סימן תרלא – סכה שחמתה מרבה מצלתה ויתר דיני הסכך – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרלא – סכה שחמתה מרבה מצלתה ויתר דיני הסכך

א סֻכָּה שֶׁחַמָּתָהּ וְצִלָּתָהּ א שָׁוִים מִלְּמַעְלָה, פְּסוּלָה, לְפִי שֶׁהַחַמָּה מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּרִחוּקָהּ וְיִהְיֶה לְמַטָּה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מִצִּלָּתָהּ; אֲבָל אִם חַמָּתָהּ וְצִלָּתָהּ שָׁוִים מִלְּמַטָּה, כְּשֵׁרָה. ב אִם בְּרֹב מִמֶּנָּה צִלָּתָהּ מְרֻבָּה שְׁנֵי מַשְׁהוּיִין, וּבְמִעוּט מִמֶּנָּה חַמָּתָהּ מְרֻבָּה מַשֶּׁהוּ בְּעִנְיָן שֶׁכְּשֶׁנְּצָרֵף יַחַד הַחַמָּה וְהַצֵּל שֶׁל כָּל הַסֻכָּה יִהְיֶה צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ מַשֶּׁהוּ, כְּשֵׁרָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ } ב { מַחְמִירִין אִם הַסֻּכָּה גְּדוֹלָה וְיֵשׁ מָקוֹם ז' עַל ז' שֶׁחַמָּתוֹ מְרֻבָּה, אַף עַל פִּי שֶׁבְּצֵרוּף כָּל הַסֻּכָּה הָוֵי הַצֵּל מְרֻבֶּה } (רַ"ן ספ"ק דְּסֻכָּה). ג דֶּרֶךְ הַסִכּוּךְ לִהְיוֹת קַל, כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מִמֶּנּוּ הַכּוֹכָבִים הַגְּדוֹלִים; הָיְתָה מְעֻבָּה כְּמִין בַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִים מִתּוֹכָהּ, ג כְּשֵׁרָה. ד הָיָה כִּסוּי דַּק מְאֹד שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲוִיר הַרְבֵּה, אֶלָּא שֶׁאֵין ג' טְפָחִים בְּמָקוֹם אֶחָד, וּבֵין הַכֹּל צִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ, כְּשֵׁרָה. ה הָיָה הַסִכּוּךְ מְדֻבְלָל (פֵּרוּשׁ מְבֻלְבָּל), וְהוּא הַסִכּוּךְ שֶׁיִּהְיֶה מִקְּצָתוֹ לְמַעְלָה וּמִקְּצָתוֹ לְמַטָּה, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּין הָעוֹלֶה וְהַיּוֹרֵד ג' טְפָחִים; וְאִם הָיָה בְּרֹחַב זֶה הָעוֹלֶה ד טֶפַח אוֹ יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ מִג' טְפָחִים, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ יָרַד לְמַטָּה וְנָגַע בִּשְׂפַת זֶה הַיּוֹרֵד, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד שְׂפַת הַיּוֹרֵד. { הַגָּה: דְּהַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ בָּאֲוִיר שֶׁבֵּין הַתַּחְתּוֹן טֶפַח, שֶׁרָאוּי לְהוֹרִיד הָעֶלְיוֹן וְאָז כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ חַמָּתָהּ מְרֻבָּה, שֶׁיְּהֵא הַצֵּל מְרֻבֶּה כְּשֶׁהַחַמָּה בְּאֶמְצַע } ה { הָרָקִיעַ } (רַ"ן פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבָּ"ם). ו קָנִים הַיּוֹצְאִים לַאֲחוֹרֵי הַסֻכָּה, כְּגוֹן שֶׁאֲחוֹרֵי דֹּפֶן אֶמְצָעִי בּוֹלְטִים קָנִים מִן הַסְכָךְ וְיֵשׁ בָּהֶם הֶכְשֵׁר סֻכָּה, וְצִלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ וְג' דְּפָנוֹת, כְּשֵׁרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַדֹּפֶן הָאֶמְצָעִי לֹא נַעֲשָׂה בִּשְׁבִילָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל עִקַּר הַסֻכָּה שֶׁהוּא לְפָנִים מִמֶּנּוּ. ז וְכֵן הַקָּנִים הַבּוֹלְטִים מִן הַסְכָךְ לַצַּד הַפָּרוּץ, וְדֹפֶן