סימן תריג – אסור רחיצה ביום כפור – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תריג – אסור רחיצה ביום כפור

א אָסוּר לִרְחֹץ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, בֵּין בְּחַמִּין בֵּין בְּצוֹנֵן; וַאֲפִלּוּ לְהוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בַּמַּיִם, אָסוּר. וְאִם הָיוּ יָדָיו אוֹ רַגְלָיו אוֹ שְׁאָר גּוּפוֹ מְלֻכְלָכִים בְּטִיט אוֹ א בְּצוֹאָה, אוֹ שֶׁנָּטַף דָּם מֵחוֹטְמוֹ, מֻתָּר ב לְרָחֲצָם; שֶׁלֹּא אָסְרוּ אֶלָּא רְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוּג. ב נוֹטֵל אָדָם יָדָיו שַׁחֲרִית וּמְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם, וְיִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִטֹּל אֶלָּא עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו { וְלֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאַת רְחִיצָה רַק לְהַעֲבִיר הָרוּחַ רָעָה מֵעַל הַיָּדַיִם } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי). ג אִם הִטִּיל מַיִם ג וְשִׁפְשֵׁף בְּיָדוֹ, אוֹ עָשָׂה צְרָכָיו וְקִנֵּחַ, מֻתָּר לִרְחֹץ דַּהֲוָה לֵיהּ יָדָיו מְלֻכְלָכוֹת { וְרוֹחֵץ עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו; } וְאִם רוֹצֶה לְהִתְפַּלֵּל, אֲפִלּוּ לֹא קִנֵּחַ נָמֵי מֻתָּר לִטֹּל עַד סוֹף קִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. { הַגָּה: וְכֵן } ד { כֹּהֵן הָעוֹלֶה לַדּוּכָן נוֹטֵל יָדָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן טְהוֹרוֹת, דְּכָל רֹב רְחִיצָה שֶׁאֵינוֹ מְכַוֵּן בָּהּ לְתַעֲנוּג, מֻתֶּרֶת } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג מֵהִלְכוֹת יוֹם כִּפּוּר וּמַהֲרִי"ל); { וְלָכֵן אֲפִלּוּ בָּא מִן הַדֶּרֶךְ וְרַגְלָיו כֵּהוֹת, מֻתָּר לְרָחֲצָן } (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וּסְמַ"ג וְטוּר הִלְכוֹת תִּשְׁעָה בְּאָב). ד מִי שֶׁהוּא אִסְטְנִיס וְאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ פָּנָיו בְּמַיִם, מֻתָּר. { הַגָּה: וְנָהֲגוּ בָּזֶה לְהַחְמִיר; וַאֲפִלּוּ בִּרְחִיצַת הָעֵינַיִם, שֶׁהִיא קְצָת } ה { רְפוּאָה, נָהֲגוּ לְהַחְמִיר } (מַהֲרִי"ל). { וְאָסוּר לִרְחֹץ פִּיו בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן תקס"ז } (סָעִיף ג'). ה הַהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, אוֹ לְהַקְבִּיל פְּנֵי אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי ו שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אוֹ לְצָרְכֵי מִצְוָה, יָכוֹל לַעֲבֹר בְּמַיִם עַד צַוָּארוֹ, בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא יָדָיו מִתַּחַת שְׂפַת חֲלוּקוֹ לְהַגְבִּיהַּ שׁוּלֵי חֲלוּקוֹ עַל זְרוֹעוֹ; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַמַּיִם רוֹדְפִים, דְּאִם כֵּן אַף בַּחֹל אָסוּר מִפְּנֵי הַסַכָּנָה, אֲפִלּוּ אִם אֵינָם מַגִּיעִים אֶלָּא עַד ז מָתְנַיִם. ו הָא דְּשָׁרֵי לַעֲבֹר (בְּגוּפוֹ) בְּמַיִם לִדְבַר מִצְוָה, דַּוְקָא לַעֲבֹר בְּגוּפוֹ בַּמַּיִם עַצְמָן; אֲבָל לַעֲבֹר ח בִּסְפִינָה קְטַנָּה, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר. ז הָרַב אָסוּר לַעֲבֹר בְּמַיִם כְּדֵי לֵילֵךְ אֵצֶל ט תַּלְמִידוֹ. ח הַהוֹלֵךְ לִשְׁמֹר פֵּירוֹתָיו מֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם בַּהֲלִיכָה, אֲבָל לֹא בַּחֲזָרָה. { הַגָּה: וְכָל מָקוֹם דְּמֻתָּר לַעֲבֹר בְּמַיִם, אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ דֶּרֶךְ שֶׁיָּכוֹל לְהַקִּיף בַּיַּבָּשָׁה, מֻתָּר לַעֲבֹר, דִּלְמַעֵט בְּהִלּוּךְ עָדִיף } י { טְפֵי } (אוֹר זָרוּעַ). ט אָסוּר לְהִצְטַּנֵּן בְּטִיט לַח, אִם הוּא טוֹפֵחַ עַל מְנַת לְהַטְפִּיחַ; וְאָסוּר לְהִצְטַנֵּן בְּכֵלִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מַיִם, אֲפִלּוּ הֵם חֲסֵרִים, בֵּין שֶׁל חֶרֶס בֵּין שֶׁל מַתָּכוֹת; אֲבָל אִם הֵם רֵקִים, מֻתָּר; וְכֵן בְּפֵרוֹת וּבְתִינוֹק. { הַגָּה: וְאָסוּר } יא { לִשְׁרוֹת מַפָּה מִבְּעוֹד יוֹם וְלַעֲשׂוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִים וּלְהִצְטַנֵּן בָּהּ בְּיוֹם כִּפּוּר, דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא לֹא תִּנְגֹּב יָפֶה וְיָבֹא לִידֵי סְחִיטָה } (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ג וּמָרְדְּכַי וּסְמַ"ק וּמִנְהָגִים). { הַחוֹלֶה רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְסֻכָּן } (רַמְבַּ"ם). י יב כַּלָּה, כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתֶּרֶת לִרְחֹץ פָּנֶיהָ. יא מִי שֶׁרָאָה קֶרִי, בַּזְּמַן הַזֶּה, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אִם לַח הוּא, מְקַנְּחוֹ בְּמַפָּה וְדַיּוֹ; וְאִם יָבֵשׁ הוּא, אוֹ שֶׁנִּתְלַכְלֵךְ, רוֹחֵץ מְקוֹמוֹת הַמְלֻכְלָכִים בּוֹ לְבַד, וּמִתְפַּלֵּל; וְאָסוּר לִרְחֹץ גּוּפוֹ אוֹ לִטְבֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה הוּא רָגִיל לִטְבֹּל לַתְּפִלָּה. יב בַּזְּמַן הַזֶּה אָסוּר לְאִשָּׁה יג לִטְבֹּל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן טְבִילָתָהּ בּוֹ בַּיּוֹם.

באר היטב – סימן תריג – אסור רחיצה ביום כפור

א א בצואה. אבל להעביר את הזיעה אסור. ט"ז: ב לרחצם. ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד. רמב"ם מ"א: ג ג ושפשף. משמע אבל בלא שפשוף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמו שכתב אח"ז. וט"ז כתב כיון דצריך לברך אשר יצר יטול אפי' בלא שפשוף. עיין שם: ד כהן. וה"ה לוים במקום שנהגו. רדב"ז מ"א: ד ה רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות. מ"א: ה ו שגדול. משמע דבשוין אסור. מ"א: ז מתנים. ל"ד אלא מעט למעלה מהם. מ"א: ו ח בספינה. עיין בטור מ"ש בשם בה"ג. וע' אחרונים מה שהקשו עליו ועיין בכנה"ג ועיין בבאר היטב אשר לפני: ז ט תלמידו. ואם א"א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ט"ז. ובלבוש לא כ"כ עיין שם: ח י טפי. וב"ח בשם רש"ל כתב שיקיף וכן דעת אחרונים: ט יא לשרות. מ"מ מותר לקנח ידיו ורגליו עיו"כ במפה ולמחר מעבירה ע"ג עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה. הרי"ף: י יב כלה. וצ"ע ברש"י בכתובות דף ד' ע"א מ"א. וע' במרדכי דמ"ק שהקשה כן לרש"י ותירץ ע"ש: יב יג לטבול. נ"ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין ירכותיה. מ"א עיין שם:

מגן אברהם תרי״ג – סימן תריג – אסור רחיצה ביום כפור

