סימן תרח – סדר סעדה המפסקת
א אוֹכְלִים וּמַפְסִיקִים קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁצָּרִיךְ א לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ; וְתוֹסֶפֶת זֶה אֵין לוֹ שִׁעוּר, אֶלָּא קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁזְּמַנּוֹ אֶלֶף וְת"ק אַמָּה קֹדֶם הַלַּיְלָה, צָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ מְעַט אוֹ הַרְבֵּה. ב נָשִׁים שֶׁאוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת עַד שֶׁחָשְׁכָה, וְהֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּצְוָה לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֵין ב מְמַחִין בְּיָדָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן. { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּכָל דְּבַר אִסּוּר אַמְרִינָן: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין וְלֹא יִהְיוּ מְזִידִין; וְדַוְקָא שֶׁאֵינוֹ } ג { מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא דְּאוֹרַיְתָא; אֲבָל אִם מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה, מוֹחִין בְּיָדָן } (רַ"ן פ"ד דְּבֵיצָה וְרֹא"שׁ בְּשֵׁם הָעִטּוּר). { וְאִם } ד { יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין, לֹא יֹאמַר בָּרַבִּים לְהוֹכִיחָן, רַק פַּעַם אַחַת, אֲבָל לֹא יַרְבֶּה בְּתוֹכָחוֹת מֵאַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יִשְׁמְעוּ אֵלָיו; אֲבָל בְּיָחִיד חַיָּב לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֶּנּוּ אוֹ יְקַלְּלֶנּוּ. } (רַ"ן סוֹף פֶּרֶק הבע"י). ג אִם הִפְסִיק מֵאֲכִילָתוֹ בְּעוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל, יָכוֹל לַחֲזֹר וְלֶאֱכֹל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית. { הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן תקנ"ג דְּאִם קִבֵּל } ה { בַּלֵּב לֹא הָוֵי קַבָּלָה. } ד בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין לוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מַאֲכָלִים קַלִּים לְהִתְעַכֵּל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא שָׂבֵעַ וּמִתְגָּאֶה כְּשֶׁיִּתְפַּלֵּל. { הַגָּה: וְכֵן אֵין אוֹכְלִים דְּבָרִים } ו { הַמְחַמְּמִים אֶת הַגּוּף, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי קֶרִי; וְכֵן אֵין לֶאֱכֹל מַאַכְלֵי } ז { חָלָב שֶׁמַּרְבִּים זֶרַע, אַךְ בִּסְעֻדַּת } ח { שַׁחֲרִית נוֹהֲגִין לְאָכְלָן. } (מַהֲרִי"ל).
באר היטב – סימן תרח – סדר סעדה המפסקת