אֶחָד נִמְשָׁךְ עִמָּהֶם, כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה דֹּפֶן עַל ו הַצְּדָדִין יֶתֶר עַל ז' וַהֲוָה לָן לַמֵּימַר הֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַסֻכָּה בִּדְפָנוֹת אֲרֻכּוֹת, וְדֹפֶן אַחֵר שֶׁנִּמְשָׁךְ עִם הַקָּנִים שֶׁל סְכָךְ אֵינוֹ מִן הַסֻכָּה אֶלָּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ עוֹמֵד, וְנִמְצָא שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא דֹּפֶן אֶחָד שֶׁהוּא הַדֹּפֶן הַנִּמְשָׁךְ, אֲפִלּוּ הָכֵי כְּשֵׁרָה. ח סִכְּכָהּ בְּשִׁפּוּדִין שֶׁהֵם פְּסוּלִין לְסַכֵּךְ בָּהֶם, וְאֵין בָּהֶם אַרְבָּעָה וְאֵין מֵהֶם אַרְבָּעָה בְּמָקוֹם אֶחָד, וְהִנִּיחַ בֵּין שִׁפּוּד לְשִׁפּוּד כִּמְלֹא שִׁפּוּד וְנָתַן שָׁם סְכָךְ כָּשֵׁר, פָּסוּל, שֶׁאִי אֶפְשָׁר ז לְצַמְצֵם שֶׁיְּמַלֵּא כָּל הָאֲוִיר מִסְכָךְ כָּשֵׁר, וְנִמְצָא הַפָּסוּל מְרֻבֶּה; אֲבָל אִם הֶעְדִּיף סְכָךְ הַכָּשֵׁר מְעַט עַל הַפָּסוּל, אוֹ אִם הָיָה הַפָּסוּל נָתוּן שְׁתִי וְנָתַן הַכָּשֵׁר ח עֵרֶב, אוֹ אִיפְּכָא, כָּשֵׁר, שֶׁאָז מִתְמַלֵּא כָּל הָאֲוִיר מִסְכָךְ כָּשֵׁר { וְדַוְקָא בְּסֻכָּה גְּדוֹלָה, אֲבָל בְּסֻכָּה קְטַנָּה צָרִיךְ לִהְיוֹת מִן הַשִּׁפּוּדִים פָּחוֹת מִג' בְּמָקוֹם אֶחָד } (בֵּית יוֹסֵף וּמהר"א מִפְּרַאג). ט בַּיִת הַמְקֹרֶה בִּנְסָרִים שֶׁאֵין עֲלֵיהֶם מַעֲזִיבָה (פֵּרוּשׁ טִיט וּצְרוֹרוֹת שֶׁמְּשִׂימִין עֲלֵיהֶם) וּבָא ט לְהַכְשִׁירוֹ לְשֵׁם סֻכָּה, דַּי בָּזֶה שֶׁיָּסִיר כָּל הַמַּסְמְרִים לְשֵׁם עֲשִׂיַּת סֻכָּה, אוֹ שֶׁיִּטֹּל מִבֵּין שְׁנֵי נְסָרִים אֶחָד וְיִתֵּן סְכָךְ כָּשֵׁר בִּמְקוֹמוֹ וְכֻלָּהּ כְּשֵׁרָה, אֲפִלּוּ הַנְּסָרִים רְחָבִים אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ מִי י שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַנְּסָרִים רְחָבִים אַרְבָּעָה. י סֻכָּה שֶׁאֵין לָהּ גַּג, כְּגוֹן שֶׁהָיוּ רָאשֵׁי הַדְּפָנוֹת דְּבוּקוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסָמַךְ רֹאשׁ הַדֹּפֶן שֶׁל סֻכָּה לַכֹּתֶל, פְּסוּלָה; וְאִם הָיָה לָהּ גַּג, אֲפִלּוּ טֶפַח, אוֹ שֶׁהִגְבִּיהַּ הַדֹּפֶן הַסָמוּךְ לַכֹּתֶל מִן הַקַּרְקַע טֶפַח, הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה. { הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַטֶּפַח לֹא תִּהְיֶה אֲוִיר, רַק מִן הַדֹּפֶן אוֹ הַסְּכָךְ } (הָרֹא"שׁ בְּשֵׁם ר"י וְהרה"מ פ"ד) { וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בָּהּ } יא { ז' טְפָחִים עַל ז' בְּגֹבַהּ י' טְפָחִים } (טוּר). { גַּם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַדְּפָנוֹת לְאַחַר שֶׁהֵם גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה עֲשׂוּיוֹת מִדָּבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בָּהֶם, דְּהָא הֵם הַסְּכָךְ } (רַ"ן ספ"ק דְּסֻכָּה). { וְאִם כָּל הַדְּפָנוֹת מִדָּבָר שֶׁמְּסַכְּכִין בָּהֶם, מֻתָּר לִישַׁן אֲפִלּוּ תַּחַת הַדְּפָנוֹת } (ס"ח בְּפֵרוּשׁ רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"א נ"ח).

