סימן תרלט – דיני ישיבת סכה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרלט – דיני ישיבת סכה

א כֵּיצַד מִצְוַת א יְשִׁיבָה בַּסֻכָּה, שֶׁיִּהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה { וְיָשֵׁן } ב { וּמְטַיֵּל } (טוּר) וְדָר בַּסֻכָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר בְּבֵיתוֹ בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה. וְכָל שִׁבְעַת יָמִים עוֹשֶׂה אָדָם אֶת בֵּיתוֹ עֲרַאי וְאֶת סֻכָּתוֹ קֶבַע. כֵּיצַד, כֵּלִים הַנָּאִים וּמַצָּעוֹת הַנָּאוֹת, בַּסֻכָּה; וּכְלֵי שְׁתִיָּה, כְּגוֹן אֲשִׁישׁוֹת וְכוֹסוֹת, בַּסֻכָּה; אֲבָל כְּלֵי אֲכִילָה ג { לְאַחַר הָאֲכִילָה } (טוּר), כְּגוֹן קְדֵרוֹת וּקְעָרוֹת, חוּץ לַסֻכָּה; הַמְּנוֹרָה, בַּסֻכָּה; וְאִם הָיְתָה סֻכָּה קְטַנָּה, מַנִּיחָהּ חוּץ לַסֻכָּה. { הַגָּה: וְאַל יַעֲשֶׂה שׁוּם תַּשְׁמִישׁ } ד { בָּזוּי בַּסֻּכָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ מִצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). ב אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וִישֵׁנִים בַּסֻכָּה כָּל שִׁבְעָה, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאֵין יְשֵׁנִים חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי; אֲבָל מֻתָּר לֶאֱכֹל אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסֻכָּה. וְכַמָּה אֲכִילַת עֲרַאי, כַּבֵּיצָה מִפַּת; וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם { וְיַיִן } ה וְלֶאֱכֹל פֵּרוֹת { וַאֲפִלּוּ קָבַע עֲלַיְיהוּ } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ) חוּץ לַסֻכָּה; וּמִי שֶׁיַּחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֹא יִשְׁתֶּה חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ מַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְתַבְשִׁיל הֶעָשׂוּי מֵחֲמֵשֶׁת מִינִים, אִם קוֹבֵעַ עָלָיו חָשִׁיב קֶבַע וְצָרִיךְ סֻכָּה. { הַגָּה: וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְהָקֵל עַכְשָׁו בְּשֵׁנָה, שֶׁאֵין יְשֵׁנִים בַּסֻּכָּה רַק הַמְדַקְדְּקִין בְּמִצְוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים מִשּׁוּם צִנָּה, דְּיֵשׁ צַעַר לִישַׁן בִּמְקוֹמוֹת הַקָּרִים } (מָרְדְּכַי פ' הַיָּשֵׁן); { וְלִי נִרְאֶה מִשּׁוּם דְּמִצְוַת סֻכָּה אִישׁ וּבֵיתוֹ, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר כָּל הַשָּׁנָה, וּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל לִישַׁן עִם אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ סֻכָּה } ו { מְיֻחֶדֶת, פָּטוּר; וְטוֹב לְהַחְמִיר וְלִהְיוֹת שָׁם עִם אִשְׁתּוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא דָּר כָּל הַשָּׁנָה, אִם אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לוֹ סֻכָּה מְיֻחֶדֶת. } ג אֲכִילָה בַּסֻכָּה בְּלֵיל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, ז חוֹבָה; אֲפִלּוּ אָכַל כַּזַּיִת ח פַּת יָצָא יְדֵי חוֹבָה; מִכָּאן וָאֵילָךְ רְשׁוּת; רָצָה לֶאֱכֹל סְעֻדָּה, סוֹעֵד בַּסֻכָּה; רָצָה אֵינוֹ אוֹכֵל כָּל ז' אֶלָּא ט פֵּרוֹת וּקְלָיוֹת חוּץ לַסֻכָּה אוֹכֵל כְּדִין אֲכִילַת מַצָּה בְּפֶסַח. { הַגָּה: וְלֹא יֹאכַל בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁיְּהֵא וַדַּאי לַיְלָה } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח), { וְיֹאכַל קֹדֶם חֲצוֹת לַיְלָה } (מַהֲרִי"ו וּמַהֲרִי"ל); { וְלֹא יֹאכַל בַּיּוֹם מֵחֲצוֹת וָאֵילָךְ, כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל בַּסֻּכָּה לְתֵאָבוֹן } (מַהֲרִי"ל), { דּוּמְיָא } י { דַּאֲכִילַת מַצָּה. } ד כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים קוֹרֵא יא { וְלוֹמֵד } בְּתוֹךְ הַסֻכָּה, וּכְשֶׁמֵּבִין וּמְדַקְדֵּק בְּמַה שֶּׁיִּקְרָא { וְיִלְמֹד, יָכוֹל לִלְמֹד } חוּץ לַסֻכָּה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו. הַמִּתְפַּלֵּל, יב רָצָה מִתְפַּלֵּל בַּסֻכָּה אוֹ חוּץ לַסֻכָּה. ה יָרְדוּ יג גְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ הַבַּיִת; מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת, מִשֶּׁיֵּרְדוּ לְתוֹךְ הַסֻכָּה טִפּוֹת שֶׁאִם יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל יִפָּסֵל אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל פּוּל. { הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵין תַּבְשִׁיל לְפָנָיו } (סְמַ"ג וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י). { וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּזֶה הַשִּׁעוּר, יְשַׁעֵר אִם יֵרְדוּ כָּל כָּךְ גְּשָׁמִים לַבַּיִת אִם הָיָה יוֹצֵא, יֵצֵא מִסֻּכָּתוֹ גַּם כֵּן } (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וּמָרְדְּכַי פ"ב מַיְמוֹנִי פ"ו וּמַהֲרִי"ל); { וְכָל זֶה דַּוְקָא בִּשְׁאָר יָמִים אוֹ לֵילוֹת שֶׁל סֻכּוֹת, אֲבָל לַיְלָה } יד { הָרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּסֻּכָּה אַף אִם גְּשָׁמִים יוֹרְדִין } (טוּר וְרַ"ן וְהָרֹא"שׁ), { וִיקַדֵּשׁ בַּסֻּכָּה } (כְּדֵי) { שֶׁיֹּאמַר זְמַן עַל הַסֻּכָּה } (ת"ה סי' צ"ה). ו הָיָה אוֹכֵל בַּסֻכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻכָּה עַד שֶׁיִּגְמֹר סְעוּדָתוֹ. ז הָיָה יָשֵׁן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת, וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵין טו מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻכָּה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, אֶלָּא יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. { הַגָּה: } טז { וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ } (טוּר). { מִי שֶׁהוּא יָשֵׁן בַּסֻּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, אֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר בִּכְדֵי שֶׁיִּתְקַלְקֵל הַתַּבְשִׁיל, דְּבִגְשָׁמִים מוּעָטִים הָוֵי צַעַר לִישַׁן שָׁם וְיוּכַל לָצֵאת } (מהרי"ו); { וְכָל הַפָּטוּר מִן הַסֻּכָּה וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם, אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו שָׂכָר וְאֵינוֹ אֶלָּא } יז { הֶדְיוֹטוֹת } (הגה"מ פ"ו); { וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִן הַסֻּכָּה מִכֹּחַ הַגְּשָׁמִים, אַל יִבְעַט וְיֵצֵא, אֶלָּא יֵצֵא כְּנִכְנָע כְּעֶבֶד שֶׁמּוֹזֵג כּוֹס לְרַבּוֹ וּשְׁפָכוֹ עַל פָּנָיו. } (מַהֲרִי"ל). ח נָהֲגוּ שֶׁאֵין מְבָרְכִים עַל הַסֻכָּה אֶלָּא בִּשְׁעַת יח אֲכִילָה { וְהָכֵי נָהוּג. }