א א להוסיף. מדאורייתא אך אין בו כרת. וה"ה ממלאכה צריך להוסיף עיין אחרונים: ב ב ממחין. ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו. הרא"ש: ג מפורש. אף על פי שהוא ספק כגון בה"ש מוחין. יש"ש ביצה פרק ד': ד יודע. ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל כשהחוטא מזיד חייב להוכיחו עד שינזף בו החוטא מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ. ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש מ"א. ובס"ח סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיח ע"ש: ג ה בלב. עיין סי' תקנ"ג סעיף קטן א' כתבתי בשם ב"ח להחמיר ע"ש מ"ש. וקודם פלג המנחה אין קבלתו כלום לכ"ע רק אם קיבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור. מגן אברהם: ד ו המחממים. כגון בשמים וכרכום וזה אינו אסור כ"א בסעודה המפסקת אבל דברים המרבים זרע אין לאכול כל היום. ב"ח: ז חלב. חמה. רמב"ם: ח שחרית. ודעת מהרי"ל וב"ח לאסור אף בשחרית דמרבים זרע. וכתב ט"ז דשום אין לאכול אף בשחרית וכן בצים דמרבים זרע. כתב הב"ח אם אכל אכילה גסה וקשה לו לא יתן אצבעו לפיו להקיא ואם בע"כ יקיא יזהר שלא יבליע הקיאה. כתב מהרי"ו שלא ישתכר בסעודה המפסקת ולא יאכל אכילה גסה עיין של"ה. וכתב ס"ח ולא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה. מהרי"ל ראה מרבותיו שאכלו פרי שקורין ער"ד עפ"פיל שמקרר ונתנוהו במים:
מגן אברהם תר״ח – סימן תרח – סדר סעדה המפסקת
א׳ תוספות עינוי דאורייתא אך אין בו כרת: אין ממחין. ודוק' שיודע בודאי שלא יקבלו ממנו כ"כ הרא"ש בביצה פ"ד ובתשו' סי' ג' כלל ו': ב׳ מפורש בתורה. אף על פי שהוא ספק כגון ב"ה מוחין [יש"ש פ"ד דביצה]: ג׳ ואם יודע. ודוקא כשברור לו ודוקא כשהחוטא שוגג אבל אם החוטא מזיד נהי דמי שאינו מוכיחו אינו נענש כמותו מ"מ עובר על מ"ע דהוכיח תוכיח וחייב להוכיחו עד שינזוף בו החוטא, מכאן ואילך אסור להוכיחו שנא' אל תוכח לץ, ובעבירה שבסתר יוכיחנו בסתר ובעבירה שבגלוי יוכיחנו מיד שלא יתחלל ש"ש (סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה ובס"ח סימן תי"ג כתב דוקא איש את אחיו שלבו גס בו אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו וינקום ממנו אין להוכיחו ע"כ): לעולם ידור במקו' רבו כשמקבל תוכחתו ואם לאו אל ידור מוטב שיהיו שוגגים (ברכות דף ח'): ד׳ שלא קיבל. ואם קיבל עליו קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום (רי"ו וב"י סימן תקנ"ג בשם רמב"ן) ומיהו אם קבל עליו בפי' שלא לאכול עוד אסור עסי' תקס"ב סי"א וכתב רש"ל כבר נהגו העם לקבל בהפסקתם התענית והוי כאלו קבלו בפה וחומרא יתירה היא ע"כ ומהרי"ל כ' דאסור לאכול אח"כ ואין להקל (ב"ח): ה׳ דברים המחממין. כגון בשמים וכרכום (שם) וזה אינו אסור כ"א בסעוד' המפסק' אבל דברים המרבים זרע אין לאכול כל היום (ב"ח): ו׳ מאכלי חלב. חמה (רמב"ם): ז׳ נוהגים לאכלן. וטעם המנהג לא נתפרש דבגמרא משמע דאסור (מהרי"ל) ונ"ל ראיה להמנהג דאמרי' בנדרים ספ"ח קונם בשר שאיני טועם עד הצום אינו אסור אלא עד לילי הצום שאז דרך לאכול בשר ע"כ משמע שבשחרית לא היו רגילים לאכול הבשר וגם ביומא אמרינן שלא היו מאכילין לכ"ג חלב משמע דלאחרים שרי וכ"מ ממעש' דחייט וטעמא נ"ל משום שהם מאכלים קלים ומ"מ נהגו לאכול בשר שהיא עיקר הסעודה ודוקא בבשר עוף: לא יאכל שומשמין מפני שמעלה גרה ואם אכל הרבה לא ישים אצבעו בפיו בי"כ להקיא שמא יבלע מן הקיאה (ס"ח):
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תר״ח