באר היטב – סימן תרלא – סכה שחמתה מרבה מצלתה ויתר דיני הסכך

א א שוים. ועטרת זקנים בשם ב"ח פוסל בין שוים מלמטה או מלמעלה. יד אהרן: ב ב מחמירין. היינו שלא לישב באותו חלק שחמתו מרובה אבל לשאר החלק אין זה פוסל אותו כיון שיש שם הכשר סוכ'. ט"ז: ג ג כשר'. ולבוש פוסל כשאין המטר יוכל לירד בה וכ"פ הב"ח: ה ד טפח. שאז חשוב להיות אוהל ואמרי' חביט רמי: ה הרקיע. ר"ל אע"פ שחמת' מרובה מצילת' כשהחמה בשאר מקומות מ"מ כיון שצילת' מרובה מחמת' כשהחמה באמצע הרקיע כשר ועיין ט"ז מה שהקשה למה אמרו בגמ' לשמואל תנא במתני' תרתי אמאי לא אמרו דגם לשמואל חדא כמו לרב ע"ש דף כ"ב עמוד א' ודוק: ז ו הצדדין. כלומר לא מבעיא אם אין בדופן השני החיצון רק שבעה טפחים פשיטא שיש להתיר אותו חלק היוצא מן הדופן הארוך דאמרי' שכוונתו להשתמש בכל הסוכה משא"כ בעושה דופן השלישי' יותר מז' טפחים הרי גילה דעתו שעשה יותר מהכשר מן המובחר ויש לנו לומר דעד מקום שעשה מחיצה מהני וטפי לא ומה שעשה מחיצ' א' ארוך ביותר זה אינו מן הסוכה קמ"ל אפ"ה כשר גם שם וחשבינן המחיצו' שעשה גם לזה כאלו הגיע הדופן הקצר עד סוף הכותל הארוך ט"ז ע"ש: ח ז לצמצם. דאם הי' אפשר הי' מותר דקיימא לן פרוץ כעומד מותר: ח ערב. ואם אינו נותן ראשי הכשר על הפסול נופל לארץ והלכך ה"ל הכשר מרובה: ט ט להכשירו וכו'. זהו פי' גמרא בביטול תקרה קא מפלגי. וכתב רש"י שם דאלו בא עכשיו לסכך בהם פסול משום תקר' אבל השתא דזו תקר' היתה ובא לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי וכו' תו ליכא למגזר וכו' ע"ש: י שאומר. זהו דעת הרמב"ם והקשו העולם אם כן לא פריך מידי אדשמואל טפי מרב עיין ט"ז ובהרמב"ן בספר המלחמות ועיין בגמרא דף ט"ו עמוד א'. וכתב מ"א דוקא במפקפק דברי הרמב"ם שלא יהא רחב ד' אבל כשנטל א' מבנתיים אפילו יש בהם ד' שרי ע"ש: י יא י"ט. לאפוקי אם הוא ז' על ז' למטה מיו"ד ובגובה י' אינה רחב' ז' על ז' פסול'. ומודדין היו"ד טפחים ביושר ולא באלכסון מ"א. ואז כשרה כל הסוכה ט"ז. ועיין בהרא"ש שכתב הרמב"ם והר"ר ישעיה דטראני פסקו כשמואל והראב"ד פסק כרב וכר"מ והכל עולין בסגנון אחד עכ"ל. יש לדקדק דהא נפקות' לדינא אי צריכין לבא לתירוץ הגמרא לבטולי תקרה ע"ש:

מגן אברהם תרל״א – סימן תרלא – סכה שחמתה מרבה מצלתה ויתר דיני הסכך

א׳ הכוכבים. של ליל' [ב"ח ורמזים]: ב׳ כמין בית. ולבוש פוסל כשאין המטר יכול לירד בה וכ"פ הב"ח: ג׳ לא נעש' בשבילם. כיון שהיא מחיצה שלימה ואפי' הוי מחיצ' על ידי לבוד עסי' תר"ל ס"ח: ד׳ אף על פי שעש' דופן כו'. כלומר פשיטא אם אינו אלא ז' כוונתו להשתמש בכל הסוכה ולא עשה אלא כתיקון חכמים משא"כ כשעש' יתר על ז' אז גילה דעתו וכו': ה׳ ונתן הכשר ערב. ואם אינו נותן ראשי הכשר על הפסול נופל לארץ והלכך ה"ל הכשר מרוב' [רש"י]: ו׳ מעזיב'. אם הי' כבר המעזיב' אין להתיר להסיר המעזיבה ואח"כ לפקפק או ליטול א' (מהרלב"ח כ"ה) וצ"ע למעשה כי נראה דעדיף טפי: ז׳ רחבים ד'. דלא חיישינן שישב תחת תקרת הבית דהא הוצרך לפקפק או ליטול א' עסי' תרכ"ט סי"ח ובב"י והע"ש לא ע"ש: ח׳ ויש מי