באר היטב – סימן תרלט – דיני ישיבת סכה

א א ישיבה. ומה שאין מברכין על מצה כל שבעה דאין מצוה באכילת' משא"כ בסוכ' עיין לבוש ומ"מ. כתב מהרי"ו בתשוב' המקיים מצות סוכה כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. סוכה דומה לב' והעולם דומה לב' והתורה מתחלת בב' וכיון דסוכה מרמז לתורה מש"ה שיעור גבהה כ' דהיינו ק"ך טפחים כנגד ג"פ מ"ם יום שנתנה בו התורה ושני חייו של משרע"ה ורחבה שבעה כנגד שבעה רקיעים: ב ומטייל. אדם המספר עם חבירו יספר בסוכ' עמו. ואל ידבר בסוכה דברים בטילים. ואל יראה שום כעס בסוכה עשל"ה: ג לאחר. והעולם נזהרין אף קודם אכיל' מקדיר' נ"צ. ואם הכניס כלי מאכל לא נפסלה הסוכה בכך. ב"ח מ"א: ד בזוי. כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של בשמים וכד ששואבין בו מים ושטיפו' הקערו' חוץ לסוכה. והעולם אינן נזהרין בקערות אחר אכילה ואינו נכון מ"א. ושרי לשמש מטתו בסוכ' ט"ז. המנהג שלא להכניס נר חרס בסוכה ב"ח ומנורה שקורין לאמפ"ן ראוי לשער שלא ישרף סוכתו. ט"ז ע"ש: ב ה ולאכול. וז"ל הב"ח אדם יחיד שיושב לשתות סברא דלא חשיב קבע אבל בני חבורה שקבעו לשתות הוי קבע גמור ובפרט במקום שנוהגין לשתות יחד בקבע בלי שום אכיל' דה"ל קבע גמור ובעי סוכה ולברך לישב בסוכה כנ"ל להלכה אבל למעש' ראוי להחמיר שלא לשתות בקבע אלא תוך הסעוד' לאפוקי נפשי מפלוגתא וכן בקבע דבשר וגבינה וכיוצא בהן עכ"ל. וט"ז העל' דאין לברך לישב בסוכה כלל על השתי' אפילו בקביעות דאפי' אח"כ דחייב בסוכה מ"מ אות' ברכה שמברך על האכיל' פוטרת אותו מכל וכל ואפי' אם קובע עצמו לשתות קודם האכיל' כגון שתיית יין שרף במדינות אלו אפ"ה ברכ' שיברך אח"כ בשעת האכילה פוטרתו ע"כ אין לברך כלל רק על האכילה כמ"ש בסוף הסי' עכ"ל ע"ש ועיין ט"ז ס"ק כ': ו מיוחדת. ואין לכסות השלחן בבית החורף אלא בסוכה בשבת ויום טוב אך בש"ע יכס' גם כן בבית החורף הגמ"נ. וכתב א"ז ומשמע דאף בסוכה אין חיוב לכסות בחה' מ וה' ה בחוה' מ של פסח: ג ז חובה. דנאמר כאן ט' ו ונאמר ט"ו בחג המצות מה להלן ליל ראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה ראשון חובה מכאן ואילך רשות ופירש הרא"ש דאירדו גשמים קאי דאם לא כן הא חובה בי"ט לאכול פת וממילא חייב בסוכה ועיין תוספות שם ד"ה אי בעי אכיל כו' דף כ"ז עמוד א' ברכות דף מ"ט עמוד ב' ד"ה אי אכיל ודו"ק: ח פת. דאף ע"ג דבשאר ימים שיעור אכילה חוץ לסוכה בכביצ' אבל ליל ראשון שהוא חובה טפי אפילו לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכלו חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה טור. וצריך לברך. מ"א ע"ש ועיין עטרת זקנים סעיף ה': ט פירות. היינו בחול המועד. אבל ביום טוב ובשבת צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה עסי' תקכ"ט סעיף א': י דאכילת. עיין סימן תע"א ועמ"א: ד יא ולומד. והכל לפי הענין אם יש לו מנוחה בסוכה לומד בסוכה וצ"ע אם צריך ספרים הרבה וטורח לו להעלותם לסוכה ויש להחמיר מ"א ובלבוש סי' תר"מ ס"ד משמע דא"צ להעלותם לשם כמו גבי כרים וכ"מ שם בש"ע דא"צ לילך לסוכת חבירו לאכול מה"ט: יב רצה. אם יש לו מנוחה שם ואם יש בה"כ בעירו הולך לבה"כ ב"ח והבדלה דוקא בסוכ'. ט"ז: ה יג גשמים וכו'. כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנין מפני השרב ומיתושי' הג"א. אפילו אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קור שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו אוכל כל סעודתו בבית וכ"ש אם מצטער מפני הצינ' ב"ח ולבוש עיין סי' תר"מ סעיף ג': יד הראשונה. ובליל שני א"צ לאכול כזית בסוכה אם ירדו גשמים דבקיאים בקביעא דירחא ואין צריך לאכול בסוכ' כשמצטער. והרוצה להחמיר א"צ לקדש בסוכה דהא אמר זמן מאתמול אלא יאכל שם כזית אחר סעודתו ת"ה ד"מ הגמ"נ מ"א. וט"ז כתב דגם בלילה שניה יש חיוב בכזית בירידת גשם אלא דבשינה אין לברך לישב בסוכה אם ירדו גשמים ע"ש: ז טו מטריחין. נ"ל דדוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה. מ"א ע"ש: טז וינעור. פי' מעצמו וא"צ להקיצו: יז הדיוטות. ק"ו בזה למי שרוצה להחמיר כשיורדים גשמים ולילך לסוכה ולברך המוציא ולישב בסוכה ואחר כך לאכול בבית והוה ברכה לבטלה. ט"ז: ח יח אכילה. וכתב הלבוש על אותן שקובעין עצמן לשתות אחר ברכת המזון ואחר השתי' זמן מה נמשך שחוזרין ואוכלין סעודה שניה בלי הפסק ומברכין שנית לישב בסוכה נראה לי שטעות גמור הוא בידם שהרי לא הסיחו דעתם מישיבת סוכה שכבר בירכו עליה בסעודה הראשונה ומה שנהגו לקבוע ברכת לישב בסוכה על האכילה היינו משום שמסיחין דעתם מן האכילה ויוצאין מן הסוכה כמה פעמים וחוזרין לתוכה אבל היכא שישבו בתוכה כל היום למה יברכו עליה פעם אחרת עכ"ל. והסכים עמו המ"א עיין שם. אבל הט"ז חולק והאריך בראיות דאין נפקותא במה שהתעכבו שם או יצאו וחזרו דהא עיקר החיוב מצד קביעות האכילה וכיון שנגמר קביעות הראשון חייב לחזור ולברך על קביעות האכילה השניה. ומסיים שם כנ"ל פשוט ורבים נוהגין כן והדין עמהם וכ"כ מו"ח ז"ל בפשיטות ע"ש. עוד ראיתי להזכיר דבר פשוט שכל מה ששותין קודם האכילה כגון יי"ש בקביעות א"צ ברכת סוכה כי האכילה שיברך עליה אח"כ פוטר אפי' מה שלפניו והראי' שאף הישיבה והטיול שלפני האכילה נפטרו מכח האכילה שאחריה ק"ו בשתיה והרוצה לברך עליה בשתיה יש לו לחוש לברכה לבטלה ט"ז ועס"ק ה' מש"ש. ומ"א כ' ומיהו טוב שיאכל מעט בבוקר ויברך לישב בסוכה כדי שיפטר הישיבה והטיול עד אכילה אחרת אבל בלא אכילה לא יברך לישב בסוכה דלא כשל"ה ע"ש. ונ"ל דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום וכ"ש מי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנס בו באותו יום לטיול כיון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב בה ט"ז. ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צריך לברך לישב בסוכה שנית דההליכה הוי הפסק. אם שכח לברך לישב בסוכה עד שאכל נ"ל דיברך אח"כ על מה שרוצה לאכול כו' ואפי' אכל כבר נ"ל דיכול לברך שגם הישיבה מן המצוה. מ"א ע"ש:

מגן אברהם תרל״ט – סימן תרלט – דיני ישיבת סכה