א׳ קודם ב"ה. כתיב בטור דמקרא נ"ל שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין באיסור עשיית מלאכה. ונראה דמתכוין על הקרא דילפי' בפ' בתר' דיומא דיש ג"ש דעצם עצם דהיינו דילפי' שאין עונש ואזהר' בתוס' מן החול מג"ש דדוקא בעצם היום יש עונש ואזהרה ולא בתוס' וממילא שמעי' דעכ"פ יש חיוב להוסיף מחול על הקדש בי"כ וכן אי' שם בגמ' בפ' י"כ דמאן דיליף מעצם עצם לא יליף תוס' חול מן קרא דועניתם בט' בערב אלא קרא דועניתם אתא לחיוב אכילה בעי"כ וכמ"ש בריש ה' יה"כ וא"כ הטור דנקיט ליה קרא דועניתם לענין חיוב אכילה כדלעיל ע"כ יליף תוס' מחול מעצם עצם ומ"ה לא זכר תוס' מחול על הקודש לענין שבת בסי' רס"א ולא בי"ט כמ"ש ב"י סי' רס"א דלא ס"ל להטו' תוס' חול אלא לגבי י"כ ובלבוש כתו' דיליף כאן מקר' דועניתם בערב וק' דא"כ לא ה"ל חיוב אכילה מקרא זה דמאן דדריש הא לא דריש הא כמבואר שם בפ' י"כ. ועוד כ' בלבוש דילפי' מבחריש וקציר תשבות ועי"ז קשה דלמאן דיליף מזה ס"ל ה"ה נמי כל שבת וי"ט בעי' תוס' כדאיתא בפ' י"כ וא"כ מ"ט כ' רבינו הטור דוקא בי"כ יש תוס' ובשבת וי"ט לא כתב כלום בסי' רס"א אלא כדפרישית: ב׳ ואם יודע כו'. כתבו התו' ס"פ ח"ה בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשמוחה בהם אם לאו צריך למחות כדמוכח בפ' במה אשה דאמרה מדה"ד אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי ונענשו אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו אמרי' מוטב שיהיו שוגגין כו': ג׳ אך בסעודת שחרית כו'. נראה דשום אין לאכול בעי"כ אפי' בשחרי' דבפ' מרובה בסופו אמרי' דשום מרבה זרע וכתב ביש"ש שת"ח אוכלים אותו בע"ש בשחרית משום עונה שמרבה זרע ממילא כאן אסור אפי' בשחרית ואמרינן בפ"ק דיומא דף י"ח דבצים מרבים זרע וע"כ אמרי אכסנאי לא יאכל בצים משום קרי שלא יתגנ' על בע"ה מ"ה אין לאכול בצים בעי"כ ג"כ כנלע"ד:
ספר מחצית השקל על אורח חיים תר״ח
תר״ח:ב׳כ״ז א׳ כ' מ"א תו' עינוי דאורייתא זהו לכ"ע. ותוס' איסור מלאכ' לרוב הפוסקים גם הוא דאורי' מלבד הרמב"ם דס"ל דבמלאכה אין תוס' מן התורה. וע' בטור וב"י: תר״ח:ב׳כ״ח א׳ (ס"ק ב) מפור' כו' אע"פ שהוא ספק כגון ב"ה מוחי' וכ' שם ביש"ש הטעם וז"ל מאחר דספק' דאורייתא לחומרא הוי כודאי עכ"ל. ולפ"ז נלע"ד דהיינו דוקא לדעת הפוסקים דספק תורה מן התורה לחומרא. אבל לדעת הפוסקים דמן התורה אזלינן לקולא אלא מדרבנן אזלינן לחומרא והוא מחלוקת ישנה וע' בפר"ח י"ד סימן ק"י האריך בזה. וכיון דאינו אלא מדרבנן א"צ למחות. וע' בתשו' מעיל צדקה סי' י"ט דבדבר שאחזו להם מנהג גרוע בפרהסיא מיקרי גלוי לנו שלא יקבלו וא"צ למחות אא"כ הוא מפורש בתורה. וספקו כמ"ש ביש"ש הנ"ל ודייק כן מלשון רש"י בביצה ר"פ המביא: תר״ח:ב׳כ״ט א׳ (ס"ק ג) ואם כו' אבל החוטא במזיד כו'. וכ"כ בשטה מקובצת על ביצה ר"פ המביא בשם הריטב"א וז"ל דדוקא במידי דקים לן דעבדי בשוגג כו' אבל במילתא דקים לן דידעי אסור' ועבדי' במזיד ליתא להאי טעמא: ב׳ ואי לא מחינן בהו מתפסי' עלייהו. דהא ישראל ערבים זה לזה עכ"ל: ג׳ סמ"ק סימן קי"ב פסק כמ"ד עד נזיפה. ר"ל דלא כרמ"א שכתב