סימן תקפז – דין התוקע לתוך הבור – שולחן עורך אורח חיים (עם נושאי כלים)

סימן תקפז – דין התוקע לתוך הבור

א הַתּוֹקֵעַ בְּתוֹךְ א הַבּוֹר אוֹ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה, אוֹתָם הָעוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְהַמְּעָרָה יָצְאוּ; וְהָעוֹמְדִים בַּחוּץ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמְעוּ, יָצְאוּ, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמְעוּ, לֹא יָצְאוּ; וְכֵן הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ ב חָבִית גְּדוֹלָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא, וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. ב אִם הִתְחִיל לִתְקֹעַ בַּבּוֹר וְעָלָה חוּץ לַבּוֹר וּגְמָרָהּ, יָצָא, שֶׁכָּל מַה שֶּׁשָּׁמַע בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ הָיָה קוֹל שׁוֹפָר. { הַגָּה: וְכֵן אוֹתָם שֶׁהָיוּ בַּבּוֹר } ג { בִּתְחִלַּת הַתְּקִיעָה } (גְּמָרָא). ג הַשּׁוֹמֵעַ מִקְצָת תְּקִיעָה שֶׁלֹּא בְּחִיּוּב, וּמִקְצָתָהּ בְּחִיּוּב; אוֹ שֶׁאָמַר לַתּוֹקֵעַ כְּמִתְעַסֵק: כַּוֵּן לְהוֹצִיאֵנִי יְדֵי חוֹבָתִי, וְתָקַע וּמָשַׁךְ בָּהּ שִׁעוּר תְּקִיעָה, לֹא יָצָא; וְיֵשׁ אוֹמְרִים ד שֶׁיָּצָא אִי אִיכָּא שִׁעוּר תְּקִיעָה בְּחִיּוּב; { הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁמַע מִקְצָת הַתְּקִיעָה קוֹל הֲבָרָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַתּוֹקֵעַ בְּבוֹר וְהוּא עוֹמֵד בַּחוּץ } ה { וּבְאֶמְצַע הַתְּקִיעָה יָצָא לַחוּץ } (טוּר).

באר היטב – סימן תקפז – דין התוקע לתוך הבור

א א הבור. והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף. ונ"ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אע"פ שמקצתו תוך הקרקע שרי. מ"א: ב חבית. אפי' העומד בתוכו ר"ן מ"א. ואפי' התוקע עצמו שם תלוי בהבחנתם אם קול שופר שמעו יצאו. עטרת זקנים: ב ג בתחילת. ואפי' לא יצא לחוץ יצאו י"ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר. ב"ח מ"א. וט"ז ס"ק ג' לא כ"כ ע"ש: ג ד שיצא. וראשון עיקר. פוסקים ואחרונים: ה ובאמצע. כתב מהרי"ל יזהרו כל העם שלא להקיא בשעת התקיעות וכן שלא לוישפר"ן למען ישמעו כל העם שופר ונכון שינוחו התינוקות בבית דדוקא במגילה עבדינן משום שמחה ואם א"א להניחם יחזיקם האשה אצלה בבה"כ נשים שלא יבטלו. וכתב הט"ז העומדים חוץ בריחוק מקום אם נראה לו ברור שקול שמע יצא עיין שם וע' הלק"ט סימן רע"ו:

מגן אברהם תקפ״ז – סימן תקפז – דין התוקע לתוך הבור

א׳ הבור או הדות. והיינו שהוא בבנין תחת הקרקע כגון מרתף ונ"ל דאם רובו בנוי למעלה מן הקרקע אף ע"פ שמקצתו תוך הקרקע שרי: ב׳ חבית. אפי' העומד בתוכו לא יצא (ר"ן): ג׳ יצא. ואם הוציא ראשו קודם לשופר לא יצא לכן צריך שיוציא השופר תחלה דאז יצא אבל א"ל שצריך שיוציא השופר והאזנים כא' דא"א לצמצם: ד׳ בתחילת התקיעה. אפי' לא יצאו לחוץ יצאו י"ח דכשאדם בבור והשופר בחוץ שומע קול שופר כמש"ל וכ"כ הב"ח: ה׳ וי"א וכו'. וראשון עיקר [רי"ו והרא"ש פ"ד ור"ן וכן כתב לבוש]:

טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים תקפ״ז

א׳ אם קול שופר כו'. דלא כהרא"ש דס"ל העומדים בחוץ לעולם אינם שומעים אלא קול הברה וכתב ב"י וסיבת שומעו קול שופר או קול הברה נמשך מעומק הבור ומהתקרב האדם על שפת הבור והתרחקו ממנו ושיעור דבר זה תלוי בהבחנת האדם אם קול שופר שמע או קול הבר' עכ"ל. ולפ"ז גם בתוקע בבה"כ ויש עומדי' בחוץ קצת רחוק מבה"כ יש ג"כ בזה שייכות הבחנה לפי הריחוק מבה"כ ונלע"ד להביא ראיה לדברי הרא"ש מדאמרי' בגמ' דהא דאמר רבה שמע מקצת תקיע' בבור יצא היינו בתוקע ועולה לנפשיה ואין אחר עמו והוא עצמו תחילתו וסופו בהיתר ופרכי' מאי למימרא ומשנינן מהו דתימא זמנין דמפיק רישיה משמע מזה דאם אירע באמת כך לא יצא וכאן הוא סמוך ממש ואפ"ה שייך בו ערבוב קול ק"ו אם כולו עומד בשפת הבור ואע"פ שהכריע ב"י דלא כהרא"ש מ"מ כיון דבהרב' דוכתי מצינו שבדב' הבקיאו' אין אנו סומכין עצמינו על שום דבר לומר שנסמוך על הבקיאות ק"ו כאן שהרא"ש ס"ל שאין לברר דבר זה בבקיאות היאך נסמוך אנחנו על הבקיאות הלכך אם התוקע הוא בתוך הבור יש להעומדים על שפת הבור חיוב לשמוע שנית בכל גווני ומיהו בלא ברכה שנית עד שיבורר לו היטב שלא שמע רק הברה אז יברך שנית אבל לענין ריחוק להעומדים מן בה"כ שזכרנו יש לנו לסמוך על קירוב המקום אם נראה לו ברור שקול שופר שמע יצא כיון שעכ"פ במקו' התקיע' אין שם ערבוב קול כלל משא"כ בבור כנלע"ד לענין לסמוך עליו: ב׳ מקצת תקיעה שלא בחיוב. כגון קודם שעלה ע"ה: ג׳ והוא עומד בחוץ כו'. ב"י כתב דה"ה לתוקע עומד חוץ לבור מתחלה ועד סוף והשומע הוא שעומד בקצת התקיעה תוך הבור ומקצתה חוץ לבור עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל ע"ז איני יודע מנין לו דאף ע"פ שהשומע עומד בבור אין קול הכופר מתבלבל בבואו לבור כיון ששם במקום התקיעה חוץ בלבול וכ"מ במשנה שלא שנאה רק אם התוקע הוא תוך הבור ושם הקול מתבלבל ובאמת סברא חדא היא דמה לי שהתקיעה הוא בבור או שהקול שמבחוץ בא לבור ודאי הבל הבור מבלבלו:

ספר מחצית השקל על אורח חיים תקפ״ז

תקפ״ז:א׳תתק״ל א׳ (ס"ק א) הבור והיינו שהוא בנין תחת כו' במשנה פ"ג דר"ה דקתני בור ודות פירש"י ורמב"ם והר"ע מקום מוקף מחיצות על הארץ וכן משנה ב' פ"ד דמס' ב"ב פי' הר"ע ג"כ שהוא על הארץ. ורשב"ם פי' שם בור חופרים בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בנין. ודות חופרים בור בעפר תיחוח ובונין לו כותל אבנים עכ"ל וזהו כמ"ש מ"א. והתי"ט שם בב"ב כתב שמדברי הרמב"ם בחבורו פ' ך"ה מהלכות מכירה משמע דס"ל כפי' רשב"ם ע"ש ומ"א הוכיח מדכ' בש"ע בתוך הבור או מער' והוא ל' הרמב"ם ולא העתיקו גם דות אע"כ צ"ל דס"ל גם הכא דות פי' בנין תחת הקרקע היינו מערה. וכן צ"ל דס"ל להרא"ש שחולק על הש"ע לפי פרושו בגמ' דהעומדים חוץ לבור וודאי לא יצאו דוודאי רק קול הברה שמעו. אבל בעומדים תוך הבור אז יש חילוק אם קול הברה או קול שופר שמעו: ב׳ א"כ תיקשי לדידי' סיפא דמתני' וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנס' ושמע קול שופר כו' אם כיון לבו יצא. וא"א דדות היינו בנין ע"ג קרקע. א"כ מ"ש בה"כ מדות. דהא בדות ס"ל להרא"ש דהעומדים בחוץ לא יצאו. אע"כ צ"ל דגם הרא"ש מפרש דות תחת הארץ: תקפ״ז:א׳תתקל״א א׳ (ס"ק ב) חביות אפילו העומד בתוכו כו' דחבית הברתו גדולה דאפילו העומד בפנים שומע קול הבר' כ"ה בר"ן: תקפ״ז:א׳תתקל״ב א׳ (ס"ק ג) יצא. מצויין בטעות וקאי על סעיף ב' אם התחיל כו' ועלה כו' יצא: ב׳ צריך שיוציא השופר תחלה. ואע"ג דהשופר בחוץ והשומע תוך הבור. מ"מ שומע קול שופר וכמ"ש ס"ק שאח"ז וע"ש: תקפ״ז:א׳תתקל״ג א׳ (ס"ק ד) בתחלת כו' אפי' לא יצאו כו' וכ"כ הב"ח. דלא כהרב"י והט"ז הסכים עם הרב"י: תקפ״ז:א׳תתקל״ד א׳ (ס"ק ה) וי"א כו' והראשון עיקר. לא ידעתי מאי חידש הא כן דרכו של הרב"י בכ"מ דדעה קמא שכתב סתם עיקר בעיניו:

לזכות מרן רבם של כל ישראל רבי יוסף קארו בן הרב אפרים בן הרב יוסף בן הרב אפרים, רבי משה איסרלישׂ בן רבי ישראל ומלכה, רבי יהודה אשכנזי בן הרב שמעון סופר, רבי אברהם אבלי בן רבי חיים הלוי, רבי דוד הלוי סגל בן רבי שמואל, רבי שמואל הלוי קֶעלין בן רבי נתן נטע הלוי – ולזכות כל ישראל החיים והמתים ולתיקון כל ישראל החיים והמתים.

בס"ד –

שולחן עורך ובאר היטב: כל הזכויות שמורות (c) ל ר' פנחס ראובן שליט"א