סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים

א חוֹלֶה שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל, אִם יֵשׁ שָׁם רוֹפֵא בָּקִי אֲפִלּוּ הוּא א עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאוֹמֵר: אִם לֹא יַאֲכִילוּ אוֹתוֹ אֶפְשָׁר שֶׁיִּכְבַּד עָלָיו הַחֹלִי ב וְיִסְתַּכֵּן, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיו, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמָּא יָמוּת. אֲפִלּוּ אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים לָרוֹפֵא; וְאִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: צָרִיךְ אֲנִי, אֲפִלּוּ מֵאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, שׁוֹמְעִים ג לַחוֹלֶה. ב רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִים אוֹתוֹ. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לִשְׁנַיִם נֶגֶד שְׁנַיִם, וַאֲפִלּוּ קְצָתָן } ד { יוֹתֵר בְּקִיאִין מִקְּצָתָן כֵּן נִרְאֶה לִי. } ג וְאִם הַחוֹלֶה וְרוֹפֵא אֶחָד עִמּוֹ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ; אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר: צָרִיךְ, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ. ד אִם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: צָרִיךְ, אֲפִלּוּ מֵאָה אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ הַחוֹלֶה אוֹמֵר עִמָּהֶם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִים אוֹתוֹ מֵאַחַר שֶׁשְּׁנַיִם אוֹמְרִים: צָרִיךְ. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם הַחוֹלֶה וְרוֹפֵא אֶחָד עִמּוֹ אוֹמְרִים: צָרִיךְ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ } (טוּר), { וְלֹא חַיְישִׁינָן דְּהַחוֹלֶה אוֹמֵר: צָרִיךְ מִשּׁוּם דְּמַאֲמִין לְרוֹפֵא זֶה שֶׁאוֹמֵר: צָרִיךְ } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מהרי"א). ה אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְהָרוֹפֵא ה מְסֻפָּק, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ; אֲבָל אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, וְהַחוֹלֶה אוֹמֵר: ו אֵינִי יוֹדֵעַ, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ. ו אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת הַחֹלִי, הֲרֵי הוּא כְּאָדָם דְּעַלְמָא וְאֵין דְּבָרָיו מוֹעִילִין וְלֹא מוֹרִידִין. { הַגָּה: מִיהוּ אִם נֶחֱלַשׁ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה לְרֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶצְלוֹ שֶׁהוּא מְסֻכָּן אִם לֹא יֹאכַל, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ } (א"ו הָאָרֹךְ). ז כְּשֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הָעֻבָּרוֹת אוֹ אֶת הַחוֹלֶה, מַאֲכִילִין אוֹתָם מְעַט מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף לְשִׁעוּר; הִלְכָּךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ כְּב' שְׁלִישֵׁי בֵּיצָה בֵּינוֹנִית, וְיִשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבָּעָה בֵּיצִים; וְהַשְּׁתִיָּה, יִבְדְּקוּ בַּחוֹלֶה עַצְמוֹ כַּמָּה הִיא כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד וְיֵרָאֶה כִּמְלֹא לֻגְמָיו. ח וְיַשְׁקוּהוּ פָּחוֹת מֵאוֹתוֹ שִׁעוּר, וְיִשְׁהוּ בֵּין שְׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבָּעָה בֵּיצִים, וּלְפָחוֹת יִשְׁהוּ בֵּין שְׁתִיָּה לִשְׁתִיָּה כְּדֵי שִׁעוּר שְׁתִיַּת רְבִיעִית; וְאִם אֲמָדוּהוּ שֶׁאֵין הַשִּׁעוּרִים הַלָּלוּ מַסְפִּיקִים לוֹ, אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה אוֹמֵר כֵּן, אוֹ שֶׁנִּסְתַּפְּקוּ בַּדָּבָר, מַאֲכִילִים וּמַשְׁקִים אוֹתוֹ ז כָּל צָרְכּוֹ { מִיָּד. } ט מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוֹס, וְהוּא חֹלִי שֶׁבָּא מֵחֲמַת רְעָבוֹן וְסִימָנוֹ שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו; וְאִם אֵין שָׁם מַאֲכָל שֶׁל הֶתֵּר, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַאֲכַל אִסוּר; וְאִם יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי מִינֵי אִסוּרִים, אֶחָד חָמוּר מֵחֲבֵרוֹ, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל תְּחִלָּה. { הַגָּה: אִם צָרִיךְ לְבָשָׂר וְיֵשׁ כָּאן בְּהֵמָה שֶׁצְּרִיכִין לְשָׁחֲטָהּ וּבְשַׂר נְבֵלָה מוּכֶנֶת, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן שכ"ח י"ד. } י חוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ בָּעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁאוֹמֵר: ח יַעֲלֶה וְיָבֹא, בְּבוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם.