וכו'. זהו דעת הרמב"ם, ומשמע בהדיא שם דדוק' במפקפק בעי שיהו פחותים מד' דאם יהיו רחבים ד' הרואה שישב תחתיהן יסבור שמותר לסכך בהן וישב גם כן תחת הבית והא דקא' בגמרא דבטלה תקרה בהכי היינו כשאין רחבי' ד' דמפני הרואין ליכא למיחש דהרואה סבור שסככן מתחלה לשם סוכה אך שאסור משום תולמה"ע דומיא תחת תקרת הבית ולכן כשהוא מפקפק שרי ועין בר"ן אבל כשנוטל א' מבנתיים אפי' ביש בהן ד' שרי דהרוא' ירא' שהוצרך לתת פסל בנתיים ולא יבא לישב תחת תקרת הבית וכ"מ בגמ' דקא' אי משום תולמה"ע בחדא סגי ואי משום גזירת תקר' בנוטל אחד מבנתיים סגי משמע דהיכ' דליכ' גזיר' תקר' אלא משום תעש' כו' במפקפק נמי סגי וכ"מ ברמב"ם כן נ"ל ברור לדעתו: ט׳ פסול'. דשפועי אהלי' לאו כאהלים דמי, ונ"ל אם יש בפחות מג' סמוך לגגה רחב טפח שרי כמ"ש סי' שט"ו סי"א דלבוד דאורייתא הוא: י׳ בגוב' י"ט. לאפוקי אם הוא ז' על ז' למט' מי' ובגובה י' אינה רחבה ז' על ז' פסול ומודדין הי' ביושר ולא באלכסון:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרל״א

א׳ מחמת' משהו כשר'. פי' אפי' לישב תחת אותו חלק שחמתו מרוב' וליש מחמירין שמביא רמ"א אם הסוכ' גדול' היינו שלא לישב באותו חלק שחמתו מרוב' אבל לשאר החלק אין זה פוסל אותו כיון שיש שם הכשר סוכה: ב׳ הכוכבי' הגדולי'. בטור כתו' הכוכבי' וניצוצי השמש נראים אבל בדיעבד אפי' עשאה כמין בית כשר'. ותמה ב"י למה הזכיר ניצוצי שמש וע"כ כ' דאידי ואידי חד שיעורא ובחנם דחק בזה דודאי ניצוצי שמש נראי' ביותר והטור נקט תרוייהו לכתחל' צריך שיראו אפי' כוכבי לילה ובדיעבד שרי אפי' אם לא יראו ניצוצי שמש מדתנן מעובה כמין בית כשרה: ג׳ טפח או יותר. שאז חשוב להיות אוהל ואמרינן חבוט רמי כדמסיק רואין אותו כו': ד׳ כשהחמה באמצע הרקיע. ק"ל למה אמרינן בגמרא דלשמואל תנא במתני' תרתי דהיינו מ"ש ושצילת' מרובה מחמת' הוא קאי על סוכה עניי' שזכר רב אמאי לא נימא דגם לשמואל תנא חדא דהיינו סוכ' מבולבל' קנה עול' וקנ' יורד כשר אעפ"י שחמת' מרוב' מצילת' כשהחמ' בשאר מקומות מ"מ כיון שצלת' מרוב' מחמתה כשהחמ' באמצע הרקיע כשר וזה עיקר החידוש של המשנ' וי"ל דדוקא לרב אמרינן דתנא חדא כיון דסיפא מטיל חילוק בדבר ולו' דאין הכשר דרישא אלא בתנאי זה שיהי' צלתה מרוב' מחמת' בין הכל משא"כ לשמואל דבכל פעם שיש קנה עולה וקנה יורד ממילא הוי צל מרוב' כשהחמה באמצע הרקיע ותו ל"צ לסיפא כ"מ לשון הטור שכ' אם לא שנאמ' כיון שהצל מרוב' כשהשמש עומד באמצע השמים כו' משמע שזהו בודאי ולא שייך לספק בזה אלא דקש' מלשון התו' דף כ"ב שכתבו בד"ה קנה עול' כו' ואשמעי' במתניתין דאמרינן רואין כל שאילו היו מושכבין בשוה הי' צילת' מרוב' כשרה עכ"ל משמע דאין זה מוכרח וא"כ הדרא קושיין לדוכתא דדלמא לשמואל נמי חדא קתני וסיפא פי' דרישא כמו לרב: ה׳ אע"פ שעש' דופן על הצדדים כו'. פי' לא מבעיא אם אין בדופן השני החיצון שהוא קצר רק ז' טפחים פשיטא שיש להתיר אותו חלק היוצא מן הדופן הארוך דהרי יש לו ג' מחיצות של הסוכ' דהא בכל סוכה די בב' מחיצות ושלישית בטפח ומהני אף ליושב חוץ לאותו טפח