סימן תקפט – מי הם הראוים לתקיעת שופר – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקפט – מי הם הראוים לתקיעת שופר

א כָּל שֶׁאֵינוֹ מְחֻיָּב בַּדָּבָר אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן. ב חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּטוּרִים; וְחֵרֵשׁ, אֲפִלּוּ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ א שׁוֹמֵעַ, אֵינוֹ מוֹצִיא דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא. { הַגָּה: אֲבָל שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן } (בֵּית יוֹסֵף). ג אִשָּׁה פְּטוּרָה מִשּׁוּם דְּהָוֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא. ד אַנְדְּרוֹגִינוּס מוֹצִיא אֶת מִינוֹ; טֻמְטוּם, אֲפִלּוּ אֶת ב מִינוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא. ה מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין אֵינוֹ מוֹצִיא אֲפִלּוּ עַצְמוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְקַע לוֹ בֶּן חוֹרִין לְהוֹצִיאוֹ. ו אַף עַל פִּי שֶׁנָּשִׁים פְּטוּרוֹת, יְכוֹלוֹת לִתְקֹעַ; וְכֵן אַחֵר שֶׁיָּצָא כְּבָר, יָכוֹל לִתְקֹעַ לְהוֹצִיאָן, אֲבָל אֵין מְבָרְכוֹת וְלֹא יְבָרְכוּ לָהֶן. { הַגָּה: וְהַמִּנְהָג שֶׁהַנָּשִׁים מְבָרְכוֹת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא עַל כֵּן גַּם כָּאן מְבָרְכוֹת לְעַצְמָן, אֲבָל אֲחֵרִים לֹא יְבָרְכוּ לָהֶן אִם כְּבָר יָצְאוּ. וְאֵינָן תּוֹקְעִין רַק לְנָשִׁים, אֲבָל אִם תּוֹקְעִין לְאִישׁ הַמְחֻיָּב, מְבָרְכִין לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר יָצְאוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סִימָן תקפ"ה סָעִיף ב' בַּהַגָּהָה א' } (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). ז הַמֻּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ מֻתָּר לִתְקֹעַ לוֹ תְּקִיעָה שֶׁל מִצְוָה; וְדַוְקָא כְּשֶׁהוּא תּוֹקֵעַ מֵאֵלָיו לְהוֹצִיאוֹ, אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַמֻּדָּר: תְּקַע וְהוֹצִיאֵנִי, אָסוּר. { הַגָּה: וְאִם אָמַר: קוֹנָם תְּקִיעוֹתָיו עָלַי, בְּכָל עִנְיָן אָסוּר } (רַ"ן). ח הַמִּתְעַסֵק בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר לְהִתְלַמֵּד, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ; וְכֵן הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵק, לֹא יָצָא; וְכֵן הַתּוֹקֵעַ לְשׁוֹרֵר וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִתְקִיעַת מִצְוָה, לֹא יָצָא. נִתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ; אוֹ שֶׁנִּתְכַּוֵּן הַתּוֹקֵעַ לְהוֹצִיאוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן הַשּׁוֹמֵעַ לָצֵאת, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּן שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ. ט מִי שֶׁתָּקַע וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא כָּל הַשּׁוֹמֵעַ תְּקִיעָתוֹ, וְשָׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְנִתְכַּוֵּן לָצֵאת יְדֵי חוֹבָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַתּוֹקֵעַ מִתְכַּוֵּן לִפְלוֹנִי זֶה שֶׁשָּׁמַע תְּקִיעָתוֹ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ, יָצָא שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא לְכָל מִי שֶׁיִּשְׁמָעֶנּוּ; לְפִיכָךְ מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ ג בַּדֶּרֶךְ אוֹ יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְשָׁמַע תְּקִיעוֹת מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, יָצָא, אִם נִתְכַּוֵּן לָצֵאת, שֶׁהֲרֵי שְׁלִיחַ צִבּוּר מִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

באר היטב – סימן תקפט – מי הם הראוים לתקיעת שופר

ב א שומע. אפי' לכתחלה יכול לברך והוא תוקע ב"ח. וחרש ששומע ע"י כלי כמין חצוצרות חייב בשופר. הלק"ט סמ"ה: ד ב מינו. דשמא טומטום זה נקבה וזה זכר אבל אנדרוגינוס שוין כולן שיש להם זכרות ונקבות כ"ה ברמב"ם בהלכות אישות וכ"כ רמ"א בסימן י"ז ס"ג ע"ש. והמ"א כתב ורי"ף פי' דאע"פ שחבירו גם כן אנדרוגינוס באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר אינו מוציאו עכ"ל ע"ש. וברי"ף שלפנינו לא מצאתי כן. ועוד דלפ"ז משמע שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה כמו ששמעתי אומרים שאנדרוגינוס חודש אחד הוא זכר חודש אחד הוא נקבה. ולא משמע כן בגמ' ובפוסקים ועוד דא"כ ל"ל קרא למעוטי אנדרוגנוס דאין מילתו דוחה שבת אם הוא בחודש שנולד בו נקבה פשיטא ואם הוא זכר קשה נמי האיך ידעינן שחודש הבא יהיה נקבה וק"ל: ט ג בדרך. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזקה כוון. וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא מ"א. מי שבא לבה"כ לצאת י"ח עם הצבור אעפ"י שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבה"כ בסתמא לא יצא הרדב"ז חלק א' סימן ק"ס. סומא חייב בתקיעה ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו אם לא ימצא בקי כמוהו יחזירוהו למנויו. ולכתחילה אין לסלקו מפני שהוא סומא אעפ"י שנמצא בקי כמוהו רדב"ז ח"א סי' נ"ט וכה"ג. ועיין שו"ת שער אפרים סי' כ"ו. תוקע שמת ונכנס אחר במקומו וכשגדל בנו רוצה לירש זכות אביו ע' הלק"ט סי' ל"ט. וע' בספר קול בן לוי דף כ"ח ע"ג:

מגן אברהם תקפ״ט – סימן תקפט – מי הם הראוים לתקיעת שופר

א׳ במהרי"ל קורא תגר על המביאים קטנים לבה"כ שמבלבלים דעת השומעים אך שהנשים יקחו אותם אצלם דהם פטורי': אבל שומע. ואפי' אחר יכול לברך והוא תוקע (ב"ח), סומא חייב בתקיעה ואם היה מוחזק לתקוע בכל שנה וסלקוהו מפני שחששו לסברת רי"ו אם לא ימצא בקי כמוהו יחזירוהו למינויו, ולכתחל' אין לסלקו מפני שהוא סומא אף על פי שנמצ' בקי כמוהו [רדב"ז ח"א נ"ט כ"ה]: ב׳ את מינו. אבל לא את שאינו מינו. (גמ') ורי"ף פי' דאע"פ שחבירו ג"כ אנדרוגינוס אם באותו פעם שהוא נקבה הוי חבירו זכר אינו מוציאו: ג׳ יכולות לתקוע. ולא אמרי' דיש בו משום שבות וה"ה קטן אין מוחין בידו אבל לחרש ושוט' מוחין לתקוע שאינן באין לידי חיוב בשום פנים (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא אין ב"ד מצווין להפרישו אפי' אוכל נבילות כדאית' ביבמות פי"ד ע"ש ועסי' רס"ו ס"ה ועסי' שמ"ג ולכן נ"ל דנקט קטנים ונשים לרבותא דאע"ג דבני דעת נינהו רשאין לתקוע עסי' תקצ"ו: ד׳ כבר יצאו כו'. לכן יתקע להם קוד' שישמע התקיעות בבה"כ (לבוש) אבל במ"צ כתב בשם מהרי"ל שלא יתקע בג' ראשונות משום דמיפקד דינא כמ"ש סי' תקצ"א, לכן יתקע להם אחר תקיעת בה"כ עכ"ל לא יוכל לברך להם לכן נ"ל דאם יש לו שופר אחר יתקע בשעת תקיע' בה"כ דאז אפי' הוא תוך ג' ראשונו' אין לחוש כמ"ש שם ואם לאו יכוין בלבו שלא לצאת בתקיעת בה"כ ואז יוכל לברך להם עססי' ו' אך בזה יש לדקדק אם הליכה מביתו לבה"כ חשיב הפסק ויצטרך לברך שנית על התקיעות ששומע בבה"כ על סדר הברכות כמ"ש סי' ח' סי"ג ומ"מ נ"ל דא"צ לברך כמ"ש סי' תקצ"ב ס"ג ול"ד לציצית שב' מצות הן משא"כ הכא דכולה חדא מצוה כמ"ש הרי"ף סוף ר"ה ע"ש, מי שבא לבה"כ לצאת י"ח עם הצבור אע"פי שבשעה ששמע לא כוון לבו אלא סתמא יצא אבל הבא לבה"כ בסתמא לא יצא (רדב"ז ח"א ק"ס): ה׳ מהלך בדרך כו'. ירושלמי ל"ש אלא בעובר אבל בעומד חזק' כוון (ר"ן) וצ"ע הלא הוא יודע אם כוון אם לאו ואפשר דמיירי אם שכח אם כוון אם לא:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ט

א׳ אפי' את מינו. דשמא טומטום זה נקבה וזה זכר אבל אנדרוגינוס שוין כולן והם בריה בפ"ע: ב׳ מי שחציו עבד כו'. דלא אתא צד עבדות שבו ומוציא צד חירות שבו: ג׳ המתעסק בתקיעו' שופר כו'. דקי"ל כמ"ד מצות צריכות כוונה כי מסיק ב"י:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקפ״ט

תקפ״ט:א׳תתק״מ א׳ (ס"ק א) אבל שומע. ואפילו לכתחלה אחר יכול לברך כו' כצ"ל וכן הוא בב"ח וקמ"ל דסד"א כיון דאינו מדבר ואינו יכול לברך לכתחלה לא קמ"ל: ב׳ סומא חייב כו'. דלא קיימא לן כר"י בב"ק דף פ"ח דס"ל סומא פטור מכל המצות חוץ מרי"ו הובא בב"י סי' תע"ג דמשמע דפסק כר"י דסומא אין חיובו רק מדרבנן ולכן אינו יכול להוציא מי שמחוייב מן התורה: תקפ״ט:א׳תתקמ״א א׳ (ס"ק ב) את מינו כו' ורי"ף פי' כו' לא מצאתיו בשום מקום. וגם הדבר בעצמו תמוה שיהיה זמן מה זכר וזמן מה נקבה. והלא יש לו זכרות ונקבות. גם ראיתי בש"ע באר הטיב שכתב דא"כ ל"ל קרא למעט דאין מילת אנדרוגינוס דוחה שבת ממ"נ אי נולד בזמן שהוא נקבה פשיטא ואם אז הוא זכר מי ידעי' שיהי' אחר זמן נקבה עכ"ל: ב׳ ולזה א"ל דודאי כל עת שוה אצלו שניכר בו זכרות ונקבות. אלא לפעמים הזכרות ניכר יותר ונראה שעיקרו זכר ואח"ז זמן מה הנקבות ניכר יותר ונראה שעיקרו נקבה אלא שלא מצאתיו. ואדרבה כפי מעט ידיעתי משמע בכל הפוסקים דכל האנדרוגינוס שוין: תקפ״ט:א׳תתקמ״ב א׳ (ס"ק ג) יכולות לתקוע ולא כו' דהב"ח דייק מדנקט הטור דוקא נשים וקטנים שכתב ואע"פ שנשים וקטנים פטורים יכולים לתקוע ולברך ואין מוחין בידם כו' ולכן כתב הב"ח וז"ל ונראה דוקא נשים כיון שיש להם דעת יכולים להכניס עצמן בחיוב דקי"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה דאלמא מי שאינו מצווה ועושה נמי שכר יש לו. וכן קטן אפי' הגיע לחינוך מאחר שבא לידי חיוב כשיגדל אין מוחין בידם עכ"ל: ב׳ ועסי' רס"ו סעיף ה' דקי"ל מי שהחשיך בדרך ויש בידו מעות ואין עמו גוי התירו לו חכמים ליתנו לחש"ו. ואם יש עמו חרש וקטן יתננו למי שירצה משמע דלענין איסור חרש וקטן שוין. ועיין סי' שמ"ג דין קטן אוכל נבלות: ג׳ עסי' תקצ"ז דאפי' לכתחלה מותר לו' לקטן שהגיע לחינוך שיתקע כדי לחנכו: תקפ״ט:א׳תתקמ״ג א׳ (ס"ק ד) כבר כו' דמפקיד דינא ודלמא מעייני בדיניה דהאי גברא ולא ימצא זכאי וידחו תקיעתו למעלה. וכמ"ש סי' תקצ"א לענין תפלה: ב׳ אין לחוש כמ"ש סי' תקצ"א כיון דגם הצבור תוקעים אז. וכיון שאין הקב"ה מואס בתקיעת הצבור א"כ גם תקיעתו עולה עם תקיעת הצבור ואינה נדחית: ג׳ עססי' וי"ו דמבואר דכה"ג שאינו מתכוין לצאת לית ביה איסור משום דגורם ברכה. שא"צ כמ"ש סי' רט"ו: ד׳ כמו שכתב סי' ה' לענין ציצית דההליכה לבה"כ הוי הפסק כמ"ש סי' תקצ"ב דאפי' שח בין תקיעות דמיושב לתקיעות שעל סדר הברכות אפי' בדברים שאין בהם צורך תפלה ותקיעה אפ"ה לא הוי הפסק: ה׳ ול"ד לציצית שב' מצות הן כו' וכתב בספר ח"מ וז"ל צ"ע מ"ש מהא דכתב מ"א סי' תרל"ט ס"ק י"ג לענין סכה דההליכה לבה"כ הוי הפסק. והלא גם בסכה מצוה א' היא עכ"ל. ולא ידעתי מאי ק"ל דמאי הפרש יש בין ציצית לסכה דהא גם בציצית מ"ש שתי מצות הן הכוונה דאין ללבישה שניה שייכ' ללבישה ראשונה. וא"כ אחר לבישה א' נגמרה המצוה משא"כ כאן בתקיעות דכל התקיעות ואפי' דמעומד יש להן שייכות לתקיעות מיושב כי לפי תקנת חכמים צריך לתקוע בין דמיושב ובין דמעומד וא"כ לא נגמרה המצוה עד ששמע כל התקיעות וא"כ סכה דומה ממש לציצית דכשהלך לחוץ לסוכה כבר נגמרה מצות ישיבת סכה הראשונה: ו׳ דע דמ"ש בש"ע סעיף ז' המודר כו' מותר כו' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו מכל מקום אם א"ל כו' אסור דזהו מיקרי הנאה שעושה שליחותו ואם אמר קונם תקיעתו כו' אסור משום דנדרים חלין ע"ד מצוה:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א