סימן תרכח – דיני סכה שתחת סכה – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תרכח – דיני סכה שתחת סכה

א סֻכָּה שֶׁתַּחַת סֻכָּה, הַעֶלְיוֹנָה כְּשֵׁרָה וְהַתַּחְתּוֹנָה פְּסוּלָה; וְהָנֵי מִילֵי שֶׁיְּכוֹלָה הַתַּחְתּוֹנָה לְקַבֵּל כַּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עֶלְיוֹנָה, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדַּחַק, וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים; אֲבָל אִם אֵין בֵּינֵיהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים אֲבָל אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל כַּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עֶלְיוֹנָה אֲפִלּוּ עַל יְדֵי הַדַּחַק, הַתַּחְתּוֹנָה כְּשֵׁרָה אִם הִיא מְסֻכֶּכֶת כְּהִלְכָתָהּ, א אֲפִלּוּ אִם הַעֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים; וְאִם אֵינָהּ מְסֻכֶּכֶת כְּהִלְכָתָהּ, וּמִתְכַּשֶּׁרֶת עַל יְדֵי סְכַךְ הַעֶלְיוֹנָה, צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיֶה סְכַךְ הַעֶלְיוֹנָה גָּבוֹהַּ מִן הָאֶרֶץ לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה. ב הָעוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הָעֲגָלָה אוֹ בְּרֹאשׁ הַסְפִינָה, אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה דְּיַבָּשָׁה, פְּסוּלָה; אֲבָל אִם יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה דְּיַבָּשָׁה, אֲפִלּוּ אִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה דְּיָם, ב כְּשֵׁרָה. ג עֲשָׂאָהּ בְּרֹאשׁ הַגָּמָל אוֹ בְּרֹאשׁ ג הָאִילָן, כְּשֵׁרָה, וְאֵין ד עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב; מִקְצָתָהּ עַל הָאִילָן וּמִקְצָתָהּ בְּדָבָר אַחֵר, אִם הוּא בְּעִנְיָן שֶׁאִם יִנָּטֵל הָאִילָן תִּשָּׁאֵר הִיא עוֹמֶדֶת וְלֹא תִּפּוֹל, עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב; וְאִם לָאו, אֵין עוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב.

באר היטב – סימן תרכח – דיני סכה שתחת סכה

א א אפי' וכו'. משמע אע"פ שהעליונה ג"כ צלתה מרובה מחמתה. ט"ז ע"ש: ב ב כשרה. אע"פ שהספינה הולכת על הים. גמרא דף כ"ג: ג ג האילן. היינו כשהסכך יוכל לעמוד בלא אילן שסמכו על קונדסין דאל"כ אסור דגזרינן שמא יסכך בו כמ"ש סי' תרכ"ט סעיף ז'. ר"ן מ"א: ד עולין. ואם עבר ועלה יצא י"ח ואם הסוכה על הארץ והקנים של הסכך נסמכים על האילן שרי ולא גזרינן שמא יניח על הסכך. מ"א ע"ש:

מגן אברהם תרכ״ח – סימן תרכח – דיני סכה שתחת סכה

א׳ והתחתונה פסולה. דכתיב בסכת לשון יחיד: ב׳ למעלה מכ'. ולא אמרי' מה שכנגד סכך הפסול נחשב כאלו אינו דלמעלה מכ' לא מקרי סכך פסול לפסול כנגדו [תוס' ורא"ש ערסי' תרכ"ו]: ג׳ סכך העליונה. והעליונה צלתה מרוב' אבל אם חמתה מרובה אפי' יכולה תחתונה לקבל כשירה ועסי' תרל"א ס"ה: ד׳ דים כשרה. ואף על פי שהספינה הולכת על הים וכ"מ בגמ' ע"ש: ה׳ האילן כשרה. היינו כשהסכך יכול לעמוד בלא אילן שסמכו על קונדסין דאל"כ אסור דגזרינן שמא יסכך בו כמ"ש סי' תרכ"ט ס"ז [ר"ן]: ו׳ ואין עולין לה. אפי' הסוכה על הארץ והקני' של הסכך נסמכים על האילן אסור גזירה שמא יניח חפציו על הסכך [רא"ש ורי"ו] ומ"מ פ"ד כ' וז"ל שהיו רגילים להניח ולתלות בסכך חפציהם ולהשתמש בהם עכ"ל ואפשר בזמן הזה שאין רגילות להשתמש שם שרי ולא אסור משום דבר שבמנין כיון שאינו אלא משום חששא כמ"ש בי"ד סי' קי"ו ולא גזרי' שמא יניח על הסכך דאף אם יניח לא מקרי משתמש במחובר כמ"ש סי' של"ו ס"א:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרכ״ח