א׳ מותר לרחצם. ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בד כ"מ ברמב"ם עס"ב: ב׳ אם הטיל מים וכו'. כ' הב"ח דיקנח וישפשף כדי להוציא נפשו מפלוגתא ודוקא בלילה אבל ביום כיון שמתפללין כל היום א"צ: ג׳ העולה לדוכן. וה"ה לוים במקום שנהגו (ר"ש הלוי רדב"ז ל"ז): ד׳ קצת רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר לרחוץ דלא גרע ממי שרגליו כהות וכ"מ בב"י בשם סמ"ק עיין סס"ט: ה׳ שגדול ממנו. משמע דבשווין אסור וכ"מ בכ"ה: ו׳ עד מתנים. לאו דוק' אלא מעט למעל' מהם עיין בגמ': ז׳ בספינה. כ' בב"ה /בכנסת הגדולה/ דת"ח מותר כדאי' פ' תולין ולא דק דהתם דוקא על ידי הערמה מותר כמ"ש סוף סימן של"ט ע"ש בב"י: ח׳ יש מי שאוסר. והטור כתב אם התירו רחיצה גמורה כ"ש שיטה דקילא וי"ל דכיון דלא מכוין לרחיצה ליכא איסורא כ"כ אבל שיטה דהוי גזירה משום חבית של שייטין (אסור) (ב"ח) ותימה על הטור הא דאפי' לשמור פירות מותר לעבור במים וא"כ נימא דמותר בספינה ובגמ' מוכח דאסור עבב"י סי' של"ט (ועיין ר"י הלוי סי' ל"ג) וע"ק דבהדיא אמרינן בגמרא ואי' סימן רמ"ח לדבר מצוה מפליגין בספינה אפי' בע"ש ופוסק עמו ע"מ שישבות ופר"י משום שט והביאו הטור א"כ דברי הטור סתרי אהדדי ואפשר דהתם מיירי כשעושה העכו"ם מלאכה בעבורו והכא מיירי במקום שאין מלאכה וביוצא בזה איתא בתשובת ר"מ אלשקר ובס' ב"ז ומ"מ אין להקל כלל וכ"מ בגמרא בעובדא דמברא דחצדד וסתם מברא היינו מקום שעוברין בספינות ואפ"ה לא רצו ללכת בספינ' ע"ש: ט׳ מותר לעבור. משום הפסד ממון (ר"ן): י׳ דלמעט בהילוך. ולענין מעשה נ"ל להחמיר וכן כ' רש"ל בביאורי סמ"ג דגבי רבו מיירי שאין לו דרך אחר ולכן מותר לעבור עד כאן ל' בית חדש ולא ידעתי מאי חומרא היא דהא לדברי רבי משה איסרלש אסור להקיף ועיין סי' תצ"ח סעיף ז' וסימן תק"י ס"ח דאסור לישא משא גדול בבת אחת אף על גב דמפיש בהילוך כדי שלא יהא כעובדא דחול כ"ש כאן דיש איסור רחיצה וגזירה דלמא מתווסן מאניה במיא ואתי לידי סחיטה כדאיתא בגמרא דלא חיישינן במה שמרבה בהילוך כן נראה לי: י״א לא תנגב יפה. אף על גב דכשאינה נגוב' יש ג"כ איסור רחיצה מ"מ ליכא איסורא כ"כ כמו בסחיטה ועסי' ש"א סמ"ו וש"ב ס"י והרי"ף כ' דמ"מ מותר לקנח ידיו ורגליו עי"כ במפה ולמחר מעבירה על גבי עיניו דבזה לא חיישינן לסחיטה: י״ב כלה. כ"ה פשוט בגמ' וצע"ג ברש"י בכתובות דף ד' ע"א ע"ש: י״ג אסור לאשה לטבול. נ"ל דהלובשת לבנים מותרת לרחוץ מעט בין יריכותיה כמ"ש סימן תקנ"א ובי"ד סימן שפ"א ס"ה בש"כ בשם מ"ב עס"י:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרי״ג

א׳ בטיט או בצואה כו'. אבל להעביר את הזיעה אסור כמ"ש סי' שאח"ז גבי סיכה שאסור כדי להעביר הזוהמא וה"ה ברחיצ': ב׳ משפשף. משמע אבל בלא שפשף אין ליטול ידים רק אם רוצה להתפלל כמ"ש אח"ז וק' הא כ' הטור בסי' תקנ"ד בין בט"ב בין ביה"כ וכן שאר היום כשעוש' צרכיו וצריך לברך אשר יצר יכול ליטול ידיו ולמה תלאו כאן בתפלה שהיא אינה כל היום ולפמ"ש כאן א"צ לכתוב דין שפשוף כלל כיון שבכל טעם צריך לו' אשר יצר וצ"ע: ג׳ בין בחזר'. משום דאל"כ אתה מכשילו לעתיד לבא שלא ירצה לילך לרבו. ד׳ ובלבד שלא יוציא כו'. כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיט' וכתב הטור וכתב בה"ג דוקא עד צוארו אבל מעבר לשוט אסור ותימה אם התירו לו רחיצה החמורה דהא אסמכוה אקרא כ"ש שיטה דקילא עכ"ל. ותי' ב"י דרחיצה שאינ' אסורה אלא ביה"כ התירו אבל לשוט דאסור בכל שבתות השנה לא התירו וכ"כ מו"ח ז"ל ותמוה לי דהטור ס"ל דבאמת מותר לשוט בכל שבת כדי לילך לרבו ויליף לה בק"ו מרחיצה בי"כ דחמיר' כ"ש בשיטה דקיל תהא מותרת בי"כ ובכל שבת בשביל רבו כמו שהתירו לעבור במים בכל שבת בשביל דבר מצוה כמ"ש סי' ש"א ס"ה ולעד"נ לתרץ קושית הטור דשאני רחיצה