בסוף ההגה עד שיכנו או יקללנו והא דבערובין דף ט"ז ע"ב פליגי עד היכן מצות תוכחה. רב אמר עד הכאה. ושמואל אמר עד קללה. ור' יוחנן אמר עד נזיפה. ופסק סמ"ק כר' יוחנן. ורמ"א שכתב עד הכאה או קללה. הקשה פר"ח כיון דפסק דסגי בקללה כשמואל כ"ש דסגי בהכאה ולמה הוצרך לכתוב עד שיכנו ותי' דפשיטא ליה לרמ"א שלא לפסוק כר"י מטעם שכתב פר"ח ע"ש אלא בהא מספקא ליה לרמ"א אי קי"ל כרב או כשמואל. לכן העתיק רמ"א דברי רב ושמואל הכאה כרב וקללה כשמואל ע"ש. ולענ"ד א"ל דהפר"ח כתב דהמחוור לפסוק כשמואל דהיא מלתא וסברא מציע' בין רב לר' יוחנן. וכן י"ל לענ"ד דפסק רמ"א ולכן סגי בקללה. והא שכ' תחלה עד שיכנו. היינו משום דפריך הש"ס למ"ד עד נזיפה. הא מצינו ביהונתן שהוכיח לשאול על עסקי דוד עד הכאה דכתיב ויטל שאול את החנית להכותו. ומשני אגב חביבותי' דהוי ליהונתן עם דוד מסר נפשיה עד הכאה וכן צ"ל למ"ד עד קללה הא דמסר יונתן נפשיה עד הכאה הוא משום חביבותי' דדוד וכן כ' התוס' שם לחד תירוצא. ולכן כ' רמ"א עד שיכנו. דהיינו מי שירצה להחמיר על עצמו רשאי עד הכאה דלא גרע חביבותי' דהקב"ה שמוכיח לכבודו מחביבותי' דהדיוט שכן מצינו ביונתן כנ"ל. אבל יותר לא מצינו מי שיחמיר. וסיים רמ"א או יקללנו. ר"ל דעד קללה עכ"פ חייב מצד הדין. אולם הרמב"ם פ"ו מה"ל דעות פסק כרב עד הכאה ועיין בשל"ה ריש הספר הביא מחלוקת הפוסקים בזה והכרעתו: ד׳ אבל אם היה איש אחר כו' אין להוכיחו כו' וכה"ג כ' רמ"א בח"מ ר"ס י"ב וע"ש באחרונים. וכ"כ בי"ד ס"ס של"ד בשם מהרי"ו וז"ל אע"פ שחייב למחות בעוברי עבירה וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס באותו עון מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו עי"ז. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עברה שיש לחוש שיהיו עומדים על גופינו ומאודינו עכ"ל וע"ש בט"ז מ"ש בשם הדרישה לענין הנידוי בזמן הזה. אבל במקו' שאין חשש סכנה אדרבא יש להחמיר יותר בדורותינו בעו"ה. וכמ"ש בשטה מ' על ביצה ר"פ המביא. וז"ל העיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ומכללם ר"י ומהר"מ מרוטן בור"ג שלא נאמרו דברי' הללו [לחלק בין איסור תורה לדרבנן] אלא לדורותם. אבל בדור הזה שמקילים בכמה דברים. ראוי לעשות סייג לתורה ואפילו בדרבנן מחינין וקנסי' להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד. ושכן הוא במדרש ירושלמי והדבר נראה נכון עכ"ל: תר״ח:ב׳ל׳ א׳ (ס"ק ד) שלא קיבל כו' קודם פ"ה כו' ומיהו אם קיבל עליו בפי' כו'. בסימן תקנ"ג הביא הטור דעת הרי"ף בשם גאון. דקבלה בלב לא מהני. וכן דעת רוב הפוסקים. חוץ מהראב"ד דס"ל דמהני. אבל קבל עליו בפי' כתב הרי"ף אפי' בשאר תענית צבור מהני הקבלה מבע"י. והרמב"ן חלק עליו דבשאר תענית צבור אפילו קבלו בפי' מבע"י לא הוי קבלה. דדוקא ביוה"כ שצריך להוסיף כמ"ש ר"ס זה. לכן מהני קבלתו דהוי בכלל תוספת. משא"כ שאר ת"צ ואפילו תשעה באב ניהו דבין השמשות אסור אבל אין לו תוספות (כמ"ש סימן תקנ"ג ס"ק ג) לא מהני הקבלה קודם ב"ה. ולפ"ז גם בערב יוה"כ לא מהני הקבלה אלא מפלג המנחה ואילך. דהא כתב רמ"א סי' רס"א