א׳ מי שאינו יכול לבוא בסוכה כ"א ע"י שיעבור בנהר ע"י ספינה בי"ט אסור לו לעבור ואם עבר בדיעבד במקום מצוה ואונס בשעת הדחק יש לסמוך על הרשב"א ורבינו ישעיה ז"ל [מהר"ש יונה סי' נ"א כ"ה] ועמ"ש סי' תרי"ג ס"ו ומ"מ צ"ע דהא אין מחויב לילך לסוכת חבירו כמ"ש סי' תר"מ ס"ד בהג"ה: אבל כלי אכילה. כד ששואבין בו מים חוץ לסוכה [גמ'] כלים שמשהין בהן קמח והעריבות וכלים של בשמים חוץ לסוכה [מרדכי ש"ל] אם הכניס בתוכה כלי מאכל לא נפסלה הסוכה בכך (ב"ח) עסי' תרס"ו: ב׳ מניח' חוץ לסוכ'. שלא תדלק הסוכה ויתבטל ממצותה: המנהג שלא להכניס נר חרס בסוכה (הגמ"נ ב"ח) עססי' תרע"ג: ג׳ תשמיש בזוי. כגון שטיפת קדרות וקערות (ב"י) משמע דבכוסות ליכא קפידא: משמע מל' הש"ע דקדרות וקערות דין א' להם קודם אכילה שרי לאח' אכילה אסור שאז הן מאוסים והעולם נזהרין מקדירה אף קודם אכילה ומהקערה אין נזהרין אף לאחר אכילה ואינו נכון: ד׳ שינת עראי. דפעמים דסגי ליה לאינש בהכי וה"ל קבע: ה׳ ויין. ואפי' קבע ליין אין קביעות בזמן הזה כמ"ש סי' קע"ד (ד"מ) ולפי מה דקי"ל שם ובסי' רי"ג דהוי קביעות צריך סוכה וכ"כ הלבוש: וז"ל הב"ח אדם יחיד היושב לשתות סברא דלא חשיב קבע אבל בני חבורה שקבעו לשתות הוי קבע גמור ובפרט במקום שנוהגין לשתות יחד בקבע בלי שום אכילה דה"ל קבע גמור ובעי סוכה ולברך לישב בסוכה כנ"ל להלכה אבל למעשה ראוי להחמיר שלא לשתות בקבע אלא תוך הסעודה לאפוקי נפשי' מפלוגתא וכן בקבע דבשר וגבינה וכיוצא בהן עכ"ל וה"ה בקביעות דשאר משקין משמע להדיא דלשתיה בלי קביעות אין לברך וכ"כ המט"מ וכ"כ המרדכי בהדיא ומגמ"נ בשם הרא"ש: ו׳ אפי' קבע עלייהו. נלמד ממ"ש הרא"ש ומיהו נראה דמוכח התם דאפי' אי פירי בעי סוכה היינו כשקובע לאכילת פירות ואשמעינ' דקבע דידהו הוי כאכילת עראי דפת אבל באכילת עראי דפירי ליכא מאן דאסר עכ"ל וא"כ למ"ד דפירי לא בעי סוכה היינו אפי' קבע והכי קי"ל ומשמע דס"ל להרא"ש דאפי' למאן דמחייב בפירות אינו חייב בכביצה אלא דוקא שיאכל שיקבע סעודתו עליהם [דאל"כ הוי שוה לפת] ולמד כן מדאמרי' ביומא ד' ע"ט אכילת עראי אין אכילת קבע לא ע"ש וצ"ע דהא לעיל מיניה אי' ואי ס"ד כותבת יתירה מכביצה משמע בהדיא דכביצה פירות חייב למאן דמחייב אפי' לא קבע עליו דאל"כ לא פריך מידי דדילמא ר"ג אכלן דרך עראי דומיא דטעימת התבשיל וצ"ע ומיהו לענין פירות לא נ"מ דקיימא לן דפרי לא בעי סוכה ואפילו אכל הרבה וקבע עלייהו וכ"מ בגמרא מכל מקום נ"מ לענין מיני תרגומא דבעי סוכה אם קבע עלייהו היינו כשאכל כביצה דומיא דפירי למ"ד דבעי סוכה: ז׳ משום צינה. וא"כ מי שאין לו כרים וכסתות כראוי ויש צינה אין לו לישן שם כמ"ש ס"ז בהג"ה: ח׳ איש ואשתו. כ"מ בריש ערכין דאמרינן דכהנים פטורים בעידן עבודה ע"ש וצ"ע דבסוכה דף כ"ח סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל דנשים פטורות וי"ל דמ"מ הבעל אינו חייב בסוכה אלא במקום שיכול לדור שם עם אשתו ואם לאו ה"ל מצטער ופטור לישן שם וכ"כ של"ה ע"ש ומ"מ צ"ע דהא אם עשה הסוכה במקום שאינו יכול לישון לא יצא כמ"ש סי' תר"מ סי"ד בהג"ה וא"כ אם אין לו סוכה מיוחדת לא יצא כלל וע"ק דבגמרא אמרינן שכל ישראל ראוים לישב בסוכה א' ע"ש וצ"ל דמ"מ כיון שיכול לישן שם לבדו הסוכה כשרה דהוי דירה ומ"מ הוא פטור דמקרי מצטער: ט׳ יצא י"ח. אף על גב דבשאר ימים שיעור אכילה חוץ לסוכה כביצה אבל הכא אפילו אי בעי למיכל כזית אסור לאוכלו חוץ לסוכה וא"כ יצא בו נמי י"ח [טור] וצריך לברך: י׳ פירות וקליות. היינו בח"ה אבל בי"ט ושבת צריך לאכול כזית פת אך לא בעי סוכה עססי' קפ"ח ותקכ"ט: י״א ולא יאכל כו'. משמע דאין רשאי לאכול עד שתחשך וכ"כ בהגמ"נ דקידוש יכול לעשות מבע"י קצת על היין וברכת לישב בסוכה והמוציא יאמר בליל דהא אפי' בפסח הוי שרי אי לאו משום ד' כוסות כמ"ש רסי' תע"ב ומיהו כיון דאומר סוכה ואח"כ זמן צ"ל גם הקידוש בלילה: י״ב מחצות ואילך. צ"ע דמהרי"ל פסק ג"כ גבי מצה כן וכמ"ש הר"ן גם כן פ' ע"פ אבל לפימ"ש רסי' תע"א דבע"פ אינו אסו' אלא משעי' י' א"כ למה נחמיר טפי בסוכו' ואפש' דפסח שאינו יכול לאכול פת רק מצה עשיר' אינו משביע כ"כ משא"כ כאן דאכיל' פת אסו' מחצו' וצ"ע דמנ"ל ועוד מאי קאמר דומיא דאכילת מצה ע' רסי' תקכ"ט: י״ג קורא ולומד. והכל לפי הענין אם יש לו מנוחה בסוכה לומד בסוכה וצ"ע אם צריך ספרים הרבה וטורח לו להעלותם לסוכה ולכאור' משמע בגמ' דאין מטריחין אותו כדאיתא בגמ' דף כ"ו גבי שומרי גנות ופרדסים וכ"מ בר"ן שם ויש לדחות דהתם טורח רב להוציאם לשדה אבל הכא מבית לסוכה לא הוי טירחא כ"כ ולכן יש להחמיר ובלבוש סי' תר"מ ס"ד משמע דא"צ להעלותם לשם כמו גבי כרים וכ"מ שם בש"ע דא"צ לילך לסוכת חבירו לאכול מה"ט: י״ד מתפלל בסוכה. אם יש לו מנוחה ואם יש ב"ה בעירו הולך לב"ה (ב"ח בשם ריא"ז): ט״ו ירדו גשמים כו'. וכשם שמפנין מפני הגשמים כן מפנין מפני השרב ומיתושים (הג"א) אפי' אין האדם מצטער בכך אלא שהמאכל מתקלקל בכך וה"ה אם העת קור שהמאכלים השמנים נקרשים לפניו אוכל כל סעודתו בבית כמ"ש ס"ז (לבוש וב"ח) עסי' תר"מ ס"ג: ובליל ב' א"צ לאכול כזית בסוכה דבקיאין בקביעא דירחא סמכנין אהפוסקים וא"צ לאכול בסוכה כשמצטער והרוצה להחמיר א"צ לקדש בסוכה דהא אמר זמן מאתמול אלא יאכל שם כזית אחר סעודתו (ת"ה ד"מ הגמ"נ): ט״ז אין מטריחין. נ"ל דוקא כששכב כבר אבל אם עדיין לא שכב יחזור לסוכה מידי דהוי אמי דלא שכב עד הלילה שצריך לעלות לסוכה עסי' ס"ג: י״ז בשעת אכילה. וכתב בהגהת סמ"ק והמברכין ואין אוכלים שם רק יושבים שעה א' טועים הם כי בעי' תשבו כעין תדורו וקרוב לומר דהוי ברכה לבטלה עכ"ל ועמ"ש ס"ב ומשמע ברא"ש וטור ססי' תרמ"ג דאפי' נכנס לישב בה קודם האכילה אינו מברך, ומיהו טוב שיאכל מעט בבוקר ויברך כדי שיפטור הכל אבל בלא אכיל' לא יברך כמש"ל דלא כשל"ה גם מ"ש שם שאם מברך בבוקר פטור מלברך עד בוקר שני צ"ע כיון שישן בסוכה למה תחשב הליל' הפסק וראי' ברורה מדאי' פ' התכלת דלמ"ד לילה זמן ציצית אם ישן בטליתו א"צ לברך בבקר ומכ"ש לפי מ"ש בש"ע ססי' ח' דאפי' לדידן א"צ לברך כ"ש כאן ואם ר"ל שבבקר אחר יציאת בה"כ צריך לברך דבה"כ חשיב הפסק א"כ גם בליל' חשיב הפסק הליכה לבה"כ וכנ"ל עיקר דהליכה לבה"כ הוי הפסק כמ"ש סי' ח' וכ"כ הרמב"ם ומ"מ ודוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניינו שלא לחזור לאלתר אבל לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכ' לשעתו כשיחזור א"צ לברך עכ"ל וה"ה כשיוצא לעשות צרכיו ואפי' בירך ב"ה כשאוכל שנית א"צ לברך שנית לישב בסוכה כיון שלא הסיח דעתו ממנה [לבוש ושל"ה] וב"ח בססי' תרמ"ג כתב דמשמע במהרי"ל ובשאר אחרונים דכשחוזר ואוכל חוזר ומברך והיינו