא משתי דפנות כהלכתן כנ"ל אלא מיירי שיש לו בלא"ה שתי מחיצות אלא שעשוי' כמבוי דבעינן עוד פס ד' וכמ"ש סעיף ג': ח׳ שיעור ראוי. ר"ל שיעור מקום חשוב דהיא ד' טפחים וצריכ' נמי צ"ה אהא דאמרינן דף ז' בסכה העשוי' כמין ג"ם דבעי' בשלישית טפח שוחק. כמ"ש סעיף ב' אמרינן דצריכא נמי צ"ה: ט׳ וצ"ה של ג' כצ"ל וכן הוגה בר"ן. דהא ע"י לבוד וטפח שוחק יש כאן ד' טפחים ולא בעי' עוד לרוחב הדופן שצ"ל ז' טפחים כי אם שלשה טפחים: י׳ וא"כ צ"ל הא דתני' דמהני קנה כו' ר"ל הא הר"ן ס"ל אפי' לדידן דקי"ל כר' יודא דמותר בשיירא מחיצה של שתי אפ"ה לא הותר בסכה. וע"כ צ"ל דמחיצות סכה חמיר' משיירא. ותיקשי בריית' דף ז' דהתיר' בסכה קשה קנה קנה פחות מג': י״א וא"כ אין אנו צריכים לדחוק כו' ר"ל כמ"ש לעיל בשם מהרש"א דר"א דמצריך פס ד' אזיל אליבא דר"י בר"י דלא מהני לדידיה מחיצ' של שתי בשיירא ואנן קי"ל כר"י כנ"ל: י״ב כיון דלא הוי מחיצה אלא בשיירא כו' ר"ל מ"ש התוס' בתירוצם וי"ל משום דאמרינן כו' כל מחיצ' שאינה של שתי כו' אם כן מחיצ' גרוע' היא ולכך לא הותר' בסכה היכי דליכא כ"א ג' דפנות: י״ג ומ"ש התוס' שאין חילוק. ר"ל שהתוס' כ' תחלה בא"ד על קושיא אחרת שהקשו מהאי ברייתא דקנה קנה פחות מג' וז"ל ואין שייך לחלק כלל בין סכה של ג' דפנות לסכה של ארבעה עכ"ל: י״ד היינו קודם דידעינן סברא. ר"ל קודם דאסקו אדעתייהו לחלק בין מחיצ' שלימה. ובין הנעש' ע"י לבוד ולכך הוי ס"ד כיון דמהני בד' דפנות ה"ה בג' דפנות. אבל בסוף דאייתי האי דערובין דלא הותר ע"י שתי או ערב לחוד רק בשיירא. הרי דמחיצ' ע"י לבוד גרועה ממחיצ' שלמה. שפיר יש לחלק בין ד' דפנות דמהני אפי' מחיצ' גרועה הנעש' ע"י לבוד: ט״ו אבל לא מהני היכי דליכא רק ג' דפנות. וכפי המובן פשוט מדברי מ"א משמע שבא ליישב דלפי פרושו א"צ לדוחק גדול שכ' לעיל לפי' מהרש"א לחלק בין שתי לערב. אלא דאין חילוק רק בין הנעשה ג' דפנות או ד' דפנות אולם זה ליתא דע"כ גם למ"א צ"ל אותו דוחק להתו' ד"ה מהו דתימ' כו' שהקשו על מימר' דר"ח דאמר מחצלת של ד' טפחים כו' הלא בשני חבלים שכ"א רחב חצי טפח ומשהו סגי. ותי' האמרינן בערובין דלא התירו אלא בשיירא עכ"ל כנ"ל ותיקשי קושית מהרש"א הא הברייתא התיר' בסכ' קנה קנה דלא הותר ג"כ אלא בשיירא. וע"כ צריך לחלק בין שתי לערב כנ"ל. ובדיבור זה א"א לחלק ולפרש כמ"ש מ"א בין ד' דפנות לג' דפנות חדא בשלמא בתוס' ד"ה בפחות מג' כו' שהקשו על מימרא דר"א בפס ד' דסגי בשני קנים כו' שפיר יש להעמיס בכונתם כמ"ש מ"א דהא הוזכר חילוק זה בדבריהם שכ' ואין שייך לחלק כלל בין סכה של ג' דפנות כו' אלא דתחלה קודם דידעו סבר' לא נרא' להם כלל לחלק כמ"ש