א׳ אפי' ע"י הדחק. דאז מיקרי דירת עראי וקיי"ל כרבנן דר"י דסוכה דירת עראי סגי: ב׳ אפי' אם העליונה כו'. משמע אע"פ שהעליונ' ג"כ צלתה מרובה מחמת'. ואע"ג דבסי' תרכ"ז פסל לכ"ע אם הסכך פסול דהיינו האילן היא צלתה מרובה מחמת' שאני הכא דהעליון אינו נקרא סכך פסול כיון שאין הפסול מחמת עצמו רק מחמת שיעור הגובה זו היא סברת ר"ת בתו': ג׳ אין עולין לה בי"ט. מפני שאסור להשתמש בי"ט בבעלי חיים ובמחובר:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרכ״ח

תרכ״ח:ב׳ק״ל א׳ (ס"ק א) והתחתונים כו' בלשון יחיד. מדלא כתיב בסוכות מלא וי"ו בין כ"ף לתי"ו. ודע דמ"ש בש"ע שהתחתונ' יכול' לקבל כו' ר"ל שחזק' לקבל כו' ואדם יושב עליה ואוכל סעודתו כ"ה בב"י: תרכ״ח:ב׳קל״א א׳ (ס"ק ב) של עליונ' כצ"ל וקאי על ריש הסעיף דפוסל אם יכולה לקבל כו' מ"מ אם העליונ' חמת' מ"מ אין על העליונה שם סכך ולא הוי שני סככי' וכ"ה בגמרא: תרכ״ח:ב׳קל״ב א׳ (ס"ק ג) למעל' מכ'. גם הוא מצויין בטעות בדפוס וקאי על הרישא דמכשיר אפי' למעלה מכ' כיון שהתחתונ' לבד' בלי צירוף העליונ' הוא צלתה מ"מ. עז"כ מ"א ולא אמרינן מה שכנגד סכך הפסול כו' והיינו אפילו לדעת י"א הראשון בסי' תרפ"ו דהא מיירי כאן שסכך העליון היא צלתה מ"מ אפ"ה כשרה דסכך העליון מצד עצמו כשר אלא שהמקום גורם לפוסלו: תרכ״ח:ב׳קל״ג א׳ (ס"ק ד) דים כו'. וכ"מ בגמ' דזה מחלוקת ר"ע ור"ג. ור"ע מכשיר וקי"ל כוותיה ואייתי שם ברייתא מעשה בר"ע ור"ג שהיו באים בספינה והי' ר"ע עושה סכתו למעלה בראש הספינה. למחר בא הרוח ועוקרתו א"ל ר"ג לר"ע היכן סוכתך הרי הרוח עקרה ואיננה דבר המתקיים. הרי דספינה עומדת על הים וגם בזה פליג ר"ע: תרכ״ח:ב׳קל״ד א׳ (ס"ק ה) האילן כו' דגזרינן כו' כמ"ש סי' תרכ"ט סעיף ז'. ר"ן. היינו דהר"ן לטעמיה אזיל דס"ל דקי"ל אם העמיד בדבר המקבל טומאה פסולה דגזרינן שמא יסכך בו. ואם כן ה"ה כשהמעמיד הוא דבר מחובר יש לגזור כה"ג. א"ו מיירי שסמך הסכך ע"ג קונדיסין. אלא דלפ"ז תקשי למה אין עולין לה בי"ט דהא קתני סיפא מקצתה על כו' אם הוא כו' תשאר עומדת ולא תפול עולין לה בי"ט כו'. אולם המעיין שם בר"ן יראה דמיירי אי כשהסכה על הארץ והקנים של הסכך נסמכים על האילן כמ"ש מ"א בס"ק שאחר זה. או מיירי שסמך הקונדיסין ונעצן באילן. וסמך הסכך על אותן קונדיסין. ומה"ט אין עולין לה בי"ט דהני קונדיסין מיקרי צדדי אילן דאסור כדלעיל סי' של"ו (ובשבת דף קנ"ד ע"ב דאמרי' מאי לאו דחק באילן ע' סם בפירש"י) ומ"מ אינה פסולה הואיל והמעמיד הוא מחובר ע"ז כתב הר"ן שם וז"ל כולי האי לא גזרינן כיון