סימן תריא – שליל יום הכפורים דינו כיומו
א יוֹם הַכִּפּוּרִים לֵילוֹ כְּיוֹמוֹ לְכָל דָּבָר. וּמָה הֵם הַדְּבָרִים הָאֲסוּרִים בּוֹ; מְלָאכָה, אֲכִילָה, שְׁתִיָּה, רְחִיצָה, סִיכָה, נְעִילַת הַסַנְדָּל, תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה; וְאֵין חִיּוּב א כָּרֵת אֶלָּא עַל מְלָאכָה וַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. ב כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִים עָלֶיהָ בְּשַׁבָּת, חַיָּבִים עָלֶיהָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים; וְכָל שֶׁבְּשַׁבָּת פָּטוּר אֲבָל אָסוּר, גַּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים כֵּן, אֶלָּא שֶׁבְּשַׁבָּת זְדוֹנוֹ בִּסְקִילָה, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת; וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם כִּפּוּר. וְהִתִּירוּ לְקַנֵּב יָרָק וְלִפְצֹעַ אֱגוֹזִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, כְּשֶׁחָל בַּחֹל, וְהָאִדָּנָא נָהֲגוּ לֶאֱסֹר. { הַגָּה: אִם נָפְלָה דְּלֵקָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, מֻתָּר לְהַצִּיל סְעֻדָּה אַחַת לְצֹרֶךְ לַיְלָה, כְּמוֹ שֶׁמַּצִּיל בְּשַׁבָּת לִסְעֻדַּת מִנְחָה } (רַ"ן פֶּרֶק כָּל כִּתְבֵי). { וּכְבָר נִתְבָּאֵר סִימָן של"ד כֵּיצַד נוֹהֲגִים בַּזְּמַן הַזֶּה בִּדְלֵקָה בְּשַׁבָּת, וְהוּא הַדִּין בְּיוֹם כִּפּוּר. וְנָהֲגוּ שֶׁהַתִּינוֹקוֹת } ב { מְשַׂחֲקִים בֶּאֱגוֹזִים } (אֲגֻדָּה וּמַהֲרִי"ל), { וְאֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם אֲפִלּוּ קֹדֶם מִנְחָה; וְנִשְׁתַּרְבֵּב הַמִּנְהָג מִדִּין הַפְצָעַת אֱגוֹזִים הַנִּזְכָּר } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
באר היטב – סימן תריא – שליל יום הכפורים דינו כיומו
א א ואין חיוב כרת. ומ"מ כולהו דאורייתא. ב"ח ולבוש: ב ב משחקים. דוקא על השלחן כמ"ש סי' של"ח ס"ה ולגדולים אסור עיין ד"מ:
מגן אברהם תרי״א – סימן תריא – שליל יום הכפורים דינו כיומו
א׳ ומ"מ כולהו דאורייתא (ב"ח ולבוש): בסקילה. אף ע"ג דהאידנא ליכא נפקותא בזה מ"מ נ"מ דהחובל בחברו בשבת פטור מתשלומין והחובל ביה"כ חייב כמ"ש בח"מ סימן תכ"ט ס"ב: ב׳ לקנב ירק. פירש"י להסיר העלין המעופשין והקשו דהינו בורר וי"ל כיון שאין העלין הללו פסולת גמור ולא ראוי להקרא פסולת ואפשר שראוים לאכילה ע"י הדחק אין בזה בשבת אלא שבות וביה"כ מותר ואף על פי שמחבץ ומשמר חייב משום בורר התם בדברים לחים ע"כ ומ"ש רש"י ויקצץ השאר אינו ר"ל דק דק דא"כ היינו טוחן עסי' שי"ט ושכ"א וי"מ שיקנב היינו לנתוק העלים מן הקלחים כדי להשוותם שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן וי"מ שהיא הדחת ירק עספט"ו דשבת שהטעם שהתירו זה משום עגמת נפש שרוא' ומתקן ואינו אוכל ודוקא מן המנח' ולמעלה שאז מצפה לאכילה כפירש"י ור"ן פי' שהתירו כדי שלא יצטרך לתקן הכל בערב ותהא נפשו עגומה עליו אבל קודם המנחה נראה כמתקן לצורך היום, וי"מ דקודם מנחה גזרינן דלמא אתי למיכל מיניה משא"כ אחר כך כיון שהוא קרוב לעת האוכל דומה כמי שיש לו פת בסלו ע"כ וכ"כ מ"מ (עמ"ש ססי' תרי"ב) וא"ל דמיירי בירק שאינו נאכל כמות שהוא חי שא"כ הוי מוקצה דלא חזי אפי' לקטנים ועמ"ש סימן ש"ח סל"א ל"ב: ג׳ משחקים באגוזים. ודוקא על השלחן כמ"ש סימן של"ח ס"ה דלא כב"ח:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תרי״א
א׳ והתירו לקנב ירק. פירש"י לנתק העלין מהקלחי' כדי להשות' שיהיו מוכנים לחתכן ושרי משו' דהוי עינוי שרואה מזומן ואינו אוכל עכ"ל והר"ן והמ"מ פ"א מהל' שבית' עשור פי' משום עגמת נפש כדי שתהא קל למזון והוה כמו שיש לו פת בסלו ומדברי הטור סי' תר"ט משמע שמפרש כפי' השני דאלו לפירש"י לא מקשה הטור מידי שם על הטמנת חמין לפירש"י הא דאסור קודם מנחה משום דלא הוי אז שינוי ואסור משום שבות: ב׳ והאידנא נהגו לאסור הטעם משום דאי' בגמ' דאיכא דמיחרפי פי' שממהרין לקנוב הירק קודם המנחה:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תרי״א
תרי״א:ב׳מ׳ א׳ כתב מ"א ומ"מ כולהו דאורייתא. קאי על מ"ש בש"ע ואין חיוב כרת כ"א על מלאכה ואכילה ושתיה. ע"ז כ' מ"א דעל שאר עינוים ניהו דאין בהם כרת מ"מ אסורים מן התורה וכן דעת הרמב"ם ורש"י ור"ן לאפוקי מדעת הרא"ש וטור דס"ל דאינך עינויים הם מדרבנן וקראי דמייתי הש"ס לאסור שאר עינוים הם אסמכתא: תרי״א:ב׳מ״א א׳ (ס"ק ב) לקנב כו' המעופשים. כתב ה"ה פ"א מה"ל שביתת עשור דין ג' והקשו דהיינו כו' כצ"ל: ב׳ אין בזה בשבת אלא משום שבות כיון שהירק אינו מחובר לקרקע: ג׳ ומ"ש רש"י ויקצץ כו' גם זה מדברי ה"ה שם: ד׳ אלא מ"ש תיבת רש"י הוא ט"ס. אלא הרמב"ם כתב כן וז"ל ומהו הקינוב שיסיר העלין המעופשים ויקצץ השאר ויתקן אותו לאכילה: ה׳ אבל רש"י כתב וז"ל לנתק העלין מן הקלחים כדי להשהותן שיהיו מוכנים לחתכן ולפרמן עכ"ל. והם הי"מ שהביא מ"א אח"ז. וכתב ה"ה שם דהרמב"ם ורש"י שוין בפירוש הקינוב. ר"ל דשניהם מפרשים דקינוב ר"ל ניתוק עלין. דלהרמב"ם הכונה של הניתוק להסיר המעופשים ולרש"י כוונות הניתוק להשוותן ולהכינם אבל לשון ויקצץ השאר הוא לשון הרמב"ם כנ"ל: ו׳ עסי' שי"ט. וגם ע"ש במ"א סעיף קטן ה'. מצפה לאכילה כן פירש"י כצ"ל: ז׳ וז"ל מותר כו' דשבות הוא כו' והכא משום עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל הרי קרוב לעינוי שרי. ודוקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה ואיכא עגמת נפש טפי עכ"ל משמע דקודם מנחה לא הותר דאז ליכא עגמת נפש כ"כ. וכן פירש"י להדיא ד"ה כיון דחזי: ח׳ והר"ן כתב שהתירו כדי כו' כצ"ל. עמ"ש ס"ס תר"ב. וא"ל דמיירי בירק חי כו'. ר"ל דבס"ס תרי"ב כתב רמ"א דמותר ליגע באוכלים ולא גזרינן דלמא אתי למיכל ובזה א"ש הא דהוצרך הר"ן לומר הטעם קודם מנחה אסור דנראה כמתקן לצורך היום. ת"ל דלמא אתי למיכל מיניה אלא דס"ל כמ"ש רמ"א ס"ס תרי"ב דלא גזרינן והי"מ שכתבו הטעם משום דלמא אתי למיכל עמ"ש מ"א ס"ס תרי"ב ליישבו דאין חולק על רמ"א שבס"ס תרי"ב וע"ז כתב מ"א וא"ל דמיירי הכא בירק חי דאינו ראוי לאכילה ולכן הוצרך הר"ן לטעם דמיחזי כמתקן לצורך היום. אבל לעולם בראוי לאכילה גזרינן דלא כרמ"א ס"ס תרי"ב: ט׳ ועמ"ש סימן ש"ח ר"ל דכתב שם דוקא בשר חי דרכיך דחזי חי מותר לטלטל. אבל דבר דלא חזי חי אף על גב דחזי לכלבים מ"מ כיון דבמוצאי שבת ראוי לאדם ע"י בישול אין דעתו לכלבים לכן אסור לטלטלו: תרי״א:ב׳מ״ב א׳ (ס"ק ג) משחקים באגוזים ודוקא ע"ג שלחן דל"ל משום אשוי גומות. אבל עג"ק אסור מחשש דלמא אתי לאשווי גומות כמ"ש סי' של"ח: ב׳ דלא כב"ח שאוסר כמו דאסרו קניבת ירק דלמא אתי למיכל ה"ה דיש לגזור בשחיקת אגוזים וכתב דא"ל דלא ס"ל דהטעם בקניבת ירק משום דלמא אתי למיכל והותר בשחיקת אגוזים ג"כ מטעם עגמת נפש. וכן משמע במהרי"ל מ"מ קשה הא גם קניבת ירק קי"ל דאסור אפי' מן המנחה ולמעלה. ה"ה דיש לאסור בשחיקת אגוזים. וכתב עוד וז"ל ודוחק גו' דשאני קניבת ירק דאית ביה משום שבות אבל שחיקת אגוזים לית ביה משום שבות אי לא הוי ע"ג קרקע ולא אולודי קלא והלכך אפי קודם מנחה אין בו איסור. ז"א דמסתמא אית ביה משום שבות כדאי' ס"פ בתרא דעירובין עכ"ל ועז"כ מ"א דליתא דאדרבא בסוף ערובין משמע דע"ג שלחן ליכא אסורא. דאמר רבה דליכא איסור השמעת קול (דאסור משום שמא יתקן כלי שיר) אלא קול של שיר. אבל שאר אולידו קלא שרי. (והכי קי"ל לעיל ר"ס של"ח) ופריך והאר"י אמר רב נשים המשחקות באגוזים אסורים. מ"ט לאו משום דמוליד קלא ואסור אע"ג שאינו של שיר. ומשני לא אלא דאסור דלמא אתי לאשווי גומות (וע"ש בגרסת התו') הרי דליכא בשחיקת אגוזים משום אולודי קלא כיון דאינו של שיר. וא"כ ע"ג שלחן דליכא חשש אשווי גומות ליכא אסורא כלל וכן מבואר לעיל סי' של"ח. ובזה א"ש המנהג בשחיק' אגוזים אולם כ' ד"מ בשם מהרי"ל דוקא לקטנים הותר ולא לגדולים וכ"כ בס' א"ר ומבואר לעיל סי' של"ח דוקא. דרך צחוק מותר אבל להרויח אסור ע"ש:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א