מ"א אבל בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' דאין בדבריהם זכרון כלל לחלק בין ג' או ד' דפנות איך יסתמו התוס' דבריהם א"ו צ"ל כמ"ש מהרש"א לחלק בין שתי לערב. וחילוק זה הוזכר בתו' ד"ה מ"ד על ענין אחר ע"ש. ועוד אפי' נסבל זה הדוחק. איך בתו' ד"ה מ"ד כו' פשיטא להו לחלק בין ג' לד' דפנות ושוב אח"ז בד"ה בפחות מג' כו' כתבו תחלה שאין לחלק בין ג' או ד' דפנות עד דאייתי האי דכ"מ שאינה של שתי כו'. לכן נלע"ד דלא בא מ"א בפרושו ליישב שלא נצטרך לחלק בין שתי לערב אליביה דתו'. דודאי צ"ל כן לדברי התו' ד"ה מ"ד כו' כנ"ל: ט״ז וקצת ראי' לזה מלשון מ"א שסיים וא"כ אין אנו צריכים לדחוק בדברי התו' שהם שלא אליב' דהלכת' ולא הזכיר שאין צ"ל האי דוחק גדול שבזה התחיל דבריו. אע"כ כוונות מ"א במה שכתב תחל' וזה דוחק גדול שבערב לא מהני כו' עיקר כוונתו שהדין נרא' בעיניו דוחק לפסוק כן. וע"ז אייתי דברי הר"ן דבאמת אינו מחלק בין שתי לערב. אלא בין ג' או ד' דפנות. וא"כ י"ל לדינא גם התוספ' מודים דאין חילוק בין שתי לערב ומחלקים ג"כ כמו שכתב הר"ן. והונח לנו בזה שא"צ לדוחק של מהרש"א שדברי ר"א הם שלא אליבי' דהלכתא. וכמ"ש מ"א. וא"כ למסקנת התוס' ד"ה בפחות מג' כו' דס"ל כמ"ש הר"ן כדי שלא נצטרך לו' דר"א הוא דלא כהלכתא. גם התוס' חזרו ממ"ש בד"ה מהו דתימא כו' וגם הם ס"ל דאין חילוק בין שתי לערב קושייתם דד"ה מ"ד ג"כ מיושבת בהאי חילוק דג' או ד' דפנות: י״ז בש"ע בהג' א' וא"צ להעמידו כו' לאפוקי מדעת המחמירים בטור להעמידן דרך גדילתן. דהא קי"ל לקמן סי' תרנ"א סעיף ב' דבעינן בלולב וכן בכל המצות שיטול אותן דרך גדילתן. דכתיב בקרשי המשכן עצי שטים עומדים ומינייהו ילפי' לכל המצות. וא"כ דעת המחמירים דה"ה בדפנות בשלמא בסכך כתב הב"ח אע"ג דהסכך הוא מושכב מ"מ מיקרי דרך גדילתן. דהא גם באילן הענפים היוצאים ונטוי באילן המיסך על הארץ. וה"ה דגם בדפנות רשאי לעשות כן אפי' למחמירים. ולא הוי שלא כדרך גדילתן אלא במהפך העליון לתחתון: י״ח אי נמי שאני סכך דכל סכך הוא שלא כדרך גדילתן וא"א בענין אחר והטור כתב על דבריהם שא"צ כיון דהדפנות כשרים מכל דבר אפי' מה שאינו גדולי קרקע ובמה שאינו גדולי קרקע לא שייך דרך גדילתן. וא"כ לא גרע מה שהוא גדולי קרקע אפי' אינו מעמידו דרך גדילתו: תר״ל:ב׳קס״ג א׳ (ס"ק ג) וכשר' דז"מ ב' דפנות דעריבן ר"ל הא מבואר בסעיף ה' שלא יהיו פתחי' בקרנות שהמחיצות צ"ל מחוברים ולכן כתב דז"מ עריבן ומחוברים כיון דהוא ע"י לבוד כו'. אבל בסכה גדולה כו' יותר מג' פסול: ב׳ דודאי פחות מג' ל"ל דמיירי. דא"כ לדעה קמייתא למה צריך צ"ה דנימא לבוד וכמו שא"צ מה"ט צ"ה בצד