טעמו דכל אדם דעתו מן הסתם שלא תהא הברכה פוטרתו אלא עד שעה שיחזור ויאכל כי אז יחזור ויברך ודוק עכ"ל ודבריו תמוהין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות הא ודאי ליתא וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה וכ"מ תוס' ברכות דף י"א ע"ב: ומי שהולך באמצע סעודתו לסוכת חבירו צ"ע אם יחזור לברך דלכאורה משמע בסי' ח' סי"ב בהג"ה דצריך לברך ואף לפי מ"ש שם דא"צ לברך היינו לפי שהיה דעתו בשעת הברכה על הטלית האחר ולא הפסיק בנתיים אבל הכא ההליכה הוי הפסק כמ"ש שם ולכן נ"ל דצריך לברך לישב בסוכה שנית עמ"ש סי' מ"ז סי"ב וכ"כ בשם ב"ה: אם שכח לברך לישב בסוכה עד שאכל נ"ל דיברך אח"כ על מה שרוצה לאכול ואפי' אכל כבר נ"ל דיכול לברך שגם הישיבה מן המצוה ועמ"ש סי' תרכ"א ס"ה וסי' תל"ב ס"א: מה שאין מברכין על מצה כל ז' היינו משום שאין מצוה באכילתו אלא שאין אוכל חמץ משא"כ בסוכה (מהרי"ל) ע' בלבוש ומט"מ:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרל״ט

א׳ וישן ומטייל. במהרי"ל כתב שאדם המספר עם חבירו יספר עמו בסוכה: ב׳ המנורה. וכ' ב"י בשם רוקח שאין מביאין נר חרס בסוכה כ"א מנורת ברזל ונחושת ונר שעוה ע"כ: ג׳ סוכה קטנה. פירש"י של שיעור מצומצם ז' טפחים משמע דטעם האיסור משום דבזה ממעט' משיעור' וכעין ההיא דסכך פסול פחות מד' ואויר אצלו דסי' תרל"ב ס"ג דפוסל בסוכה קטנ' וק"ל מ"ש מהאי דסי' תר"ל סי"ג דאם סמך הסכך על העמודי' כו' דכשר כיון שיש י"ט מהארץ עד הסכך והמט' אינה ממעטת השיעור כיון שיש שיעור אם תנטל המט' כ"ש כאן אם תנטל המנורה ותו דא"כ מאי גריעותא דמנורה משאר כלי' שמות' להכניסם לסוכה ואפי' קטנה ונ"ל דמיירי במנורה שהוא תלוי' ונקשרת למעל' בסכך כמו בנר למאפ"ן שלנו וע"כ ממעט הנר כשיעור שלו מן הסכך ונשאר פחות מכשיעור לפ"ז אין איסור אלא בנקשר ושיעור מצומצם אבל התוספות כתבו בדף כ"ט הטעם דסוכה קטנה דחיישינן שמא תשרף סיכתו לפ"ז אין חילוק בנקשר למעלה וגם במצומצם ז"ט אלא שראוי לשייר שלא תשרף סוכתו כנלע"ד בזה: ד׳ שום תשמיש בזוי. נראה שאין בכלל זו תשמיש המטה כיון שהוא שמחה של מצוה ובהדיא אי' בגמ פ' הישן דלא עבדי' חופה בסוכה משום צער חתן שבוש שם לשחוק עם כלתו כיון דמקום צר הוא משמע דמותר שם: ה׳ אפי' שינת עראי. דאמר רבא אין קבע לשינה שפעמים שאינו מנמנם אלא מעט ודי לו הלכך זו היא שינתו: ו׳ ומותר לשתות מים. במשנה אמרי' מעשה והביאו' לריב"ז לטעום את התבשיל ולר"ג ב' כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ואמרי' בגמ' דה"ק אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית ביה משום יוהרא ומעשה נמי והביאו כו': ז׳ ויין כו'. ברא"ש וטור כ' אפי' את"ל דפרי בעי סוכה היינו דוקא מי שקובע עליהם אבל מי שאוכלן דרך עראי ודאי א"צ סוכה ושתיית יין עראי הוא עכ"ל ומשמע דאפי' קבע עצמו לשתות יין פטור ובהג"א פ"ב דסוכה כת' וז"ל ומיהו שתית יין ודבש ושכר בהדי פירות או בלא פירות אלא יין בלבד וכגון שלא אבל לחם ולפתן אין לי לברר אם מותר חוץ לסוכה אם לאו דתשבו כעין תדורו אמר רחמנא ואין שתיה בלא אכילה או שמא פעמים אוכלין אגוזים ושאר פירות וקובעין עצמן לשתיה ואסור עכ"ל. ובלבוש כ' על שתיית יין וה"מ ששותה לצמאו אבל אם קבע לשתות הרבה הוה קביעות כדלעיל סי קי"ד ורי"ב לפכך נראה דגם לסוכה חשיב קבע וצריך סוכה וטוב להחמיר ולענין הברכה נראה שצריך לברך על השתיה של קבע שהרי מן הדין היה לו לברך בכל פעם שנכנס אלא שקבעוה על האכילה כמ"ש בסמוך א"כ למה לא יברך גם על השתי' של קבע כמו שמברכין על האכילה עכ"ל ול"נ דאין לברך לישב בסוכה כלל על השתיה אפי' בקביעות דאפי' את"ל דחייב בסוכה מ"מ אותה ברכה שמברך על האכילה פוטרת אותו מכל וכל וראיה ממ"ש התו' והרא"ש בפ"ק דברכות וז"ל כיוצא בזה שאל ר"י מר"ת אם צריך לברך על השינה בסוכה דיותר חמירא שינה מאכילה דמותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ושינת עראי אסור חוץ לסוכ' והי' ר"י ר"ל משום דשמא לא יוכל לישן וכשנרדם בשינה אינו יכול לברך אבל ר"ת השיב לו שכל מצות סוכה שחייב אדם מסעודה לסעודה כגון שינה וטיול ולימוד ברכת לישב בסוכה שבירך על הסעודה פוטרתו מלברך עליהם עכ"ל הרי לפניך שאפי' שונה שהיא חמורה מאכילה ברכת האכילה פוטרת אותו מן השינ' כ"ש שתיה שהיא אינה מבוררת א"צ ברכה עליה דברכת האכילה פוטרתו ואפי' אם קובע עצמו לשתות קודם האכילה כגון שתיית יי"ש במדינות אלו אפ"ה ברכה שיברך אח"כ בשעת האכילה כמ"ש ססי' זה פוטרתו ע"כ אין לברך כלל רק על האכילה כמ"ש בסוף הסימן: ח׳ ולאכול פירות. הרא"ש כ' שר"ת היה מחמיר אפי' בפירות שלא לאוכלן חוץ לסוכה כי היה סבור כההוא לישנא דפירות בעי סוכה כו ותמהתי שאין שם ב' לשונות ביומא דף ע"ט אלא ב' תירוצים יש על מילתא דרבא דאמר פירא לא בעי סוכה ומאן דלא משני התם כרבא לא פליג על רבא בזה ע"ש וצ"ע וכ' הטור בשם הר"פ דבשר וגבינה וכיוצא בהן בעי סוכה וטעמא מדאמרי' בגמרא שלר"א אם השלים סעודתו במיני תרגימא יצא והיינו בשר וגבינה ואח"כ כ' הטור במסקנ' ומיהו כיון שאין דרך לקבוע עליהם אפילו הקובע סעודתו עליהם לא חשיב קבע דלא עדיף מאכילת עראי דפת שאין צריך סוכה ובקצת ספרים ב' במקום ומיהו ומים וכ"ה נוסחת ב"י והוא ט"ס: ט׳ ול"נ משום דמצות סוכה כו'. על הטעם הזה ק' א"כ גם על האכילה לא יצא עד שתהיה לו סוכה מיוחדת כמ"ש המרדכי הביאו רמ"א בסי' תר"מ דאם עשה סוכה במקום המצטער בשינה אף ידי אכילה לא יצא ונלע"ד לתת טעם לקולת השינה דאיתא בגמר' דשלוחי מצוה פטורים דהיינו רבה בר רב הונא ור"ח שהלכו לקבל פני ר"ג היו ישנים חוץ לסוכה וה"נ למי שנשוי אשה שחייב לשמח את אשתו ברגל כדלעיל סימן תקנ"ט ונשים פטורות מן הסוכה א"כ אם אינו רוצה לפרוש מאשתו מקרי דבר מצוה וע"כ פטור מן הסוכה בלילה בשינה ואפי' אם אשתו איננה טהורה מ"מ שייך שמחה כשבעלה עמה בחדר כדאית' בגמ' שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו לנין בו וא"ר יוסף אפילו באשתו נדה שנאמר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה כנ"ל טעם הקולא בזה למי שמיקל בו: י׳ בליל י"ט הראשון חובה. דאר"י משוה ר"ש בן יהוצדק נא' כאן ט"ו ונאמ' ט"ו בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות ופי' הסמ"ג ורא"ש דאירדו גשמים קאי דאל"כ הא חובה בי"ט לאכול פת וממילא חייב בסוכה אף מכאן ואילך וסמ"ק וא"ז מוכיחים מזה דאין חובה בי"ט לאכול פת מדאמר מכאן ואילך רשות והם לא מפרשים דקאי אירדו גשמים ופסק בפסקי מהרא"י סי' ק"ס דבליל ב' של סוכות דא"צ לאכול כזית בסוכה אם ירדו גשמים