ה"ה נמי דמהני לעושה הדופן הג' עד ז' טפחים שהרי לא גילה דעתו שרוצה לעשו' המשך הסוכ' עד אותו שיעור דוקא שאני אומר שעשה המחיצ' עד שיעו' הכשר שרוצה לעשות מצו' מן המחובר טפי שהוא שיעור סוכ' וזה יועיל אח"כ להחלק הנשאר אלא אפי' בעושה הדופן השלישי יותר מז' טפחים הרי גילה שעשה יותר מהכשר מן המובחר ויש לנו לו' דעד מקום שעשה מחיצ' מהני וטפי לא ומה שעשה מחיצה א' ארוך ביותר זה אינו מן הסוכה שחשב לעשות קא משמע לן דאפי' הכי כשר גם שם וחשבינן המחיצות שעשה גם לזה כאלו הגיע הדופן הקצר עד סוף הכותל הארוך: ו׳ שאי אפשר לצמצם כו'. דאם הי' אפשר היה מותר דקיימא לן פרוץ כעומד מותר: ז׳ בסוכה גדולה. שזהו שיעור הפסול שלה כדאיתא סי' תרל"ב: ח׳ ובא להכשירו כו'. דאלו לא היתה כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהם לשה סוכה פסול משום תקרה שלא ישב תחת קורות ביתו ויאמר מה לי זה מה לי חדשה אבל השתא דזו תקרה היתה וזו מוכיח שיודע שאמרה תורה תעשה ולא מן העשוי ובא לידי מעשה לעשות לשום סוכה תו ליכא למיגזר משום תקרת ביתו וסכך פסול אין כאן כלל דהא אין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ רק שגזרו משום ביתו וכאן אין לגזור: ט׳ ויש מי שאומר. ס"ל שברחב ארבע יש פסול גמור כמו בדבר שמקבל טומאה ולא מהני בזה שום ביטול וכבר כ' הרא"ש על דיעה זו ותמוה היא וטעמו דאם כן לא פריך מידי אדשמואל טפי מדרב והרמב"ן בספר המלחמות תיקן קושיא זו עיין שם: י׳ כמין צריף. פירוש עשוי ככוורת שמשפע והולך שגגו וקירותיו אחד ואוהל משופע אינו אוהל אלא אם כן יש בו טפח זקוף מן הקרקע או שהפליגה מהכותל טפח: י״א לא תהי' אויר. ואע"ג די"ל לבוד מ"מ אין שם גג על מקום שהוא אויר: י״ב בגובה י"ט. שהוא שיעור הכשר סוכה אז כשרה כל הסוכה:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרל״א

תרל״א:ב׳קע״ט א׳ (ס"ק א) הכוכבים של לילה. וד"ל דלא סגי במה שניצוצי השמש נראים בתוכו ביום. אלא דלכתחלה בעינן דאפי' בלילה יראו כוכבי לילה בתוכה: תרל״א:ב׳קפ״א א׳ (ס"ק ג) לא נעשה כו' שלמה וה"ה מחיצה כצ"ל: ב׳ עסי' תר"ל סעיף ח' ובמ"א שם ס"ק י"ב דקי"ל כרבא דלא אמרינן פ"ת יורד וסותם היכי דהתקרה לא נעשה לצורך הסכה. כי אם לצורך האכסדרא שהיא לפנים. מ"מ מחיצה שלמה וה"ה ע"י לבוד דמיקרי לענין זה מחיצה שלמה אמרינן דחשיב מחיצה אפי' לא נעשה בשביל הסכה דעדיפא מפי תקרה: תרל״א:ב׳קפ״ב א׳ (ס"ק ד) אע"פ כו' אלא כתיקון חכמים אף דסגי בטפח. מ"מ י"ל דרצה לעשות מן המובחר ולא לסמוך על צ"ה ולבוד. אלא לעשות מצוה מן המובחר ז' טפחים שלמי': תרל״א:ב׳קפ״ג א׳ (ס"ק ה) ונתן כו' ה"ל הכשר מרובה רש"י. באמת לשון רש"י כן הוא. אך כתב כן לפי שטתו דלא הוצרך הש"ס לאוקימתא זו כ"א למ"ד פרוץ כעומד אסור וא"כ אם הניח בין שפוד לשפוד כמלא שפוד ונתן שם סכך כשר אכתי ה"ל פרוץ כעומד ולכך הוצרך לומר דוקא אם נתן הפסול שתי. נותן הכשר ערב. דאז ע"כ הכשר הרוב דאל"כ יפול סכך הכשר לארץ. וא"כ הוי עומד מרובה על הפרוץ וכשר. אבל לדידן דקי"ל כר"ת דס"ל דאפי' פרוץ כעומד מותר אפ"ה הוצרך לאוקמי