דמפסקי קונדיסין בין אילן לסכך עכ"ל הר"ן: ב׳ (ס"ק ו) ואין עולין כו'. ומ"מ פ"ד כתב וז"ל שהיו רגילים כו' ור"ל דלדעת המ"מ אין הטעם משום גזרה כמ"ש הרא"ש: ג׳ אלא בלא"ה היו דרכן להניח ולתלות כו' וקרוב לוודאי שיעשה כן נמצא משתמש במחובר: ד׳ ואפשר בזה"ז כו' כיון שאינו אלא משום חששא והיינו לדעת מ"מ דלא גזרי ביה רבנן מידי. אלא חשש קרוב לוודאי דהיינו בימיהם שהיה דרכן בכך: ה׳ כמ"ש בי"ד סי' קט"ז לענין איסור משקין מגולים שהיה אסור בזמן הש"ס מחשש שמא שתה מהן נחש והטיל ארס בתוכו. וטעם זה ולשון זה שכתב מ"א שאינו אלא משום חששא הוא לשון התוס' במסכתא ביצה דף ו' עמוד א' ד"ה והאידנא כו' וכ"כ התוס' במס' ע"ז דף ל"ה ע"א ד"ה חדא כו' אולם הפר"ח בי"ד סי' קט"ז סעיף קטן ב' הרבה להקשות ע"ז. ומסקנ' דבריו דוקא בדבר דידעינן שגם בזמן האיסור לא אסרו חז"ל בכל המקומות כגון האי דמשקין מגולים דידוע שגם בזמן האיסור היו מקומות שלא היו נחשים מצויים ושם ודאי לא אסרו חז"ל א"כ ה"ה לדידן דאין נחשים מצויים בינינו מותרים משא"כ דבר שאפשר שבזמן האיסור נאסר בכל המקומות. גם עכשיו דלא שייך הטעם מ"מ באסורו הראשון עומד כיון שבזמן האיסור היה כולל לכל המקומות. ולפי זה צריך לעיין בשריות' דמ' א: ו׳ ולא גזרינן כו' ר"ל ניהו דלטעם המ"מ שהי' דרכן בכך. ולא משום גזרה יש להתיר בזה"ז. אבל לדעת הרא"ש דהטעם משום גזרה. א"כ ניהו דבזה"ז אין רגילים בכך מ"מ יש לגזור דעכ"פ לא הוי מלתא דלא שכיח גם בזה"ז. וע"ז כתב מ"א דאף אם יניח כו' ר"ל הא לדעת המ"מ כבר כתב סברא להתיר בזה"ז. ולדעת הרא"ש בלא"ה יש מקום להתיר בזה"ז דהא הרא"ש ס"ל בס"ס של"ו גבי הניח חפץ על האילן ובס"ס רע"ז הא דקי"ל אין מניחים נר ע"ג הדקל בי"ט גזר' שמא יטלנו משם ונמצא דנשתמש במחובר. דאין ההנח' והנטיל' קרוים משתמש במחובר אלא דחיישינן שמא יעלה באילן כדי לנטלן וזה הוי משתמש במחובר וא"כ כאן הוי כעין גזרה לגזרה. דנגזר שמא יניח דבר על הסכך ואח"ז נגזר שמא יעלה שם להניחו או ליטלו בשלמא בזמן הש"ס שהיו דרכן להניחו שם ליכא רק חדא גזרה שמא יעלה כו' אבל בזה"ז דאין דרכך בכך הוי גזרה לגזרה ועיין לעיל ס"ס של"ו שהקשה מ"א מהכא: תרכ״ח:ב׳קל״ה א׳ (ס"ק ו) ואין עולין לה. אפילו הסכה על הארץ. ר"ל ל"מ אם קרקע הסכה סמוכה ועומדת על גבי אילן (וכן פירש"י במסכת סכה) וודאי אין עולין לה ביום טוב דבעלייתו משתמש במחובר. אלא אפי' הסכ' כו' וכן פירש"י במס' שבת. והרא"ש פי' כן פה אפ"ה אין עולין לה ביום טוב מטעם גזרה שמא יניח כו':

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א