דסמכינן אסמ"ק וא"ז דלא כאשר"י דס"ל לדידן י"ט ב' כראשון אלא אנן בקיאין בקביעא דירחא כו' ומסיק שם תלמיד מהרא"י וז"ל אמנם שמעתי שדרש בב"ה דבלילה הראשונה ושניה צריך לאכול כזית בסיכה אם ירדו גשמים: י״א אפי' אכל כזית. וכתב הטור אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא כביצה שאני ליל ראשון שהיא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאכלו חוצה לה הלכך יוצא בה נמי ידי סוכה עכ"ל הרי שלדעת הטור חמירא ליל ראשון מכל ימי הסוכות גם לענין זה דאפי' בכזית שהוא פחות מכביצה חייב בסוכה והקשה ב"י וז"ל ולבו מגמגם דקאמר ואפי' לא בעי דאטו באי בעי תליא והל"ל לא מצי במקום לא בעי ועוד דהיא גופא מנ"ל דשאני ליל ראשון משאר לילות וטפי ה"ל למנקט טעמא דכון דגמר מחג המצות הוה שיעורא בכזית דומיא דפסח עכ"ל הנה קושיא ראשונה לא הבנתי כלל דודאי שפיר אמר דאי בעי דהיינו שיש חומרא בליל ראשון דאפי' כזית חייב בסוכה וקושיא הב' אינה קושיא דרבינו הטור יליף לה מהא דמייתי הרא"ש ירוש' וז"ל חברייא בעי אי מה חג המצות בעי' שיכנס למצוה כשהוא תאב אף סוכה כן ר"ז בעי אי מה להלן עד שיאכל כזית דגן בסוכה מפרש לה דר"ז מספקא ליה מי הוה חיוב סוכה בליל ראשון עד כזית ולא פטור אלא פחות מכזית וחמיר משאר לילות וקי"ל לחומר' דכזית חייב בסוכה מזה יליף רבינו דחייב בסוכה בכזית בליל א' אפי' ירדו גשמים והיינו דסגי ליה בכזית: י״ב ולא יאכל בלילה כו'. זה ילפינן גם כן מחג המצות דכתיב בערב תאכלו מצות וכן מ"ש אח"כ קודם חצות ג"כ ילפי' ממצה בפסח שכן הוא דינא וכן מ"ש אח"כ ולא יאכל ביום מחצות כו' ומה שסיים דומיא דאכילת מצה קאי אכל מ"ש לפני זה: י״ג וכשמבין ומדקדק. הר"ן כתב י"א להיפך דעיוני היינו קבע ובעי סוכה ולחומרא עביד כתרוייהו כל היכא דלא מטריד ומצטער ע"כ: י״ד המתפלל כו' הטעם דתפלה כל השנה אינה בבית דירה אלא בב"ה וע"כ הבדלה שכל השנ' מבדיל בבית צריך להבדיל בסוכה: ט״ו תבשיל של פול. שתבשיל זה ממהר להתקלקל בגשמי' מעט: ט״ז אפי' אין תבשיל לפניו. וכ"כ הטור בשם סמ"ג וכ' עליו וז"ל ואין משמע כן בגמרא מדלא אמר כדי שתסרח המקפה אלא משתסרח משמע שתסרח ממש עכ"ל ונ"ל דאי היה אומר כדי שתסרח הייתי מפרש דאף הישן בסוכה הוה שיעור זה שלא יצא עד שיעור שאם היה אוכל היה מסריח המקפה שהרי התנא אמר ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות ויש בל' גם שינה ובאמת א"צ בשינה שיעור זה וכמ"ש רמ"א בסמוך ע"כ אמר משתסרח להורות דלא מיירי אלא מאוכל דוק' ולא שינה וע"ד הטור צ"ע הא אמרי' בגמ' בברייתא תנא משתסרח המקפה של גריסין ואי מיירי דאוכל תבשיל של גריסין מאי רבותיה פשיט' שאם נתקלקל המאכל שלפניו שפטור ומאי רבותא דגריסין אלא ע"כ דאפי' אינו אוכל גריסין משערינן כאלו אכל גריסין ואפ"ה תנא ל' משתסרח ולא אמר כדי שתסרח מאכל של גריסין ש"מ שאין זה דקדוק כלל וכ' בלבוש דאם מחמת קרירות מתקלקל המאכל דהוא פטור: י״ז אבל לילה הראשונה כו'. משמע ולא בשני' וטעמו כמ"ש בס"ג בשם פיסקי מהרא"י דסמכי' על סמ"ק וא"ז דס"ל דאפילו בלילה ראשונה אין חיוב בירדו גשמים וע"כ צ"ע במ"ש כאן אח"כ ויקדש בסוכה כו' דמשמע שמברך לישב בסוכה וק' דלפי הסמ"ק וא"ז הוה ברכה לבטלה דהא אין חיוב כלל בירדו גשמים אפי' בראשונה אלא ע"כ דברור לן דקים לן כסמ"ג ואשר"י דבלילה ראשונה הוה חובה בירדו גשמים ואין חשש ברכה לטלה א"כ היה לנו להחמיר גם בשניה דהא בהא תליא ע"כ נראה דגם בלילה שניה יש חיוב בכזית בירידת גשם אלא דבשניה אין לברך לישב בסוכה אם ירדו גשמים ובת"ה סי' צ"ה פסק דבליל שני א"צ להמתין רק עד זמן אכילה ולא יקדש בסוכה אלא יקדש בבית ויאכל כל צרכו ויאכל כזית בסוכה באחרונה ונראה כמ"ש דלא יברך אז על הסוכה דדלמא פטור לגמרי הוא בירידת גשם כנלע"ד: י״ח וינעור משנתו. פי' מעצמו וא"צ להקיצו: י״ט וכל הפטור כו'. ק"ו בזה למי שרוצה להחמיר כשיורדין גשמים ולילך לסוכה ולברך המוציא ולישב בסוכה ואח"כ לאכול בבית דהוה ברכה לבטלה וזה פשוט: כ׳ נהגו שאין מברכין כו'. דמן ההלכה קי"ל כרבה בב"ח אר"י סוכה כל ז' צריך ברכה וכתבו רי"ף והרא"ש והטור דיש לברך על כל פעם שנכנס בה וכ"כ התו' פ' לולב וערבה דכל אימת שנכנס לה שיאכל וישתה וישן ואפילו י' פעמים ביום מברך על כל א' וא' מידי דהוי אתפילין כל זמן שמניחן וה"ט דסוכה דאי מתרמי ליה סעודה לא אפשר ליה למיכל חוץ לסוכם אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה עכ"ל וכ' ב"י בשם המגיד ראיתי כתוב דדוקא כשיצא יציאה גמורה לעשות עניניו ושלא לחזור לאלתר אבל אם לא יצא אלא לדבר עם חבירו או להביא דבר לסוכה לשעתו לא הויא יציאה לחייבו עוד בברכה כשיחזור ודבר נכון הוא עכ"ל וסיים הטור ור"ת פי' כיון שעיקר קביעות שאדם עושה בתוך הסוכה היא האכילה מברך על האכילה ופוטר כל הדברים אפי' השינה כו' וקבעו רבותינו כר"ת ובתוס' פ"ק דברכות דף י"א כתבו התוס' וז"ל וא"ת מ"ש מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה ובברכת התורה סגי בפ"א וי"ל דשאני תורה שאינו מייאש דעתו ממנה דכל שעה מחויב אדם ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה והוה כמו יושב כל היום בלא הפסק אבל אכילת סוכה יש שעה קבוע עכ"ל משמע מזה דאפי' הי' בדעתו היום לאכול ב"פ בסוכה צריך לברך שנית דאל"כ מה מקשי' התוס' דהא בתורה ודאי דעתו ללמוד אח"כ אלא פשוט בסוכה צריך בכל ענין לברך שנית ובזה הוכרחו לחלק ביניהם וק"ל מ"ש מחנות של בושם דאי' בסי' רי"ז דבנכנס ויוצא מברך ברכת הריח על כל פעם ופעם וכת' הטור שם בשם הר"מ דוקא כשלא הי' דעתו לחזור אבל אם הי' דעתו לחזור לא יברך דהא לא אסח דעתי' ושם לא קפדינן אם יוצא לשעה או לא אלא אפי' לזמן מרובה כל שדעתו לחזור באותו יום וכאן אנו צריכים שלא יצא אלא לדבר עם חבירו וכן לר"ת שפסק דבאכילה תליא מילתא ואפי' הי' בדעתו לחזור ולאכול אח"כ הוא חייב לברך שנית מ"ש מברכת הריח למה לא נימא כי היכי דמהני ברכת הריח למה שיריח כל היום אפי' אם יצא בנתיים שעות הרבה ה"נ מהני בסוכה ונראה לתרץ דדוקא בסוכה שיש בה זמן קבוע דהיינו בשעת אכילה ואחר כך הרשות בידו לצאת בזה אמרינן דכל ששהא הרבה לעיקר הדין בין יציאה לכניסה ולר"ת אפי' לא הלך מן הסוכה אלא תכף שבירך ב"ה גמר סעוד' הראשונה וצריך לברך שנית על הסעודה השנים אפי' אם הי' דעתו תחלה עלי' דזה הוה כמו אם הי' לילה בנתיים דפשיטא דלא מהני דעתו היום על מה שאכל למחר דלמחר הוה ענין אחר ה"ה בו ביום אחר גמר אכילה הראשונה משא"כ ברכת הריח דאין שייך שם גמר מעשה וסילוק מעשה הראשון ואם לא היה יוצא מהחנות כל היום וכל הלילה עד למחר א"צ לחזור ולברך ע"כ מהני אם דעתו לחזור בו ביום כנלע"ד: וכתוב בלבוש על אותן שקובעין עצמן לשתות אחר ב"ה ואחר השתיה זמן מה נמשך שחוזרין ואוכלין סעודה שניה בלי הפסק ומברכין שנית לישב בסוכה ונ"ל שטעות גמור הוא בידם שהרי לא הסיחו דעתם מישיבת סוכה שכבר בירכו עליה בסעודה הראשונ' ומה שנהגו לקבוע ברכת לישב בסוכה על האכיל' היינו משום שמסיחין דעתם מן האכיל' יוצאין מן הסוכ' כמה פעמים וחוזרים לתוכ' אבל הכא שישבו בתוכ' כל היום למה יברכו עליה פעם אחרת עכ"ל. ואני אומר שהוא על נכון ומאוד אני תמה על בעל הלבוש שהור' מסבר' שלו ולא ביקש לעיין על מקור הדין כלל. חדא דהא כ' הרא"ש בפ' לולב וערב' וז"ל ולישב בסוכ' היינו להתעכב בסוכה ומטע' זה חולק על הרמב"ם שכ' דיש לקדש מעומד כו' וא"כ אין לנו נפקותא במה שנתעכבו שם או יצאו וחזרו דהא עיקר החיוב מצד קביעות האכיל' וכיון שנגמר קביעות הראשון חייב לחזור ולברך על קביעות השני כיון שאם היה רוצה לצאת חוץ לסוכה לאכילה אסור לו וחל עליו ישיבת סוכה גם באותו פעם חייב לברך על החיוב הב' וברכה הראשונה כבר כלתה בב"ה דמ"ש מברכת המוציא שחייב שנית ולא מהני ברכה הראשונ' שקודם הסעוד' הראשונ' ובלבוש כ' לחלק בזה דשאני התם שהסיחו דעתם מן האכיל' אבל לישב בסוכ' למה יברך והא לא הסיח דעתו ממנה ואין זה כלום ואף את"ל דשתי' בעי סוכ' מ"מ טפיל' היא לגבי אכילה כמ"ש הרא"ש בפ' לולב וערב' וז"ל ור"ת או' לפי שעיקר קבע שאדם עושה בסוכה הוא האכיל' אבל שאר טיול ושינה שעושי' בסוכ' טפלי' הם לגבי אכיל' והיא פוטרתם עכ"ל והנה ק"ו דמה טיול ושינה שהם מפורשות לחיוב סוכה בגמ' אפ"ה חשבי' להו לטפל גבי אכילה ק"ו שתיה שהיא לא נזכרה בגמ' אדרבא מפורש בפוסקים שזכרנו לעיל דלא בעי סוכה ואע"פ שאנו מחמירין ומצריכים בהם סוכה מ"מ פשיטא שהם טפלים לגבי האכילה משא"כ אכילה בסעודה אחרת פשיטא דפשיטא שאינה נחשבת טפילה לגבי הראשונה ותו דבשתיי' בנתיים לא בעי' ברכת סוכה אפי' אם היה יוצא לשוק וחוזר לשתות מטעם דאכילה פוטרת אבל באכילה שפשוט הוא אם יוצא וחוזר ונכנס לאכול דבעי ברכת סוכה וא"כ היאך תאמר שאין חיוב על החוזר לאכול כיון שנתעסק כבר בשתיה בנתים דהשתיה אינה חשובה כלל נגד האכילה ואין לטעות בל' התו' שזכרתי שכתבו אבל סוכה כל אימת דנכנס לה כדי שיאכל וישתה וישן אפי' י' פעמים כו' ותטעה לו' דוקא בנכנס מחוץ כדי שיאכל כו' אבל לא בשהי' שם כבר זה שטות גמור דאטו מיירי התו' ביושב ושותה בנתים ומי הכניסם לזה אלא פשוט דאורחא דמלתא נקטינן נכנם לאכול דאין אדם יושב בסוכה מאכילה לאכילה אדרבא הא כתבו אח"כ דאי מתרמי ליה סעודה לא אפשר למיכל חוץ לסוכה אע"פ שכבר אכל בו ביום בסוכה וכן תפילין כל היום כו' עכ"ל משמע אפי' לא יצא בנתים דהא סתמא כתבו ותו מאי מעליותא דשתיה בנתיים והלא אי יושב בטל בנתים הוא נמי עוסק בסוכה דהא קי"ל דגם טיול צריך סוכה וא"כ היאך יברך אח"כ על האכילה אלא ע"כ דאכילה מלתא אחריתא היא כנ"ל ברור ופשוט ורבים נוהגים כן והדין עמהם. ומצאתי למו"ח ז"ל שכ"כ בפשיטות. ועוד ראיתי להזכיר דבר פשוט שכל מה ששותין קודם האכילה כגון יי"ש בקביעות א"צ ברכת סוכה כי האכילה שיברך עליה אח"כ פוטר אפי' מה שלפניו וראייה ממ"ש הרא"ש פ' לולב וערבה כיון דמצות סוכה היא אכילה וטיול אם מברך אחר שישב שפיר דמי ומקרי עובר לעשייתן ומביא ראיה מציצית דאמרי' נתעטף אומר להתעטף בציצית אלמא אע"פ שכבר נתעטף מברך לפי שהמצוה נמשכת כל זמן שהוא מעוטף ועומד וכן נמי הסוכה כו' עכ"ל. הרי שאף הישיבה והטיול ושינה שלפני האכילה נפטרו מכח האכילה שאחריה ק"ו בשתי' כ"ז נראה פשוט לע"ד שהרוצה לברך עליה בשתיה יש לו לחוש לברכה לבטלה בלי ספק. נ"ל דמי שבדעתו שאין אוכל פת כל היום וכ"ש מי שמתענה תענית חלום בסוכות חייב לברך על הסוכה בכל פעם שיכנוס בה באותו יום לטיול כיון שאותו יום אין בו אכילת פת הדרינן לדין התלמוד דמברך בכל פעם שנכנס לישב שם דהא עיקר הטעם שאכילת פת הוא עיקר ופוטר את הטפל:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרל״ט

תרל״ט:ב׳רכ״ז א׳ מי שאינו כו' ואם עבר בדיעבד כו' יש לסמוך כו' ר"ל כיון דדיעבד הוא ובמקום מצוה ודחק יש לסמוך על הפוסקים המתירים ולא מיקרי עבד אסורא. ולכן רשאי לברך על הסוכה. דלהאוסרים אין לברך על הסכה דאין זה מברך אלא מנאץ: ב׳ רשב"ם ורבינו ישעיה כצ"ל לענ"ד ודבריהם הובאו בהרב"י בס"ס של"ט שכתב בשם רשב"ם שמותר ליכנס בספינה אפילו בשבת. ואפילו הולכת אח"ז חוץ לתחום. והא דתניא אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם לשבת. האי ב"ש הוא ולא קי"ל כהאי בריית'. עוד הביא הרב"י שם בשם האגור שכתב ע"ש רבינו ישעיה שהתיר ועשה מעשה בוויניצי"א והלך בספינה קטנה בשבת. ואמר טעם ההיתר. שגוים המנהיגים הספינ' לעצמם מתכוונים עכ"ל וכל הפוסקים חולקים עליהן ע"ש בספרו הארוך וכיון דכבר עביד בנדון הנ"ל ס"ל דיש לסמוך עליהם להקל: ג׳ ומ"מ צ"ע כו' כמ"ש סי' תר"מ כו' היכי דאיכא טורח גדול ליכנס לסוכת חברו לא הטריחוהו. ואין לך טורח גדול ממה שצריך לעבור בספינה ואם כן קשה תרתי. חדא איך כתב במקום מצוה כו' יש לסמוך כו' מאי מצו' איכא הא כה"ג פטור ועוד הא הנ"מ הוא לענין ברכה כנ"ל. הא הפטור מן הסכה ויושב בה נקרא הדיוט כמ"ש ס"ס תרל"ט בהגה. וא"כ איך רשאי לברך כאן בנדון זה: תרל״ט:ב׳רכ״ח א׳ (ס"ק ב) מניח' כו שלא תדלק כו' וכתב ב"ח לטעם זה אפי' אינה מצומצמת ז"ט על ז"ט אסור לאפוקי מטעם דהנר כיון דקביע שם ממעט משיעור הכשר סכה. ועיין בט"ז סעיף קטן ג': ב׳ המנהג כו' עס"ס תרע"ג. ר"ל דשם כתב דאסור להדליק נר חנוכה בנר חרס ישן דמאיס אבל אם הוא גליזר"ט או של זכוכית דין כלי מתכות יש לו דאינו מאיס ושרי. וה"ה הכא: תרל״ט:ב׳רכ״ט א׳ (ס"ק ג) תשמיש כו' משמע דבכוסות כצ"ל ור"ל מדנקט דוקא קדרות וקערות משמע דכוסות שרי דתשבו כעין תדורו. וכוסות הדרך לשוטפן בבית דירה. דאין בהן משום מיאוס דכלי שתיה אין בהם דברים מאוסים: ב׳ משמע כו' והעולם כו' ואינו נכון. ר"ל מה שאין נזהרים בקער' אפילו לאחר אכילה אינו נכון דלפי פסק הש"ע גם קערות אחר אכילה אסורים אבל מה שנזהרים בקדרות אפי' קודם אכילה יש ללמוד עליהם זכות דמחמירים כדעת י"מ שהביא הרב"י בשם המרדכי. דטעם איסור קדר' בסכה דהני אין רגילים להיות בבית דירה ולאו משום מאיסותא אלא משום תשבו כעין תדורו. וא"כ אפי' קודם אכילה אסור. אבל לאחר אכילה אע"ג דהביא הבר"י בשם ראב"י דקערות שריין אפ"ה אין בידינו להקל נגד הרב"י בש"ע דפסק דלאו כוותי'. מ"מ בין קודם אכילה ובין אחר אכילה בין קדרה ובין קערה אין לנו אלא פסק הרב"י בש"ע ולאורו נלך: תרל״ט:ב׳רל״א