השני. א"ו דמיירי אפי' ברחב ג"ט דל"ל לבוד: ג׳ ולכן מצריך דעה א' צ"ה אבל ביותר מג' טפחים אפי' ע"י צורת הפתח פסול: ד׳ כן הוא לפי הגרסא שלפנינו. וזה דוחק דמיירי דוקא בשיעור מצומצם דהיינו ג' טפחים מצומצמים דבפחות מג"ט לא בעיא צ"ה. וביותר מג"ט לא מהני צ"ה. והעיקר לא ידעתי סבר' לחלק למה בג' טפחים מצומצמים מהני צ"ע וביותר לא מהני צ"ה. דהא כיון דאיכא ג"ט דל"ל לבוד הוא שוה לרחב ד' או ה' או יותר. לכן נלע"ד דט"ס הוא וצ"ל ויותר מיו"ד פסול. ור"ל עד יו"ד ויו"ד בכלל שם פתח עליו ולכן כשרה. אבל ביותר. דאין שם פתח עליו פסולה. וכי מפני צ"ה ביותר מיו"ד תליא בפלוגתא שכתב ש"ע סעיף ה' ע"ש: תר״ל:ב׳קס״ד א׳ (ס"ק ד) בד"א כו' דברי הרב"י צ"ע. דז"ל הר"ן. דדין זה שכתוב בש"ע למד הרב"י מדברי הר"ן: ב׳ סיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי הוא דין המוזכר בסעיף ז': ג׳ וסיכך כלפי חוץ. ר"ל אותה חצי מבוי שלצד הלחי א"כ הסכך מרוחק מדופן האמצעי חצי מבוי: ד׳ ומוכח בגמ כו' מדאמרינן התם דף ז' שדין זה בסיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי בשבת כשרה: ה׳ אע"ג דבסכ' דעלמא בעי' טפח שוחק. וכאן סגי בלתי. והטעם מיגו דמהני לענין שבת כמ"ש סעיף ז'. וה"ל למימר דאלו סכה דעלמא בעי פס ד' דהא מיירי לפי מ"ש הר"ן שסיכך לצד הלחי וליכא שני דפנות דעריבן: ו׳ או שהעושה סכה כה"ג כיון כו'. וכונתו כמ"ש התוס'. אין זה ענין לדינו של הרב"י אלא אגב אורחא מפורש כל דברי הר"ן דהוי קשיא לי' להר"ן קושית התו' דממ"נ באיזה מבוי מיירי. אי י"ל ג' מחיצות ולחי. למה צריך לענין סכה להתיר משום מיגו דמהני לענין שבת. ת"ל הא י"ל ג' מחיצות שלמות. ואי מיירי דאין לה רק שני מחיצות. א"כ אפי' לענין שבת לא מהני הלחי להתיר הטלטול מדרבנן (וע"ש במהרש"א) ולכן תי' דמיירי באינו מפולש דהיינו שי"ל ג' מחיצות. אלא שסיכך לצד הלחי. והרב"י הבין כו' דאף זה כו ר"ל גם בעושה סכתו כמבוי באמצע החצר רחוק מדופן החצר די לו בטפח וכמ"ש בש"ע וכוונות הר"ן דסיכך ע"ג מבוי שי"ל לחי וסיכך לצד הלחי סגי בטפח שוחק. דיש לו דין העושה סכה כמבוי באמצע החצר וע"ז הקש' מ"א דא"כ תלה תני' בדלא תניא דהא דין סיכך ע"ג מבוי כו' דסגי בטפח תניא דמוכרח בגמ' כנ"ל. והעושה סכה כמבוי באמצע החצר דדי לו בטפח לא תניא אלא הר"ן מסברא אמרי' לדעת הרב"י ואיך מביא ראי' לסיכך ע"ג. מבוי מסלה באמצע החצר: ז׳ אבל כונתו כו' דאדרבא כוונת הר"ן להיפך דסיכך ע"ג מבוי עדיף מסכ' כמבוי באמצע החצר. ובסכה כמבוי באמצע החצר. מודה הר"ן דבעי פס ד' כיון דאין הדפנות שמן הצדדים נמשכים עד דופן האמצעי: ח׳ ומ"ש הר"ן כיון שאינה מפולשת כו' כמו