באר היטב – סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים

א א עכו"ם. וכתב הרא"ש דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל: ב ויסתכן. וה"ה אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן. אחרונים: ג לחולה. אפילו הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה רדב"ז ח"א סימן פ"ו וכנה"ג ומזכירין לו תחלה שהיום יום הכפורים דשמא שכח. לבוש. וכתב או"ה אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך. עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכתב שכה"ג מאכילין אותו בע"כ: ב ד יותר. בטור כתב בשם הרמב"ן באם אחד מופלג בחכמה מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים: ה ה מסופק. פי' שמכיר החולי אלא מסופק אם יסתכן. ט"ז: ו איני יודע. דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דרובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ"כ ב"י בשם רמב"ן. ונראה מזה אם החולה רופא ומבין ממילא הוי אינו יודע שלו כאלו אמר רופא אחר. ט"ז: ח ז כל צרכו. והב"ח כתב דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י"כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז'. וט"ז כתב ונ"ל דצ"ל לו אם אתה יודע שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחילה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא י"כ היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה ע"ש: והיולדות מהימנינן לנשים דאינהי בקיאי בהו. מ"א. מניקה שיש לה ילד חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם מתענית סכנה הוא לולד אינה מתענה אפילו ביה"כ תשובת דבר שמואל סי' ק"ז: י ח יעלה ויבא. ואם חל בשבת אומר רצה. כנה"ג. וט"ז כתב שלא להזכיר יעלה ויבא ע"ש והמ"א העלה דאין להקל. ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה ע"ש:

מגן אברהם תרי״ח – סימן תריח – דין חולה ביום הכפורים

א׳ אפי' הוא עכו"ם. וכתב הרא"ש בשם ריב"א דעכו"ם או אשה נאמנים להכחיש ישראל: ב׳ שאומר. אפי' אינו אומר שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו שאנו חוששין שמא יסתכן [ב"ח מהר"ש לבוש ומהרי"ל]: ג׳ צריך אני. אפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה [רדב"ז ח"א פ"ו כ"ה] עמ"ש בשמו סימן ש"ל: ד׳ כן נ"ל. והוא דעת הטור והרא"ש אבל הב"ח פסק כהרמב"ן דכשהן שוין הולכין אחר הבקי אם הוא מופלג בחכמ': ה׳ אם החולה ורופא וכו'. ואם א' מופלג בחכמה חוששין לדבריו להאכילו אפי' ב' אומרים א"צ (טור ורמב"ן לבוש ב"ח): ו׳ כשני שלישי. ל"ד ה"ה יותר מעט רק שלא יהא כביצה: ז׳ ד' בצים. ולפחות