רהפסול מונח שתי והכשר מונח ערב מטעם שכתב בש"ע שא"א לצמצם שימלא כל האויר כו' וא"כ אפי' ע"י נתינת שתי וערב לא הוי כ"א מחצה על מחצה אפ"ה כשר לדידן דקי"ל פרוץ כעומד מותר אלא מ"א האמת נקט דע"כ הכשר הרוב דאל"כ יפול כנ"ל: תרל״א:ב׳קפ״ד א׳ (ס"ק ו) מעזיבה כו' וצ"ע למעשה. ודאי דפקפוק גרידא לא מהני כמ"ש הר"ן על משנה זו דהמעזיבה של עפר הוא סכך פסול מצד עצמו כמ"ש סי' תרכ"ט סעיף א' בהגה. אבל ע"י הסרת מעזיבה ופקפוק הנסרי' יש להכשיר דעביד מעשה רבה ועדיף מאלו לא הי' מעזיבה ומכשיר ע"י פקפוק גרידא דהוי מעשה זוטא: תרל״א:ב׳קפ״ה א׳ (ס"ק ז) רחבי' כו' דל"ת כו' ר"ל דהא מבואר סי' תרכ"ט סעיף יח דאין מסככים בנסרים הרחבי' ארבע מחשש שמא יבא לישב תחת תקרת הבית: תרל״א:ב׳קפ״ו א׳ (ס"ק ח) כתב מ"א ויש כו' זו היא דעת הרמב"ם כו' ולעמוד על כוונת מ"א צריך להציע דברי הש"ס ומפרשים בקצרה כפי האפשרי תנן דף י"ד מסככי' בנסרי' דברי ר' יהודה ור"מ אוסר אמר רב מחלוקת בנסרים שיש בהן ד' טפחי' דר"מ אית ליה גזרת תקרה פי' רש"י הואיל ורוב תקרות עשויים מנסרי' רחבי' ד"ט גזר ר"מ אי מכשיר בזה אתי למימר מה לי לסכך באלו מה לי לישב תחת קורת הבית אבל אם אין בהם ד"ט ד"ה כשרה: ב׳ ושמואל אמר כשאין בהם ד' טפחי' אבל אם יש בהן יותר מג' טפחים מחלוקת דר"מ אוסר כיון שיצא מתורת לבוד גזרינן אטו תקרה ור"י מכשיר אבל יש בהן ד' טפחים מודה ר"י דפסול דהוי שיעור מקום ובפחות מג' טפחים מודה ר"מ דלא גזרינן דקנים בעלמא נינהו ופסקו רוב הפוסקים כר"י אליביה דשמואל דעד ד' טפחים כשר ובד' טפחים פסול ובדף ט"ו תנן תקרה שאין עליה מעזיבה ר"י אומר בש"א מפקפק (דהיינו שיפקפק כל נסר ונסר להסיר מן המסמורי' ונוטל א' מבינתיים ובה"א מפקפק או נוטל א' מבינתיים רמ"א נוטל א' מבינתים ואינו מפקפק ופריך הש"ס בשלמא ב"ה טעמייהו משום תעשה ולא מן העשוי לכן בחד סגי או מפקפק או נוטל א' מבינתים אלא ב"ש מ"ט אי משום תעשה ולמ"ה בחד סגי אי משום גזרת תקרה בנוטל א' מבינתים סגי ומשני לעול' טעמייהו משום גזרת תקרה. וה"ק אע"פ שמפקפק אי נוטל א' מבינתים אין אי לא לא. ור"מ ס"ל דלא נחלקו ב"ש וב"ה וכ"ע ס"ל דבעי' דוקא שיטול א' מבינתיים ולא מהני פקפוק ופריך א"כ פליגי ר"מ ור"י אליביה דב"ה אי גזרינן גזרת תקדה והא איפלגי בזה חדא זימנא במתני' דף י"ד אי מסככי' בנסרי' כנ"ל ומשני ההיא מתני' דתקרה כו' הם דברי ר"י לר"מ דא"ל בהאי דנסרים גזרת תקרה הם דברי ב"ש. אבל ב"ה ל"ל גזרת תקרה. והשיבו ר"מ לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה וכ"ע אית להו גזרת תקרה ופריך הניחא לרב דאמר דר"מ ור"י פליגי במתני' דמסככי' בנסרי' שיש בהן ד"ט ואפ"ה לר"י ל"ל גזרת תקרה א"ש דאליביה דר"י פליגי ב"ש וב"ה ביש בהן ד"ט (ופירש"י סתם תקרה הנסרים בני ד"ט נינהו) דלב"ה דל"ל גזרת תקרה לכן די אפי' במפקפק להוציא מאיסור תעשה ולמ"ה אלא לשמואל דס"ל ביש בהן ד"ט מודה ר"י דיש בהן גזרת תקרה. תקשי מתני' דתקרה שאין עליה מעזיבה למה סגי לב"ה בפקפוק ומשני בבטולי תקרה פליגו ב"ש וב"ה. ופירש"י לשמואל לעולם מיירי פלוגתא