שיכול לעשות שם שינוי דהיינו מה שאינו מוציא ידו מתחת חלוקו ויש בזה היכרא משא"כ בשיטה שאין שייכות היכר שם ויש גזירה שמא יעשה חבית של שייטין כדלעיל: ה׳ אלא עד מתנים. בגמ' פ' יה"כ איתא בדף ע"ז ויעביר לו עד מתנים מכאן שמותר לעבור עד מתנים מכאן ואילך אמר אשר לא אוכל לעבור ולמה כ' אפי' אינו אלא עד מתנים ואפשר דלא דק לחומרא: ו׳ הרב אסור כו'. זה בעי' בגמ' ולא איפשטא ופסקו להחמיר וק"ל הא מידי דרבנן היא וקי"ל בכ"מ ספיקא לקולא ותו ק"ל על גוף הבעיא למה יהיה עדיף ההולך לשמור פירותיו מלילך אצל התלמיד ללמוד עמו והלא מצוה של לימוד עם אחרים היא מצוה גדולה כדאי' בספ"ק דב"ק דלימוד עדיף מקיום המצות ובהרבה דוכתי ונראה דהטעם כאן שהרי אפשר לתלמיד לבא אצלו ולמה ילך הרב לתלמיד מ"ה נראה באם א"א לו לתלמיד לילך מותר לרבו לילך אצלו ובלבוש כתב דאפי' בזה אסור משום לא פלוג רבנן ואיני יודע מקור לזה בפרט בהאי מלתא שהיא ספיקא דרבנן: ז׳ אבל לא בחזרה. שאין כאן מצוה שניחוש לעתיד לבא: ח׳ דלמעט בהלוך עדיף. ק"ל דאף על גב דמצינו סברה זאת בפ' אלו קשרי' היינו שאין להרבות בהילוך במקום שאפשר לדלוג על המים משא"כ כאן שיעבור במים למה לנו לעשות נגד הדין בשביל ריבוי הדרך וכתב מו"ח ז"ל שנ"ל למעשה להחמיר וכ"מ ברש"ל בביאור סמ"ג דאין היתר אלא באין דרך אחר ע"כ: ט׳ בין של חרס כו'. בשל חרס חיישינן דמשחיל פי' פולט מים שבולע ובשל כסף חיישינן שמא ישמט מידו וישפכו המים שבו: י׳ בזמן הזה אסור לטבול כו'. עסי' תקנ"ד:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תרי״ג

תרי״ג:ב׳מ״ט א׳ (ס"ק א) מותר כו' כ"מ ברמב"ם. שכתב רפ"ג מהל' שביתות עשור וז"ל מי שהי' מלוכלך כו' רוחץ מקום הטנופת עכ"ל: ב׳ עס"ב. ר"ל דשם נמי משמע כן: ג׳ דלא התיר רחיצת שחרית כ"א עד סוף קשרי אצבעות. וה"ט כיון דרחיצת שחרית הוא להעביר רוח רעה השור' על הידים הוי כרוחץ להעביר לכלוך וטינוף דשרי. ומה"ט כיון דסגי להעביר רוח רעה ברחיצה עד סוף קשרי אצבעות. לכן לא ירחץ יותר. ואם כן הוא הדין דברוחץ להעביר לכלוך אסור. לרחוץ כ"א מקום המלוכלך: ד׳ ולהעביר זוהמא פשיטא להט"ז ס"ק א' דאסור. ולמ"א ר"ס תרי"ד פשיטא לי' דשרי עיין שם: תרי״ג:ב׳נ׳ א׳ (ס"ק ב) אם כו' כ' הב"ח כו' כדי להוציא נפשיה מפלוגתא. דדעת הגמיי' בשם כמה גדולים הובא בב"י דאפי' הטיל מים ולא שפשף ואפילו אינו רוצה להתפלל מ"מ יש לו לרחוץ משום הכון לקראת אלהיך ישראל דהא צ"ל ברכות אשר יצר. ודעת הרא"ש דאפי' עשה צרכיו ורצה להתפלל אם לא קינח כיון דליכא רק משום הכון כו' לא ירחץ. וכן דעת הטור לפי פירוש הב"ח דלא כב"י. והרב"י בש"ע הכריע עפ"י מה שכתיב בספדו הארוך. דאם אינו רוצה להתפלל לא ירחץ אא"כ קינח או שפשף. אבל אם רוצה להתפלל אפילו לא קינח ירחץ. ואפשר דה"ה בהטיל מי רגלים ולא שפשף אם רוצה להתפלל ירחץ. וכן הבין מ"א לכן כ' הב"ח להוציא נפשיה מפלוגתא אפי' רוצה להתפלל יקנח לגדולים וישפשף בקטנים ואז לכ"ע מותר הרחיצה. אך מ"א מסברא דנפשיה הכריע דבאינו רוצה להתפלל לברכת אשר יצר ועשה כמ"ש הב"ח דיקנח וישפשף אבל כשרוצה להתפלל אפי' לא קינח ולא שפשף ירחץ. והיינו כהכרעת הרב"י. אלא שהוסיף מ"א דיקנח וישפשף אם אינו רוצה להתפלל. כדי שיהיה צריך נטילה לכ"ע. דלפי הכרעת הרב"י אם לא קינח ושפשף א"צ נטילה. ואינו צריך לקנח ולשפשף להביא א"ע לידי חיוב נטילה. ולמ"א צריך להביא עצמו ליד' חיוב נטילה לכ"ע: תרי״ג:ב׳נ״א א׳ (ס"ק ג) העולה כו' וה"ה לוים כו' ע"ל סי' קכ"ח ס"ו ובמ"א ס"ק ח' שם: תרי״ג:ב׳נ״ב א׳ (ס"ק ד) קצת רפואה. אבל משום רפואה גמורה מותר כו' וכ"מ בב"י בשם סמ"ק. וז"ל הרב"י כתב סמ"ק. אומר הר"ם שמותר לאדם לרחוץ עיניו במים ביום הכפורים מפני שהוא רפואה לעינים כדאי' פ' ח' שרצים [ר"ל שבת דף ק"ח ע"ב אמר שמואל טובה טפת צונן על העינים בשחרית מכל קלורין] ורפואה מותר ביוה"כ עכ"ל. אלא דלא הבנתי דסמ"ק לא כתב דרפואה מותר ביוה"כ אלא משום דאין בו משום איסור רחיצה כיון דאינו לשם תענוג כ"א כוונתו לרפואה. אולם לענ"ד דוקא לאדם בריא דא"צ לרפואה גמורה. אבל היכי דצריך לרפואה גמורה שחש בעיניו הלא גם ביום טוב ושבת אסור. משום גזירת שחיקת סממני'. ולא הותר בסי' שך"ח סעיף י"ט וסעיף כ' כ"א במקום שאינו נראה שעושה לרפואה כ"א לרחיצה וביוה"כ דרחיצה אסורה יש לאסור. לכן ע"כ צריך לו' דמיירי בענין שחלה ממנו כל גופו דהותר לו שבות דרפואה וכמו שכ' סי' שכ"ח סעיף י"ז. וס"ד דביוה"כ מכל מקו' לתסר משום רחיצה דהוי דאורייתא קמ"ל דכה"ג דלרפואה ליכא משום איסור רחיצה: ב׳ עסס"ט. ר"ל דרמ"א מתיר רחיצה לחולה אפי' אין בו סכנה: תרי״ג:ב׳נ״ג א׳ (ס"ק ה) שגדול ממנו משמע דבשוין אסור. והא דכ' סעיף ז' דהרב אסור לילך אצל תלמיד הא אפי' בשוין אסור. י"ל דבסעיף ז' נקט רבותא דאפילו רב אצל תלמיד דס"ד דמותר כדי שילמד הרב עם תלמידו קמ"ל דאסור משום דהתלמיד יכול לילך אצל הרב ומה"ט כתב ט"ז סעיף קטן וי"ו דאם א"א לתלמיד לילך אל הרב מותר לרב לילך אל תלמידו ע' שם: תרי״ג:ב׳נ״ד א׳ (ס"ק ו) עד מתנים ל"ד אלא מעט כו' עיין בגמרא יומא דף ע"ז כתיב ויעבירני עד מתנים מכאן שמותר לעבור עד מתני' כו' הרי דעד מתנים שרי וכן הקשה ט"ז: תרי״ג:ב׳נ״ה א׳ (ס"ק ז) בספינה כו' דוקא על ידי הערמה כו' דאי' בשבת פ' תולין דף קל ט ע"ב דספינה של גוי העומדת במים ואינו שטה. מותר לת"ח ליכנס לתוכה לישן אע"פ שיודע שהגוי יעבירנו לצד האחר. ומשמר שם בצד האחר פירות שיש לת"ח שם. לפי שאו' הת"ח שכוונתו לישן ולא לעבור. ואמרו שם הטעם כיון דאפילו עובר בספינה לצד אחר ומתכוין לכך ליכא כ"א אסור' דרבנן. ולכן הותר לת"ח על ידי הערמה ולא גזרי' שמא יעשה בלי הערמה לפי שת"ח הוא ע"ש: ב׳ ע"ש בב"י ר"ל שכתב דמה"ט השמיט הרמב"ם דין זה דס"ל דליכא בזמן הזה ת"ח ולא הותר אפי' על ידי הערמה. וכן בש"ע השמיטו שם מה"ט: תרי״ג:ב׳נ״ו א׳ (סק"ח) יש מי שכתב והטור כו' ותימא על הטור כו' ר"ל דלדעת הטור דשיטה קיל מרחיצה. ולכן יליף כיון דלדבר מצוה מותר לעבור במים כ"ש דשרי ע"ש ספינה. אם כן לשמור פירות דג"כ התירו לעבור במים כמ"ש ס"ח. א"כ כ"ש דמותר לעבור בספינה ובגמרא מוכח דאסור לעבור בספינה לשמור פירות. והיינו גמ' דשבת דף קל"ט הנ"ל דלא הותר לעבור בספינה לשמור פירות כ"א לת"ח ודוקא ע"י הערמה כנ"ל ס"ק ז': ב׳ ופיר"י משום שט ר"ל לאפוקי מהפוסקים אחרים שנותנים טעמים אחרים כמבואר סי' רמ"ח. (ואע"ג דקצת נראה שם סי' רמ"ח דבה"ג חולק על ר"י וס"ל הטעם משום תחומין. ויש מי שאוסר דהכא הוא בה"ג. מ"מ נראה למ"א דאין כוונת הטור רק להקשות על בה"ג לפי שטתו. אלא גם לדינא חולק הטור על בה"ג וקשיין דברי הטור אהדדי וכן נראה מלשון מ"א. גם נראה מדברי מ"א סי' רמ"ח ס"ק י' דס"ל דגם בה"ג ס"ל הטעם משום שט כמ"ש ר"י ועיין בשו"ת שב יעקב) הרי מוכח דאפילו לדבר מצוה צריך דוקא להתנות שישבות בשבת. ואיך התיר הטור לדבר מצוה לעבור לכתחלה בשבת. וכ"מ בגמרא יומא דף ע"ז ע"ב ר"י ורב שמואל בר"י הוי קיימי אגודא דנהר פפי אמברא דחצדא. והוי קאי רמי בר פפא מהך גיסא רמי להו קלא. מהו למיעבר למיתי לגבייכון למשאל