א׳ (ס"ק ה) ויין כו' כמ"ש סעיף קע"ד ר"ל הטור הביא שם דברי הש"ס דיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון מברכה. אמרי' שם לא שנו אלא בשבתות וי"ט שאדם קובע על היין אבל בחול דאין אדם קובע על היין אינו פוטר. הרי דאין קבועות ליין: ב׳ ולפי מאי דקי"ל שם בש"ע סי' קע"ד לא חילק בין שבת וי"ט לחול בכל ענין פוטר וכדעת הראב"ד דעכשיו גם בחול קובעים על היין: ג׳ ובסי' רי"ג כתב בש"ע דאין אחד יכול להוציא את חברו בברכת הפירות. כ"א בפת ויין אם הסיבו דאז מיקרי קבע. ולדידן הישיב' נחשבה כמו הסיבה בימי חכמי הש"ס וחשיב קבע. הרי דלדידן קובעים על היין: ד׳ וז"ל הב"ח אבל למעשה כו' לאפוקי נפשיה מפלוגתא שהב"ח הביא תחלה דברי הג"א דנסתפק אם חשיב שתיית יין קביעות: ה׳ וכן בקבע דגבינה ובשר דגם בזה הביא הטור מחלוקת הפוסקים אי חייב בסכה: ו׳ וה"ה בקביעות דשאר משקין (ולענ"ד במדינתינו ה"ה קאפ"ע) וכ"כ מ"א לעיל סי' רי"ג ס"ק וי"ו: תרל״ט:ב׳רל״ב א׳ (ס"ק ו) ואפי' קבע כו' ממ"ש הרא"ש על דברי מהר"ם מרו"ב שהיה נזהר מלאכול פירות חוץ לסכה. כי היה סובר להחמיר כהאי לישנא ביומא דף ע"ט דפירי בעי סכה. ועז"כ הרא"ש ומיהו נראה דמוכח התם ביומא כו': ב׳ והכי קי"ל ר"ל כמ"ד דפירי לא בעי סכה. דאל"כ הוי שוה לפת. ר"ל דאם קבע שכתב הרא"ש ר"ל שאכל שיעור קביעות דהיינו יותר מכביצה אפי' לא קבע עליו. וא"כ הוי פרי למ"ד פירי בעי סכה שוה לפת. וא"כ מאי הוצרך הרא"ש להביא ראיה לזה ממס' יומא דאפילו למ"ד פירי בעי סכה בעי' קבע. דהיינו שיאכל יותר מכביצ'. פשיט' וכי למ"ד פירי בעי סכה יהיה פירי עדיפי וחמירי מפת: ג׳ מדאמרי' ביומא כו' אציע בקוצר דברי הש"ס שם המצטרך לס"ק זה. דמסיק שם דשיעור אכילה להתחייב עליה ביום הכפורים הוא כותבת שלם עם הגרעין. ואמרו שם דהוא יותר מביצה ופריך מדתני אוכלים אכילת עראי חוץ לסכה. ומעשה שהביאו לר"י בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות. ואמרו העלום לסכה לא מפני שהלכ' כן. אלא שרצו להחמיר על עצמם. וס"ד דמה"ט אין בו אלא משום חומרא. דהיה פחות מכשיעור. והא שיעור אכילת קבע לחייב בסוכה הוא מעט יותר מביצה. וא"כ ר"ג שאכל שני כותבות בלי גרעין. ואמר מה שאכלן בסכה הוא מצד חומרא ע"כ הוא פחות מיותר מביצה: ד׳ וא"כ איך אפשר דכותבת אחד עם הגרעין יהיה יותר מביצה. ומשני רבא הא דאמר שני כותבות מצד הדין פטורים מן הסכה. אין הטעם משום דחסר מן השיעור. אלא משום דהוי פירי ופירי לא בעי סכה. ופריך מדתניא אמר רבי כשהיינו לומדים תורה אצל ר"א ב"ש הביאו לפנינו תאנים וענבים ואכלנום אכילת עראי חוץ לסכה. ודייק הש"ס אכילת עראי אין אכילת קבע לא אלמא פרי בעי סכה ומשני ע"ש. ואחר זה מסיק לימא מסייע ליה דפירי לא בעי סכה. דתנן ר"א אומר י"ד סעודות חייב לאכול בסכה ומי שלא אכל בי"ט ראשון ישלים בי"ט אחרון דהיינו בשמיני. ותני בברייתא אם השלים במיני תרגימ' יצא משום דבעינן שישלים בדבר שצריך לאכול בסכה ס"ל דמיני תרגימ' בעי סכה. ואי ס"ד דפירי בעי סכה הל"ל רבות' דמשלים אפי' בפירי. ודחי לה ע' שם. ומעתה אבא לבאר דברי מ"א מ"ש מ"א ולמד כן מדאמרי' אכילת עראי אין כו' ר"ל מדקתני ואכלנום אכילת עראי משמע שאכלום דרך עראי ולא דרך קבע. דאי ס"ד דהפי' שאכלו שיעור אכילת עראי דהיינו פחות כביצה ה"ל למימר אכלנו מהם אכילת עראי. ועל זה דייק הש"ס אכילת עראי אין אכילת קבע לא. ע"כ הכוונה דוקא דרך עראי אין אבל דרך קבע לא. הרי דאפי' א"א פירי בעי סכה. אינו חייב בסכה אלא אם כן יאכלם דרך קבע. דהא השתא לפי האי דיוקא בעי למידק דפירי בעי סכה: ה׳ ודלמא ר"ג אכלן דרך עראי ר"ל ניהו דהמקשן לא אסיק אדעתי' דפירי לא בעי סכה אלא הוי ס"ד דגם פירי בעי סכה. ע"כ דוקא אי קבע עלייהו וכדמוכח מדברי המקשן שאח"ז מדברי רבי וכנ"ל. א"כ דלמא ר"ג אכלן דרך עראי דלכ"ע לא בעי סכה וא"ש מ"ש לא מפני שהלכה כן כו': ו׳ דומי' דטעימת תבשיל. בא ליישב איך א"ל הטעם שאינו מן הדין הואיל ואכלן דרך עראי. הא לא הוזכר מזה כלום במשנה. והא המשנה רצה להביא ראיה דאם רצה להחמיר אפילו באכילת עראי רשאי. ואייתי עובד' דריב"ז ור"ג. א"כ העיקר חסר דהיינו דר"ג אכלן דרך עראי בשלמא א"א כס"ד דמקשן דב' כותבות בלי גרעין הם פחות מיותר מכביצה ובציר לה שעור' שפיר הוזכר דהא קתני שתי כותבות. וכן לתי' רבא דפירי לא בעי סכה. ג"כ מבואר כן במשנה. אבל א"א הטע' משום דאכלן דרך עראי. ה"ל למשנה לפרש כן דהא הוא עיקר הראי' והטעם לזה כתב מ"א דומי' דטעימת תבשיל לריב"ז דהיא דרך עראי. א"כ א"צ המשנ' לפרש דאכלן דרך עראי. כיון דהני תרי עובדי דריב"ז ור"ג בהדדי מתניין בסתמא דומין זה לזה ובשניהם הי' אוכלים דרך עראי: ז׳ ואפי' אכל הרב' וקבע עלייהו וכ"מ בגמרא. אין כוונת מ"א מדקתני ואכלנום אכילת עראי כו' אלמא למ"ד פירי בעי סכה צריך לקבוע עליהן וממילא למ"ד פירי לא בעי סכה אפי' אכלן דרך קבע לא בעי סוכה. ז"א דהא מ"א חולק על הרא"ש וס"ל למ"ד פירי בעי סכה היינו אפי' אכלן דרך עראי. וא"כ ע"כ מ"א לא דייק לישנ' דואכלנום אלא ר"ל מדמסייע ליה מדתני' אם השלים במיני תרגימ' יצא ולא קתני אם השלים בפירי ע"כ פירי לא בעי סכה כנ"ל. ותיקשי ולטעמיך אפ"ת פירי לא בעי סכה. אי ס"ד דבאכלן דרך קבע מודה דחייב בסכה אכתי תיקשי ליתני ישלים בפירי ויאכלם דרך קבע. וגם סתמ' דמלתא כן דהא הוא השלמת סעודה אע"כ למ"ד פירי לא בעי סכה אפי' אכל הרבה ודרך קבע מ"מ לא בעי סכה. היינו כשאכל כביצה (לאו דוקא אלא ר"ל יותר מכביצ' מעט) ואפי' אכלו דרך עראי דלא גרע מפירי למ"ד פרי לא בעי סכה וכמ"ש מ"א דלא כהרא"ש. ודע דמיני תרגימ' היינו תבשיל מחמשת מיני דגן. וכמ"ש רמ"א: תרל״ט:ב׳רל״ג א׳ (ס"ק ז) משום צנה כו' כמ"ש סעיף ז' בהגה. ר"ל דנקרא הדיוט: תרל״ט:ב׳רל״ד א׳ (ס"ק ח) איש כו' בעידן עבוד' כו' דתניא הכל חייבים בסכה כהנים לוים וישראלים. ופריך פשיט'. ומשני כהנים איצטריך ליה סד"א תשבו כעין תדורו מה דיר' איש ואשתו כו' ובעידן עבודה א"א להזקק לאשתו קמ"ל ניהו דפטירי בשעת עבוד' שלא בשעת עבודה מחייב (ועיין תשו' שער אפרים)הרי עכ"פ בשעת עבוד' פטירי משום דא"א להיות בשעת עבוד' איש ואשתו: ב׳ דבסכה דך"ח פריך ל"ל הלכת' למפטר נשים מסכה ת"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמ'. ומשני אביי סד"א תשבו כעין תדורו כו' הרי דאמר הל"מ דבזה לא בעי' תשבו כעין תדורו: ג׳ וי"ל דמ"מ כו' ה"ל מצטער הוא טעם אחר דלא כמ"ש רמ"א ניהו דלא בעי' בהא כעין תדורו איש ואשתו מ"מ הבעל פטור דהוי מצטער ואם נאמר דמ"א רצה להעמים טעם זה בדברי רמ"א צריך לדחוק הרבה בלשון רמ"א וע"ק דבגמ' אמרי' (דף ך"ז