דב"ש וב"ה ביש בהן ד"ט. ולכ"ע אם בא לסכך בנסרים רחבים ד"ט אסור משום גזרת תקרה. אלא בזה שכבר היתה תקרה והוא צריך לפקפק הרי יודע שאסור לישב תחת תקרת בית ובכה"ג ס"ל לב"ה דלא שייך גזרת תקרה ולכן סגי בפקפוק זו היא שיטת רש"י והיא דעה א' שהובא בש"ע דאפי' רחבים ד"ט די בפקפוק אי נוטל א' מבינתים ולזה הסכימו הרא"ש והטור: ג׳ והיש מי שכתב שהובא בש"ע הוא דעת הרמב"ם אבל כבר תמהו עליו הראשונים ותי' הב"ח דהוי קשה לרמב"ם קושית רש"י שם במשנה איך סגי בנוטל א' מבינתים. כיון דכל נסר רחב ד"ט והוא סכך פסול והא קי"ל סכך פסול פוסל באמצע אם יש רחב ד"ט. ולכן מוקי לה הרמב"ם דע"כ מיירי בנסרים שאין בהם ד"ט ומאי דאמר הש"ס בבטולי תקרה קמיפלגי פי' דהאי תקרה אית ביה שני פסולי' אחד משום תעשה ולמ"ה דהא נעשה לשם תקרת בית. גם איכא משום גזרת תקרה וס"ל לב"ש דאינה יוצאה מתורת פסול אא"כ עשה מעשה רבה דהיינו נוטל אחד מבינתיים ולכן עי"ז גם הנסרים הנשארים כשרים דהא ליכא בכ"א רוחב ד"ט וב"ה ס"ל דבחד סגי היינו אפי' מפקפק דיו וכ"כ הרמב"ן במלחמות לרעת הרי"ף וסיים הב"ח וז"ל וש"מ דבנוטל א' מבינתים לא מכשר לה אלא כשאין בהן ד"ט כו' עכ"ל משמע מזה דאי מפקפק אפי' אינו נוטל א' מבינתים לדידן דקי"ל כב"ה מורה הרמב"ם דאפי' רחבי' ד"ט כשרים ודעת מ"א הוא להיפך וז"ל הרמב"ם פ"ה מהלכות סכה דין ח' תקרה שאין עליה מעזיבה כו' לפיכך אם פקפק הנסרים כו' הרי זה כשרה ובלבד שלא יהיה בכל נסר ונסר ד' טפחים וכן אם נטל א' מבינתים והניח במקומה סכך כשר לשם סכה ה"ז כשרה עכ"ל הרי דלאחר שכתב תיקון הפקפוק התנה שלא יהי' הנסר רחב ד"ט דלא כב"ח גם בנוטל אחד מבינתים משמע דאפי' רוחב ד"ט כשרה מדכתב הרמב"ם התנאי שלא יהי' הנסר רחב ד"ט אחר שכתב תיקון הפקפוק ולא כתב לבסוף אחר שכתב גם תיקון נוטל א"מ והוי קאי התנאי על שני התקונים אע"פ דבנוטל א' מבינתים מודה הרמב"ם דאפי' רחב ד"ט כשרה וזו היא ג"כ דלא כב"ח. ולכן דעת מ"א דהרמב"ם לא התנה שלא יהיו רחבי' ד"ט אלא בתיקון פקפוק. אבל בתיקון דנוטל א"מ. אפי' רחבי' ד"ט כשרים וטעמו וראייתו של רמב"ם ממסקנ' הש"ס בבטולי תקרה קמפלגי היינו שהי' תקרה ישינה דאיכא תרתי פסולי. א' תעשה ולמ"ה. ב' גזרת תקרה וס"ל לב"ש דוקא בנוטל א"מ מהני. ולא בפקפוק. וטעמייהו דב"ש ל"ל משום דס"ל דלבטל פסול דתעשה ולמ"ה בעינן דוקא מעשה רבה דהיינו נוטל א"מ זה ליתא וכמ"ש מ"א סס"ק זה. דהא לעיל פריך בפשיטו' לב"ש אי משום תעשה ולמ"ה בחד סגי משמע בין בנוטל א"מ ובין בפקפק סגי הרי פשוט להש"ס אפי' לב"ש לבטל תעשה ולמ"ה אפי' פקפק מהני ואי משום גזרת תקרה דמשמע מדברי המקשן דבעי' דוקא נוטל א"מ דהא מקשה ואי משום גזרת תקרה בנוטל א"מ סגי. מכל מקום קשה לרמב"ם כיון דמפקפק הרי ידע דאסור לישב תחת תקרה. דהא הוצרך לפקפק וליכא גביה גזירת תקרה וכמ"ש רש"י אע"כ טעמייהו דב"ש משום הרואים שלא ידעו שהוצרך לפקפק ולגבייהו איכא גזרת תקרה ומיירי בנסרים שאין בהם ד"ט וב"ש לשיטתיה וב"ה לשיטתיה דלב"ה באין רחבים ד"ט לר"י מותר לסכך בהן לכתחלה אם כן ל"ל משום הרואים דהרואים יתלו שעשה בהיתר