סעיף ב' דאין יכול לעשות תוס' שבת (וה"ה תוס' יוה"כ) כ"א מפלג המנחה ואילך (מיהו לפי מ"ש מ"א סי' רס"ב ס"ק יו"ד די"א דחשבי' מתחלת השקיעה והוי כמו שני שעות קודם הלילה א"כ ה"ה הכא מהני הקבלה תוך שני שעות קודם לילה) וכתב הרב"י דנקטי' כהרי"ף ורוב פוסקים דקבלה בלב לא מהני. דלא כהראב"ד וכמ"ש פה גם בש"ע. ולמ"א נראה להחמיר כהראב"ד. דמהני קבלה בלב. אבל קודם פלג המנחה כיון דלרמב"ן אפ"י' קבלה בפי' לא מהני. ניהו דלא קי"ל כוותי'. מ"מ בקבלה בלב כיון דבלא"ה הראב"ד יחיד יש לסמוך על הרמב"ן. אבל אם קיבל עליו בפי' דמהני להרי"ף אפילו בשאר תענית צבור דל"ל תוספות. ה"ה דמהני בערב יוה"כ קודם פלג המנחה אף ע"ג דעדין לא הגיע זמן תוספות נקטי' כהרי"ף דלא כהרמב"ן. ואע"ג דכתב מ"א לעיל סי' תקנ"ג ס"ק ב' בשם הב"ח דאפי' בט"ב דאין לו תוספות מ"מ מהני קבלה בלב ולכן סיים מ"א שם דטוב להתנות בשעת סעוד' מפסקת ע"ש לפ"ז תהני הקבלה גם קודם פלג המנח' אע"ג דעדין לא הגיע זמן התוספת. צ"ל דלעיל סי' תקנ"ג לא כתב כן אלא מצד חומרא לכתתלה טוב להתנות כו'. וכן סיים גס מ"א פה בשם רש"ל ומהרי"ל וב"ח: ב׳ עסי' תקס"ב סעיף י"א. כונתו לדחות דברי הרב"י בסי' תקנ"ג שחיזק סברת רמב"ן דבת"צ שאין לו תוס' וממילא ה"ה בעיוה"כ קודם פלג המנחה לא מהני קבלה אפי' בפי' וז"ל הרב"י אבל כל תענית שאין לו תוס' כשמקבל עליו להתענו' בסוף יום זה. כיון שאכל ושתה בתחלת היום לא מיקרי תענית (בשלמא בעיוה"כ שיש לו תוס' הוי מזמן הקבלה בכלל תוספות) ואפילו תענית שעות לא הוי כדעת הרא"ש שכתב רבינו בסי' תקס"ב עכ"ל הרב"י. ולזה כתב מ"א. עסי' תקס"ב סעיף י"א דקי"ל אע"ג דכה"ג אם אכל תחלת היום וקיבל עליו להתענו' סוף היום ניהו דלא מיקרי תענית להתפלל עננו. מ"מ צריך לקיים נדרו. דנדר מיקרי. וא"כ ה"ה הכא הוי קבלה ונדר: תר״ח:ב׳ל״א א׳ (ס"ק ה) דברי' כו' וז"א אסור כו' אבל דברים המרבים כו' וכן כתב בט"ז: תר״ח:ב׳ל״ב א׳ (ס"ק ו) חלב חמה. רמב"ם פ"א מהל' עבודת יוה"כ. ובגמ' יומא דף י"ח חשיב דברים המרבים זרע אתרוג ביצים בשר שמן יין ישן ויש אומרי' אף יין לבן. והשום. וחלב. וגבינה. והרמב"ם בפי' המשנה ביומא כתב מאכלים המרבים הזרע ומוסיפים בקשיות האבר כדגים וחלב והביצי' המתובלין בתבלין כו' אבל בחבורו פרק א' מה"ל עבודת יוה"כ העתיק ביצים סתמא ולא התנה שיהיו מתובלין בתבלין: תר״ח:ב׳ל״ג א׳ (ס"ק ז) נוהגים כו' עד לילי הצום. וכתב הר"ן לאו דוקא שהרי אוכל הוא בערב אלא עד סעודה של לילי צום קאמר [וע"ש ברש"י] וכ"מ ממעשה חייט הובא בטור סי' תר"ד גם הט"ז הביאו שם שקנה דג ביוקר בערב יוה"כ לכבוד היום. משמע שהיו אוכלים דגים ולא בשר. וביותר לדעת הרמב"ם הנ"ל הלא דגים מרבים זרע. אע"כ דבשחרית ל"ל בה. וטעמא נ"ל. ר"ל למה לא יאכלו גם בשחר שאר מאכלים ולא חלב ודגים וכדומה דודאי דברי' אחרים שאין מרבים זרע עדיף אלא בחרו בדגי' וכדומה שהם דברי' קלים להתעכל. ומ"מ בסעודה המפסקת מונעי' אותן דברים ואוכלים בשר עוף שגם הוא קל:
לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.
בס"ד –
שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א