סימן תריד – דיני סיכה ונעילת הסנדל
א אָסוּר לָסוּךְ אֲפִלּוּ מִקְצָת גּוּפוֹ, וַאֲפִלּוּ אֵינוֹ אֶלָּא לְהַעֲבִיר א הַזֻּהֲמָא; אֲבָל אִם הוּא חוֹלֶה, אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ סַכָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲטָטִין בְּרֹאשׁוֹ, מֻתָּר. ב אָסוּר לִנְעֹל ב סַנְדָּל אוֹ מִנְעָל שֶׁל עוֹר, אֲפִלּוּ קַב הַקִּטֵּעַ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁל עֵץ וּמְחֻפֶּה עוֹר, אָסוּר; אֲבָל שֶׁל גֶּמִּי אוֹ שֶׁל קַשׁ, אוֹ שֶׁל בֶּגֶד אוֹ שֶׁל שְׁאָר מִינִים, מֻתָּר אֲפִלּוּ לָצֵאת בָּהֶם לִרְשׁוּת הָרַבִּים. { וּמֻתָּר לַעֲמֹד עַל } ג { כַּרִים וּכְסָתוֹת שֶׁל עוֹר, וּמִכָּל מָקוֹם } ד { הַמַּחְמִיר תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה } (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן קמ"ט). ג הַחַיָּה, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתֶּרֶת לִנְעֹל אֶת הַסַנְדָּל; ה וְהַחוֹלֶה כַּיּוֹצֵא בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה; וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַכָּה בְּרַגְלָיו. ד מֻתָּר כָּל אָדָם לִנְעֹל סַנְדָּל מֵחֲמַת עַקְרָב וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְּׁכֶנּוּ; אִם מְצוּיִים שָׁם עַקְרַבִּים אוֹ דְּבָרִים הַנּוֹשְׁכִים. { הַגָּה: וְאִם יָרְדוּ } ו { גְּשָׁמִים וְרוֹצֶה לֵילֵךְ לְבֵיתוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְהֶפֶךְ, וְהוּא אִיסְטְנִיס, } ז { מֻתָּר לִנְעֹל מִנְעָלָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ } (מַהֲרִי"ל).
באר היטב – סימן תריד – דיני סיכה ונעילת הסנדל
א א הזוהמא. עיין מה שכתבתי סימן תרי"ג סעיף קטן א' בשם הט"ז דאפי' רחיצה להעבי' הזוהמא נמי אסור ומדברי המ"א נראה דמותר ברחיצה להעביר הזוהמא ע"ש: ב ב סנדל. חולצין מנעל מבעוד יום והולכין לבית הכנסת יחף. וכתב ב"ח וראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי בלא בתי שוקיים. ומ"א וט"ז מתירים לילך בבתי שוקיים וכן נוהגין. ועיין ט"ז שהאריך והעלה דלד"ה אין שום היתר לנעול מנעל אפי' לדבר מצוה. ובלבישת בתי שוקיים של בגד או אנפילאות מותר ולית בה ספק כלל ובעו"ה רבים מהמון עם ואפי' קצת לומדים הולכים ברחוב במנעלים וכשבאים לבה"כ הם הולכים גם כן במנעלים רק בשהגיע למקומו חולץ כל זמן שעומד שם ותו לא ואלו בחשכה יתהלכו ופושעים נקראו אם אינם שומעים לקול מוריהם עכ"ל ועיין ס"ק ו' מש"ש: ג כרים. ובתפלת י"ח אסור לעמוד על שום דבר. אחרונים: ד