דהיינו שהניחן לכתחלה לשם סכך דמותר כשאין רחבים ד' טפחים. לכן די בתיקון הפקפוק אבל ב"ש לשיטתייהו דס"ל אפי' באין רחבים ד"ט איכא גזרת תקרה ואין מסככים בהן דהלא הקשה ר"י לר"מ דא"ל גזרת תקר' אפי' ברחבים ג"ט האי סברא דב"ש היא ולכן לב"ש לא סגי בפקפק משום הרואים דלא ידעו שהוצרך לפקפק וגם אם יתלו שהניחן לכתחלה לשם סכך מה בכך הא ב"ש ס"ל דגם בזה איכא גזרת תקרה (ואע"ג דהוי כעין גזרה לגזרה מ"מ מי הגיד דהרואה יתלה בודאי שהניחן לשם סכך ולכן גזרו כה"ג) וא"כ ברחבים ד"ט גם לב"ה אסור משום גזרת תקרה. ולא מהני פקפק משום הרואים דל"ל דהרואים יתלו שהניחן לשם סכך מה בכך הא אין מסככים ביש בהן ד"ט לשמואל וא"כ בנוטל א"מ מודה הרמב"ם דאפי' רחבים ד"ט כשרים דהא כה"ג ליכא משום הרואים דהא יראו שהיה צריך ליתן סכך כשר בינתים כ"ה כוונת מ"א ועתה בע"ה אפרש דבריו על הסדר. מ"ש מ"א ומשמע בהריא כו' כבר הבאתי לעיל לשון הרמב"ם דמוכח כדברי מ"א: ד׳ ומ"ש מ"א וכ"מ בגמרא כו' משמע כו' אלא משום תעשה ולא מ"ה במפקפק נמי סגי ולכאורה דבריו תמוהים פשיטא ומי חולק ע"ז וכ"ע ס"ל דבמפקפק גרידא אזיל פסול דתעשה ולמ"ה ולהנ"ל א"ש דהביא ראיה דע"כ טעמייהו דב"ש משום הרואים דלגבי דידיה למה לא מהני הפקפוק להוציא מגזרת תקרה דהא יודע בפסול תקרה דהא הוצרך לפקפק וכמ"ש רש"י וכ"ת דב"ש בעי דוקא נוטל א"מ להוציא מפסול תעשה ולמ"ה וס"ל דבעינן מעשה רבה ולזה כתב דמוכח מדברי המקשן דפשיטא ליה דלהוציא מפסול תעשה ולמ"ה אפי' לב"ש פקפק מהני וכנ"ל א"ו הטעם משום גזרת תקרה ומשום הרואי' וב"ש לטעמיהו דס"ל אפילו באין דחבי' ד"ט איכא גזרת תקרה…………………. לכן אפי' יתלה הרואה שהניחו לשם סכך מ"מ פסול כנ"ל וא"ש. וראיתי בס' חמד משה שהקשה על מ"ש מ"א אבל כשנוטל כו' דהרואה יראה כו' ולא יבא לישב תחת תקרת הבית כו' דהא אכתי א"ל דהרואה לא ידע שנטל א' מבינתים ויסבור שתחלה סיכך כך הניח נסר רחב ד"ט וסכך כשר בצדו שיעור ד"ט כו' ויסבור שמותר לסכך בענין זה ובאמת אסור כה"ג כדאיתא דף ח"י ע"א דהא שיעור סכך פסול הוא ד' טפחי'. ולענ"ד רמ"א דייק בלישניה וכ' ויבא לישב תחת תקרת בית וה"ל לקצר ולומר דאיכא גזרת תקרה האם הוצרך לפרש מהו גזרת תקרה אע"כ כה"ג גזרינן שישב תחת תקרת בית. אבל לא גזרינן שגם הוא יסכך כזה לכתחלה דזה הוי גזרה לגזרה דאפי' יסכך כן כשר מן התורה דמן התורה מותר לסכך אפי' ברחבים ד"ט אלא משום גזרת תקרה אבל תחת תקרת הבית אסור מן התורה ושפיר גזרינן אבל לגזור שמא יסכך כן הוי גזרה לגזרה ואין זה דומה למפקפק דלא הוי גזרה לגזרה כמ"ש לעיל ודע דמ"ש הב"ח דהוקשה להרמב"ם דאם רחבים ד' טפחים מאי מהני כשנוטל א"מ הא סכך פסול באמצע פוסל בד"ט ולהחולקים צ"ל כמ"ש הב"ח להרא"ש וטור דע"י שנוטל א"מ. גם הנסרים הנשארים הוכשרו ע' שם: תרל״א:ב׳קפ״ח א׳ (ס"ק י) בגובה כו' ביושר ולא באלכסון דהא דבעינן גובה יו"ד דלא להוי דירה סרוחה לכך לא מהני גבוה י' באלכסון דאם כן קו הישר אינו גבוה יו"ד דהא אלכסון גדול מקו הישר ואם כן אכתי הוי דירה סרוחה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א