ע"ב) מדכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות שכל ישראל יוצאים בסכה א' וע"כ אינו רוצה לו' בהפסק מחיצות דא"כ אינו עושה סכה אחת וא"כ ממ"נ או דקשי' על האי דבסי' תר"מ דהא אינה ראוי' לשינה. דהא אינה ראוי לאיש ואשתו דהא כל ישראל ישנים שם. ואסור לשמש עם אשתו כה"ג וע כ צ"ל דיוצאים ידי אכילה לבד. א"כ מוכח דאפילו אינה ראיי לשינה. מ"מ יצא ידי אכילה (וכן הקשה בתשוב' ה"ה חכם צבי) או דצ"ל דאפי' אינו ראוי לשינ' לאיש ואשתו. אם רק ראוי לשינה לאיש גריד' מיקרי ראוי לשינה א"כ קשי' אדהכ'. תרל״ט:ב׳רל״ה א׳ (ס"ק ט) יצא כו' כזית אסור. דהא הלילה א חובה מג"ש ט"ו ט"ו מחג המצות ע"כ ילפינן מיניה מה התם במצה סגי בכזית ה"ה הכא בליל א': תרל״ט:ב׳רל״ו א׳ (ס"ק י) פירות קליות כו' אבל בשבת וי"ט צ"ל כזית פת כו' וכ"כ מ"א לעיל סי' קפ"ח ס"ק ט'. ולעיל סי' רצ"א לענין סעודה ג' כתב בטור וש"ע שיאכל כביצה וכתב מ"א לאו דוקא אלא קצת יותר מכביצה. דביצ' עדין היא אכילת עראי. ודברי מ"א מלבד שסותרים זא"ז אלא דלפי מ"ש לעיל סי' רצ"א דבשבת בעי' יותר מכביצה. א"כ תיקשי קושית התו והר"ן איך אמר בסוכה דוקא לילה א' חובה ותו לא. הא גם בי"ט צ"ל פת. ותי' לחד תי' דמשום מצות סכה בעי' דוקא יותר מכביצה. ולפ"ד מ"א גם משום שבת וי"ט בעי' יותר מכביצה. ניהו די"ל דמ"א סבירא ליה כאינך תי' שכתב כגון אם ירדו גשמים וכמו שכתב ס"ק י"ד מכל מקום מבואר דהתוספות והר"ן ס"ל דבשבת ויום טוב סגי בכביצה גם מלבד זה דברי מ"א צ"ב וכמ"ש: תרל״ט:ב׳רל״ז א׳ (ס"ק יא) לא ואכל כו' אי לאו משום ד' כוסות רצונן לו' דד' כוסות בעי' שישתו בלילה. וכו' של קידוש הוא א' מד כוסות: תרל״ט:ב׳רל״ח א׳ (ס"ק יב) מחצות כו' צ"ע כו' עיין לעיל בהלכות פסח בספר חק יעקב מה שכתב על זה: תרל״ט:ב׳רל״ט א׳ (ס"ק יג) קורה כו' גבי שומרי גנות כו' דקי"ל דפטורים מסכה. ואמר אביי הטעם דא"צ לעשות סכה בגנה. דתשבו כעין תדורו. ועם מטתו ומגעיו א"א כיון דאיכא טרחא מרובה להוציאן לגנה. אף על גב דרבא אמר טעמא אחריני משום פרצה קורא לגנב וכמ"ס סי תר"מ סעיף יו"ד. כבר כתבו התוס' דרבא מודה לטעמיה דאביי ע"ש והר"ן כתב דרבא ס"ל דכה"ג הוי כעין תדורו. דהא כל השנה ישן שם בלי מטה מוצעת. הביאו מ"א ס"ס תר"מ מ"מ גם להר"ן רבא מודה אי הוי צריך להוציא מטתו ומצעות לשם היה פטור כיון דאיכא טרחא מרובה: ב׳ דא"צ לילך כו' מה"ט שכתב רמ"א שם אם יש טורח גדול בדבר. דהיינו שצריך להביא שם כלי תשמישו: תרל״ט:ב׳ר״מ א׳ (ס"ק יד) מתפלל כו' הולך לבה"כ דהא גם בדירתו של כל השנה מניח דירתו והולך לבה"כ להתפלל: תרל״ט:ב׳רמ״א א׳ (ס"ק טו) ירדו כו' אוכל כל סעודתו בבית כמ"ש סעיף וי"ו ר"ל אם י"ל מאכל שמן דרשאי לאכלו תוך ביתו. ואם הביאו לו אח"ז מאכל שאינו שמן דאפשר לאכלו בסכה מ"מ גומר כל סעודתו בבית. וע"ז הביא ראיה מסעיף וי"ו בירדו גשמים והלך לאכול בביתו. ובאמצע סעודה פסקו הגשמים. דא"צ לחזור לסכה כל אותה סעודה: ב׳ ובליל שני כו' דבקיאים כו' סמכי' אפוסקים כו' דדין זה נובע מקושי' תוס' והר"ן הנ"ל אהא דאמרינן לרבנן דר"א ילפי' ט"ו ט"ו מחג המצות מה התם ליל א' חובה מכאן ואילך אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. כן הדין נמי בסוכות. והקשו התו' והר"ן איך אמר מכאן ואילך א"ב לא אכיל. הא מוכח בברכות דחייב לאכול פת בשבת וי"ט וכמ"ש לעיל סי' קפ"ח. ותי' דמשום מצות סכה אינו חייב כ"א ליל א'. אבל משום י"ט גם בשאר ימים חייב. ונ"מ אם ירדו גשמים דבשאר ימים אוכל תוך הבית ויוצא בזה אבל ליל א' צריך לאכול בסכה אפי' ירדו גשמים. עוד תירץ דבליל א' אפי' כזית בעי סכה ותפסינן חומרת שני התי' דבליל א' אפי' כזית בעי סכה כתי' הראשון. וגם כחומרת תי' השני דבליל א' אפי' ירדו גשמים צריך לאכול בסכה אולם בי"ט שני כיון דיומא קמא עיקר סמכינן על האי תי' דבליל א' אפילו כזית בעי סכה אבל בירדו גשמים לפי תי' זה לא שמעינן דחייב לאכול ליל א' בסכה וע' בט"ז מה שהקשה: ג׳ דהא אמר זמן מאתמול. ר"ל בשלמא ביום א' צריך לקדש בסכה משום זמן. דהא על עשיית הסכה היה צריך לברך זמן אלא דסמכינן אזמן דקידוש. דבלא"ה צ"ל זמן בקידוש משום הרגל. ויפטר באמירת זמן דקידוש גם אזמן שהיה צ"ל בשעת עשיית הסכה ולכן צריך לקדש בסכה כדי שיחזיר הזמן גם על עשיית הסכה משא"כ בליל שני ניהו דצריך לחזור זמן משום ספקא דיומא. דלמא היה אתמול חול ולא יצא בזמן שאמר אתמול. היינו דוקא זמן דרגל לא יצא אי אתמול הוי חול. אבל זמן דעשיית סכה יצא בזמן שאמר אתמול אפי' היה חול. דהא מצד הדין היה לו לברך זמן על עשייתה מיד בשעת עשייתה. דהוא ודאי חול והיה יוצא בזה כנ"ל וא"כ די לו אם מקדש בבית ויאמר שם זמן: תרל״ט:ב׳רמ״ב א׳ (ס"ק טז) אין מטריחין כו' לסכה ע"ס ס"ג שכתב שם שמותר לקרות ק"ש כשהוא שוכב על צדו וכתב רמ"א שם הטעם בשם תר"י מאחר שכבר שכב ואיכא טרחא לעמוד. ומ"א הביא שם לשון תר"י שטורח הוא לחזור וללבוש בגדיו. ודייק מ"א מלשון זה. וז"ל מ"א משמע דאם שוכב בחלוקו צריך לעמוד כו' הרי דאם עדין לא פשט בגדיו הקימה גרידא לא מיקרי טרחא לגבי ק"ש. ואפשר דה"ה הכא לענין סכה: תרל״ט:ב׳רמ״ג א׳ (ס"ק יז) בשעת כו' גם מ"ש שם (ר"ל בשל"ה) כו' עד בקר שני כו' כ"ש לפי מ"ש בש"ע ס"ס ח' דאפי' לדידן א"צ לברך. לשון מ"א שכתב לפי מ"ש בש"ע אינו מדוקדק אדרב' בש"ע שם כ' דצריך לברך אלא דמ"א כתב שם בשם ב"ח דא"צ לברך. והטעם כיון דקי"ל טלית המיוחד ליום אפי' לבשו בלילה חייב. א"כ אין הלילה הפסק. דהא גם בלילה חייב. והיינו לדעת הרא"ש דס"ל הכי בסי' י"ז. אבל לדעת הרמב"ם בסי' י"ז דכל מה שלובש בלילה פטור אפי' מיוחד ליום. מודה הב"ח דהלילה הוי הפסק וצריך לברך. וצ"ל דס"ל למ"א דאפי' לדעת הרא"ש הכא עדיף והוי כ"ש מהתם: ב׳ הרמב"ם ומ"מ. ודוקא כו' לענ"ד צ"ל ומ"מ כתב ודוקא: ג׳ וכ"מ בתוס' די"א הובאו דבריהם בט"ז ס"ק י"ט ע"ש: ד׳ ומיד הולך כו' סי' ח' סעיף י"ב דצרך לברך. שכתב שם אם יש לאדם כמה בגדים שמחויבים בציצית ולבשן מברך ברכה א' לכלם. וכתב רמ"א שם אבל אם פשט הראשון קודם שלבש השני. צריך לחזור ולברך על השני. וא"כ ה"ה הכא אעפ"י שבירך על סוכתו. מ"מ כשיצא ממנה ה"ל כאלו פשט הראשוי וכשנכנס לסוכת חבירו. צריך שוב לברך: ה׳ אבל הכא ההליכה כו' ר"ל ל"מ אם לא היה דעתו לכנס לסוכת חבירו בשעה שבירך. וודאי צריך לברך אלא אפי' היה דעתו בשעת ברכה שיכנס לסוכת חברו. מ"מ צריך לברך דההליכה הוי הפסק. מה שאין מברכים כו' משא"כ בסכה. ר"ל אע"ג דג"כ אין חייב לאכול בסכה כ"א ליל א' כמו בפסח. מ"מ כל חג הסוכות צ"ל ביתו עראי וסוכתו קבע:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א