המחמיר. והרדב"ז סימן ק"ץ כתב דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים: ג ה והחולה. והב"ח החמיר בזה עיין א"ז: ד ו גשמים. כתב ט"ז נראה דבירידת גשמים צריך איסטניס אבל אם יש בארץ רפש וטיט כ"א כאיסטניס בזה ע"ש. ומ"א כתב וצ"ע על מה סמכו עתה להקל דאין כל אדם יכול לומר איסטניס אני כמ"ש סי' תר"מ ע"ש ובפרט שלובשין אנפילאות ואם כן אין להם צער כ"כ לילך בטיט ורפש ולכן יש למחות אם יודע שיקבלו ע"ש: ז מותר. בנ"י משמע דוקא סנדל בלא עקב מותר ולא מנעל. ובשל"ה כתב דיהפוך ימין לשמאל ושמאל לימין ע"ש. וכתב המ"א ואפשר דאפי' בין העכו"ם אסור אע"ג דאיכא למיחש שילעיגו כיון שהוא מדאורייתא ע"ש ועיין סי' תרי"א:
מגן אברהם תרי״ד – סימן תריד – דיני סיכה ונעילת הסנדל
א׳ ואפי' אינו. צ"ע מ"ש מרחצי' דשרי להעביר הזוהמא וי"ל דסיכה הוי תענוג טפי: ב׳ אסור לנעול. חולצין מנעל מבע"י והולכין לב"ה יחף (ש"ל ומהרי"ל ד"מ וס"ח סי' תשס"ב) וכתב הב"ח ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי וכן נכון ואפי' מי שהוא אסטניס והולך באנפלאות לא ילך במבוי שאינ' מעורבת דמשוי הוא ע"ש ובר"ן ביומ' כתב להקל ע"ש וכן נוהגין: ג׳ ומותר לעמוד. דלפעמים יש לאדם כאב ברגל ויש שהצנה קשה לו (מרדכי שם) ובשעה שמתפללין י"ח אסור לעמוד על שום דבר (מט"מ וב"ח בשם מהרא"ש) וטעמא שנראה כמתגאה בעומד על כרים (לבוש סימן תרי"ט) ועיין ריש סי' צ': ד׳ ומ"מ המחמיר. ורדב"ז סי' קע"ז כ' דאין כאן בית מיחוש אפי' בקשים: ה׳ אסטניס. פי' איש מצונן אבל מי שאינו אסטניס ילך יחף וישמור עצמו שלא יציג רגליו במי הגשמי' ואם נטנפו רגליו מותר להדיחם אח"כ [מהרי"ל מ"מ נ"י פמ"ח ב"ח] ולבוש פי' היינו שאם לא ינעול יצטער וצ"ע על מה שסמכו עתה להקל דאין כל אדם יכול לו' איסטניס אני כמ"ש סי' תר"מ ס"ד ובח"מ סי' קנ"ה סמ"א ובפרט שלובשים אנפילאות וא"כ אין להם צער כ"כ לילך בטיט ורפש ולכן יש למחות אם יודע שיקבלו: ו׳ מנעליו. ובב"י משמע דדוקא סנדל בלא עקב מותר ולא מנעל, ובשל"ה כתב דיהפוך ימין לשמאל ושמאל לימין: ז׳ למקומו. וישלחם לביתו או יניחם במקום מוצנע בבה"כ (ד"מ מהרי"ל של"ה) אמרי' בגמ' דמותר לעבור במי' כשהולך לרבו בשבת דאיכ' מנעל מאי א"כ ש"מ דביה"כ אסור לצאת במנעל אפילו לבא בדרך עסי' תקנ"ד סי"ז ואפשר דאפי' בין העכו"ם אסור אף על גב דאיכא למיחש שילעיגו כיון שי"א שהוא דאורייתא והתם בלא"ה יש אוסרין לכן יש להחמיר:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרי״ד