ישהו כדי אכילת שלשה בצים עסי' תרי"ב: ח׳ כל צרכו. והב"ח כתב דנוהגין כמ"ש מהרי"ל שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו י"כ הוא ואם יאכל הרשות בידו וכן ביולדת אחר ג' תוך ז' וביולדת מהימני' לנשים דאינהו בקיאי בהו: ט׳ א' חמור מחבירו. תרומה חמורה מטבל, וטבל מנבילה, ונבילה משביעית, ואם אין שם אלא טבל אם הוא דגן אפי' נזרע בעציץ שאינו נקוב מעשרין אותו בשבת קודם שיאכילוהו דגזרי' אטו נקוב ואם הוא מעשר ירק שהוא דרבנן מאכילין אותו בלא מעשר [גמרא יומא] וצ"ע על הרמב"ם פי"ד ממא"א שכ' סתם טבל ותרומה אם א"א לתקן הטבל פי' כגון שלא יהי' די בנותר מאכילין אותו טבל שאינו קודש כתרומ' עכ"ל ולא חילק בין מעשר ירק לפירות, וקי"ל הלכ' כר' מחבירו ואפשר דמיירי שם בחול: י׳ חולה שאכל. ובוצע על ב' ככרות [כ"ה] ול"נ שא"צ דלא תקנו כן ביה"כ ומכ"ש לחולה המסוכן שאין דעתו מיושבת וגם א"צ לקדש ובש"ל כ' בשם הר"א כ"ץ כיון שהיום גרם לו איסור רק שפקוח נפש גורם לו היתר והוה לדידי' כחול אין בו לא קידוש ולא על הכוס ולא הזכרה בב"ה ואפי' רצה להזכיר אינו מזכיר דלא אשכחן הזכרה בב"ה אלא במקום שיש מצוה באכילתו עכ"ל, וכנ"ל דהא אפילו בחנוכ' ופורים אמרי' בגמרא דאינו מחויב להזכיר מיהו אין להקל כיון שהטור מחמיר ועססי' ק"ח ועכ"פ א"צ לקדש דיש לחוש לברכה לבטלה: י״א יעלה ויבא. ואם חל בשבת אומר רצה [כ"ה]:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרי״ח

א׳ חולה שצריך לאכול. בסמוך הוכחתי דמיירי ביש בו חשש סכנה דוקא: ב׳ אפי' אם החולה כו'. דאמרי' שהוא מטורף: ג׳ אפי' ק' רופאים כו'. דלב יודע מרת נפשו: ד׳ מאכילין אותו. דספק נפשות להקל: ה׳ יותר בקיאים כו'. בטור כת' בשם הרמב"ן באם א' מופלג בחכמ' מאכילין בשבילו אפי' כנגד שנים: ו׳ וה"ה אם החולה ורופא א' כו'. כ"כ הטור ורבים מקשים ל"ל האי א' שעמו הא קי"ל אפי' הוא עצמו שאומ' צריך מהני אפי' כנגד מאה ותי' ב"י בשם מהר"י דה"א דגרע טפי אם אחר עמו וכמ"ש כאן רמ"א דלא חיישינן דהחול' אומר צריך משום דמאמין לרופא וק"ל ממה דפרכינן בגמר' תנן חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ע"פ בקיאין אין ע"פ עצמו לא ע"פ בקיאין אין ע"פ בקי א' לא ומזה פרכינן על מ"ש שם דמאכילין ע"פ עצמו או ע"פ רופא א' ומשנינן הב"ע דאמר ל"צ וליספו ליה ע"פ חד בקי ל"צ דאיכא אחרינא בהדי' דאמר ל"צ ופרכי' פשיטא דביש בקיאים דמאכילים אותו ספק נפשות הוא וספק נפשות להקל ומשני ל"צ דאיכא תרי אחריני בהדי' דאמרי' ל"צ ואע"ג דאמר רב ספרא תרי כק' וק' כתרי ה"מ לענין עדות אבל לענין אומדנא אזלי' בתר רוב דיעות ה"מ לענין אומדנא דממונא אבל הכא ספק נפשות ולא