העושה כו' באמצע החצר ר"ל שסיכך ע"ג מבוי אינה מפולשת לגמרי ואינו כמו העושה הסכ' כו' באמצע החצר: ט׳ דאטו בגמ' כו' זה ראי' אחרת דא"א לדברי הרב"י א"כ ע"כ הא דבעי' פס ד' לא משכחת לה אלא בעוש' סכתו כמבוי ע"פ השדה: י׳ דליכא דופן אמצעי נגדה. אבל בעיר בכ"מ שעושה אותה הרי יש דופן כנגדה אף כי היא רחוקה מה בכך. וזה דוחק לאוקמי דוקא כה"ג: י״א דהתם ליכא שני דפנות דעריבן. אבל הכא סגי בטפח שוחק כצ"ל: י״ב וע' בתו' ורש"י דף י"ח דאמרי' התם סיכך ע"ג אכסדר' שאין לה פצימין (ופרושו מבואר בסעיף ח') אביי אמר כשר' דאמרי' פי תקר' יורד וסותם. ורבא אמר פסול' דלא אמרי' פ"ת יורד וסותם: י״ג וא"ל רבא לאביי אלה מעתה נפחת' דופן האמצעי הכי נמי. ופירש"י שעש' סכתו באמצע החצר וסיכך בנסרים עבים ונפחת דופן האמצעי יהי' כשר דנימא פי תקר' של הנסרים יורד וסותם. וא"ל אביי בהאי מודינא לך דהוי כמבוי מפולש. ופירש"י דכה"ג דרבים בוקעים והולכים בין ב' הדפנות שנשארו ועושים אותן קפנדריא מבטלים הפי תקרה. משא"כ בסיכך ע"ג אכסדרא דלא ניחא תשמישתי' כ"ה להיות רבים בוקעים ולעשותו קפנדריא אמרינן פ"ת יורד וסותם וכ' התו' דסברא זו משונ' הוא. וא"כ לרש"י כמו דאמרי' בעושה סכתו באמצע החצר דבקיעת קפנדריא של רבים מבטלים הפי תקרה. ה"ה די"ל דבקיעת רבים שעושים קפנדריא מבטלים דופן האמצעי של החצר שכננד הסכה מבלי להצטרף לסכ'. ואף שהתו' חולקים וס"ל דאין לחלק בין סיכך ע"ג אכסדר' לעושה סכה באמצע החצר ונפחת הדופן. מ"מ שלא לצרף דופן האמצעי של החצר דגרע מפי תקר' י"ל דמודים התוס' דרבים מבטלים ולא תצטרף: תר״ל:ב׳קס״ה א׳ (ס"ק ה) הפרוץ כו' שיעור מקום היינו רוחב ד' טפחים כמ"ש סעיף ג' במבוי: ב׳ ד' דפנות שאז אפי' קנה קנה מותר ובלבד שלא יהי' בין א' לחברו ג' טפחים דכן הוא מסקנת מ"א כהר"ן לחלק בין ג' דפנות לד' דפנות וכמ"ש מ"א ריש הסי': תר״ל:ב׳קס״ז א׳ (ס"ק ז) בקרנות. פי' בכל כו' ודע שכ' הר"ן דאם פתח בקרנות ועי"ז אין מעורבים אפי' י"ל צ"ה לא מהני והכריח הדבר ע"ש: תר״ל:ב׳קס״ח א׳ (ס"ק ח) נעץ כו' דכשאין כו' ניכרות. כיון שהגג בולט במשך ע"ג מחיצות הבית. אף שהעמיד הקונדסין נגד סוף הדופן ולא על הגג במקום שכבר כלה המחיצ' שתחתי' אפ"ה לא אמרי' גוד אסיק כו' דכן מבואר סי' שמ"ה לענין שבת. ומיניה ילפי' לסכה בק"ו: ב׳ דהא אפי' בעמוד כו' והיינו מטעם גוד אסיק: ג׳ כמ"ש סי' תרל"ג בסכה שהיא גבוה למעל' מך'. ובנה בה אצטבא למעט גובה' אם האצטבא רחוק מן הדפנות ד"א דל"ל דופן עקומה. אפי' האיצטבא גבוה יו"ד אפ"ה פסול'. אפי' ע"ג האיצטבא ולא אמרינן ניהו דא"א לצרף לו מחיצות הסכ' שהן רחוקים יותר מד"א. מ"מ נימא באצטבא