א׳ אבל של גמי כו'. בגמ' אמרינן דאמוראי נפקו בה בהנהו מינים הנזכרים כאן דהכי איתא ריב"ל יצא בסנדל של שעם בי"כ רב יהודה נפק ברהיטני מין שעם אביי בדהוצי רבא בדיבלי פי' של עשבים רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק מתיב רמי בר חמא הקיטע יוצא בקב שלו בשבת ד"ר מאיר ור"י אוסר ושוין בי"כ שאסור אלמא אע"ג דלר"י לאו מנעל הוא מ"מ ביום כפור אסור ומסיק רבא לעולם מנעל הוא ובשבת פליגי כו' פירש"י הלכך בי"כ אסור. ומשמע דאקב של קיטע קאמר אבל במינים אחרים הנזכר מותר בי"כ דהא רבא דמסיק מנעל הוא הרי יצא בדיבלי וכ"מ כל הפוסקים זולת הרז"ה שמביא הר"ן ובסמ"ק מביא תוספתא אחת דאוסר' אנפלאות ואפי' של בגד ולא אשגחו הפוסקים בתוספת' זאת כיון שהאמוראים עשו כן לכתחלה וכ"כ הנ"י בפ' מצות חליצה וז"ל וש"מ דכל שאינו קרוי נעל כגון בתי שוקים של בגד מותר בי"כ ורבנן נמי נפקו בהו הלכך מי שיש לו שום מיחוש בגופו יכול לנעול בתי שוקים כיוצא בו של בגד אבל מנעל של עור אפי' בלא עקב אסור כו' ואח"כ כתב עוד ולד"ה מותר לנעול בתי שוקיים ביה"כ ואפי' לצאת בהם לרה"ר עכ"ל ש"מ שמותר לכתחל' והא דכתב מי שיש לו מיחוש בגופו לאו בחולי קאמר דא"כ אפי' מנעלים שרי וג"כ לאו במצינן קאמ' דמי שהוא מצונן הא כ' אח"כ דמותר אפי' בסולי' פי' בסנדל שאין לו עקב ותו דהוא עצמו מסיק להתיר בכל ענין ולא זכר שום דיע' להחמיר ואמאי ניקום ונחמיר טפי מן אמוראי אלא ודאי דאורחא דמלתא קאמר דאם יש לו איזה צורך שלא לילך יחף כגון שהוא מפונק לעמוד על הארץ דבלא"ה אין לובש בחנם בתי שוקים בזה שרי לכתחלה ומו"ח ז"ל כ' שיש להחמי' למעש' לילך דוקא יחף והביא ראי' מדברי נ"י הללו שכ' דוקא ביש מיחוש ולפע"ד אין שום ראי' משם ואין לזוז מן המנהג וכבר העיד הר"ן בפ' י"כ שכן נהגו כל ישראל לילך במינים הללו ומאן דבעי להחמיר יחמיר לעצמו ולא לדרוש בפרק' שיש להחמיר דכ"כ בת"ה שאין להחמיר בגט כדי שלא להוצי' לעז על הראשוני' וה"נ כן הוא בפרט שהאמוראים עשו כן לכתחל' מי יחמיר ויצדיק עצמו יותר מהם אין זה אלא מן המתמיהים: ב׳ מותר כל אדם כו'. כדי לבאר ענין זה נעתיק הצורך לזה ויתבא' הדין האמת בס"ד כ' בה"ג וז"ל וכן בנעילת הסנדל היכא דמפנק או דבעי למיזל לחורבה ואפוקי ס"ת למיזל למקרי בצבור או דבעי ליכרוך ריפתא לינוקא או אפוקי לבושא או כל מאי דצריך ליומיה והוא דחיל למיעל בלא מסאני משום עקרבא שרי ליה למיכרך מידי אכרעיה א"נ מסיים גורבי' ויפיק כל צרכו דאמר שמואל אם מחמת סכנת עקרב מותר וכן נמי לענין מיפנק שרי ליה למסיים גורביה דהא ר' יהודה נפיק ברהיטנא אבל מסאני בין מפנק בין לא מפנק אסור עכ"ל קשה במ"ש שרי ליה למיכרך מידי כו' מהי תיתי לאסור כיון דלאו מנעל הוא וא"ל דה"א דאסור משום תענוג דהא אמרי' בגמ' דלא איכפת לן בתענוג כל שאינו מנעל וכ"ת דהיא גופא קמ"ל בה"ג דלא איכפת