אזלי' בתר רוב דיעות וכיון דאיכא תרי דאמרי צריך אפי' ק' אומרים ל"צ ספק נפשות הוא ופרכינן הא מדקתני סיפא ואם איי שם בקיאים מאכילים אותו ע"פ עצמו מכלל דרישא דאמרי צריך חסורי מחסרא וה"ק בד"א דאמר ל"צ אני דאז בעינן ב' בקיאים אבל אם אמר צריך אני אם אין תרי בקיאין דאמרי ל"צ אלא א' מאכילין ע"פ עצמו וקשה דאמאי דחיק תלמוד' לאוקמא למתני' בחסורי מחסרא אמאי לא מתרץ דאזלי' בתר רוב דיעות ובין ברישא בין בסיפא אומר החול' צריך אני אלא דברישא דאיכא בקיאין בהדיה אין הוא נחשב לכלום כי הוא מאמין לדברי שני בקיאים וא"כ הוא הוה כאלו אינו וההיתר הוא על פי הבקיאין ונ"מ אם יהיו רוב דיעות לאיסור אזלי' בתר רוב דיעות ולא מצרפי' לדיע' של החולה בהדי המתירים וע"ז סיים שפיר בסיפא דאם אין שם בקיאים אלא הוא בעצמו אומר צריך אז נאמן הוא וא"כ שפיר מיתרצא האי ברייתא אם יש מקום לסברא זו דהוא מאמין לדברי הבקיאים ואפי' את"ל שאין סברא זו מספקת להאמ' להיות כך מכל מקום נימא דגבי אחר בהדי' לא תפסי' סברא זאת אבל בשני בקיאין שפיר נימא הכי שמאמין לב' רופאים וגריר בתרייהו. והנלע"ד לתרץ דברי הטור דאין מועיל אמירת החולה באומרו צריך אני אלא אחר שהוא שואל לאכול כמ"ש הטור בסמוך דאז בודאי ברור לו חולי שלו ונאמן אפי' נגד ק' אבל אם הוא אין שואל כלום אלא כששואלין אותו אומר צריך אני זה לא מהני כ"כ אלא הוה כאלו אומר דבר זה רופא אחר דהיינו מצד אומדן שלו אומר כן ואז אינו נאמן טפי מרופא א' ואינו נאמן נגד שנים ע"כ צריך כאן א' עמו דאז נחשב כאלו היו כאן שני רופאים ונאמן אפי' נגד ק' כנ"ל בישוב דברי הטור: ז׳ והרופא מסופק. פי' שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן עוד: ח׳ וחולה אומר איני יודע כו'. דאינו יודע של חולה לאו כלום הוא דאיהו מנא ידע רובן של חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם כ"כ ב"י בשם הרמב"ן ונרא' מזה דאם החולה הוא עצמו מבין ורופא ממילא הוה אינו יודע שלו כאלו אמרו רופא אחר כנלע"ד: ט׳ מאכילין אותם מעט כו'. במהרי"ל בשם מהר"ש מאיסטרייך וז"א שאין נותנין לו השיעור בבת א' אבל לא נהגי' הכי ואמרי' ספק נפשות להקל ונותנים לפניו וא"ל י"כ היום ואם יאכל הרשות בידו ע"כ ונ"ל דצ"ל לו אם יודע אתה שיש לך סכנה אם לא תאכל כשיעור ואם לאו תאכל תחלה פחות מכשיעור דאם לא יאמר לו אלא יום כיפור היום יסבור שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה: י׳ שאומר יעלה ויבוא כו'. כ"כ הרא"ש מטעם כיון דבהיתר אכל ה"ל י"כ כמו לדידן שאר י"ט עכ"ל בב"י ותימא לי ממה דאיתא בפ' ב"מ דף כ"ד הלכתא י"כ שחל להיות בשבת המתפלל נעיל' צריך להזכי' של שבת יום הוא שנתחייב בד' תפילות ופרכי' מהא דאמר רבא י"ט שחל להיות בשבת ש"ץ היורד לפני תיבה ערבית א"צ להזכיר של י"ט שאלמלא שבת אין ש"ץ יורד לפני התיבה ערבית בי"ט ומשני הכי השתא התם בדין הוא דאפי' בשבת נמי ל"צ ורבנן הוא דתקון משום סכנה אבל הכא יום הוא שנתחייב בד' תפלות אם כן חזינן דדוק' מידי דקביעות הוא לזה היום אז דוקא מזכיר היום כמו נעילה שהיום גורם לחיוב לומר אותה התפילה כמו שאר התפילות ע"כ הווין התפילות שוות משא"כ בתפלת ערבית שאין היום גורם לחיובא אלא מפני תקנת חכמים מפני הסכנה אין לה דמיון לשאר התפלות שהם חיובים ליום זה א"כ הדברים ק"ו כאן שלא יזכיר היום בברכת המזון דהא התם יש עכ"פ חיוב מצד היום לומ' ערבית מצד התקנה אפ"ה אינו מזכיר כיון שאינו חיוב גמור ליום זה כשאר התפלות ק"ו ב"ה של זה שאין היום גורם דאדרבה סדר היום הוא שלא לברך ב"ה כי אין בו אכילה רק מצד המקרה שאירע לזה אונס המביאו לידי ב"ה היאך נאמר כאן שהיום גורם לו דא"ת שהיום גורם אם יבוא לידי כך ה"נ נימא לענין ערבית אע"פ שאין חיוב גמור עליו אלא ודאי שזה אינו וזה ל"ד לשאר י"ט שיש עליו חיוב מצד היום לאכול דאסור להיות בלא אכילה משא"כ כאן הוא להיפך אלא שהאונס גורם האכילה קדושת י"כ מאי בעי הכא ועוד ראייה ממ"ש סי' רפ"ד בר"ח שחל בשבת אין מזכירין בהפטרה כיון שאין נביא בר"ח כ"ש כאן דאין ב"ה בי"כ כנלע"ד דשב ואל תעשה עדיף בזה שלא להזכיר יעלה ויבוא בזה דב"ה גופיה יש בו מחלוקת אם יברך על איסור במקום סכנה כמוזכר סימן קצ"ו ע"ש בדברינו והבו דלא לוסיף עלה לומר יעלה ויבא ולהזכיר יה"כ בזה וגם לענין ט"ב נראה כן:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרי״ח

תרי״ח:ב׳ע״ח א׳ (ס"ק א) אפי' כו' הרא"ש בשם רש"י כצ"ל. והוא ברש"י דף פ"ד ע"ב אהא דתניא אין עושים דברים הללו לחולה עפ"י נשים או גוים. אבל מצטרפים לדעת אחרת פירש"י וז"ל אבל מצטרפים כו' כגון שנים אומרים צריך. ושלשה אומרים א"צ. ואשה או גוי אומר צריך מצטרפים למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל עכ"ל. ועכ"פ אותה אשה או גוי צ"ל רופא. ואשה לענין יולדת עיין במ"א ס"ק ח'. ומ"מ איכא חילוק בין ישראל לגוי. לפי מ"ש לעיל סי' שך"ח סעיף יו"ד די"א דא"צ מומחה דכל בני אדם חשובים מומחים קצת וספק נפשות להקל. (ומ"מ כתב מ"א שם דעכ"פ צ"ל שמכיר באותו חולי. ועכ"פ אינו נאמן להכחיש המומחה אפי' להקל) וכתב עליו רמ"א וי"א דוקא ישראלים אבל סתם גוים שאין רופאים לא מחזיקים אותם כבקיאים עכ"ל: תרי״ח:ב׳ע״ט א׳ (ס"ק ב) שאומר כו' שאנו חוששים שמא יסתכן כו' וי"ל דגם דעת הש"ע כן הוא. ומ"ש ויסתכן. אינו מדברי הרופ' אלא ע"י שהרופא אומר שאפשר שיכבד עליו החולי