גופא גוד אסיק מחיצת' ולא יצטרך כלל לדפנות הסכ' כמו בעמוד לענין שבת. הרי חזי' דיש מקום אע"ג דבשבת אמרי' גוד אסיק מ"מ כה"ג בסכה לא אמרי' גוד אסיק. כ"ש באין מחיצות ניכרות דבשבת לא אמרי' גוד אסיק כ"ש דבסוכ' בכה"ג לא אמרינן גוד אסיק: ד׳ דאמרינן חוקקים ר"ל אם יש עמוד עב מרובע ויש בו כדי לחקוק ויהי' כפסי ביראות דיומד כמין ג"ם. ולא קי"ל הכי אלא לא אמרי' חוקקים: תר״ל:ב׳קס״ט א׳ (ס"ק ט) סיכך כו' סתם כלשון הרמב"ם. ר"ל שלא ביאר הכונ' או כפירש"י. והרא"ש. או כפי' התוס' והר"ן. משום מצות סכה דאמרינן מיגו להיפך מדהוי דופן לענין סכה ה"ה לענין שבת. כ"כ הר"ן: ב׳ למה לא התירו כו ר"ל להתו' דס"ל הכי כמ"ש לעיל: ג׳ לעולי רגלים וכיון שהיו הולכים לדבר מצו' התירו להם חז"ל ה"ה לצורך מצות סכה משא"כ מבוי מפולש דלא הותר הטלטול בשוס ענין: תר״ל:ב׳קע״א א׳ (ס"ק יא) מבפנים כו' דאמרינן פי תקרה כו' ר"ל בצירוף הפצימים אמרי' פי תקרה: תר״ל:ב׳קע״ב א׳ (ס"ק יב) אחרים כו' והב"ח כו' דדי ברוחב טפח ואע"ג דלענין שבת בעי' שיהי' רוחב ד' כמ"ש לעיל סי שס"א. שאני התם דבעי' למימר פי תקרה כו' ולעשות ע"י מחיצ' שלמה. משא"כ כאן דלא בעי' פי תקרה כ"א למחיצ' ג' דסגי בטפח. ה"ה דסגי שתהי' התקר' רחב טפח: ב׳ ולפי מ"ש בח"ש כו ר"ל לפי מ"ש רמ"א שיש להחמיר כדעת האחרים החולקים על הרמב"ם ומכלל החולקים הם התוס'. והח"ש מפרש דהתו' ס"ל דאביי ורבא דפליגי בסיכך ע"ג אכסדר' שאין לה פצימים דאביי ס"ל דאמרי' פ"ת ורבא ס"ל דלא אמרי' פ"ת דהני קורות לאו להכי עבידי. ופי' התו' דמיירי שיש לסכ' שני דפנות דעריבן. אלא דבמחיצ' ג' פליגי אביי ורבא אי אמרינן פ"ת להשלים הטפח שוחק דבעי' בדופן ג' וקי"ל כרבא דלא אמרי' פ"ת כה"ג. ומפרש מהרש"ל דהתוס' ס"ל דאביי ורבא פליגי בסיכך ע"ג אכסדרא עצמה. והאכסדרא עצמה יש לה שני מחיצות דעריבן. ומיירי שהאכסדרא איננה מקורה למעל'. אלא בסוף המחיצ' מונח למעל' קורה. וס"ל לרבא דלא אמרי' פ"ת דלא נעשה לצורך הסכ': ג׳ ומהרש"א חולק דכה"ג מודה רבא דאמרי פ"ת. אלא מיירי כדפירש"י התם שהחצר מסובב באכסדראות ואין לאכסדראות מחיצות כ"א בתי החצר הם מחיצותי' ולצד החצר אין לאכסדראות מחיצות וסיכך תוך החצר מאכסדרא לאכסדרא שכנגד' והאכסדרא יש לה קירוי למעל' רחב יותר מד"א. וא"כ אין לצרף מחיצות הבתים לסכה ע"י דופן עקומ'. כיון דרחב יותר מד"א. רק שהסכ' עצמה יש לה שני דפנות דעריבן אלא שבדופן ג בעי' למימר פ"ת לעשותו טפח שוחק. ובזה ס"ל לרבא דל"א פ"ת דהתקר' לגואי עבידא. והיינו לצורך תחת האכסדרא ולא לצורך החוץ דהיינו אויר החצר מקום שסיכך. בולטים טפח מהני: ד׳ וכתב הב"ח דהיינו דוקא כו' דאמרי' התם דהיכי שיש לו פצימים רחב טפח מודה רבא דמהני. א"ד נרא מבפנים ושוה מבחוץ מהני. וא"ד נרא' מבחוץ ושוה מבפנים. דהני תרתי גווני מהני לענין שבת ועולין לשם לחי ה"ה דעולין לענין סכה במקום טפח שוחק. והקש' הרא"ש בנרא' בחוץ ושוה מבפנים ?