שמעתא. א"ל ר"י רב ושמואל דאמרו תרוייהו עובר ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו עכ"ל הגמ' ואפ"ה לא רצו ללכת בספינה דאל"כ ה"ל לר"י לו' להם שיעברו בספינה חדא דהוא יותר איסור קל מלעבור במים לדעת הטור ועוד דגם להם ודאי נוח להם יותר לעבו' בספינה מלעבו' במים. דא"ל דר"י בא להודיע להם חידוש דאפילו לעבור במים מות. ז"א דהא הם לא מיבעיא להו אי שרי לעבור במים משום עצם הדין כ"א שרצו לשאול שמעתא. ולא ידעו באיזה דרך יגיעו אצלם ויהיו יחד כדי לשאול שמעתא. ושאלו אי רשאים לעבור במים. ועוד למה לא שאל אם רשאי לעבור בספינ' לשאול שמעתא דהוא איסור קל: תרי״ג:ב׳נ״ז א׳ (ס"ק ט) מותר לעבור משום ה"מ. דאף ע"ג דאין כוונתו לתענוג מ"מ אי ליכא צורך כגון במקום לכלוך או דבר מצוה או הפסד לא התירו: תרי״ג:ב׳נ״ח א׳ (ס"ק י) דלמעט כו' ולענין מעשה נ"ל להחמיר כו' ולא ידעתי מאי חומרא כו' ועיין סי' תצ"ח כו'. ר"ל ודאי לדינא מודה מ"א להב"ח דאם אפשר להקיף עדיף מלעבור במים אע"ג דמרבה בהילוך. אלא דקשיא ליה למ"א לשון הב"ח שכתב נ"ל להחמיר. וקרי לזה חומרא שיקיף ולא יעבור בשלמא אי לרמ"א הוי הדין הברירה אם ירצה יקיף ואם ירצה יעבור שייך לשון חומרא דדוקא יקיף ולא יעבור. אבל כיון דלרמ"א הדין להיפך דדוקא יעבור ולא יקיף לא יפול על דין הב"ח לשון חומרא ומ"מ מייתי מ"א ראיה לדברי הב"ח דדינו אמת דעדיף להקיף מסי' תצ"ט וסי' תק"י: ב׳ וגזרה דלמא כו' ואתי לידי סחיטה כדאי' בגמ' ר"ל בשבת פ' אלו קשרים דף קי"ג ע"ב אר"א אמר ר"ה היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתיעקר שניה (פירש"י שאין רחבה יותר מפסיעה א') מותר ואם לאו אסור מתקיף לה רבא היכי ליעבד ליקף מפיש בהליכה. ליעבר במים זמנין דמתווסן מאניה (ישרו במים) במיא ואתו לידי סחיטה אלא בהא כיון דלא אפשר שפיר דמי לדלג. והוא מבואר לעיל סי' ש"א סעיף ג'. א"כ ה"ה הכא כשעובר במים י"ל דלמא מתווסן כו' וכן הקשה הרא"ש. ותי' דהכא כיון דלא הותר לו אלא שלא יוציא ידו משפת חלוקו א"ל הכירא ולא גזרינן ע"ש בב"י. עכ"פ עדיף טפי להקיף דליכא חשש סחיטה כלל: תרי״ג:ב׳נ״ט א׳ ס"ק יא לא תנגב כו' ליכא אסורא כ"כ כמו בסחיטה לכן לא חששו כ"א לאיסור חמור דהיינו סחיט' ולכן הקילו בש"ס בט"ב דליכא איסור סחיטה אע"ג דאיכא איסור רחיצה. וכמ"ש רמ"א לעיל סימן תקנ"ד סעיף י"ד: ב׳ והרי"ף כתב כו' צריך אני להציע דברי הש"ס והרי"ף איתא ביומא דף ע"ח ע"א זעיר' ב"ח א"ל לר"י ברי' דריב"ל בר אריא תא וא"ל מלתא מעלייתא דעביד אבוך מטפחת ה"ל בערב יוה"כ ושורה אותה במים ועוש' אותה כמין כלים נגובים למחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב ט"ב שורה אות' במים (ולא מצריך לעשותה כמין כלים נגובים) למחר מעבירה ע"ג עיניו כו' א"ל ר' יעקב לר"י ב"ת איפכא אמרת לן (פירש"י דבט"ב אמרת שעשאן ככלים נגובים. וביה"כ לא אמרת דעשאן ככלים נגובים ) ואותבינך סחיטה. ר"ל דביוה"כ כיון דאיכא איסור סחיט' ואם לא עשאן ככלים נגובים ויש בו מים במפה ע"י קינוח פניו ידיו ורגליו יבא לידי סחיטה. ולפ"ז אי עשאן ככלים נגובים אע"ג דעדיין לחים קצת מ"מ תו ל"ל לסחיט' ושפיר דמי. אבל ל"א כ' רש"י ששמע דה"ג ערב יוה"כ מביאים לו מטפחת ומקנח בה ידיו ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. (ולפי זה לא הותר כלל לקנח במפה שרויה במים אלא במפה המלוכלכת קצת מחמ' קינוח ידיו) ובט"ב היה שורה אותה ערב ט"ב ועושה אותה כמין כלים נגובים ולמחר כו'. וע"ז א"ל איפכא א"ל דביוה"כ היה שורה ערב