אנו חוששים שאפשר שיסתכן וכעין זה כתב הב"ח ע"ד הטור שכ' כלשון הש"ע ע"ש: תרי״ח:ב׳פ׳ א׳ (ס"ק ג) צ"א אפי' הרופאים אומרים שהמאכל יזיקוהו כו' עמ"ש בשמו בסי' ש"ל. בסי' ש"ל לא מצאתי דבר אולם בסי' שך"ח כ' מ"א בס"ק וי"ו בשם הרדב"ז חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית. ורופא אומר אין צריך שומעים לחולה ואם הרופא אומר שאותו תרופה יזיקוהו שומעים לרופא עכ"ל. וצריך לחלק בין דבר מאכל לתרופה. דבדבר מאכל שומעים לחולה דלב יודע מרת נפשו. אבל בתרופה אם הרופא אומר שיזיקוהו שומעים לרופא כיון שיש סברא דלענין תרופה הרופא יותר יודע גם מן החולה. והוא אומר שיזיקוהו לכן לרופא שומעים: תרי״ח:ב׳פ״א א׳ (ס"ק ד) כן נ"ל כו' הולכים אחר הבקי. היינו אפי' להחמיר. דהיינו א' אומר צריך וא' אומר א"צ. ואותו שאומר א"צ הוא בקי יותר הולכים אחריו ואין מאכילין אותו. כיון שהם שוין במנין. ה"ה שנים כנגד שנים הולכים אפי' להחמיר אחר הבקי. אבל בקיאות בעלמא לא מהני כיון שהאחרים ג"כ רופאים אע"ג שהאומרים א"צ הם בקיאים יותר אין הולכים אחריהם להחמיר אלא בעי' דוקא שיהיה מופלג בחכמה. אבל מדברי הב"ח משמע קצת דבשווין במנין א"צ שיהיה מופלג וסגי אם הוא יותר בקי מהאחר הולכים אחריו להחמיר ע"ש: תרי״ח:ב׳פ״ב א׳ (ס"ק ה) אם כו' ואם א' מופלג כו' כאן ודאי בעי' מופלג ממש ואז הולכים אחריו להקל אע"ג שאינו אלא יחיד האומר צריך ושני' אומרים א"צ. אבל להחמיר אין הולכים אחר הפלגת חכמים דאם מופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכים אחר רוב מנין ומאכילים אותו: תרי״ח:ב׳פ״ג א׳ (ס"ק ו) כשני כו' שלא יהיה פחות מביצה. משום דבר"ס תרי"ב כתב דשיעור חיוב ביו"הכ הוא ככותבת והוא מעט פחות מכביצה ע"ש. לכן צ"ל הרבה פחות מביצה ולא סגי במעט פחות מביצה דזהו שיעור החיוב: תרי״ח:ב׳פ״ד א׳ (ס"ק ז) ביצים כו' עסי' תרי"ב שהביא שם ב' דעות י"א שיעור אכילת פרס הוא ד' ביצים וי"א ג' ביצים: תרי״ח:ב׳פ״ה א׳ (ס"ק ח) כל כו' וא"ל יוה"כ הוא כו' וכתב הט"ז וז"ל ונ"ל דצ"ל לו אם אתה יודע שי"ל סכנה אם לא תאכול אכול כשיעור. ואם לאו אכול תחלה פחות מכשיעור. דאם לא י"ל כ"א יוה"כ היום יטעה החולה שמן הדין אסור לו לאכול ויביא עצמו לידי סכנה עכ"ל. תרי״ח:ב׳פ״ו א׳ (סק"ט) א' כו' תרומה חמורה מטבל אע"ג דשניהם במיתה. מ"מ טבל יש היתר לאיסור ע"י שיפריש תרומה. אבל תרומה אין היתר לאיסורו לזר: ב׳ וטבל מנבלה דטבל במיתה. ונבילה בלאו: ג׳ ונבילה משביעית. פירש"י ביומא דף פ"ג ע"א שביעית ר"ל פירות שביעית. שנשתיירו לאחר זמן הביעור. דאסורו בעשה עכ"ל. אולם הרמב"ם פי"ד מהל' מ"א כתב וז"ל שביעית פי' ספיחי שביעית שאיסורן מדברי סופרים