לן בתענוג א"כ לא הי' לו להתנו' שיש סכנ' עקרב בלא"ה מות' לכל אדם משום תענוג ונראה ביאור דבריו דהם ע"ד שכ' הר"ן דהרמב"ן הוקש' לו הרבה בענין הנך מינים דנפקו בהו הא כיון דלאו מנעל הם הווין משוי ותי' הר"ן דדוקא בשבת שיש היתר מנעל הוין מיני' אלו למשוי משא"כ בי"כ הוין מינים אלו כמנעל לא למשוי וע"כ א"ש דברי בה"ג דג' חלוקות יש כאן מנעל אסור לעולם בכל גווני בי"כ וכל שהוא דרך מלבוש כגון בתי שוקיים של בגד או אנפלאו' של בגד מותר לכ"ע דלאו מנעל ולא משוי הם כלל כיון שהם דרך מלבוש אלא דמי שרוצ' לכרוך על רגליו דהוא אינו דרך מלבוש או לנעול גורבי' דהוא אינו מנעל ואין דרך ללובשו אלא להנצל מהיזק בדריסת רגליו מן העקרב בזה קמ"ל ה"ג דלא הוי משוי וכמסקנת הר"ן דביום זה ה"ל כמנעל ואמר בה"ג דבתרי גווני יש לנו היתר זה דלא הוי כמשוי דהיינו במי שהוא מפונק ולא די לו בבתי שוקיי' או באנפלאות של בגד שהם רכים כמ"ש הרא"ש דזה רך הוא מכל המינים הנזכרים בגמ' וכל שהוא מפונק לא סגי ליה באנפלאות או בתי שוקים אלא צריך דבר קשה כמנעל שמגין עליו טפי מן הקרקע שתחת רגליו בהליכתו א"נ דאינו מפונק אלא דבעי למיזל למקו' חורבה שיש שם סכנת עקרב ואינו ניצול בלביש' בתי שוקים כי הם רכים והעקרב עוקץ אותם אלא בעי דבר קשה ובאלו הב' דרכים התנה עליה' שיש לו צורך לילך כגון לדבר מצוה או לשאר דבר הכרח לו ביום ההוא וע"כ מוכרח לו לצאת מביתו וצריך דבר קשה על רגליו בזה התירו לו לכרוך דבר קשה ולא הוה כמשוי וכן נמי גורבי' שאינו דרך מלבוש כמנעל מ"מ התירו כיון שצריך לכך מחמת מפונקתו או סכנת עקרב והוא הוכרח בהליכה זו והביא ראיה מדשמואל דאמר כו' דהיינו בגמ' אמרי' החיה תנעול את הסנדל משום צינה אמר שמואל אם היה סכנת עקרב מותר דק' ל"ל למימר מותר הל"ל אמר שמואל וכן מחמת סכנת עקרב ול' מותר שאמר שמואל משמע כאלו הוא דין חדש אלא נראה דודאי כן הוא דאין שוה לחיה להתירו בסנדל אלא קמ"ל דיש היתר לענין שלא יהא נחשב למשוי אף שאינו דרך מלבוש מ"מ מותר מחמת סכנה וסיים ע"ז וכן נמי לענין מיפנק כו' פי' דלאו דוק' מפני הסכנה אמר שמואל אלא ה"ה אם הוא מפונק מותר לו בדבר קשה אף שאינו מלבוש וראי' ע"ז דהא ר"י נפיק ברהיטנא כו' פי' בדברים אלו שהם קשים ולא היה לו די בלבישת אנפלאות או בתי שוקים כדרך כל אדם מפני שהיה מפונק והיה צריך לדבר קשה ולא היה חש למשוי והיינו רבותא דשאר מיני' שהוזכר שם ולבסוף אמרו בגמ' רבה הוה כריך סודר' אכרעי' ונפיק דק' למה אמר בזה כריך ולא כמ"ש בשאר אמוראים נפיק אלא דבסודר לא הוה רבות' אי נפיק ביה כגון בתי שוקים שזה הוא דרך מלבוש אלא הרבותא היא שכרוך אות' שלא כדרך מלבוש ואפ"ה שרי משא"כ באינך אמוראי' הוה הרבותא אפי' שלא בדרך כריכה וע"כ סיים בה"ג אבל במסאני אפי' במפונק אסור וה"ה בסכנת עקרב דשוין הם לבה"ג ולא זכר מפונק אלא אחר שהוא מזכיר דברי ר"י דנפיק ברהיטנא מפני שהיה מפונק והטור מביא בקיצור דברי בה"ג דהיינו החלוקה דמחמת סכנה וחלק עליו וז"ל ול"נ דבזה שיש סכנת עקרב מותר אפי' במנעל ממש ואפי' שלא במקום מצוה מותר אפי' לנעול ממש וכפל לשונו כי ב' חלוקות זכר בה"ג הא' בגורבי' שהוא דרך לבישה כמו מנעל אלא שאין דרך לצאת בו השני בכורך סביבות רגלו שאינו דרך לביש' כלל על שניהם הוא או' דאין כאן קפידא לגמרי הן מחמת מנעל ממש הן מחמת הלבישה הכל מותר מפני הסכנה והוא מפ' מ"ש שמואל מחמת הסכנה מותר הוא ממש כמו חיה דאפי' בסנדל ולא זכר הטור פלוגתא על מפונק להתירו במנעל כי לא הוזכר בדברי שמואל רק סכנה. הארכתי קצת בזה לפי שמו"ח ז"ל הטריח עצמו בדברי בה"ג והקשה לו מ"ש וכן נמי למאן דמפנקא אחר שהתחיל בו תחלה ומתוך כך נכנס בדרכים לחלק בין מפונק לסכנה לבה"ג ובטור הגיה ואפי' שלא לצורך מצוה וכן לצורך מצוה מותר אפי' לנעול מנעול ממש ודרכו רחוק' מאד ממנו וחלילה לנו דהטור יתיר משום מצוה לנעול ממש בלא סכנה ובלא מפונק דזה אין לו ראיה ומבואר ההיפך דודאי לא מועיל מצוה לזה דהא כל היום עסקי' במצות וא"כ יהיה מותר בסנדל אלא הגי' הנכונה כאשר הית' לפני הב"י וכמ"ש. כלל העולה דלד"ה אין שום היתר לנעול מנעל אפי' לדבר מצוה ובלבישת בתי שוקיים של בגד או אנפילאות מותר ולית ביה ספק כלל אלא דאם יש סכנת עקרב והוא צריך לילך שם בה"ג אינו מתיר במנעל אלא לכרוך ע"ג רגליו דבר קשה להגין עליו ומותר דלא הוי כמשוי בי"כ דהוה זה במקו' מנעל וכן הדין במפונק והטור חולק בסכנה מתיר אפי' במנעל ממש והכי קי"ל אבל מפני לכלוך רגליו פסק רמ"א דמותר לילך מביתו כו' והיינו בירידת גשמי' אבל מפני לכלוך בעלמא לא שכ' נ"י דהנכנס לבית הכסא וירא שיתלכלכו רגליו אסו' בנעילת הסנדל ולא יחוש במה שיצטרך לרחוץ רגליו אח"כ ונ"ל דהיינו במקום שאין לכלוך ודאי לרגליו אבל בודאי לא חמיר מירידת גשמים ומותר ולא כמו שנוהגים רבים מהמון עם בעו"ה ואפי' קצת לומדים שהולכים כל היום ברחוב במנעלים וכשבאים לבה"כ הם הולכים ג"כ במנעלים רק בהגיע למקומו חולץ מנעליו כל זמן שעומד שם ותו לא ואלו בחשיכה יתהלכו ופושעים נקראו אם אינם שומעים לקול מוריהם: ג׳ והוא איסטניס. נראה דזה צריך בירידת גשמים אבל אם יש שם בארץ רפש וטיט כ"ע כאסטניס בזה:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תרי״ד