לומ' מהני גבי סכה ניהו דמהני לענין שבת ועול' במקום לחי. משום דלא בעי' רק הכירא אבל בסכ' דהיושב בסכ' צריך לו בדופן ג' טפח א"כ מאי מהני במה שנרא' בחוץ. כיון דאינו נרא' ליושב בפנים. ותי' דמיירי דא"ל צ"ה. ומדאורייתא סגי בהכי דצ"ה עול' במקום דופן. ולא בעי הטפח כ"א מדרבנן. ולכן סגי גם אם אינו נרא' מבפנים רק בחוץ. משמע דלא הצריך הרא"ש צ"ה כ"א היכי דנרא' בחוץ ולא בפנים אבל היכא דנרא' בפנים אפי' לא נרא' בחוץ א"צ צ"ה. דהא לא איצטרך הרא"ש לחדש דמיירי דא"ל צ"ה. כ"א ליישב קושייתו דהא אילו נרא' לישב בפנים. והטעם צ"ל לדעת הב"ח בנרא' בפנים דלא בעי' צ"ה. אע"ג דבעלמא בכ"מ בעי' טפח שוחק וגם צ"ה וכמ"ש סעיף ב'. הכא עדיף ולא בעי' צ"ה דכה"ג סמכי' על פ"ת אע"ג דלגוואי עבידא. וכמ"ש הרא"ש שם בתי' השני ועז"כ מ"א ואינו מוכרח אדרבא משמע להיפך ניהו קודם דמסיק הרא"ש דמיירי דא"ל צ"ה לא הוי קשיא לי' כ"א באינו נרא' בפנים. אבל בנרא' בפנים הוי ניחא ליה. אבל בתר דאסיק דהאי נרא' מבחוץ ע"כ מיירי בא"ל צ"ה. א"כ כיון דאמרי' א"ד נרא' מבחוץ כו' וא"ד נרא' מבפנים כו' מסתמא בחד גווני מיירי דא"ל צ"ה. וגם בנרא' מבפנים בעי' צ"ה ולא סמכינן על פ"ת. ומ"מ לפי הנראה מדברי מ"א לדעת מהרש"א וב"ח דאם סיכך על גבי אכסדר' עצמה דמודה רבא היכי דא"ל ב מחיצות דעריבן דאמרינן פ"ת בשלישית. לא בעי' לא פצימין ולא צ"ה. והוא דלא כמ"ש הט"ז ס"ק ט'. ולא הבנתי דברי הט"ז כיון דהט"ז גופיה מודה למהרש"א וב"ח דכה"ג אמרי' פ"ת: תר״ל:ב׳קע״ד א׳ (ס"ק יד) העושה כו' ולא סמכינן ע"ג אילן. זהו לשון רש"י וכתב מ"א דטעמו של רש"י משום דאלו סמכ' על האילן אין עולין לה בי"ט: ב׳ דלא כהב"ח. ר"ל דהב"ח כתב דטעמו של רש"י דאי סמכה על האילן ה"ל כשסמכ' בכרעי המט' דפסול'. ואייתי ראי' ממ"ש התו' אהא דאמרי' דף כ"ג עשה בהמה דופן לסכה ר"י מכשיר. וכ התו' דמיירי דלא סמך הסכ' על הבהמ' דאל"כ ה"ל כסמך הסכ' ע"ג כרעי המט' דפוסל ר"י וע"ז כתב מ"א אבל סמך הסכ' ע"ג בהמ' פסול' מפני שא"ל קבע כמ"ש סעיף י"ג ועיין בתו: ג׳ ר"ל דראיית הב"ח מדברי התו ליתא. דהא דאמר ר"י אם סמך הסכ' בכרעי מטה פסול נאמר בגמ' דף כ"א ע"ב שני טעמים. ח"א מפני שאין לה קבע וח"א מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא: ד׳ ובפי' מ"ד מפני שא"ל קבע נחלקו רש"י ותו' דרש"י מפרש דר"י לטעמיה דסכה דירת קבע בעינן