כמו שיתבאר בהל' שמטה (רפ"ד מהל' שמטה) משמע דשביעית לאחר זמן ביעורו אינו קל מטבל וצ"ב למה. וראיתי בס' תו' יוה"כ שם שהתעורר בזה ע"ש וכתב דע"כ הרמב"ם ס"ל דעשה חמיר מל"ת ולכן נבלה דאיכ' ל"ת ושביעית אחר זמן ביעור דהוא בעשה מאכילים לו נבלה וע"ש שהאריך בזה: ד׳ בעציץ שאינו נקוב. ר"ל אע"ג דאין חיוב להפריש תרומה כ"א מדרבנן והפרש' תרומה בשבת אית ביה ג"כ איסור דרבנן. וכראי' בביצה דף ל"ו ולעיל ר"ס רס"א: ה׳ וא"כ מה לי אם מאכילים לו טבל דרבנן או מפרישים תרומה ומעשר דאיכ' ג"כ איסור דרבנן מ"מ צריך להפריש דגזרי' אטו עציץ נקוב דחיוב תרומה דידיה מן התורה וצריכים להפריש אע"ג דאיכ' שבות כדי שלא יאכל טבל דאוריית': ו׳ ואם הוא ירק שהוא דרבנן כצ"ל. ר"ל כיון דבירק לא עשכחת כלל שיהי' טבל מן התורה: ז׳ וא"כ בין אם יאכל טבל דרבנן ובין אם יפריש עכ"פ עביד חד איסור דרבנן לכן מאכילים אותו טבל דשב ואל תעשה עדיף כן ס"ל למ"א: ח׳ ואע"ג דבהפרשת תרומה ליכא כ"א חד איסור. ובאכילת טבל איכא איסור בכל כזית. עיין לעיל סימן שך"ח ס"ק ט' מ"ש מ"א בשם ד"מ לענין סתם יינם. וצ"ע על הרמב"ם כו' ולא חילק בין מעשר ירק לדגן כצ"ל ר"ל שכתב אם א"א לתקן כו' משמע דאם אפשר לתקן צריך לתקן. ומדסתם משמע אפי' בירק הדין כן: ט׳ וק"ל הלכה כרבי מחבירו. ר"ל דבזה פליגי רבי ור"א בר"ש שם ביומא דרבי ס"ל בירק א"צ לעשר. ור"א בר"ש ס"ל דצריך לעשר: י׳ ואפשר דמיירי שם בחול כצ"ל ר"ל דהרמב"ם מיירי בחול ובחול לכ"ע אפי' ירק צריך לעשר תחלה. אלא דמ"מ צ"ב למה השמיט הרמב"ם הדין בשבת כיצד יעשה ולחלק בין דגן לירק. וראיתי בס' תוס' יוה"כ שכת' לישב דעת הרמב"ם ע"ש: תרי״ח:ב׳פ״ז א׳ (ס"ק י) חולה כו' דלא תיקנו כן ביוה"כ כיון דאינו אלא תקנות חכמים ואינה חובה כ"כ וכמ"ש מ"א סי' רנ"ד ס"ק ך"ג (דלא כט"ז ס"ס תרע"ז דמשמע דס"ל דהוי מן התורה) דאינה חובה כ"כ וא"כ ביוה"כ י"ל דלא תקנו. ויש טעם לדבר דהא טעם לחם משנה זכר למן כדאיתא בשבת דף קי"ז ע"ב דכתיב לקטו לחם משנה. וביוה"כ ניהו דלא ירד בו מן כמ"ש התוס' ריש ביצה. מ"מ מסבר' מערב יוה"כ לא ירד פי שנים כמו בערב שבת. כיון דלא הוצרכו מן ביוה"כ דהא צריכים להתענות ואפשר משום תינוקות וחולי' נפל גם בערב יוה"כ לחם משנה. מ"מ חכמים לא תקנו לחם משנה ליוה"כ כיון דהאכילה ביוה"כ אינו אלא דרך מקרה: ב׳ מיהו אין להקל כו' ועססי' ק"ח: ג׳ ר"ל דלא תימא דהאי חומרא קולא היא למ"ד דא"צ להזכיר והוי ההזכרה ההפסקה. לכן כתב לעיין ס"ס ק"ח דאם אירע שהזכיר מאורע שאר הימים תוך תפלת י"ח לא הוי הפסק וה"ה הכא: ד׳ ועיין שם בט"ז. וגם כאן הט"ז ס"ל דאין להזכיר:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א