יוה"כ מפה ועושה אותה כמין כלים נגובים כו' ואותבינך סחיט' כו'. וא"כ ללשון זה אפילו לשרות במים ולעשות כמין כלים נגובים אשור משום סחיטה. אבל לקנח ידיו במפה יבש' ערב יוה"כ ולהעבירה ע"ג עיניו ביוה"כ גם ללשון זה מוחר. וז"ל הרי"ף זעירא ב"ח א"ל לר"י בריה דריב"ל כו' ערב ט"ב מביאים לו מטפחת ושורה במים ומקנח בה ידיו ורגליו ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. ערב י"כ שורה אותה במים ועושה אות' כמין כלים נגובים. למחר מעביר' ע"ג עיניו כו' ואסיקנ' דבערב ט"ב שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים. וערב יוה"כ מקנח בה פניו ידיו ורגליו ולמחר מעביר' ע"ג עיניו. אבל אין שורה במים מעיקרא דחייש לסחיטה בשע' שהוא מעבירה ע"ג פניו וכן הלכת' עכ"ל הרי"ף. והעתיק מ"א מסקנת הרי"ף. אך לשון זה של הרי"ף קשה להולמו. ומצאתיו בלחה משנה פ"ג מהלכות שביתות עשור דין ה' וז"ל ואע"ג דכ' (בדברי הרי"ף) בדפוס ווינעציא ואסיקנ' דבערב ט"ב שורה במים כו' וודאי דאינו דברי הרי"ף ז"ל אלא ט"ס הוא או הגה"ה מאיזה תלמיד שאותן הדברים על הגרסא שכתב רש"י ששמע ודברי הרי"ף הם כגרס' דא"ל לרש"י והם דברים חלוקים הרבה וא"כ וודאי דהך ואסיקנ' שכתב שם סותר הגרס' שכתב הרי"ף ז"ל קודם ובוודאי דלאו דברי הרי"ף הם ובדפוס קונסטנטינא ליתא ובודאי דדעת הרי"ף דבערב ט"ב שורה במים ולא יעשנה ככלים נגובים וביוה"כ יעשנה ככלים נגובים עכ"ל לחם משנה מ"מ דברי מ"א הם אמת לפי הגרס' ששמע רש"י. אך מכ"ז אין ראיה להקל נגד הגמיי' וסמ"ק דניהו דמדינא שרי מ"מ דבריהם אמורים מצד חומרא דיש להחמיר לדידן אע"ג דמדין הש"ס מותר. וכנראה מדבריהם שהביא הרב"י. אלא דמסברא י"ל ניהו דהחמירו אם שורה מפה מעיו"הכ ועושה כמין כלים נגובים. מ"מ אם אינה שורה רק מקנח בה ידיו מערב יוה"כ דל"ל כ"ה לסחיטה מודו דשרי אפילו לדידן. אולי כוונת מ"א דגם לדידיה הוי קשיא האי ואסיקנא כו' שכתב הרי"ף דהא לפי גרסתו אפילו לשרות המפה מערב יוה"כ ולעשותה כעין כלים נגובים שרי. לכך הוי מפרש דהאי ואסיקנ' כו' אין הכונה דכן אסיקנ' בש"ס דוודאי מדינא דהש"ס מותר מערב יוה"כ לשרות' ולעשותה ככלים נגובים. אלא ואסיקנ' רבנן בתראי דהוי אחר סתימת הש"ס ומצד החומרא החמירו וכדעת הגמיי' וסמ"ק: ג׳ ומ"מ התירו לקנח ידיו במפה בערב יוה"כ ולמחר מעבירה ע"ג עיניו. ובזה א"ש דברי מ"א שכתב על דברי רמ"א שהם מועתקי' מהגמיי' וסמ"ק: ד׳ והרי"ף כ' כו' דגם רמ"א והגמיי' וסמ"ק מודים דמותר לקנח במפה ידיו ערב יוה"כ ולהעביר' ע"ג עיניו ביוה"כ. דהרי גם הרי"ף מן המחמירים יותר מאשר החמיר הש"ס כדברי הגמי"י וסמ"ק ואפ"ה התיר כה"ג: תרי״ג:ב׳ס׳ א׳ (ס"ק יב) כלה כו' וצע"ג ברש"י בכתובות כתב כו' דתנן ביומא יוה"כ אסור כו' וברחיצה כו' והמלך והכלה ירחצו פניהם. ואמרינן עלה דף ע"ח ע"ב כלה מ"ט כדי שלא תתגנה על בעלה א"ל רב לר"ח עד כמה א"ל כדתנן אין מונעים תכשיטים מן הכלה כל שלשים יום. ופירש"י וז"ל אין מונעים כו' הרי שהיה טבחו טבוח כו' ומת אביו של חתן או אמה של כלה. מכניסים את המת לחדר והחתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ואח"כ קוברים את המת. ואין מונעים תכשיטים מן הכלה מחמת האבל כל שלשים יום. אלמא כל שלשים יום בעי נוי עכ"ל מבואר מזה דהא דקתני ואין מונעים תכשיטים כו' לאו אדלעיל קאי. אלא כמו שפירש הרא"ש בכתובות דף ד' וז"ל מלתא באפיה נפשיה היא וה"פ אין מונעים תכשיטין מן הכלה שאירע לה אבל בתוך שלשים ימי חופתה והיא מתקשטת ככלה אפי' תוך שבעה ימי אבילות. שלא תתגנה