וע"ג מטה אין לה קבע דהא מטלטל' ע"י המט והתו' פירש שאין מקרקע המט עד הסכך גוב' יו"ד טפחים. א"כ ע כ דברי התו' שבדף כ"ג שכתב האי דעשה בהמ' דופן דע"כ מיירי שלא סמך עלי' דאל"כ ה"ל כסמכה בכרעי המט'. דוקא לפירש"י באין לה קבע אמורי'. דהאי טעמא גם בסמך ע"ג בהמ' שייכא דהא מטלטלת ע"י בהמ'. אבל לפי' התו דאין לה קבע ר"ל דאינו גבוה י' אין ענין בהמ' לכרעי מטה (וא"כ מ"ש מ"א ע"ג בהמ' פסול' כו' כמ"ש סעיף ג' ע"כ ר"ל שבסעיף ג' מבואר דין דאין לה קבע. אבל אנן קי"ל כפי' התו' באין לה קבע וא"כ אפי' סמך הסכ' ע"ג בהמ' כשר' לדידן). דהא הבהמ' ע"כ מיירי בגבו' יו"ד וכדאי' בגמ' לקמן סעיף י"א וא"כ כיון דכוונת התו' לפסול בסמך ע"ג בהמ' משום דמטלטלת ועי"ז דומה לכרעי מטה. איך למד מזה הב"ח לפסול בסמך ע"ג אילן דאינו מטלטל דהא הוא מחובר ולכן כ' מ"א דהטעם משום דאין עולין לה בי"ט כמ"ש סי' תרכ"ח. ואף על גב דהי' אפשר למ"א לפרש טעם פסול סמך ע"ג אילן דהוי כסמך בכרעי מטה. דפסול חד מ"ד מפני שמעמידה ברבר המקבל טומא' כנ"ל ולהאי מ"ד ה"ה דאסור להעמידה במחובר או בכל דבר שפסול לסכך וכמ"ש סי' תרכ"ח במ"א ס"ק ה' ואם כן כשסמך ע"ג אילן ה"ה מעמיד ע"י מחובר. אולם הב"ח ודאי לא נתכוין לזה דהא אייתי ראי' מסכך ע"ג בהמ' דשם אין האיסור משום מעמיד. דהא הטעם שאין מעמידין בדבר שאין מסככים בו משום גזר' שמא יבא גם לסכך בו ובבעלי חיים לא שייכא הך גזר'. דהא א"א לסכך בבע"ח (אלא די"ל דהב"ח אזיל לשיטתי דס"ל הא דאסור להעמיד בדבר המקבל טומא' או בכל דבר שאין מסככים בו. הוא מדינא לא משום גזר' אלא משום דהכל הולך אחר המעמיד וה"ל כאילו סיכך באותו דבר המעמיד. וכמ"ש מ"א בשמו בסי' תרכ"ט ס"ק ט' וא"כ לדידי' י"ל בין בסמך ע"ג אילן ובין בסמך ע"ג בהמ' תרוייהו פסילי מחד טעמא דדומי' לסמך ע"ג כרעי מטה. דהיינו למ"ד טעם כרעי המט' מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא' דגם בהמ' אינה צומחת מן הארץ. וכדלעיל ר"ס תרכ"ט וא"כ מדינא אסור להיות המעמיד בהמ'. אבל מ"א אזיל לשיטתו דחולק שם על הב"ח. וס"ל הא דאסור להעמיד בדבר המקבל טומא או בשאר דברים שאין מסככים בהם אינו אלא משום גזר' שמא יבא לסכך בו כנ"ל א"כ אין לדמות אם המעמיד אילן או המעמיד בהמ' כנ"ל וגם צ"ל דדברי התו' בדף כ"ג הנ"ל אזלי דוקא לפירש"י בהאידאין לו קבע כנ"ל) ומ"א לנפשי' לא ניחא ליה לפרש טעמו דרש"י שכתב ולא סמכ' ע"ג אילן. דא"כ הוי מעמיד בדבר שאין מסככים. חדא דא"כ דברי רש"י אזלי' דוקא לחד מ"ד דאמר מפני שמעמיד בדבר המקבל טומא'. ולא למ"ד מפני שאין לה קבע. ונם להרב' פוסקים לא קי"ל כהאי מ"ד שאמר מפני שמעמיד בדבר המקבל