תרי״ד:ב׳ס״ב א׳ (ס"ק א) ואפילו אינו צ"ע מ"ש מרחיצה דשרי להעביד הזוהמא. צ"ל דס"ל למ"א כמו דהותר בסי' תרי"ג סעיף א' רחיצה להעביר טיט וצוא'. ה"ה להעביר זוהמא שרי. כיון דשניהם אינן לתענוג. אבל הט"ז ר"ס תרי"ג כתב דרחיצ' להעביר הזוהמא אסור: תרי״ד:ב׳ס״ג א׳ (ס"ק ב) אסור כו' והולכים לב"הכ יחף. וכתב בד"מ בשם מהרי"ל הטעם וז"ל וישלף מנעליו בביתו ולא בבה"כ משום דזלזול הוא לבה"כ להניח שם מנעלים עכ"ל. ועיין במ"א סעיף קטן ז': ב׳ וכתב הב"ח ראיתי מרבותי שהלכו יחף לגמרי. והיינו דחששו להחמיר כדעת הפוסקים דגם מנעל של בגד הוי מנעל לענין יוה"כ. דמ"מ מגין. ושל שעם או קש החמירו כדעת הרז"ה דס"ל דגם של שעם וקש הוי מנעל גם יש לחוש לדעת רש"י אף על גב דרש"י מתיר של בגד ושל שעם מכל מקום של עץ מורה דאסור וכתב בהגהת הרי"ף דשל שעם דוקא כשהוא לח מותר אבל יבש אסור דהוי כמו של עץ דאסור לרש"י וע"ש בב"ח. דמשוי הוא. כן דעת הרא"ה הביאו נ"י ביבמות פ' מ"ח. וכן דעת הרמב"ן הביאו הר"ן ביומא. דהלובשים אנפלאות של בגד ביוה"כ. ע"כ ס"ל דלאו מנעל הוא. ובגמרא מוכח דכל דלאו מנעל הוא הוי משוי ואסור לצאת בו לר"ה או לחצר שאינה מעורבת. דהא קי"ל יש עירוב והוצאה ליוה"כ. אבל הר"ן חולק. וכתב דדוקא בשבת דנעילת מנעל מותר ולכן אין דרך לנעול אנפיליא ושל שעם וכדומה. לכן הוי משוי. אבל ביוה"כ דאסור לנעול מנעל ודרכן של ב"א לצאת באותן המינים לא הוי משוי אלא כמנעל ה"ל האי יומא עכ"ל הר"ן. מ"מ מרברי כלם למרנו דבשבת דעלמא אסור לצאת לחצר שאינה מעורבת במנעל של בגד או שעם וכל מירי דלאו מנעל. ולא מצאתי דין זה מבואר בפוסקים בהל' שבת. אך מצאתי בס' א"ר שכ' בסימן ש"א סעיף קטן ל"ה ז"ל כ' רי"ו סנדל של שעם מותר לכ"ע כיון שהרועים יוצאים בו עכ"ל. ובה"ה פ"ג מהל' שביתות עשור דין ז' מצאתי שכתב וז"ל ומותר לצאת בסנדל של שעם כו' ויש מי שאוסר לצאת בהן לר"ה בין בשבת ובין ביוה"כ. משום איסור הוצאה. כיון דלאו מנעל נינהו ואין זה עיקר אלא מותר לצאת בהן עכ"ל ומדסתם וכתב מותר לצאת בהן. משמע קצת דאתרווייהו קאי בין בשבת ובין ביוה"כ אבל לא כתב טעם הדבר: תרי״ד:ב׳ס״ד א׳ (ס"ק ג) ומותר כו' דלפעמים כו' מלשון הש"ע וכן מתשובת ת"ה סימן קמ"ט משמע דלכל אדם מותר. וגם הת"ה מביא דברי מרדכי הנ"ל. וצ"ל דגם כוונת המרדכי כן הוא להתירו לכ"ע. משום דיש ש"ל כאב. ויש שהצנה קשה לו לפי טבעו לכן הותר לכ"א דמסתמא העומד ע"ג כרים צריך לכך ואין כונתו לתענוג: ב׳ ובשעה כו' על שום דבר. ר"ל אפילו כרים של בגד: ג׳ וער"ס צ' דאסור להתפלל על מקום גבוה ג' טפחים דנראה כמתגאה אבל ע"ג כרים אפילו אין גבוהים ג' טפחים נראה כמתגאה: תרי״ד:ב׳ס״ה א׳ (ס"ק ד) ומכל מקום כו' אפי' בקשים והיינו אפילו של עור. אבל של בגד גם רמ"א אינו מחמיר וכ"כ בס' א"ר: תרי״ד:ב׳ס״ו א׳ (ס"ק ה) אסטניס