על בעלה. דכל שלשים יום של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכ' שלא תנוול' עצמה. ולא חיילא עלה אבלות כלל לגבי הנך מילי עכ"ל ולפ"ז שפיר הוכיח ר"ח דעד שלשים מקרי כלה ומותרת ברחיצה ביוה"כ כמו באבל שלא תתגנה. אבל לאחר שלשים ה"ה כשאר כל הנשים דהא גם באבל אי אירע לה שמת לה מת אחר שעברו שלשים יום מחופתה צריכה לנהוג אבלות. ולא חיישינן שלא תתנול'. אבל רש"י בכתובות דף ד' כ' וז"ל ואין מונעים כו' כל שלשים יום ואע"פ שהן ימי אבלות לשאר בני אדם וכ"ש משלשים ואילך עכ"ל. וע"ש ברא"ש ומשמע דס"ל דקאי אדלעיל במי שהיה טבחו טבוח כו' דאפי' לאחר קבורה שמתחיל האבלות. מ"מ אין מונעים מהכלה חכשיטים כל שלשים יום שלא תתגנה. וכ"ש לאחר שלשים דאין מונעים דאז האבילות קיל. ולפ"ז מאי דקתני ואין מונעים כו' כל שלשים. ר"ל שלשים יום מן הקבורה ולכן הוקשה למ"א דא"כ מאי ראיה מייתי מהתם דעד שלשים יום מיקרי כלה. דאדרבה שם מותרת אפי' לאחר שלשים כנ"ל. וראיתי בש"ע עם באר היטב שכ' ע"ד מ"א ועיין במרדכי דמועד קטן שהקשה כן לרש"י ותירץ ע"ש עכ"ל. וז"ל המרדכי במ"ק סי' תקכ"ד גרסינן פ"ק דכתובו' מי שהיה טבחו כו' ופירש"י כ"ש לאחר שלשים. ותכשיטים משמע אפי' העברת שער כדתנן פרק קמא דמועד קטן ועושה אשה תכשיטיה במועד כו' גודלת פוקסת נוטלת שערה וצפורני' וא"ת האמרי' ביומא כו' ומפרש התם כלה עד אימת כדתנן אין מונעים כו' אלמא דעד שלשים יום שריא ותו לא מיקרי כלה. וה"ה כשאר כל הנשים. וי"ל דה"מ לגבי יוה"כ. אבל לגבי אבילות כיון דשריא תוך שלשים שהם עיקר ימי אבלות כ"ש לאחר שלשים יום כך י"ל לפירש"י עכ"ל המרדכי. ועדיין צ"ב ניהו דלא קשיא לד"ח מהא דכתובות דשם מוכח דכ"ש לאחר שלשים דכבר יישבו המרדכי. אבל מ"מ מנ"ל לר"ח דדוקא עד שלשים מיקרי כלה ולא יותר. ואפשר דזה ס"ל לר"ח למלתא דפשיטא דאחר שלשים ה"ה ככל הנשים ולא הקילו גבה ביוה"כ. ולא הוצרך. לראייה כ"א דעכ"פ עד שלשים מיקרי כלה וחיישינן שלא תתנוול וכן משמע מלשון רש"י ביומא שכתב בסה"ד וז"ל אלמא כל שלשים יום בעי נוי עכ"ל הרי דראייתו להתיר עכ"פ כל שלשים. ולזה שפיר אייתי ראיה מאבלות. אע"ג דאבלות קיל דהא מותרת אפי' לאחר שלשים. היינו משום דאז שוב קיל האבלות. אבל תוך שלשים שהם עיקר האבלות ואעפ"כ הקילו בה ע"כ דצריכה נוי יותר לכן אע"ג דאבילות דרבנן מ"מ יליף מיניה יוה"כ דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון: תרי״ג:ב׳ס״א א׳ (ס"ק יג) אסור כו' דהלובשת לבנים מותרת דדוקא טבילה אסורה כיון דאין בה מצוה. דהא אסור' לבעלה משום יוה"כ. ואי משום דטבילה בזמנה מצוה. חדא דלא קי"ל הכי. ועוד אפי' למ"ד דטביל' בזמנה מצוה היינו בזמן דאיכא טהרות אבל בזמן הזה דליכא טהרות מודו. וגם בלא"ה לדידן אין טובלים בזמנה ממש. דהא סופרת ז' נקיים משום ספק זבה. כמ"ש כ"ז בב"י סי' תקנ"ד וכ"ז בטבילה. משא"כ לצורך ליבון דהוי מצוה שרי: ב׳ כמ"ש סי' תקנ"א סעיף קטן י"ג שהסכים מ"א שם עם תשו' מ"ב סי' ה' שחולק על רמ"א ומתיר בט"ב לרחוץ בין ירכותי' ובאותו מקום אפילו בחמין לצורך ליבון. וכן הסכים ש"ך י"ר סי' שפ"א עם מ"ב להתיר לצורך ליבון תוך ז' ימי אבלה דלא כרמ"א שם. וה"ה ביוה"כ וכ"כ להדיא בתשובת מ"ב שם להתיר ביוה"כ רק שצ"ל חמין שהוחמו מערב יוה"כ ולא תרחץ בבגד כ"א בידים שלא תבא לידי סחיטה: ג׳ ולענין המנהג עיין בש"ך י"ד סי' קצ"ט סעיף י"ב טעם שאין נוהגים ללבוש לבנים בשבת טעמו של מ"ב וטעם הש"ך ונ"מ לענין יוה"כ:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א