טומאה. וכמבואר לעיל סי' תרכ"ט. וגם אי הוי טעמא משום דמעמיד בדבר שאין מסככים א"כ אם נעץ קונדיסין באילן וסיכך עליהם כשר' דה"ל אילן מעמיד דמעמיד וכמ"ש מ"א לעיל סי' תרכ"ח ס"ק ה' ובסי תרכ"ט ס"ק ט"ו בשם הר"ן. לכן עדיפא ליה לפרש הטעם משום דאז אין עולין לה בי"ט. דהוא אליבא דכ"ע ואסור בכל גווני וכמבואר במשנ' שלפניו דף כ"ב ע"ב: תר״ל:ב׳קע״ה א׳ (ס"ק טו) חזקי' משמע קצת בתוס' דאם רוב כו' כשרה דשם בסכה דף כ"ד ע"ב אר"א ב"י כל מחיצ' שא"י לעמוד ברוח מצויי' אינה מחיצ'. ופריך מדתנן העוש' סכתו בין האילנות והאילנות דפנות כשרה. ומשני מתני' מיירי באילנות קשים. פי' רש"י זקנים ועבים שאין הרוח מנידם. ופריך והא איכא נופו. ומשני דעביד ליה בהוצא ודפני שלא ינידם הרוח והקשו התו' מהא דפריך בעירובין למ"ד מחיצ' העומדת מאליה לא הוי מחיצ' ממתני' דהעוש' סכתו בין האילנות הנ"ל. ומשני דמיירי שנטעה מתחל' לכך. והשתא ת"ל כיון דע"כ מיירי בעביד בהוצא ודפנא. הרי לא נעשה מאליה לכך. ותי' וז"ל וי"ל דבין הכא ובין התם דייק משום דמשמע לי' דאיירי בכל ענין בין היכי דהוי רוב הדופן מעץ האילן הקשה כו' ובין הוי רוב הדופן מן הנוף ופריך התם מן הקשה. והכא פריך מן הנוף כו' עכ"ל משמע דלא הוצרך לאוקמי בהוצא ודפנא אלא משום האי גוונא היכי דהרוב מן הנוף. אלא דיש לדחות קצת דמ"ש התוס' דהא פריך מן הנוף. ר"ל בין שהרוב מן הנוף ומיעוט מן האילן. ובין שהמיעוט מן הנוף והרוב מן הקשה בכל גווני קשה דעכ"פ אפי' מיעוט מן הנוף מכל מקום כיון דגם המיעוט מצטרך להצטרף למחיצ' והוא המיעוט א"י לעמוד ברוח. ועל הני תרי גווני משני משום דעביד בהוצא ודפני. והא דהוצרכו התוס' לו' דדייק משום דמשמע ליה דאיירי בכל ענין. לא משום קושיא דהכא בסכה צ"ל כן. דהכא אי מיירי באיזה ענין שתרצה בכל מקום מקשה שפיר אלא דהתוספות הוצרכו לו' כן משום קושיית הש"ס בערובין דס"ל להתוספות אם רוב מן הנוף ועביד בהוצא ודפני לא מיקרי מחיצ' העומדת מאליה. לכן כתב דמשמע ליה דמיירי בכ"ע אפי' רוב מן האילן. אלא שאין לשון התו' משמע כן. ולכן כתב מ"א קצת משמע דאין זה הכרח גמור: תר״ל:ב׳קע״ו א׳ (ס"ק טז) הרוח כו' אפי' כו' עיין מה שכתב סי' שט"ו שם מבואר כן: ב׳ (ס"ק יז) קנים כו' לפ"ז לפי מ"ש בסעיף א' אם עשה רק ג' דפנות כו' ר"ל שהסכים שם לדעת הר"ן דלא כמהרש"א דמחלק בין שתי לערב אלא החילוק בין ג' דפנות לד' דפנות. ובג' דפנות לא מהני בסכה קנה קנה פחות מג"ט. א"כ אין תיקון הקנים מועיל ליריעות: תר״ל:ב׳קע״ח א׳ (ס"ק יח) שיקשר כו' כסתם כו' דגיטין דף כ"ח דלא חיישי למיתה. והש"ס שם בסכה הביאו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א