כו' מותר להדיחן. כמ"ש ר"ס תרי"ג דאם היה מלוכלך בטיט וצואה מותר לרחוץ. אף על גב דנעילת סנדל ורחיצה דיניהן שוה. מ"מ החמירו יותר בנעילת סנדל מברחיצה. ואסרו סנדל אף על גב שיתטנפו רגליו ויצטרך לרחצן. כ"ה בנט"י ביבמות פרק מ"ח: ב׳ ולבוש פירש כו' אדלעיל קאי שפי' אסטניס מצונן. ולבוש פי' היינו שאם לא כו'. כמ"ש סי' תר"מ סעיף ז' במ"א ס"ק ט' אהא דאמרינן דאם ירדו גשמים עד שתסרח המקפה מותר לצאת. ור"י היו נושרים קסמי' על המאכל ויצא. אף על גב דלא נסרח מקפה ואמר לדידי כיון דאנינ' דעתי כמי שנסרח המקפה דמי. ומשמע מלשון רש"י שם דוקא ר"י שהיה ידוע שהוא מאניני הדעת: ג׳ ובח"מ סימן קנ"ה סעיף נ"ט וסעיף מ"א דכ' שם כ"ד שידוע שאין דעת המערער יכול לסובלו אין להמחזיק באותו דבר חזקה. ומשמע שם וכן בגמ' שם מעובד' דר"י דאין כ"א י"ל אסטניס אני ובסתם אדם הוי חזקה. אם לא בידוע שהוא אסטניס: ד׳ אם ידוע שקיבלו. עסי' תר"ח סעיף ב': תרי״ד:ב׳ס״ח א׳ (ס"ק ז) למקומו כו' בשבת דאיכ' מנעל במס' יומא דף ע"ח ע"א וניהו דביוה"כ הותר דאסור במנעל ול"ל למידי. אבל בשבת דמנעלים ברגליו איכ' למיחש שמא בעברו דרך המים ישמוט המנעל מרגליו ואתי לאתוי ד' אמות. וסתם ההולך לקבל פני רבו הוא בא בדרך וא"א דבדרך מותר ביוה"כ לנעול מנעל. א"כ למה שאל בשבת יותר מביוה"כ. דהא גם ביוה"כ י"ל מנעלים ברגליו ואפ"ה הותר. ועסי' תקנ"ד דבט"ב מותר במנעל כשהולך בדרך. ואפשר דאפי' בין הגוים. דבט"ב מותר. כיון שי"א שהוא דאוריית'. כן הסכים מ"א ר"ס תרי"א דכל ה' ענויי' דאודיית'. אלא כיון דדעת ר"י הביאו הרא"ש והרב"י בסימן תרי"א דכל הענויים חוץ מאכיל' ושתי' הם דרבנן ואף על גב דדרשי להו מקראי אסמכת' נינהו. לכן כתב מ"א כיון שי"א כו' לאפוקי מדעת ר"י: ב׳ והתם. ר"ל גם בט"ב יש אוסרים: ג׳ לכן יש להחמיר משמע דהולך בדרך פשוט למ"א טפי לאיסור מהולך בין הגוים. דבהולך בדרך אייתי ראיה מהש"ס דאסור. ובהולך בין הגוים משמע דמשום חומרא החמיר. ובסימן תקנ"ד לענין ט"ב נראה להיפך. דהיתר' דהולך בדרך הוא ברור מן הירושלמי ואין חולק והולך בין הגוים יש שם מחלוקת הפוסקים ויש אוסרים שם. ואולי מ"ש מ"א ואפי' בין הגוים ר"ל בהולך בדרך בין הגוים דאיכ' תרתי לטובותא. או י"ל דביום הכפורים טפי יש להחמיר בהולך בדרך מהולך בין הגוים. דהא כתב מ"א סימן תקנ"ד סעיף קטן י"ז הא דמותר בהולך בדרך. דוקא בדרך רחוק. אבל כשהולך בשדה סמוך לעיר אסור לנעול וה"ה לבה"ק אא"כ יש רפש וטיט או בין הגוים עכ"ל. וכיון דביוה"כ אסור לילך חוץ לתחום כ"א על ידי עירוב אם כן אפשר מיקרי דרך קרוב ולכן יש להקל טפי בהולך בין הגוים:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א